"במקום שבו אני ניצבת כעת, לעולם לא יופיע מי שמסור יותר למדינה ולאזרחיה מאשר אני" – את המילים המליציות הללו ניתן להחשיב לכאלה, מבלי לדעת מי הגה אותן. מפיה של המלכה אליזבת הראשונה, הן נתפסו ללא שמץ של ספק מצד נתיניה.

ראשית חייה

אליזבת נולדה בצהרי ה-7 בספטמבר 1533 בחדרי ארמון גריניץ'. אומרים שמהימים הראשונים להופעתה, האווירה סביב הרכה הנולדת לא הייתה ידידותית במיוחד. החצרנים לחשו כי לידת בת היא עונש אלוהי למלך הנרי על הניתוק מרומא. מישהו לא חיבב את הנסיכה גם מכיוון שהיא בתו של אן בוליין, "נאן הזונה", שגנבה את הכתר מהמלכה החוקית קתרין מאראגון.

אך אז אליזבת הקטנה עוד לא הבינה זאת. היא חיה בארמון הכפרי הטפילד, מוקפת בצבא שלם של אומנות ומשרתים. בעבר אכלסה את הטפילד בתה של קתרין – מרי, שהועברה כעת לאגף מרוחק, כשהיא נשללת מכל הכבוד. לימים, "מרי העקובה מדם" לא תשכח זאת, וכאשר יבקשו ממנה להציג את עצמה בפני הנסיכה, מרי תשיב: "באנגליה יש רק נסיכה אחת – אני". גם האב והאם לא ביקרו את בתם לעיתים קרובות: הנרי היה עסוק בענייני מדינה, ואן – בקבלות פנים ובחגים. לעיתים הביאו את אליזבת ללונדון כדי להציגה בפני שגרירים זרים ולתכנן נישואים משתלמים בעתיד. באותה תקופה לא נחשב למביש לשדך נסיכות כמעט מלידה. כשהילדה הייתה בת שבעה חודשים, הנרי כמעט סיכם על אירוסיה לבנו השלישי של פרנסואה ה-I. למטרה זו הוצגה הקטנה בפני השגרירים הצרפתים תחילה ב"מלבוש מלכותי מפואר", ולאחר מכן בעירום, כדי שיוודאו את היעדרם של מומים גופניים אצל הכלה.

בתקופות שבהן מתו יותר תינוקות מאשר שרדו, אליזבת גדלה כבריאה באופן מפתיע, ורדרדה ופיקחית לגילה. היא בכתה לעיתים נדירות, אך ידעה היטב כיצד בעזרת דמעות להשיג מהאומנות מעדן או צעצוע נחשק. כמובן, היורשת ה"יחידה" פונקה ונענו כל משאלותיה. במהלך חגיגות בארמון היה משתרך תור שלם של עמיתים (אצילים) לפני הקטנה בת השלוש, שהיו מניחים לרגליה מנחות. אליזבת, לבושה בשמלת ברוקאד שתפורה כמידות של מבוגרת, הודתה לכל אחד, כשהיא קדה קידה חיננית בסגנון צרפתי. כבר אז היא הורגלה להתנהג כפי שראוי למלכה.

הילדה זכרה לנצח את היום הנורא ב-1 במאי 1536. כשהיא מצמידה אותה אליה, אמה עמדה על ברכיה לפני אביה, צועקת תירוצים עלובים… לאחר מכן אליזבת ראתה את המלך לעיתים נדירות מאוד, ואת אמה – לעולם לא עוד. במשפט הואשמה אן בהפקרות, ולאחר מכן התפשטו מיד שמועות שאליזבת אינה בת המלך. אכן, הילדה הרזה והג'ינג'ית לא הזכירה הרבה את הנרי ה-VIII, אך הייתה דומה מאוד לאמה, וכן למאהב המשוער שלה – המוזיקאי החצרני מארק סמיטון. נראה שהנרי עצמו לא הטיל ספק באבהותו, אך העדיף להרחיב מעיניו את זו שהזכירה את חרפתו.

אולי יעניין אתכם גם

אהבה, כוח ומוות: איך השאיפה של אן בוליין להפוך למלכת אנגליה עלתה לה בחייה?

איוואן יאנשה: מיהו ראש ממשלת סלובניה הפרו-ישראלי?

סאמו: המלך שנולד סוחר

כופרת או מכשפה: כיצד נשפטה ז'אן ד'ארק ובמה הואשמה?

גִ'ירוֹלָמוֹ סָבוֹנָרוֹלָה: כיצד ניסה הקנאי מפירנצה לבצע רפורמה בכנסייה ובמדינה?

סלבדור דאלי: על גאון הסוריאליזם

אליזבת המשיכה לחיות בהטפילד תחת פיקוחה של "ראש האומנות" ליידי בריאן והמנהל ג'ון שלטון. הנרי קיצץ את ההוצאות על אחזקת בתו, אך הורה לחנכה באופן מלכותי – הרי היא נותרה סחורה משתלמת לחתנים זרים. בסתיו 1536 הופיעה לה אומנת חדשה, קתרין אשלי, שדאגה לא רק לחינוך הילדה, אלא גם להשכלתה, כשהיא מלמדת אותה לקרוא ולכתוב באנגלית ובלטינית. במשך זמן רב קאט החליפה לנסיכה את האם, ולימים אליזבת נזכרה: "היא בילתה לצדי שנים רבות והשקיעה את כל המאמצים כדי ללמד אותי ידע ולהנחיל לי תפיסות על כבוד… אנו קשורים קשר הדוק יותר לאלו שמחנכים אותנו מאשר להורינו, שכן ההורים, בהישמעם לקול הטבע, מביאים אותנו לעולם, והמחנכים מלמדים אותנו לחיות בו".

אליזבת למדה הכל: להתנהג ליד השולחן, לרקוד, להתפלל ולעסוק בעבודות יד. כבר בגיל שש היא העניקה לאחיה הקטן אדוארד חולצת בטיסט מעשה ידיה.

למעשה, לאליזבת לא היו סיבות מיוחדות לאהוב את בנו של ג'יין סימור, שסגר בפניה את הדרך לכס המלוכה. אמת, המלכה ג'יין עצמה התייחסה לילדה בחיבה, אך זמן קצר לאחר לידת בנה היא מתה. לאחר מכן חלפו עוד שתי מלכות – כל כך מהר שאליזבת בקושי הספיקה להבחין בהן. רעייתו השישית והאחרונה של האב, קתרין פאר, החליטה בנחישות להתייחס לצאצאי המלוכה כאל ילדיה שלה. דווקא לבקשתה התמקמו אליזבת, מרי ואדוארד בארמון המלוכה. האחות הבכורה חגגה – עבורה זו הייתה התקרבות לשלטון הנכסף. ואליזבת התגעגעה לאחו הירוק וליערות של הטפילד, לקאט שלה ולחבר משחקי הילדות – רוברט דאדלי, בנו של אחד ממקורבי הנרי. רק איתו הייתה הנסיכה המסתגרת כנה, ויום אחד אמרה שמשצפתה בגורלן העצוב של נשות אביה, החליטה לעולם לא להינשא.
מ-1543 אליזבת למדה מדעים בהדרכת הפרופסורים המלומדים צ'יק וגרינדל, שאליהם הצטרף מאוחר יותר מחנכו של הנסיך אדוארד, רוג'ר אשם. כולם היו אנשים מאמינים מאוד ובו בזמן הומניסטים, שדחו את הפנאטיות וחוסר הסובלנות של התקופה הקודמת. אליזבת הפכה לנסיכה האנגלית הראשונה שחונכה ברוח הרנסאנס. לפני הכל, משמעות הדבר הייתה לימוד שפות עתיקות ותרבות עתיקה. עד גיל שתים-עשרה היא ידעה לקרוא ולדבר בחמש שפות – אנגלית, לטינית, יוונית, צרפתית ואיטלקית. אין ספק שכישוריה הטילו רושם כבד אפילו על נאמני המלך.

במבוכי השלטון

לאחר מות הנרי השמיני, במצבה של אליזבת דברים רבים השתנו. בהשאירה את הארמון לאחיה, היא עברה יחד עם מרי לאחוזת המלכה בצ'לסי, שם הופיע עד מהרה בעל בית חדש – קתרין פאר נישאה לאדמירל תומאס סימור. התככן הזה שיחק תפקיד חשוב בחצרו של אחיינו ולא איבד תקווה לבסס אותו באמצעות נישואים עם אחת הנסיכות. לפני הנישואים לקתרין הוא חיזר ללא הצלחה אחרי מרי, ולאחר מכן דרש רשות להינשא לאחותה. בהחשיבו את עצמו לקוואלר שאי אפשר לעמוד בפניו, הוא החל להטריד בגלוי את בתו החורגת. בבקרים הוא היה פורץ לחדר השינה של אליזבת ומתחיל לנער ולדגדג את הנסיכה הצעירה, מבלי להתבייש כלל בנוכחות המשרתות וקאט הנאמנה. לאט לאט החלה הנערה להאמין לרגשות האדמירל, אך יום אחד קתרין תפסה אותה בזרועות בעלה. פרצה שערורייה, ובאפריל 1548 עברה אליזבת עם משרתיה לאחוזת צ'סטנט.

במקום החדש הקדישה את עצמה הנסיכה בחריצות ללימודים בהדרכת אשם. בספטמבר, יומיים לפני יום הולדתה החמישה-עשר, מתה המלכה קתרין מלידה. ברחבי לונדון נפוצו שמועות שהאדמירל, ששאפתנותו המשיכה לגדול, עומד לשאת לאישה את אליזבת, ואפילו קאט חשבה שזה רעיון טוב. רבים חשבו שסימור כבר פיתה את הנסיכה, ודווקא זה מה שהאיץ את מות רעייתו. נראה שהשטן הג'ינג'י יצא לאמה המופקרת. בינתיים אליזבת התחזקה יותר ויותר בסלידתה מנישואים. לכך תרמה התנהגותו של סימור, שכעת הזיל דמעות צבועות על קבר אשתו, לאחר שהשתלט על הונה הלא מבוטל.

האדמירל לא הסתיר את תביעותיו לשלטון, ואליזבת חיה בפחד מתמיד שהוא פשוט יכריח אותה להינשא לו. הסוף הגיע במרץ 1549 – תומאס סימור נעצר והוצא להורג כעבור שבוע. גם אליזבת נחקרה בנוגע להשתתפות בקנוניה, אך נוקתה במהירות. בינתיים המדינה שוב נכבשה בתסיסה דתית, ושתי הנסיכות לא יכלו לעמוד מן הצד. מרי נותרה קתולית משוכנעת, ואליזבת, שחונכה ברוח פרוטסטנטית, הפגינה יותר ויותר את עצמה כמגינת האמונה החדשה. סתירה זו הפכה לברורה כאשר ביולי 1553 אדוארד החולני מת. הכתר עבר למרי, ששיקמה במהירות את הסדרים הקתוליים באנגליה.

אליזבת הביעה כניעה מוחלטת לאחותה, אולם יועציה הספרדים של מרי שכנעו שאי אפשר לבטוח בנסיכה. מה אם היא תקסים איזה אציל רב-עוצמה או אפילו שליט זר ובעזרתו תתפוס את השלטון? בתחילה מרי לא האמינה במיוחד לשמועות אלו, אך קנוניה של פרוטסטנטים במרץ 1554 שינתה את דעתה. אליזבת נזרקה למצודה (טאוור), וחייה ניצלו רק בזכות בקשות משפילות לרחמים. הנסיכה הוגלתה לוודסטוק המרוחקת. באקלים הלח של המקום החלו להציק לה מחלות: פניה כוסו בפרונקלים, התקפי זעם פתאומיים התחלפו בדמעות. לאחר ששרדה בקושי את החורף, היא חזרה לבירה: פיליפ הספרדי, שהפך לבעלה של מרי, החליט למען הביטחון להחזיק את אליזבת קרוב יותר לחצר. לפי שמועות, לפתרון זה הייתה סיבה נוספת: פיליפ נכנע לקסמה הבלתי רגיל.

עד מהרה עברה אליזבת להטפילד האהובה, שבה החלו להתאסף סביבה חברים – קאט אשלי, הגזבר פרי, המורה רוג'ר אשם. עוד ועוד חצרנים ואנשי כנסייה הגיעו לכאן, לאחר שעזבו את ארמון המלוכה, שבו משלו הספרדים.

עד סתיו 1558, כאשר בריאותה של מרי החמירה בחדות, את דרכה של אחותה לכס המלוכה חסמו רק שני אנשים. האחד היה פיליפ הספרדי. השני – רג'ינלד פול, קרדינל וארכיבישוף מקנטרברי, שהיה קתולי משוכנע ונהנה מהשפעה גדולה בחצר. אולם הגורל המשיך לשמור על אליזבת.

ב-16 בנובמבר, כאשר מרי נשפה את נשימתה האחרונה, פיליפ היה בספרד, והקרדינל פול בעצמו שכב גוסס. באותו יום, קרוב לצהריים, באולם הפרלמנט הוכרזה אליזבת כמלכת אנגליה. המון עצום של עירוניים, שהתאסף ליד העירייה, קיבל את הידיעה בצעקות שמחה.

הדבר הראשון שעשתה המלכה החדשה היה להפסיק את ההוצאות להורג ואת רדיפות הפרוטסטנטים. לאחר מכן נאלצה ללוות בדחיפות כסף מבנקאים לונדונים כדי לשלם חובות: אוצר המלוכה התברר כריק. העניין העיקרי היה ההכתרה – טקס מורכב, שנועד להזכיר לנתינים על גדולתה של המונרכיה הבריטית. בערב חגה חידשה אליזבת את המנגנון המדיני, שאליו נכנסו הן מקורבי אדוארד והן חבריה הוותיקים של הנסיכה, כולל הגזבר פרי. ליועץ הראשי של המלכה מונה ויליאם ססיל, שהפך עד מהרה למזכיר המדינה וללורד ברלי. פקיד אנרגטי וחרוץ זה ניחן ביכולת נדירה ליישב את האינטרסים של מפלגות חצר עוינות.

במהלך שנות שלטונה של אחותה, אליזבת שלטה בשלמות באומנות טוויית הקנוניות וסיכסוך יריביה זה עם זה. כעת היא יישמה יכולת זו כדי לתמרן את מקורביה ולהשיג מהם את מה שהיא צריכה. אך השגת הציות התבררה כלא קלה: החצרנים התייחסו למלכה הצעירה בחשדנות די רבה. מעטים הטילו ספק בכך שעד מהרה היא תינשא ותהפוך רק לצל של המונרך האמיתי. אף מלכה לא משלה באנגליה באופן עצמאי, ואפילו מרי מצאה לעצמה במהירות שותף לשלטון.

האם אליזבת תמצא בעצמה את האומץ לנהוג אחרת?

לביאה על הכס

בינואר 1559 חלפה ההכתרה המפוארת, שאחריה התאוששה המלכה במשך יותר משבוע אחד. כאן היה הכל: תהלוכות מחופשות, מצעדים צבאיים, זיקוקים. משוררים חובבים קראו שירים, שבהם כינו את אליזבת "לביאת אנגליה". מעיני החצרנים לא נעלם שסמוך לבעלת השמחה נמצא כל העת חבר ילדותה רוברט דאדלי, שהפך כעת לשר הסוסים הראשי. יפה תואר חסון זה החזיק את עצמו עם המלכה בצורה כל כך משוחררת, שמעטים הטילו ספק באופי יחסיהם. חצרנים ושגרירים זרים מזועזעים צפו כיצד דאדלי עם המלכה בערבים פורשים לחדר השינה, כשהם סוגרים מאחוריהם את הדלת. אליזבת, כך נראה, זעזעה במכוון את החברה בהתנהגותה. ואנשים נאמנים הוכיחו לה ששר הסוסים הצעיר אינו בן זוגה…

אך מה שלא קרה בחייה האישיים של המלכה, זה לא השפיע בשום אופן על מדיניותה. בתחילה היא הייתה עסוקה יותר מכל בעניינים דתיים. המלכתה הוסיפה אומץ לפרוטסטנטים רדיקלים, אשר בכל רחבי המדינה ערכו פוגרומים במקדשים ושברו פסלי קדושים. ב-1559 התקבל חוק העליונות הכנסייתית, ששיקם באנגליה את האמונה הפרוטסטנטית. שגרירים ספרדים עזבו בזעם את לונדון. את מקום החתן הרשמי של אליזבת, שפונה על ידי המלך פיליפ, תפס רוברט דאדלי, שהתנהג כמו מונרך אמיתי. נותרה מכשלה אחת – אשתו החוקית איימי רובסארט, אך בספטמבר 1560 גילו אותה מתה למרגלות המדרגות. בעלה יצא מהבוקר לציד יחד עם המלכה, לאחר ששלח מראש את המשרתים.

פרצה שערורייה רועשת. רבים היו בטוחים שהמלכה ורוברט שלחו לאישה האומללה רוצחים. דרשו בירור משפטי ואפילו הפלת "הזונה הג'ינג'ית". פקידים בראשות ססיל התייצבו בפני אליזבת, כשהם מציגים לה למעשה אולטימטום – להרחיק את דאדלי מהחצר. היא נאלצה להסכים, והחתן שלא יצא לפועל הוגלה למחוז. מות איימי הותיר כתם על המוניטין של המלכה, אף שבמאה ה-20 מחקרי מדענים עזרו לזכותה. מחקר קברה של גברת דאדלי הראה שהאישה נפלה מהמדרגות בגלל התקף כאב חד, שנגרם, סביר להניח, מהזזת דיסקים בעמוד השדרה. עם זאת, המועדף, שלא בחר באמצעים, בהחלט יכול היה לארגן תוצאה כזו. בהדרגה הוא רכש שוב את השפעתו הקודמת, כשהוא מקבל את תואר רוזן לסטר ואת משרת מפקד הצבא. כשחלתה באבעבועות, אליזבת הורישה דווקא לו את העוצרות על אנגליה במקרה של מותה. המלכה החלימה, אך המשיכו לענות אותה תחלואים אחרים.

כמה היסטוריונים משערים שבשל בריאות מעורערת אליזבת לא הייתה מסוגלת ללידה ודווקא בגלל זה סירבה להינשא. אחרים רואים בסיבת החלטה זו פחד תת-מודע מנישואים, שחונך על ידי ניסיון נישואיה הכושלים של האב. אחרים מקבלים כאמת את גרסתה של אליזבת עצמה, שהבטיחה שהיא לא רוצה להינשא לגבר אחד, מכיוון שהיא "נשואה לכל אנגליה". ייתכן שהמלכה באמת השתדלה לא לתת לשלטון אף אחד מהמועמדים הבריטים ובמיוחד הזרים לידה. היא רצתה למשול בעצמה, כשהיא מחשיבה בצדק שהיא עושה זאת לא פחות טוב ממונרכים גברים. למען האהבה לשלטון היא ויתרה על דאדלי, שאותו החליטה להשיא למלכה הסקוטית מרי סטיוארט. השגריר הסקוטי דיווח שאליזבת "דיברה עליו כאח וחבר טוב ביותר, שאיתו היא בעצמה הייתה שמחה להינשא, אם לא הייתה מחליטה לעולם לא להיכנס לנישואים. אך מכיוון שנתנה לעצמה מילה להישאר בתולה, אז שייפול בחלקה של המלכה, אחותה".

שתי מלכות

אבל הפיוס של אנגליה וסקוטלנד לא התקיים לאחר שמרי סטיוארט העדיפה על פני דאדלי את הלורד הצעיר דרנלי. בעקבות זאת בא רצף של אירועים דרמטיים, שאילצו ב-1567 את המלכה הסקוטית לברוח לאנגליה, ולאחר מכן הובילו אותה לכלא בטירת טיוטבורי הקודרת. לחומרה שהפגינה אליזבת כלפי "אחותה היקרה ביותר" היו סיבות. למרי היו זכויות לכס האנגלי כנינתו של הנרי ה-VII וחוץ מזה היא הייתה קתולית אדוקה, מה שעשה את שמה לאורך זמן לדגל של מתנגדי אליזבת. בנובמבר 1569 בצפון אנגליה פרץ מרד של קתולים, שדרשו את העלאתה של מרי לכס. קנוניה עקבה אחרי קנוניה, והמלכה נאלצה לשכוח מרחמים. אך החבל והגרזן היו חסרי אונים, כל עוד חיה התקווה העיקרית של הקושרים – מרי סטיוארט.

לחישוב פוליטי התערבבה קנאה נשית. מרי הייתה צעירה בתשע שנים, ניחנה ביופי בולט. אליזבת לעומת זאת חלתה, הזדקנה, ונסיכים זרים חיזרו אחריה בתדירות פוחתת. הזמן רץ… נראה שכל כך לא מזמן ילדה ג'ינג'ית רזה רצה בפארק של הטפילד יחד עם רוב דאדלי. כעת דאדלי הוא עדיין חתן מעורר קנאה, והיא – אישה חולה בת ארבעים, שמאחורי גבה צוחקות בנות לוויה טיפשות. תלתליה הג'ינג'יים דוללו, העור שהיה פעם לבן כשלג כוסה בכתמים אדומים. המלכה השתמשה בהרבה פודרה, ענדה לעצמה תכשיטים, המציאה סגנונות שמלות מפוארים עוד יותר. אחריה אימצו בחריצות אופנה חדשה החצרנים, ולאחר מכן גם אופנאים מחוזיים. ב"עידן האליזבתני" הגיעה לשיאה השאיפה לקשט לא רק את עצמך, אלא גם את כל הסובב. לא במקרה דווקא אז נולד התיאטרון האנגלי הגדול – שייקספיר, מארלו, גרין. במחזות שלהם רתחו יצרים, אהבה ניצחה את המוות, ומעל הכל שלט צלה של המלכה הגדולה. אדמונד ספנסר הילל אותה ב"מלכת הפיות" תחת השמות של גלוריאנה האלוהית ואמזונת בריטומארטיס. גם חצרנים נאלצו להיות משוררים: ככל שאליזבת הזדקנה, כך אהבה יותר שבחים מפוארים.

חברים ותיקים הלכו לעולמם, כולל קאט אשלי, שמתה ב-1565. לסטר הבוגדני העז להינשא ונודה מהחצר. החליפו אותו מועדפים חדשים – הרוזן הצעיר מאוקספורד אדוארד דה ויר ועורך הדין כריסטופר האטון, שאליזבת כינתה בחיבה "כבש". שניהם יוחסו על ידי השמועה ליחסי אהבה עם המלכה, אף שסביר להניח שהעניין הסתכם בפלירטוט רגיל. אהבה יותר ויותר פינתה מקום לפוליטיקה, ואת המקום ליד הכס תפסו הרפתקנים אמיצים או מרגלים זריזים. לאחרונים השתייך פרנסיס וולסינגהם, שהפך ב-1572 למזכיר המדינה. אציל לא עשיר זה מגלוסטרשייר הפך למקים השירות החשאי האנגלי, שחשף ביעילות את כל קנוניות אויבי המלכה.

ב-1578 הופיע טוען חדש לידה של אליזבת – אחיו של מלך צרפת, הדוכס פרנסואה אלנסון. בהתייצבו בלונדון, הוא חיזר אחריה בצורה כל כך גלנטית, שלבה של אליזבת נמס. היא הסכימה לתנאים המדהימים ביותר, למשל להכרזת פרנסואה כמלך אנגליה או לשמירה על האמונה הקתולית שלו. בעל כורחו נדמה שהמלכה נאחזה נשית בהזדמנות האחרונה להינשא, שהוענקה לה על ידי הגורל.

ואולם אלנסון לא מיהר להינשא: הוא חי באנגליה שלוש שנים, כשהוא מתחנן מאליזבת לכסף למלחמה בהולנד. יחד עם זאת המעריץ הגלנטי בזבז כסף ממלכתי לא רק על צרכים צבאיים, אלא גם על שירותיהן של זונות לונדוניות, שאחת מהן העניקה לו מחלת מין. התקיימו הסברים סוערים, ובפברואר 1582 הדוכס הפליג לצרפת, כדי למות כעבור שנתיים מדיזנטריה במחנה צבאי. אליזבת ליוותה אותו בשירים עצובים: נדמה היה לה שעימו מפליגה התקווה האחרונה לאושר.

בינתיים ספרד התנהגה בצורה אגרסיבית יותר ויותר. היא הנחיתה יחידות צבאיות באירלנד לעזרת הקתולים המקומיים והתכוננה לפלישה לאנגליה עצמה. לספרדים היה צי חזק, ואליזבת הפנתה את כל אמצעי האוצר לבניית ספינות חדשות. היא הרשתה לפיראטים אנגלים לתקוף ספינות ספרדיות, השטות מאמריקה עם מחסנים מלאים בזהב. באיי הים הקריבי בנו "ג'נטלמני המזל" מצודות, שמעליהן התנוסס דגל אנגליה: כך הונחו היסודות לאימפריה קולוניאלית גדולה. בזכותו של חביב אליזבת וולטר ראלי בצפון אמריקה ב-1586 נוסדה המושבה האנגלית הראשונה, שנקראה וירג'יניה לכבוד המלכה הבתולה.

בינתיים הקתולים המשיכו לארגן קנוניות נגד המלכה, והמשטרה החשאית של וולסינגהם השתוללה במלוא העוז. בכיכרות הופיעו בקביעות גרדומים חדשים, ועל גשר לונדון – כלונסאות עם ראשים משופדים עליהם. זוממים רבים פעלו בשמה של מרי סטיוארט, ווולסינגהם טמן למלכה הסקוטית מלכודת, כדי להיפטר ממנה אחת ולתמיד. סוכניו, לאחר שהשתלבו בשורות הקושרים, התחננו בפני מרי לחתום על הסכמה בכתב לרצח אליזבת. נייר זה הוצג למלכה, אשר לאחר הרהורים ארוכים חתמה על גזר דין מוות ליריבתה. ב-8 בפברואר 1587 הוצאה מרי סטיוארט להורג בטירת פותרינגיי.

הקרב עם הארמדה

אם קודם לכן אויבי המלכה עוד יכלו לסמוך על מהפך פנימי באנגליה, הרי שכעת נותרה להם תקווה אחת – פלישה חיצונית. כמי שעונה על תקוותיהם, פיליפ ה-II במרץ 1587 החל לאסוף בנמלים ספרדיים שייטת עצומה למסע על אנגליה. בהרכב הארמדה הבלתי מנוצחת היו כ-130 ספינות, כולל 27 גליאונים גדולים, שעל סיפונם מוקמו 30 אלף חיילים ומלחים. האנגלים לא הסתכלו על איסוף הכוחות הספרדיים באדישות – כבר כעבור חודש ארגן דרייק האמיץ פשיטה על מפרץ קאדיז והשמיד עשרות ספינות של הארמדה העתידית ואת כל המזון שלה. אולם ההכנות נמשכו כסדרן, וב-12 ביולי 1588 צי המפרשים הגדול ביותר בהיסטוריה האירופית יצא לדרך.

באנגליה נפוצו שמועות שהאויבים מתכננים להשמיד את כל האוכלוסייה הבוגרת של המדינה, ואת התינוקות למסור לחינוך לאמהות קתוליות. אך האנגלים לא קפאו באימה: איום הפלישה, כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה, עורר אצלם עלייה פטריוטית עוצמתית. בכל המחוזות נאספו יחידות מילואים. מתנדבים אוחדו לצבא, שבראשו עמד רוזן לסטר. אליזבת בדקה אישית את מצודות החוף, כשהיא מעוררת השראה במגיניה בנאומים נלהבים.

בינתיים על הארמדה לא היו שמועות ולא קולות. מאוחר יותר התברר שהצטברות עצומה של ספינות שטה לאורך החוף, כשהיא מחפשת מקום נוח לנחיתה ולא מוצאת אותו. ספינות אנגליות וסופות הנחיתו לסירוגין מכות על הספרדים, כשגרמו להם נזק משמעותי. כך הגיעה הארמדה לצפון סקוטלנד, שם החלו להיגמר לה אבק השריפה והמזון. לאחר שעקפה את האי, השייטת פנתה דרומה, שם נקלעה לסופה חזקה ביותר. חוף אירלנד היה זרוע שברים וגופות של ספרדים שטבעו. בדרך חזרה מלחים אנגלים המשיכו להנחית מכות על האויב, ובסוף ספטמבר חזרו לליסבון שרידים עלובים של הארמדה – 54 ספינות. לרגל הניצחון ציוותה המלכה לטבוע מדליה עם כתובת לטינית "Adflavit Deus et dissipati sunt" ("נשף אלוהים – והם התפזרו"). הניצחון הועם באובדן רוזן לסטר, שמת בספטמבר מקדחת. המלכה התאבלה בכנות על "רובין החמוד" – לאורך שנים רבות הם רבו והשלימו, כשנשארו תוך כדי כך אנשים קרובים.

בחצר, נדמה היה, הכל נמשך כסדרן. אליזבת באותו אופן חילקה סטירות למשרתות, המציאה תלבושות חדשות ופלרטטה עם מועדפים צעירים, שפיזרו לעברה מחמאות. אולם מאחורי חזית זו הסתתרה עבודה מאומצת על שמירת תקינותו של המנגנון המדיני, החורק מעומסי יתר. חצרנים ושגרירים זרים, שהשאירו זיכרונות, ראו את אליזבת בנשפים ובקבלות פנים, אך לעיתים רחוקות הותרו לחדר העבודה, שבו היא לא פחות מארבע שעות מדי יום עבדה על ניירות. כוחותיה דעכו, והשאלות הדורשות פתרון נעשו יותר ויותר.

זמן קצר לפני המוות רוזן לסטר קבע לשירות חצר את בנו המאומץ רוברט דברו. נער יפה ואמיץ זה הופיע לראשונה בחצר ב-1587, כאשר היה בן תשע-עשרה, ומיד משך את תשומת ליבה של המלכה. אליזבת תמיד אהבה צעירים כאלה, שבהם להט של לוחם התמזג עם נשמה שירית. זמן רב רוברט נלחם בצרפת ובהולנד, לאחר מכן חזר לונדון וב-1593 מונה לחבר המועצה המלכותית, כשהוא מקבל עד מהרה את תואר רוזן אסקס. השפעתו גדלה, ועד מהרה האב והבן ססיל, לאחר שהחליטו לעצור את המתחזה, החלו להסית נגדו את המלכה.

אך היה מאוחר מדי כי אליזבת התאהבה. אסקס, כמשורר אמיתי, הרעיף על ריבונתו מחמאות מעודנות. "הגברת היפה, היקרה, המפוארת ביותר! – כתב לה. – כל עוד הוד מעלתך מעניק לי את הזכות לדבר על אהבתי, אהבה זו נשארת העושר העיקרי שלי, שאין לו משווה. בהתעוררות הזכות הזו, אחשיב שחיי הסתיימו, אך האהבה תהיה לנצח". המלכה הקשיבה בהנאה למחמאות אלו והתנהגה עם המעריץ החדש בצורה חופשית באותה מידה, כפי שפעם עם לסטר. אך היא כבר לא הייתה נערה מאוהבת צעירה ולא התכוונה לרומם יתר על המידה את המועדף שלה.

שקיעת גלוריאנה

בשנות ה-1590 אנגליה נפגעה מיבול כושל אכזרי. מחוזות שלמים גוועו ברעב, אך משרתי המלכה גבו מיסים עד הסנט האחרון. המלחמה אכלה יותר ויותר אמצעים, והמלכה עצמה נאלצה למכור להתכה חלק מהרגיליה של אבותיה. המכונה המדינית לעיתים קרובות יותר ויותר נתנה תקלות. שלטון, שהחל תחת סיסמאות של שלום וצדק, הסתיים באווירה של מלחמה וחוסר חוק. יותר ויותר אנשים רצו שהמדינה לא תנוהל על ידי מלכה זקנה, אלא על ידי צעיר אנרגטי, ואדם כזה יכול היה להיות רק אסקס. השבח סחרר את ראשו של הרוזן והניע למרד. בעזרת חברי משמר הוא התכוון לתפוס את הארמון ולהפיל את המלכה, אך השירות החשאי גילה בזמן את התוכניות הללו. בפברואר 1601 אסקס, לאחר שנודע לו על כישלון הקנוניה, קרא להמון הלונדוני למרד, אך אחריו הלכה רק קבוצה עלובה של תומכים. לאחר קרב קצר הרוזן נתפס והוצא להורג ב-25 בפברואר.

בעקבות המשבר באה רגיעה, שבמהלכה חיפשו חצרנים באינטנסיביות את יורש אליזבת. המועמד הסביר ביותר היה בנה של מרי סטיוארט, המלך הסקוטי ג׳ייקוב הששי, והלורדים האנגלים החלו לחזר אחריו באותו אופן, כפי שאחרי אליזבת עצמה, כאשר היא הייתה צריכה להחליף על הכס את אחותה. זה הרגיז את המלכה, כשהוא מאלץ אותה לחזור: "מתה, אך עוד לא קבורה". "שרדתי את זמני", – אמרה במרירות. את סיכום שלטונה היא עשתה בנאום האחרון בפני הפרלמנט, שנאמר בווייטהול באוקטובר 1601. אז היא אמרה: "במקום שבו אני ניצבת כעת, לעולם לא יופיע מי שמסור יותר למדינה ולאזרחיה מאשר אני, מי שבאותה נכונות ייתן את החיים למען ביטחונה ושגשוגה. לחיים ולשלטון יש מחיר עבורי רק כל עוד אני משרתת את טובת העם".

בספטמבר 1602 מלאו למלכה 69 שנים – גיל, שאליו בזמנו הגיעו מעטים. היא רזתה ובקושי עמדה על הרגליים, אך כהרגל – נהגה בעליצות – טיילה בפארק של המפטון קורט. במהלך חגיגות חג המולד היא הצטננה ומאז כבר לא קמה: ישבה במיטה, כשהיא נשענת על כריות, וסירבה בעקשנות למות. רופאים הצליחו לעצור את התפתחות המחלה, אך כבר לא יכלו לרפא את הגוף המזדקן. המלכה כמעט לא אכלה ולא דיברה עם אף אחד, כשהיא מתקשרת בעזרת מחוות. ב-21 במרץ היא כבר לא יכלה להניע יד, ורק אז העזו המשרתים להפשיט אותה ולהשכיב אותה במיטה. בערב ה-23 במרץ היא נרדמה, ובבוקר יצא מחדריה הכומר פארי במילים "הכל נגמר".

אפילו במותה אליזבת "הועילה" לאנגליה. עם לכתה עלו לכס המלוכה הסטיוארט הסקוטים, מה שהוביל לאיחוד שתי המדינות. כנהוג, האגדות על "המלכה הטובה בס" רחוקות מהאמת – היא יכלה להיות גם אכזרית וגם לא צודקת. דבר אחד נכון: אליזבת דאגה לגדולתה של מדינתה ובצדק הפכה לגדולה.

חומר מעשיר לקריאה

הסופרת פיליפה גרגורי שזרה ברומן "The Virgin's Lover" את סיפור השתלטותה של אליזבת על כיסא המלוכה ואת מערכת היחסים השנויה במחלוקת בינה לבין רוברט דאדלי. הרומן ההיסטורי "The Virgin's Lover", מהווה נדבך נוסף במחזור הרומנים הענף שלה על תקופת בית טיודור בסדרה הכוללת יצירות מוכרות כגון "בת המלך", "בת בוליין האחרת", "ירושת בוליין" ו"ליצן החצר".

חומר מעשיר לצפייה

דמותה המרתקת של המלכה המשיכה להוות מוקד משיכה ליוצרים גם שנים רבות לאחר מותה, כשהיא זוכה למגוון פרשנויות על מסכי הקולנוע והטלוויזיה.

את מורכבותה של המלכה, הנעה בין חובות הכתר לסערות הלב, גילמה קייט בלאנשט בשני סרטים בולטים שתיארו את תקופת מלכותה, הסרט ״אליזבת״ משנת 1998

וסרט ההמשך ״אליזבת: תור הזהב״, משנת 2007.

במסגרת ההפקות הטלוויזיוניות, המיני-סדרת ״אליזבת הראשונה״ משנת 2005 בבימויו של טום הופר הפגישה את הקהל עם חייה האישיים והציבוריים של המלכה באמצעות הופעתה המרשימה של הלן מירן.

דמותה של יריבתה המושבעת, מרי מלכת הסקוטים, המשיכה לעורר עניין, ומרגו רובי נכנסה לנעליה של אליזבת בהפקה קולנועית שעסקה ביחסים הסוערים בין השתיים.

בשנים מאוחרות יותר הוסיפה הסדרה "להיות אליזבת" נדבך נוסף לדיוקן המלכותי, עם גילומה של אלישיה פון ריטברג.