הנער בן ה-15 שרובהו כשל בשדה הקרב הפך לאדריכל הספרות הפולנית המודרנית. ■ מבעד לחרדות השיתוק שלו, הוא ניתח את מנגנוני הכוח העולמיים בדיוק כירורגי שאיים אפילו על עריצים.

בשלהי קיץ 1863, על אדמת הכפר הקטן בְּיָאלְקָה, השוכן כארבעה קילומטרים מדרום לעיר סִיֶידְלְצֶה, שכב נער בן 16 מחוסר הכרה. עיניו היו צרובות מאבק שריפה, צווארו חבול וזב דם, וסביבו רקעו מגפיהם של חיילי הצבא הקיסרי הרוסי. הנער הזה, שרק שבועיים קודם לכן חגג את יום הולדתו, היה אַלֶכסַנְדֶר גְלוֹבָאצְקִי, אולם העולם עתיד להכיר אותו, להעריץ אותו ולחשוש מפניו תחת שם העט שאימץ לעצמו לימים, בּוֹלֶסְלַאב פְּרוּס. אותם רגעים של אימה צרופה בשדה הקרב לא רק שהותירו בו פציעות גופניות קשות, אלא גם חרדות עמוקות, פחד ממקומות פתוחים ואימה ממשית ממעקבים, לאורך כל ימי חייו. פצעים נפשיים אלו גם עיצבו את השקפת עולמו המרתקת, ששללה לחלוטין את הרעיון של השגת עצמאות לאומית בכוח הזרוע.

אותם ימים היו קודרים במיוחד עבור העם הפולני. במהלך המאה ה-18 חולקה פולין ונמחקה למעשה מהמפה המדינית על ידי שלוש אימפריות דורסניות: רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. גלובאצקי נולד בתוך המציאות המפוצלת הזו, ברובע הנשלט על ידי הרוסים המכונה ממלכת פולין הקונגרסאית. כאן החל סיפורו של אדם שבמשך ארבעים שנה ישב בלב ורשה, אחז בעט הנובע שלו, והפך לאחד מעמודי התווך של הספרות והפילוסופיה הפולנית, ואחד הקולות המקוריים ביותר בספרות העולמית כולה.

אולי יעניין אותך

פנדורין: למה כדאי לקרוא?

סטיבן קינג: הילד שחיפש את הפחד והפך למלך האימה העולמי

רובין הוד: המיתוס והאגדה

סיפורי הארץ התיכונה הושפעו מהמיתולוגיה הנורדית?

ילדות מוקדמת בצל היתמות

אלכסנדר גלובאצקי בא לעולם ב-20 באוגוסט 1847 בעיירה הְרוּבְּיֶישׁוּב, הממוקמת כיום בדרום-מזרח פולין, בסמוך לגבול האוקראיני המודרני. הוא היה בנם הצעיר של אַנְטוֹנִי גְלוֹבָאצְקִי, ששימש כמנהל אחוזה בכפר זָ'אבְּצֶ'ה שבמחוז הרובישוב, ושל אָפּוֹלוֹנְיָה גְלוֹבָאצְקָה לבית טְרֶמְבִּינְסְקָה. הגורל לא האיר פנים לילד הרך, ובשנת 1850, כשהיה בן שלוש בלבד, הלכה אמו לעולמה. הפעוט הועבר לטיפולה של סבתו מצד אמו, מַארְצְיָאנָה טְרֶמְבִּינְסְקָה, בעיר פּוּלָאבִי. ארבע שנים לאחר מכן, נדד שוב, הפעם להשגחת דודתו, דּוֹמִיצֶלָה אוֹלְשֶׁבְסְקָה, שהתגוררה בלוּבְלִין. הטרגדיה המשפחתית הושלמה בשנת 1856, כאשר נפטר גם אביו. אלכסנדר, כעת יתום עגול בן תשע, החל ללמוד בבית ספר יסודי בלובלין. מנהל המוסד באותם ימים היה יוּזֶף סְקְלוֹדוֹבְסְקִי, סבה של המדענית המפורסמת ומצליפת פרסי הנובל הכפולה, מָארְיָה סְקְלוֹדוֹבְסְקָה-קִירִי. המנהל הקשוח נהג להשתמש במקלות חובלים כדי להשליט משמעת בתלמידיו הסוררים, ואלכסנדר הצעיר והנמרץ זכה ליותר מטעימה אחת של נחת זרועו.

בשנת 1862 לקח אותו אחיו הגדול לֵאוֹן גְלוֹבָאצְקִי, שהיה מבוגר ממנו בשלוש-עשרה שנים ועבד כמורה, תחילה לעיר סיידלצה ולאחר מכן לְקִיֶילְצֶה. הזיקה בין שני האחים הייתה הדוקה, וכאשר פרץ מרד ינואר בשנת 1863 נגד השלטון הקיסרי הרוסי, אלכסנדר בן החמש-עשרה לא חשב פעמיים. הוא ברח מספסל הלימודים והצטרף אל השורות הלוחמות של המורדים. ההשפעה של אחיו לאון, שהיה אחד ממנהיגי המרד הבולטים, הייתה מכרעת. אלא שהמחיר ששילמה המשפחה היה כבד משאת. במהלך משימה חשאית בחודש יוני 1863 לעיר וִילְנָה, כיום וילנה שבלִיטָא, מטעם ממשלת המורדים הפולנית, לקה לאון במחלת נפש קשה ומתישה, שליוותה אותו ולא הרפתה ממנו עד ליום מותו המר בשנת 1907.

מאחורי סורגי טירת לובלין והחזרה לספסל הלימודים

לאחר הקרב הנורא בכפר ביאלקה שבו נשבה, אושפז אלכסנדר בבית החולים בסיידלצה. אולם החופש שלו היה זמני בלבד. בתחילת פברואר 1864 הוא נעצר שוב ונכלא בין חומותיה הבצורות של טירת לובלין בשל חלקו הפעיל באירועי המרד. בתחילת חודש אפריל של אותה שנה, גזר עליו בית דין צבאי עונש חמור במיוחד: שלילת מעמדו כבן אצולה וגירוש לצורך יישוב מחדש באדמות האימפריה הרוסית המרוחקות. למזלו, ב-30 באפריל, החליט המושל הצבאי של מחוז לובלין להתחשב בזמן שכבר בילה במעצר וביעוט שנותיו של הנער בן השש-עשרה, והורה להעבירו למשמורת תחת חסותו של דודו, קְלֶמֶנְס אוֹלְשֶׁבְסְקִי.

על כל פנים, ב-7 במאי שוחרר אלכסנדר ונכנס לביתה של קָאתָארְזִ'ינָה טְרֶמְבִּינְסְקָה, קרובת משפחה שהייתה גם אמה של מי שתהיה לימים רעייתו, אוֹקְטַבְיָה טְרֶמְבִּינְסְקָה. הוא נרשם לגימנסיה המקומית בלובלין, מוסד יוקרתי הנושא את שמו של סְטַנִיסְלָאב סְטָאשִׁיץ' אשר הוקם עוד בשנת 1586 ופועל עד עצם היום הזה. לאחר שסיים את לימודיו שם ב-30 ביוני 1866, והוא כבר בן תשע-עשרה, נרשם ללימודים גבוהים במחלקה למתמטיקה ופיזיקה של אוניברסיטת ורשה. אלא שהעוני המרוד והמחסור הכלכלי כפו עליו לקטוע את חלומו האקדמי בשנת 1868.

שנה לאחר מכן, ב-1869, ניסה את מזלו פעם נוספת ונרשם למחלקה לייעור במכון החקלאות והייעור החדש שנפתח בפולאבי, אותה עיר היסטורית שבה העביר חלק מימי ילדותו. חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, תשמש העיר הזו כרקע לסיפורו הקצר והמבריק משנת 1884, "עובש העולם", שבו השווה את ההיסטוריה האנושית למלחמות התוקפניות והעיוורות של מושבות עובש חסרות בינה המכסות סלע גדול ליד מקדש הסיבילה בפולאבי. אלא שגם הפרק הזה בחייו הסתיים במהירות. בינואר 1870, לאחר שלושה חודשים בלבד במכון, גורש אלכסנדר מהלימודים בגלל מה שהוגדר כחוסר כבוד מספק כלפי המורה הרוסי לקטורה, שהיה ידוע כחייל קשוח וקפדן. מכאן ואילך, נאלץ ללמוד בכוחות עצמו, כשהוא מכלכל את עצמו בעיקר כמורה פרטי. כחלק מתוכנית הלימודים העצמית שגזר על עצמו, תרגם ותמצת את ספרו של ג'ון סטיוארט מיל, "מערכת של לוגיקה".

הולדת העיתונאי ואימוץ שם העט

שנת 1872 סימנה את תחילת דרכו החדשה. אלכסנדר השתקע במסלול מקצועי בן ארבעים שנה כפובליציסט ובעל טור בעיתונות הוורשאית, בעודו עובד במשך מספר חודשים במפעל המכונות והציוד החקלאי "אוונס, לילפופ וראו" בוורשה. בשנת 1873 נשא שתי הרצאות פומביות שהעידו על רוחב היריעה של תחומי העניין המדעיים שלו: הראשונה כונתה "על מבנה היקום", והשנייה "על תגליות והמצאות".

כאשר החל לפרסם את כתביו ההומוריסטיים והפופולריים, הוא חשש שמא עיסוק זה יפגע במוניטין שלו כאדם רציני. על כן, בגיל עשרים וחמש, החליט לאמץ את שם העט בולסלאב פרוס, שנגזר משם סמל האצולה של משפחתו, פרוס הראשון. את שמו האמיתי, אלכסנדר גלובאצקי, שמר למה שהגדיר ככתיבה "רצינית" ומדעית יותר, הבחנה אירונית למדי בהתחשב בכך שהעולם זוכר לו דווקא את יצירותיו הספרותיות.

כבעל טור, פרוס עקב בקפידה אחר הישגיהם של אנשי מדע ורוח בולטים באותה תקופה, ובהם צ'ארלס דרווין, ג'ון סטיוארט מיל, אלכסנדר ביין, הרברט ספנסר והנרי תומאס באקל. הוא הפציר בבני עמו לזנוח את הרומנטיקה המשיחית, ללמוד מדע וטכנולוגיה, ולפתח את התעשייה והמסחר כדרך היחידה לשרוד כעם. הוא עודד הקמת מוסדות צדקה לטובת השכבות החלשות, תיאר בטוריו את יצירותיהם של סופרים עמיתים כמו ה. ג'. וולס, והילל פלאי תבל מעשי ידי אדם וטבע כאחד. בין היתר כתב על מכרות המלח המפורסמים של וִיאֶלִיצְ'קָה, על ליקוי חמה מלא שבו חזה בעצמו בעיר מְלָאווָה בשנת 1887, על התוכניות להקמת מגדל אייפל לקראת התערוכה העולמית של פריז ב-1889, ועל העיירה נָאלֶנְצְ'וּב, שבה נהג לבלות את חופשותיו במשך שלושים שנה.

טוריו הקבועים, שהתפרסמו תחת הכותרת "כרוניקות שבועיות", נפרסו על פני ארבעה עשורים וקובצו לימים בעשרים כרכים עבותים. הם שימשו קרקע פורייה לצמיחת המדע והמתמטיקה הפולנית במאה העשרים. פרוס ניסח זאת היטב באחד מטוריו:

ההוגה המשפיע ביותר על פרוס ועל בני דורו, שנודעו כפוזיטיביסטים הפולנים בין השנים 1864 ל-1900, היה הסוציולוג האנגלי הרברט ספנסר, טובע המונח "הישרדות הכשירים". פרוס כינה את ספנסר "האריסטו של המאה התשע-עשרה" והודה בגלוי כי גדל בצלה של פילוסופיית האבולוציה הספנסריאנית, תוך שהוא מעדיף את עצותיה על פני האידיאליזם או הפילוסופיה של אוגוסט קונט. הוא פירש את מושג "הישרדות הכשירים" בזירה החברתית לא רק כזירה של תחרות אכזרית, אלא כמערכת המחייבת שיתוף פעולה, ואימץ את המטאפורה של ספנסר הרואה בחברה אורגניזם חי.

סטירה ברחובות ורשה ורצף כישלונות

לאחר שמעמדו הפיננסי התייצב הודות לטורים השבועיים, נשא פרוס לאישה ב-14 בינואר 1875 את בת דודתו הרחוקה מצד אמו, אוקטביה טרמבינסקה. השניים אימצו ילד בשם אֶמִיל טְרֶמְבִּינְסְקִי, שנולד ב-11 בספטמבר 1886 והיה בנם של גיסו מִיכָאל טְרֶמְבִּינְסְקִי, אשר נפטר ב-10 בנובמבר 1888. אמיל שימש כמודל לדמותו של "פרחח" בפרק 48 של הרומן ההיסטורי "פרעה". אלא שהסוף היה טרגי; ב-18 בפברואר 1904, כשהוא בן שבע-עשרה בלבד, ירה לעצמו אמיל בחזה על מפתן דלתה של נערה שלא השיבה לו אהבה.

שמועות עקשניות טענו כי בשנת 1906, כשהיה בן חמישים ותשע, נולד לפרוס בן נוסף בשם יַאן בּוֹגוּשׁ סָאצֶ׳בִיץ׳. אמו של הילד הייתה עָאלִינָה סָאצֶ׳בִיץ׳, אלמנתו של דוקטור קָאזִ'ימְיֶיז׳ סָאצֶ׳בִיץ׳, רופא בעל תודעה חברתית גבוהה אותו הכיר פרוס בנאלנצ'וב. הרופא המנוח שימש ככל הנראה כמודל לדמותו של דוקטור יודיס בספרו של סְטֶפַאן זֶ׳רוֹמְסְקִי "אנשים חסרי בית", דמות שהזכירה את דוקטור סטוקמן במחזהו של הנריק איבסן "אויב העם". פרוס, שהיה ידוע בחיבתו העצומה לילדים, גילה עניין רב ביאן הקטן והותיר אחריו התכתבות ענפה עם אמו. יאן סאצ'ביץ' הפך לימים לאחד מיורשיו המרכזיים של פרוס, למד הנדסה, ומצא את מותו במחנה גרמני לאחר דיכוי מרד ורשה באוקטובר 1944.

החיים כעיתונאי בוורשה לא היו חפים מסכנות. בשנת 1878 מתח פרוס ביקורת חריפה על התנהגותם הפרועה של כמה סטודנטים מאוניברסיטת ורשה במהלך הרצאה על המשורר וִוֹיְנְצֶנְטִי פּוֹל. הסטודנטים הזועמים דרשו ממנו לחזור בו, אך הוא סירב בתוקף. ב-26 במרץ 1878, כיתרו אותו כמה מהם מחוץ לביתו, אליו חזר בליווי שני סופרים עמיתים ששמרו עליו. אחד הסטודנטים, יַאן סָאבִיצְקִי, צעד קדימה וסטר על פניו של פרוס. המשטרה הוזעקה למקום, אך פרוס סירב להגיש תלונות רשמיות. שבע-עשרה שנים מאוחר יותר, במהלך ביקורו בפריז בשנת 1895, זיכרון התקרית הזו עדיין היה כה מכאיב, עד שהוא סירב להיפגש עם אחד מתוקפיו בעבר, קָאזִ'ימְיֶיז׳ דְלוּסְקִי, ורעייתו בְּרוֹנִיסְלָאבָה דְלוּסְקָה, אחותה של מאריה קִּירי. תשע-עשרה שנים לאחר מכן, ב-1914, תנזוף אותה ברוניסלאבה בסופר ג'וזף קונרד על כך שהוא כותב את ספריו באנגלית ולא בפולנית לטובת התרבות המולדת שלו.

בשנת 1882, בהמלצתו של העורך הראשי לשעבר ונביא הפוזיטיביזם הפולני, אַלֶקְסַנְדֶר שְׁוְויֶינְטוֹחוֹבְסְקִי, מונה פרוס לעורך העיתון היומי הוורשאי "נוֹבִינִי" (חדשות). העיתון נרכש ביוני 1882 על ידי המימנאי סְטַנִיסְלָאב קְרוֹנֶנְבֶּרְג. פרוס גמר בלבו להפוך את כלי התקשורת ל"מצפה כוכבים של עובדות חברתיות", כלי לקידום המדינה. אולם פחות משנה לאחר מכן, העיתון, שסבל מחוסר יציבות פיננסית מאז שהפך מעיתון סוף שבוע ליומון ביולי 1878, קרס ונסגר. פרוס חזר לכתוב טורים חופשיים, עיסוק בו התמיד עד סוף חייו.

נבואות טכנולוגיות וספרות ריאליסטית

פרוס ניחן בראיית הנולד מעוררת השתאות. בטור עיתונאי משנת 1884, שני עשורים לפני שהאחים רייט המריאו לראשונה, הוא חזה כי התעופה הממונעת לא תביא את האנושות אל המנוחה ואל הנחלה הכלל-עולמית. הוא תהה האם יש בין היצורים המעופפים רק יונים ולא נצים, והאם מכונת התעופה של המחר תציית רק לאנשים ישרים וחכמים ולא לשוטים ונבלים. השינויים החברתיים הצפויים, כך גרס, עשויים להסתכם בצורה חדשה של מרדף וקרב, שבו האדם המובס במרומים ייפול וינפץ את גולגולתו של האדם השלו למטה על הארץ. בינואר 1909 הוא דן בספרו של ה. ג'. וולס משנת 1901, "ציפיות", ואימץ את התחזית לפיה עד שנת 2000, בעקבות תבוסת האימפריאליזם הגרמני ביבשה ובים, תקום איחוד אירופי שיתרחב מזרחה ויכלול את הסלאבים המערביים: הפולנים, הצ'כים והסלובקים. שלוש המדינות הללו, יחד עם הונגריה ושש מדינות נוספות, אכן הצטרפו לאיחוד האירופי בשנת 2004.

בתחום האמנות, אימץ פרוס את תפיסתו של המבקר הצרפתי הִיפּוֹלִיט טֶן, שראה באמנות ובספרות אמצעי נוסף, לצד המדע, לחקר המציאות. הוא כתב עשרות סיפורים קצרים, שנעו בין סיפורים זעירים לנובלות, ופורסמו תחילה בעיתונים, לרוב במהדורות ראש השנה. סיפוריו הושפעו מהסופר הפולני יוּזֶף אִיגְנָצִי קְרָאשֶׁבְסְקִי, ומיוצרים דוברי אנגלית כצ'ארלס דיקנס ומארק טוויין, לצד השפעות צרפתיות של ויקטור הוגו, גוסטב פלובר, אלפונס דודה ואמיל זולא.

במשך שנים ארוכות נמנע פרוס מכתיבת סיפורת היסטורית, בטענה שהיא מעוותת את ההיסטוריה בהכרח. הוא אף מתח ביקורת על בני דורו, כמו הֶנְרִיק סְיֶנְקֶבִיץ', על כך שבטרילוגיה המפורסמת שלו על ההיסטוריה הפולנית במאה השבע-עשרה, הוא נכשלו בתיאור הלוגיסטיקה הריאליסטית של המלחמה. רק בשנת 1888, כשהיה בן ארבעים, כתב פרוס את היצירה ההיסטורית הראשונה שלו, הסיפור הקצר והמרהיב "אגדה ממצרים העתיקה", ששימש כטיוטה ראשונית לרומן הגדול ביותר שלו.

בין השנים 1884 ל-1895 השלים פרוס ארבעה רומנים מונומנטליים שעסקו במה שכינה במכתב משנת 1884 "השאלות הגדולות של העידן שלנו":

• ״המוצב״ (Placówka), עסק בחיי האיכר הפולני.
• ״הבובה״ (Lalka), שתיאר את האריסטוקרטיה, בני המעמד העירוני והאידיאליסטים הנאבקים להבאת רפורמות חברתיות, מבעד לסיפור התאהבותו הרומנטית של איש מעשה המתוסכל מנחשלות מדינתו.
• ״האישה החדשה״ (Emancypantki), שעסק בסוגיות פמיניסטיות.
• ״פרעה״ (Faraon), שהוא הרומן ההיסטורי היחיד שלו, המהווה מחקר מעמיק על מנגנוני הכוח הפוליטי, ומתרחש במצרים העתיקה בזמן נפילת השושלת העשרים והממלכה החדשה.

המסע לאירופה והחרדה בנהר הסורר

לאחר שמכר את הזכויות על הספר "פרעה" לחברת ההוצאה לאור "גבתנר ווולף", יצא פרוס ב-16 במאי 1895 למסע בן ארבעה חודשים מחוץ לגבולות ארצו. הוא ביקר בברלין, דרזדן, קרלסבאד, נירנברג, שטוטגרט ורָאפֶּרְסְוִויל. בעיירה השווייצרית האחרונה הוא שהה חודשיים שלמים, בחודשים יולי ואוגוסט, כשהוא מנסה להרגיע את החרדות שלו ומבלה זמן רב במחיצת חברו, הסופר הצעיר והמבטיח סטפאן ז'רומסקי ורעייתו אוקטביה. בני הזוג ביקשו את עזרתו של פרוס עבור המוזיאון הלאומי הפולני ששכן בטירת ראפרסוויל, שם עבד ז'רומסקי כספרן.

השלב האחרון של המסע הביא אותו לפריז. אלא ששם פגעה בו האגורפוביה במלוא עוצמתה: הפחד שיתק אותו ומנע ממנו לחצות את נהר הסן כדי לבקר בגדה השמאלית והדרומית של העיר. למרות זאת, הוא התעודד לגלות כי תיאורי פריז ששילב בספרו "הבובה" היו מדויקים להפליא, אף שהתבססו אך ורק על ספרים וכתבי עת בשפה הצרפתית שקרא בוורשה. מפריז מיהר לשוב לביתו, כדי להחלים מפגעי המסע במימיו המרפאים של נאלנצ'וב. זה היה מסעו האחרון אל מחוץ לגבולות המולדת.

בשנים הבאות תמך פרוס במפעלים חברתיים רבים, אך אירוע אחד גרם לו לחרטה עמוקה בשל הביקורת הציבורית הנוקבת שספג: השתתפותו במשלחת שקיבלה את פניו של הצאר הרוסי ניקולאי השני במהלך ביקורו בוורשה בשנת 1897. ככלל, פרוס נמנע מלהשתייך למפלגות פוליטיות כדי לא לפגוע באובייקטיביות שלו, והעדיף לפעול לבדו או עם גופים נבחרים. המרד הכושל של 1863 שכנע אותו כי החברה חייבת להתקדם דרך למידה ועבודה, ולא באמצעות זעזועים אלימים.

אולם בשנת 1905, כאשר רוסיה הקיסרית נחלה תבוסה משפילה במלחמת רוסיה-יפן והפולנים דרשו אוטונומיה, הוא שינה את דעתו. ב-20 בדצמבר 1905, בגיליון הראשון של כתב העת קצר הימים "מְלוֹדוֹשְׁץ'" (נעורים), פרסם מאמר תחת הכותרת "אודה לנעורים", ששמו הדהד שיר מפורסם של אדם מיצקביץ' משנת 1820. פרוס התייחס לעמדתו הזהירה בעבר לגבי מהפכות ושביתות וכתב בישירות: "בעונג הרב ביותר, אני מודה בכך – טעיתי!".

בשנת 1908 פרסם בהמשכים בעיתון "טִיגוֹדְנִיק אִילוּסְטְרוֹבָאנִי" (שבועון מאויר) את הרומן "ילדים" (Dzieci), שתיאר את המהפכנים הצעירים, הטרוריסטים והאנרכיסטים של התקופה. זו הייתה יצירה נטולת הומור באופן חריג. שלוש שנים מאוחר יותר החל לכתוב את הרומן האחרון שלו, "שינויים" (Przemiany), שהיה אמור להיות פנורמה חברתית רחבה בדומה ל"הבובה". אולם כתיבתו נקטעה באיבה עקב מותו.

יחסו ליהודים

הסוגיות היהודיות תפסו את תשומת לבו של בולסלאב פרוס כמעט מתחילת דרכו הספרותית, והפכו לאורך השנים לאחד הנושאים החשובים ביותר בטוריו, במאמריו וביצירותיו הבדיוניות, עד כדי כך שכל הערה שלו בנושא (אפילו הבדויה ביותר) הפכה לקול משמעותי בדיון הציבורי על "השאלה היהודית".

עוד במאי 1872, כשהיה בן 25 וטרם אימץ את שם העט שלו וכתב תחת שמו האמיתי אלכסנדר גלובאצקי, הוא פרסם בכתב העת "שומר הבית" (Opiekun Domowy) את המאמר "חטאינו", שזכה לביקורת חיובית ונלהבת מסטניסלב קז'מינסקי; במאמר זה קבע פרוס כי הפולנים הם הגורם הראשון לכל אסונותיהם והאשים את בני ארצו בשורת חטאים חברתיים הכוללים בזבזנות, ניהול כושל, חיקוי עיוור של מודלים זרים, אנוכיות, חוסר השכלה מקצועית בקרב בעלי אדמות, הזנחת אריסים, סלידה הדדית, ומסירת התעשייה, המסחר ומשאבי הטבע לידי זרים, במיוחד לגרמנים.

על רקע נסיבות סוציו-אקונומיות אלו – וכפי שמשתקף ב"תזכיר ועד הבורסה של ורשה" שתיעד את מעמדם הדמוגרפי של היהודים בממלכת פולין ואת השתתפותם בחיי הכלכלה – עוצבו השקפותיו של פרוס. באחת מהתייחסויותיו המקיפות והמוקדמות ביותר לנושא, שנכתבה ב"כרוניקות" עוד לפני שהגיע לגיל 30, הוא הפגין כבוד לקודמיו, ביניהם מלכים וסופרים פולנים שהיו אוהדים ליהודים, וכתב כי "נקודת המבט שלנו על הסוגיה היהודית היא, כך נראה, נקודת מבט אזרחית, הראויה לשני הגזעים ואולי אף זהה לזו שממנה השקיפו עליה קז'ימייז', מיישקו, סובייסקי, בוטרימוביץ', יז'יירסקי, צ'אצקי, מיצקביץ' וללוול".

עבור פרוס והאינטלקטואלים של ורשה, הפתרון לבעיית "האחרות והזרות" של היהודים בחברה הפולנית היה התבוללות. מהלך זה נועד להציע ליהודים שוויון הזדמנויות בתמורה לתרומתם לחברה, כאשר התבוללות משמעותה הייתה פולוניזציה (היטמעות בתרבות הפולנית); שכן התבוללות לתרבות הגרמנית נתפסה כניכור, ואילו רוסיפיקציה נתפסה כבגידה. ברם, העובדה שעמדותיו ביחס לשאלה מורכבת זו השתנו מספר פעמים לאורך עשרות שנות פעילותו, יצרה מחלוקת קוטבית בקרב החוקרים: שנתיים לאחר מותו של פרוס, כתב תאודור יסקה-חוינסקי כי למרות שפרוס מיעט לכתוב על יהודים בטורים הרבים וכמעט התעלם מהם, בכל פעם שיצא לו להתייחס ל"מחלה הלאומית" הזו, הוא תמיד יצא נגד מה שנקרא "האנטישמים" והגן על היהודים; לעומת זאת, בדיוק שלושת-רבעי מאה לאחר מכן, חקרה אלינה צאלה את אותם טקסטים בדיוק והגיעה למסקנה ההפוכה לחלוטין, לפיה פרוס, כאחד ממנהיגי הלאומנים הפולנים, הוא נכנע בעצמו לסטריאוטיפים המקובלים לגבי יהודים ונאבק ללא הצלחה להימלט מהם.

הסוף ברובע הזאבים

הקריירה המפוארת הגיעה לקצה ב-19 במאי 1912. בדירתו שבוורשה, ברחוב וִילְצָ'ה 12 (רחוב הזאבים), בסמוך לכיכר שלושת הצלבים, הלך לעולמו הסופר המיוסר והאהוב בגיל 64. האומה כולה התאבלה על האיש שניסה להציל אותה מהשכחה ההיסטורית כחייל, כהוגה וככותב. אלפים גדשו את טקס האשכבה שנערך ב-22 במאי 1912 בכנסיית סנט אלכסנדר בכיכר שלושת הצלבים, וליוו אותו למנוחת עולמים בבית הקברות פּוֹוָוזְקִי.

מצבתו של פרוס עוצבה על ידי אחיינו, הפסל המפורסם סְטַנִיסְלָאב יָאצְקוֹבְסְקִי. בשלושה מצדדיה נחקקו שמו האמיתי, אלכסנדר גלובאצקי, שנות חייו ושם העט שלו. על הצד הרביעי נחרתה הכתובת "Serce Serc" (לב הלבבות), שאומצה במכוון מהביטוי הלטיני המפורסם על קברו של המשורר הרומנטי האנגלי פרסי ביש שלי ברומא. מתחת לכיתוב ניצב פסל של ילדה קטנה המחבקת את המצבה, סמל לחיבה העמוקה שרחש הסופר לילדים לאורך חייו. אלמנתו, אוקטביה גלובאצקה, האריכה ימים 24 שנים אחריו ומתה ב-25 באוקטובר 1936. כבר בשנת 1902 טען עורך העיתון "קוּרְיֶיר צוֹדְזִ'יֶינִי" כי אילו היו כתביו של פרוס מוכרים יותר מחוץ לפולין, הוא היה ראוי לקבל את אחד מפרסי הנובל שנוסדו באותם ימים.

חומר מעשיר לקריאה

אי אפשר לנסות להכיר את בולסלאב פרוס מבלי לגשת לכמה מהיצירות המרכזיות שלו ושל בני דורו, המאירות את פועלו. למשל ״הבובה״ היא הרומן המונומנטלי של פרוס שנחשב בעיני חתן פרס נובל צֶ׳סְלָאב מִילוֹשׁ לרומן הפולני הגדול ביותר אי פעם, בזכות השילוב בין פרטים ריאליסטיים עשירים לשפה פשוטה ופונקציונלית. הרומן זכה לעיבוד טלוויזיוני בהפקת נטפליקס.

״פרעה״ נחשב למחקר המבריק על כוח פוליטי במצרים העתיקה, שהפך לימים לספרו האהוב ביותר של הדיקטטור הסובייטי יוסף סטלין, שחזה בדמיונו את גורלו המר של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי.

״האישה החדשה״ הוא ספר שבו התמוגג הסופר ג'וזף קונרד במהלך ביקורו בפולין ב-1894, ואף הכריז כי הוא "טוב יותר מדיקנס". מנגד, צ'סלאב מילוש ראה בו כישלון אמנותי, והמבקר זִיגְמוּנְט שְׁוְוייְקוֹבְסְקִי מתח ביקורת על המבנה המפוזר שלו, אך שיבח את התיאור של הטרגדיה של גברת לאטר ושל העיירה איקסינוב.

״האידיאלים הכלליים ביותר של החיים״ (Najogólniejsze ideały życiowe) היא מונוגרפיה שפורסמה בהמשכים בין השנים 1897 ל-1899 ושילבה את רעיונותיו האתיים של פרוס על אושר ותועלת, המבוססים על ג'רמי בנת'ם והרברט ספנסר.

״אנשים חסרי בית״ (Ludzie bezdomni) הוא ספרו של סטפאן ז'רומסקי, שבו דמותו של דוקטור יודים התבססה ככל הנראה על הרופא קאז'ימייז' סאצ'ביץ', ידידו של פרוס.

חומר מעשיר לצפייה

המורשת הספרותית של פרוס זכתה לעדנה גם על המסך הגדול והקטן ומומלץ לחפש את העיבודים הבאים:

״הבובה״ היא הרומן המוכר ביותר של פרוס וזכה לעיבוד קולנועי ושתי הפקות טלוויזיה. הסרט משנת 1968 הוא עיבוד קולנועי בבימויו של וּוֹיְצֶ׳ךְ יֶזִ׳י הָאס, המביא אל המסך את העושר הריאליסטי של הרומן.

הפולנים גם הפיקו מיני-סדרה בשם ״הבובה״ (1977), שנחשבת למצליחה למדי ובוימה על ידי רִישָׁארְד בֶּר.

הרומן זכה לעיבוד מחודש בשנת 2026, עם מיני-סדרה בהפקת נטפליקס.

״פרעה״ קיבל עיבוד קולנועי מרהיב בשנת 1966 והיה מועמד לפרס האוסקר שהציג באופן חזותי את מאבקי הכוח בין הכוהנים לפרעה הצעיר במצרים העתיקה.

אם אתם חשים שהחכמתם מהסיפור המלנכולי הזה על נער חרדתי שהפך לענק ספרותי, מוזמנים להירשם לניוזלטר שלנו, או פשוט להמשיך לבהות במסך וללחוץ על כפתור השיתוף מטה. אחרי הכל, כפי שלמדנו מפרוס, שום דבר לא ניתן בחינם, וגם המאמץ הקטן שלכם הוא חלק מהאורגניזם החברתי.