פינוי דנקרק מ־26 במאי עד 4 ביוני 1940, הידוע כמבצע דינמו, היה הניסיון להציל את חיל המשלוח הבריטי בצרפת מתבוסה מוחלטת על ידי הצבא הגרמני המתקדם. כמעט אלף כלי שיט ואזרחים, בחסות מזג אוויר שקט וסיוע אווירי של חיל האוויר המלכותי, הצליחו לפנות כ־340,000 חיילים בריטים, צרפתים וחיילי בעלות הברית. איך עשו את זה?
הפינוי הוביל להחרפה ביחסי אנגליה–צרפת, שכן הצרפתים ראו בדנקרק מעשה בגידה, אם כי סביר להניח שהחלופה הייתה חיסול חיל המשלוח הבריטי. צרפת נכנעה זמן קצר לאחר דנקרק, אך הנסיגה אפשרה לבריטניה ולאימפריה שלה לאגור משאבים ולהילחם לבד במה שיהפוך לתיאטרון מלחמה הולך ומתרחב.
הבליצקריג הגרמני
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כאשר גרמניה פלשה לפולין ב־1 בספטמבר 1939, צרפת הסתמכה כמעט לחלוטין על קו הגנה אחד כדי להגן על עצמה מפני פלישה. הגנות אלו היו קו מז׳ינו, סדרה של מבני בטון מרשימים ביותר, בונקרים ומנהרות תת-קרקעיות שעברו לאורך גבולותיה המזרחיים של צרפת. מאויש על ידי 400,000 חיילים, מערכת ההגנה נקראה על שמו של שר המלחמה הצרפתי אנדרה מז׳ינו. הצרפתים דמיינו שהתקפה גרמנית צפויה להגיע בשני מקומות: אזורי מץ ולאוטר. כפי שהתברר, גרמניה תקפה את צרפת דרך הארדנים וסדאן על הגבול הבלגי, עקפה את רוב קו מז׳ינו ודרסה את ההגנות הצרפתיות הלא נאותות סביב נהר מז, ההגנה היתה לא מספקת מכיוון שהצרפתים חשבו שהשטח באזור מיוער זה אינו מתאים למעבר טנקים. בהמשך המערכה נפרץ קו מז׳ינו ליד קולמר וסארבריקן.
טנקים גרמניים חבטו דרך הארדנים ודהרו בעיקול ענק דרך צפון מזרח צרפת כדי להגיע לחוף מסביב לבולון.
כדי לחזק את הגנות הצרפת, שלחה בריטניה את חיל המשלוח הבריטי (BEF) בפיקודו של הגנרל ג'ון ורקר (הידוע יותר בתוארו המאוחר לורד גורט, 1886–1946). בסביבות 150,000 איש, רובם חיל רגלים, הגיעו בספטמבר 1939 כדי לחזק את הגבול הצרפתי-בלגי. ה-BEF כלל את כוח התקיפה האווירי המתקד הבריטי של 12 טייסות חיל האוויר המלכותי. המטוסים היו ברובם מפציצי הוקר הוריקן וכמה מפציצים קלים, כולם ספגו פגיעות לצערם של מפקדי חיל האוויר, שהיו מעדיפים לשמור על מטוסים אלה לצורך הגנה על הבית. מפציצי הסופרמרין ספיטפייר המעולים הוחזקו בבטחה בבריטניה עד לשלבים האחרונים של הקרב בצרפת. ל־BEF לא היו דיוויזיות משוריינות ולכן היה כוח הגנתי מאוד ולא התקפי. עוד דיוויזיות חיל רגלים הגיעו עד אפריל 1940, כך שה-BEF גדל לכמעט 400,000 איש, כאשר ל־150,000 מהם הייתה הכשרה צבאית מועטה או ללא הכשרה כלל. כפי שציין הגנרל ברנרד מונטגומרי (1887–1976), ה-BEF היה "לא כשיר לחלוטין להילחם במלחמה ממדרגה ראשונה ביבשת". מבחינה זו, גם בריטניה וגם צרפת היו די תקועות במצב המוכנות ההגנתית למרות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). האויב שלהן היה בדיוק ההיפך ותכנן בקפידה את מה שהוא כינה סתיו גלבּ (מבצע צהוב), המתקפה הגרמנית במערב היבשת.
כלל לא מוכנים למלחמת תנועה, הצרפתים בעלי החשיבה ההגנתית הוכרעו באמצע מאי 1940 על ידי טקטיקת הבליצקריג ("מלחמת הבזק") הגרמנית של טנקים שנעים במהירות בתמיכת מפציצים ואחריהם בחוכמה נע חיל הרגלים. כוחות גרמנים שטפו את שלוש המדינות הנייטרליות הולנד, לוקסמבורג ובלגיה. הארמייה התשיעית חבטה דרך הארדנים ודהרה בעיקול ענק דרך צפון מזרח צרפת כדי להגיע לחוף סביב בולון. ה-BEF וצבאות צפון צרפת (7 ו-1) נותקו משאר הכוחות הצרפתיים מדרום.
גרמניה השיגה את מה שהיא כינתה 'פרוסת המגל' (Sichelschnitt) ועד 24 במאי, החיילים הצרפתים והבריטים היו מבודדים ועם גבם לתעלת למאנש, כשכבשו שטח מדנקרק ועד ליל. למרות שהם יצאו למכות־נגד ספורדיות, גורט כבר הגיע למסקנה שהצבא הצרפתי קרס ככוח מבצעי והוא שקל התקפה על הגרמנים מדרום, שאותה נצטווה לבצע, אלא שזו הייתה משיגה מעט מאוד מלבד השמדת צבאו שלו. נדרש להציל את חיל המשלוח הבריטי ולכן הוא נסוג צפונה.
איפשהו בין 850 ל־950 כלי שיט מכל הסוגים היו מעורבים בפינוי דנקרק.
כיס דנקרק
הבעיה כעת הייתה כיצד לפנות את האנשים האלה ולהחזיר אותם בביטחה לבריטניה. סגן אדמירל ברטרם רמזי (1883–1945) הגה את הרעיון לפנות לעזרה אזרחית על ידי אספקת כלי שיט מכל סוג שיכולים לחצות את תעלת למאנש ולאחר מכן להעביר את החיילים התקועים מחופי דנקרק לאניות גדולות יותר מהחוף או אפילו לקחת את כולם בדרך חזרה לדובר. כלי השיט שנדרשו היו במידות של בין 9 ל־30 מטר.
כשהצבא הגרמני לוחץ על הכיס בדנקרק אך מעוכב באופן זמני על ידי ההגנה הצרפתית של ליל וכוח בריטי וצרפתי משולב בדנקרק, האדמירל רמזי חשב שפינוי של כ־45,000 איש עשוי להיות אפשרי אם צי חילוץ גדול יספיק להגיע. כפי שהתברר, הגרמנים עצרו את התקדמותם כדי לחזק את דיוויזיות השריון המהירה שלהם ואולי בגלל שהיטלר היה משוכנע שחיל האוויר הגרמני (לופטוואפה) לבדו יכול להרוס את הכיס המתכווץ של חיילי האויב. הפיקוד העליון הגרמני היה חלוק בשאלה אם להתקדם לדנקרק או לשמר את כוחותיהם לקראת ההתקדמות לפריז.
גנרל גרד פון רונדשטדט (1875–1953), המפקד העליון של קבוצת ארמיות A, קרא להפסקת תנועת השריון הגרמני בשטח ב־24 במאי. גנרל בראושיץ׳, גנרל בצבא הגרמני (1881–1948), היה נגד עצירה שכזו, אך היטלר אישר את החלטתו של רונדשטדט (הן פון רונדשטדט והן בראושיץ׳ קודמו לדרגת פילדמרשלים ביולי). כפי שמציין ההיסטוריון א' גילברט: ״׳מסדר העצור׳ היה הטעות הגדולה היחידה שעשו הגרמנים במהלך המערכה ב־1940 במערב. אם הפאנצרים היו מקבלים את הפקודה, אז בעלות הברית היו נלכדות ונאלצות להיכנע ויותר מ־200,000 מהחיילים הטובים ביותר של בריטניה היו אבודים לנצח.״
יתרון נוסף למבצע בעלות הברית היה מזג האוויר הרגוע בצורה יוצאת דופן בשבוע האחרון של מאי ובימים הראשונים של יוני. ובכל זאת, כוחות הלופטוואפה והצי הגרמני היו נחושים לתקוף את מבצע הפינוי (הן את החיילים על החוף והן את הספינות בתעלה). אפילו בתנאים אידיאליים, הורדת עשרות אלפי גברים מחוף בודד באורך 16 ק"מ הייתה משימה לוגיסטית מונומנטלית.
הארמדה המתנדבת
איפשהו בין 850 ל־950 כלי שיט מכל הסוגים היו מעורבים בפינוי דנקרק, שנערך בין ה־26 במאי ל־4 ביוני. היו שם סירות גורר, סירות דיג (בריטיות, צרפתיות ובלגיות), סירות הצלה, דוברות (כולל הולנדיות), סירות מעבורת וכלי תענוגות מכל הסוגים. רמזי ריכז את מאמץ ההתנדבות מבסיס בצוקי דובר. בחדר המבצעים של רמזי היה פעם דינמו וזה העניק לפינוי את שמו הרשמי: מבצע דינמו. את הארמדה של 'ספינות קטנות' תיאם אדמירל ווייק-ווקר (1888–1945).
39 משחתות של הצי המלכותי מילאו תפקיד מפתח בפינוי הצוות מדנקרק והעלו על סיפונן אנשים שהועברו אליהם באמצעות כלי שיט קטנים יותר שיכלו להתקרב לחוף. סגן מפקד ג'ון מקבת', מפקד המשחתת HMS Venomous נתן את התיאור הבא של צי ההצלה של דנקרק: ״הכוחות שיחזרו לבריטניה הניעו את ארגון משט הסירות הקטנות הזה. זה התחיל בצורה די אקראית כי כל מיני סירות שונות, החל מסירות מנוע קטנות וקטנטנות למשפחה ועד לסירות מועדון גדולות בהרבה ולמעשה כמעט כל מה שיכול היה להעלות קיטור לצד השני הפעיל זאת בהתחלה, דווקא לבד. חלקם מעולם לא הצליחו ורבים מהם שייטו למקומות הלא נכונים, אבל בסופו של דבר הם הצליחו לתעל את זה ואז נתקלו בהמון סירות קטנות שהולכות הלוך ושוב, רבות מהן עם תריסר חיילים על הסיפון.״
ברטי גוד, הדייל הראשי של נרקיס המלכותית, מעבורת אזרחית שהיתה מעורבת בפינוי, העניק את ההסבר הבא: ״הגענו מגרייבליינס והותקפנו על ידי מטוסים גרמניים… המשכנו לדנקרק… ג'ורג' ג'ונסון לקח אותנו ונקשרנו לצד והחיילים עלו מהיבשה, כמו הרבה עכברושים והם פשוט רצו אל הספינה . לקחנו 1,700 איש על הסיפון ובדיוק כשאספנו את המעבר כשלושים או ארבעים אמבולנסים ירדו מהמזח… אז צוות הספינה ירד לחוף והוציא כל אחד מהאמבולנסים [שישה אנשים מכל אחד] והכניס אותם לחדר האוכל האחורי. לאף אחד מהבחורים האלה לא חבשו את הפצעים, הם היו במצב נוראי. כל הקצינים בספינה שהיו להם ערכות עזרה ראשונה החלו לחבוש את פצעיהם.״
בשייט השלוש עשרה לדנקרק, נפגעה נרקיס המלכותית מפצצה גרמנית. המעבורת שרדה, אך איש צוות נהרג, וחמישה נפצעו מירי מקלעים של המפציץ הגרמני. חלק מכלי השיט שחצו את הערוץ היו נתונים גם להתקפות צוללות וסירות וכאשר התקרבו לחוף הצרפתי, חטפו גם מפגזי ארטילריה של האויב. הכיס ההולך ומצטמצם סביב דנקרק נכנס ללחץ עז משלושה כיוונים, לחץ שרק התגבר בעקבות גיוסן מחדש של דיוויזיות הטנקים הגרמניות ב־27 במאי וכניעתה של בלגיה ב-28 במאי. חיל המשלוח הבריטי נלחם בפעולה עורפית אכזרית כדי לזכות בעוד כמה ימים לפינוי המתמשך, שעד כה הצליח להציל רק 8,000 איש זעומים. קצב פינוי מהיר בהרבה הושג מה־28 במאי באמצעות המחפורת המזרחית של נמל דנקרק. ההגנה הצרפתית האיתנה של ליל סייעה גם להסיט משאבים גרמניים, שאחרת היו מגויסים נגד דנקרק.
חיל האוויר המלכותי הגביר את מעורבותו בימים האחרונים של הפינוי, אך המפציצים הבריטים טסו ממש על גבול טווח הדלק שלהם. הלופטוואפה המשיך להפציץ את דנקרק והרס את העיירה, את מסופי הרכבת שלה, רציפים ובתי הזיקוק הסמוכים בסן פול. למפקד הטייסת מקס אייטקן היה מבט מלמעלה על החוף: ״דנקרק הייתה מבולבלת: היה משטח ענק של עשן שהגיע מספינות בוערות וממתקני נפט בוערים, ומטוסים עפו בעשן הזה… היו לנו קרבות אוויר מדי פעם אבל זה היה מאוד מבלבל. מזג האוויר היה ממש נפלא – אפשר היה לראות קילומטרים חוץ מהעשן והעשן היה פנטסטי. לא ניסינו להגן על החיילים מעל החופים; זה לא היה התפקיד שלנו. תפקידנו היה למנוע מכל מטוס להגיע לחיילים האלה.״
מלבד הכאוס בשמיים ובמים הפתוחים, נוצר בלבול גם בחופים. חיילים רבים היו כל כך להוטים לצאת עד שהם הסתכנו בהעמסת יתר על הסירות. רוב החיילים שהו על החופים במשך ימים ללא מזון או מים, רבים היו כמעט חלשים מכדי ללכת או לשחות, ולכן, בהכרח, טביעות היו נפוצות. תורים נוצרו מהחופים החוצה אל הים, שם הוא היה רדוד מספיק כדי לעמוד אבל עמוק מספיק כדי שספינות קטנות יתקרבו. כמה סירות קטנות יותר נצמדו בכוונה לחוף כדי לתת לגברים החלשים הזדמנות לעלות או לספק רציף לסירה אחרת. הים הלך והתמלא בסירות שנטרפו מפצצות וגופות, שהפריעו להתקרבות של גלים חדשים של סירות, לצד הפגזות מהיבשה, פצצות מהאוויר ומוקשים בים. כפי שחייל אחד מקוקני ציין בסיכום כל המבצע בדיוק כשנדג מחוץ לים ונכנס לביטחונה של סירת חילוץ: "אלי, איזה סיוט מחורבן!".
המפקדים הבריטיים והצרפתים היו אשמים גם בתרומתם לבלבול הכללי באמצעות חוסר בתקשורת ואי הבנות רבות. בהתחלה, לבריטים היה רעיון שכוחותיהם יפונו בזמן שהצרפתים יישארו כהגנה עורפית. יחד עם זאת, מפקדי הצבא הצרפתי היססו אם הם בכלל צריכים לאפשר פינוי חיילים צרפתיים. רק ביומיים האחרונים של המבצע, כשרוב הבריטים עזבו, נעשה מאמץ משותף לפנות גם את הכוחות הצרפתיים.
חשבון נפש
בסופו של דבר, כ־220,000 חיילים בריטים ו־120,000 חיילים צרפתים פונו מדנקרק. בידי האדמירליות היו נתונים לפיהם המספר הכולל של האנשים שפונו מדנקרק היה 338,226. זו הייתה בריחה יוצאת דופן, כזו שאִפשרה לבריטניה להמשיך במלחמה.
כפי שציין ראש הממשלה סר וינסטון צ'רצ'יל (1874–1965) ב־4 ביוני, "היה ניצחון בתוך הגאולה הזו", עם זאת, זה בא על חשבון הפסדים אדירים.
במהלך ההתקדמות הגרמנית, חיל המשלוח הבריטי איבד 68,111 גברים בקרב (הרוגים, פצועים או שבויים) ועוד 600 במקרי מוות בשוגג. ההולנדים איבדו כמעט 3,000 איש עם עוד 7,000 פצועים. 7,500 חיילים בלגים נהרגו ו־15,850 נפצעו. 30,000 חיילים צרפתים נותרו בדנקרק להיאבק על גורלם. תשע משחתות של בעלות הברית, כלי שייט שונים אחרים וכמאתיים כלי שיט אזרחיים מכל הסוגים אבדו השל הפצצות, טורפדו, פגזים ומוקשים. המשחתת HMS Wakeful ספגה טורפדו ו־600 החיילים שעל סיפונה טבעו. 19 משחתות ניזוקו אך לא הוטבעו. חיל האוויר המלכותי ניסה נואשות להגן על צי הפינוי, אך 106 מטוסי קרב חיוניים אבדו במבצע. בסך הכל, החיל איבד 931 מטוסים וספג מעל 1,500 אבדות בהגנה על צרפת, כולל אובדן של למעלה מ-500 טייסים. כל התחבורה והציוד הכבד של חיל המשלוח אבדו; לא רק ארטילריה יקרת ערך (כמעט 2,500 כלים) אלא גם פריטים חיוניים כמו משאיות דלק (בסיסי האוויר בבריטניה ירגישו באובדן זה עוד מן מה). בסך הכל אבדו קרוב ל־64,000 כלי רכב. 500,000 טונות של תחמושת ומחסניות ננטשו.
הבריחה הזו הייתה עשויה להיות נהדרת, אבל כפי שצ'רצ'יל הזכיר בתמציתיות לפרלמנט הבריטי, "מלחמות אין מנצחים באמצעות פינויים". אותו הדיון זכור בשל נאומו הידוע של צ׳רצ׳יל המוכר מחלקו האחרון: ”אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע…„
היו פינויים נוספים של כוחות בריטים (ופולנים ובעלות הברית האחרות) מצרפת לאחר דנקרק, בעיקר בלה האבר, ווּל-לֶה-רוזס וסן נאזייה, שכללו את טביעת הספינה לנקסטריה, שם מתו 3,000 איש. בסך הכל, התחושה בבריטניה, כפי שהביע זאת צ'רצ'יל, היתה שהתבוסה הפכה לניצחון, או לפחות לניצחון מורלי. צי המתנדבים העצום שהפליג בערוץ באותם ימים קדחתניים של מאי ויוני 1940 ושהיו מעורבים בו אנשים מכל הסוגים והלאומים, הפך לאגדה. 'רוח דנקרק', כפי שנקראה, תעזור לעורר את הבריטים בתקופות הבעייתיות שבפתח.
הגנת בריטניה
מ־5 ביוני נע הצבא הגרמני דרומה ממש על פני צרפת מנאנט ועד בזנסון; פריז נכבשה ב־14 ביוני. ממשלת צרפת עברה לבורדו ונכנעה ב־22 ביוני. נפילת צרפת ארכה רק שישה שבועות. חרד מכך שהצי הצרפתי, שהוצב אז בצפון אפריקה, לא ייפול לידיים גרמניות, ביקש צ'רצ'יל מהספינות הצרפתיות להפליג לבריטניה או למצוא מקלט בנמלים ניטרליים. אלא שהצרפתים דחו רעיון זה, ולכן חיל האוויר המלכותי הפציץ את הצי ביולי והביא ל־1,600 הרוגים.
הגודל הקטן יחסית של הסיוע הצבאי של בריטניה להגנת צרפת והפינוי בדנקרק ואחריו ההימלטות המיידית, כמו ההפצצה הימית, כולם פגעו קשות ביחסי אנגליה–צרפת. בכל מקרה, בריטניה החבוטה קשות איבדה את בעלת בריתה החשובה, ולמרות שהיא יכלה להזעיק חיילים מהאימפריה שלה, היא ניצבה כעת בכוחות עצמה נגד גרמניה ואיטליה (שנכנסה למלחמה ב־10 ביוני). הבריטים, ובמיוחד חיל האוויר, נאלצו להתארגן מחדש ולהתכונן למה שנראה אז פלישה גרמנית קרובה, מתקפה שקודמת לה מסע הפצצות של בסיסי תעופה ומפעלי מטוסים בניסיון להשיג עליונות אווירית עבור הלופטוואפה. הקרב על בריטניה היה אמור להיות השלב המכריע הבא של המלחמה באירופה, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
חומר מעשיר לקריאה
יו סבאג מונטיפיורי, דנקרק — לחימה עד האיש האחרון, הוצאת דביר, 2010.
וינסטון צ׳רצ׳יל, מלחמת העולם השנייה, הוצאת עם הספר, 1956 (תרגם: אהרון אמיר).
Henry Buckton, Retreat: Dunkirk and the Evacuation of Western Europe, Amberley Publishing, 2017
חומר מעשיר לצפייה
שעה אפלה (2017), סרט עטור פרסים בכיכובו של גארי אולדמן כצ׳רצ׳יל, כאשר חלק מרכזי מהעלילה מוקדש למבצע הפינוי בדנקרק.
דנקרק (2017), סרטו השאפתני של כריסטופר נולאן, שמתאר את מבצע פינוי דנקרק משלוש חזיתות: אוויר, ים ויבשה.
♦
אם משתמשים בחומר כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
