איך קנדה, מושבה בריטית שכנה, מצאה את עצמה במרכזה של דרמה שהובילה בסופו של דבר להכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 — מכתבים לתושבי קוויבק, פלישה כושלת בחורף מושלג, מותו של גנרל אירי, וחוברת שהציתה אומה.
התפקיד הנשכח של קנדה בהצתת המהפכה האמריקאית
מתברר שהדרך אל הכרזת העצמאות האמריקאית עברה, במידה מפתיעה, גם דרך קוויבק המושלגת. נשמע כמעט בלתי אפשרי, אך להכרזת העצמאות האמריקאית יש שורשים עמוקים ונשכחים בקנדה. עם ציון 250 שנה, הנרטיב המוכר ממוקד כמעט תמיד בשלוש-עשרה המושבות המורדות ובפעולותיהם האמיצות של האבות המייסדים, ובראשם ג'ורג' וושינגטון. אך כדי להבין לעומק את מסלולה של ארצות הברית בשנת 1776, אי אפשר להתעלם מהקשר האימפריאלי הרחב הרבה יותר, ומכל מה שהתרחש כבר בשנת 1775 — משום שהמהפכה האמריקאית, במובנים רבים, עברה דרך קנדה.
אימפריה בריטית רחבה בהרבה ממה שזוכרים
בשנת 1775, השנה הראשונה למלחמת העצמאות האמריקאית, החזיקה בריטניה בצפון אמריקה בכפול ממספר שלוש-עשרה המושבות המפורסמות — כולל שטחים נרחבים בקנדה, וכן באזור הקריביים ובהם מזרח ומערב פלורידה.
חלק ניכר מהמושבות הללו הפכו לבריטיות רק בשנות ה-60 של המאה ה-18, בזכות ניצחון צבאי מכריע בשלביה המאוחרים של מלחמת שבע השנים (1756–1763). בסתיו 1759 ניצחו הבריטים את הצרפתים בקרב מישורי אברהם, סמוך לעיר קוויבק, ובכך הבטיחו לעצמם את השליטה בפרובינציה כולה, לצד שרשרת מבצרים צרפתיים שהשתרעה פנימה אל תוך היבשת.
מהחוזה ועד לחוק קוויבק
עם חתימת חוזה פריז ב-1763, הפכה קוויבק רשמית לחלק מהאימפריה הבריטית. לקח לפקידים ולמדינאים הבריטים מספר שנים, ולא מעט התלבטויות, למצוא דרך לשלב את התושבים הצרפתים והילידים הקתולים, על חוקיהם הייחודיים, בתוך המבנה האימפריאלי הבריטי.
אבן דרך משמעותית בתהליך הזה הייתה "חוק קוויבק" משנת 1774, שהתיר את קיום הדת הקתולית ואת המשך תוקפו החלקי של החוק הצרפתי בקנדה. תושבי המושבות הדרומיות, ובייחוד הפרוטסטנטים הקנאים של ניו אינגלנד שראו בקתוליות בעין לא יפה, התייחסו לחוק הזה — ולנתינים האימפריאליים החדשים שנלוו אליו — בחשד ובמורת רוח ניכרת.
קריאה למחוז הארבע-עשרה
ועדיין, עד 1775 קיוו אלה בקרב שלוש-עשרה המושבות שכינו את עצמם "ידידי החירות" כי קנדה תצטרף אליהם ו"תשלים את איחוד ארבע-עשרה הפרובינציות", כפי שניסח זאת אחד מהם. הקונגרס הקונטיננטלי הראשון פנה במכתב רשמי אל תושבי קוויבק ממוצא צרפתי, והזמין אותם להצטרף למיזם הלאומי החדש, תוך שהוא מסביר להם, בטון פטרוני משהו, את אופן פעולתו של השלטון האנגלי.
הקונגרס הודה בקיומם של פערי דת מול הקתולים הצרפתים, אך הביע ביטחון שה"טבע הנעלה של החירות" יוכל לגשר על הפערים הללו. המכתב תורגם לצרפתית, והודפסו ממנו כאלף עותקים לצורך הפצה בקנדה. בתחילת 1775 התלונן מושל קוויבק כי המכתב מסעיר את האוכלוסייה המקומית וזורע ספקות מסוכנים לגבי סמכות הכתר הבריטי.
בדרך למחוז הארבע-עשרה
✦ פסל שנופץ
ב-1 במאי 1775, יום כניסתו לתוקף של חוק קוויבק, חוללה פגיעה בפסל שיש בגודל טבעי של המלך ג'ורג' השלישי במונטריאול — פסל שהוקם מלכתחילה כמחווה של תודה על סיוע המלוכה לאחר שריפה קשה בעיר. חילול הפסל שיקף את אי השקט הגובר בקרב האוכלוסייה המקומית.
הקונגרס הקונטיננטלי השני, שירש את קודמו לאחר פיזורו, המשיך במאמצים לשכנע את הקנדים דוברי הצרפתית להצטרף למאבק. הוא שיגר מכתב נוסף, שגם הוא תורגם והופץ בהיקף נרחב.
הקונגרס קרא לקנדים לדחות את "כבלי השעבוד, מהוקצעים ומעודנים ככל שיהיו". המכתב נחתם בידי "ג'ון הנקוק, נשיא הקונגרס", והצית דיונים סוערים בקרב תושבי קנדה — חלקם נמשכו לרעיון האמריקאי, ורבים אחרים נותרו חשדנים כלפי המזמינים החדשים.
אולי יעניין אותך
הפלישה לקנדה
עם התקדמות שנת 1775, המילים הפכו לכוח. עיתון מבוסטון הכריז כי "נטייתם הידידותית של הקנדים", בשילוב עוז רוחו של הצבא הקונטיננטלי, מבשרים כניעה קרובה של בירת קנדה. היה זה מסר עליז אך מבולבל למדי: קנדה כ"מטרופולין"? אויבים צרפתים-קתולים ידידותיים? בעלי ברית שיובאו לידי "ציות"? דבר בו לא היה הגיוני לגמרי, אך מעטים באותן "מושבות מאוחדות" — שטרם היו למדינות — טרחו לחשוב לעומק על הטענות הללו ועל המשתמע מהן.
"טרף קל"
ג'ורג' וושינגטון עצמו הכריז בספטמבר 1775 כי קוויבק היא "טרף קל". הוא מינה את הגנרל האירי-הולדת ריצ'רד מונטגומרי לפקד על כיבוש קנדה. מונטגומרי וחייליו הצליחו לכבוש את מונטריאול בסוף נובמבר. נראה היה שהמלוכה הבריטית מתמוטטת בקנדה — אותו פסל שיש של ג'ורג' השלישי, שחולל כבר קודם לכן, נערף עתה לחלוטין, לתשואות החיילים. הצעד הבא היה לאחד כוחות סמוך לעיר קוויבק, כדי לכבוש אותה ואת המחוז כולו.
ליל הסופה האחרון של 1775
דצמבר לא היה עיתוי טוב לפתוח במצור על קוויבק. אולם תקופת השירות של אלפי חיילים עמדה לפוג ב-31 בדצמבר, ולכן פיקוד הצבא הקונטיננטלי בחר לפעול ביום האחרון, הקצר והחשוך, של שנת 1775. סופת שלגים הפכה את התנאים לבלתי נסבלים. אפילו מונטגומרי הודה בדאגה כי חייליו "רעבים למחצה וערומים למחצה". ובכל זאת, החיילים הפשוטים עשו כמיטב יכולתם: על כובעיהם השונים ענדו שלטים מאולתרים וכתובים ביד, שהכריזו "חירות או מוות". לרובם נגזר, לצערם, הגורל השני.
מונטגומרי נהרג כבר בשעות הראשונות של ה-31 בדצמבר 1775. חייליו נותרו להילחם לבדם. הטוראי ג'רמיה גרינמן, אחד החיילים, תיעד ביומנו את תדהמתו כשמצא את עצמו — כמו כשליש מחבריו לצבא הקונטיננטלי — בשבי הבריטי.
המחיר, ההשלכות והדרך אל העצמאות
המתקפה על קוויבק הייתה לאסון של ממש. הקור הקפוא היה קטלני, האספקה הייתה בלתי מספקת, ואבעבועות שחורות התפשטו בין חיילים תשושים ותת-תזונתיים. האסון הקנדי חשף את חולשותיה של מערכת האספקה האמריקאית ואת מחסור האשראי של המושבות המורדות. חיילים רעבים ומתוסכלים לא תמיד התנהגו כשורה, מה שהפך חלק ניכר מתושבי קנדה לעוינים כלפי המטרה האמריקאית.
✦ דיפלומטיה שנכשלה
ניסיונות דיפלומטיים נוספים, בהובלת הדיפלומט והאינטלקטואל בנג'מין פרנקלין (שסבל אז מבעיות בריאות), אף הם לא צלחו. קצין קונטיננטלי אחד הודה מאוחר יותר כי האמריקאים "הביאו על עצמם, בניהול כושל", את מה שהבריטים לא הצליחו לחולל: אובדן כמעט מוחלט של תמיכת הקנדים.
בינואר 1776 הדהימה הידיעה על התבוסה את תושבי המושבות. מותו של מונטגומרי עורר גל של תמיכה רגשית עזה, ותושבי מרילנד אף קראו על שמו למחוז מונטגומרי, הקיים עד היום. מותו של אירי בקנדה דחף אמריקאים רבים להסכים דווקא עם האנגלי הזה, פיין, שהעצמאות היא הדרך הנכונה. כפי שכתב אחד מהם באותם ימים: "מונטגומרי המסכן והאמיץ! אך זה אינו זמן לבכות, אלא זמן לנקום."
פיין ניצל את המומנטום ופרסם בפברואר דיאלוג דמיוני בין רוחו של מונטגומרי לבין אמריקאי, במסגרתו נדון עניין העצמאות. באווירה הקודרת של ראשית 1776, נפלו דבריו על אוזניים קשובות.
14
פרובינציות שקיוו לאחד
31.12
תאריך המתקפה הגורלית
1/3
מהחיילים נפלו בשבי
✦ כפפות צמר, ו"שכל ישר"
בינואר 1776, בפילדלפיה, פרסם מדפיס יליד אנגליה חוברת שהקדיש חלק מרווחיה "לרכישת כפפות צמר לחיילים שיצאו לקוויבק". אלו היו צריכים להיות המון כפפות, שכן החוברת הפכה לרב-המכר הגדול ביותר של צפון אמריקה במאה ה-18: "שכל ישר" מאת תומאס פיין.
האובדן הקשה בקנדה היה אחד הזרזים להכרזת העצמאות — הכרזה שנוצרה כבר מלכתחילה מתוך מבט אל צרפת וספרד כבעלות ברית פוטנציאליות.
כדי לזכות בסיוע שהיה נחוץ להן, נדרשו המושבות המאוחדות החדשות להפוך לאומה עצמאית של ממש. מעטות היו המדינות שהיו מוכנות להתערב במרד קולוניאלי פנימי, אך רבות היו מוכנות להצטרף למלחמה נגד האויב הבריטי המשותף. גיסו של מונטגומרי אף ציין כי צרפת נראתה כמקור מבטיח ל"סיוע זר".
ואכן, הסיוע הצרפתי-ספרדי — במימון, בנשק, ובסופו של דבר גם בחיילים — הוא זה שהיטה את הכף, ואפשר לוושינגטון ולעמיתיו לעבור מתבוסה לניצחון. חלק לא מבוטל מהמומנטום שהוביל בסופו של דבר להכרזת העצמאות האמריקאית הגיע, אם כן, מקנדה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מה היה תפקידה של קנדה במהפכה האמריקאית ב-1775?
מדוע הפלישה האמריקאית לקנדה נכשלה?
כיצד התבוסה בקנדה השפיעה על הכרזת העצמאות של ארה"ב?
מה הקשר בין תומאס פיין והפלישה לקנדה?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
