רוב האנשים לא יודעים שסטנדרט היופי בעבר היה שונה מאוד, ממה שהוא בימינו, כי מעט מאוד אנשים יכולים לראות מעבר לסטיגמה שנדבקה בנושא הזה.

במציאות, הסטנדרטים היו שונים מאוד פעם, למשל באוכלוסיה הכללית היתה הסכמה רחבה לכך שאדם שמן, בין אם היה גבר או אישה, סימל עוצמה ועושר, אין זה מפליא אם כן שקריקטורות רבות מהתקופה הראו את העשירים כאנשים שמנים ובציורים מהרנסאנס הנשים צוירו ללא בושה, עם קפלי שומן ובטן גדולה, כי בעיניי המאיירים זה סימל פוריות ובריאות.

למעשה יש אפילו עדות עתיקה יותר למשיכה לנשים מלאות בימים עברו, ונוס מווילנדורף הוא פסלון שנעשה בסביבות 30,000 לפני הספירה. הפסלון מתאר אישה עם ירכיים מלאות, חזה גדול, בטן בולטת וירכיים עבות. חוקרים חושבים ש"פסלוני ונוס" כמו ונוס מווילנדורף הגיעו מהרעיון הקדום על אישה פורייה או אלת האמהות. פסלון ונוס זה הוא הוכחה לכך שאנשים קדומים קיבלו את הרעיון של נשים שמנות כמושכות.

פיטר פול רובנס הוא צייר פלמי המפורסם בציור נשים שמנות. הוא נולד ב־28 ביוני 1577. למעשה, המונח "Rubenesque" (שפירושו עקום ושמנמן) בא משמו. לעתים קרובות הוא צייר את ונוס כשמנה ומלאה.

בטהיטי, חוקרים מהמאה ה־19 גילו נשים וגברים כאחד המשתתפים בטקס שנקרא ha’apori או "פיטום". האנשים שעסקו בטקס הפיטום הזה היו בדרך כלל מהמעמד הגבוה בחברה. במהלך הטקס הזה, הם היו שוהים בבית ייעודי תוך טיפול של קרובי משפחה וחברים. במהלך תקופת השהות בבית הזה, יאכילו אותו ויפטמו אותו היטב כדי שבתום הטקס הוא יהיה גדול ומלא יותר ולכן "מושך יותר". הטקס הזה כבר לא נהוג בטהיטי בימינו, אבל התרבות המקומית והאנשים שם עדיין רואים באנשים שמנים כמושכים.

בשנת 1942, חברת ביטוח החיים מטרופוליטן הכינה סט טבלאות שהפכו לסטנדרטים הרפואיים הפופולריים ביותר למשקל בארצות הברית. כדי להגיע למספרים שלהם, חברת ביטוח החיים הגדירה ממוצע גילאים, משקלים ושיעורי תמותה של למעלה מ־5 מיליון פוליסות ברחבי ארצות הברית וקנדה. זו הייתה הפעם הראשונה שלרופאים הייתה התייחסות לאופן שהם חשבו כיצד מטופלים היו "צריכים" לשקול. אם זאת, מדד BMI שנקבע אז, כבר הוכח שאינו מדד מדויק לבריאות, מאחר שיש לשקול פרמטרים נוספים, כמו אחוזי השומן בגוף ולא רק ההיקף.

המאייר האמריקאי דוויין ״דיק״ בריירס אייר את דמות אישה גדולה בשם "הִילדה" בשנות ה-50, שהיוותה את מודל היופי של התקופה. נשים אחרות באותה תקופה כמו מרילין מונרו היו בהחלט בעלות קימורים, אבל הן לא היו במידות גדולות כמו הילדה. היא אוירה גג'ינג'ית שמנמנה שבריירס תיאר במצבים תמימים ולפעמים מסוכנים. היא גם לא חששה להראות קצת עור. הדמות המשיכה להופיע בדפוס עד שנות ה-80.

בשנת 1967, נערכה מחאת "Fat-in" שהתרחשה בסנטרל פארק בניו יורק. השם נבחר כהקבלה על המונח "Love-in" משנות ה-60, ששימש לתיאור מחאה שלווה שהתמקדה לעתים קרובות במדיטציה, סקס, מוזיקה, אהבה ושימוש בסמים פסיכדליים. באותו אירוע התאספו למעלה מ־500 אנשים כדי למחות על ההפליה נגד שמנים. הם אכלו, נשאו שלטים/תמונות של סופיה לורן (השחקנית המלאה המפורסמת שאמרה שהיא מעדיפה לאכול פסטה  מאשר להיות במידה 0) ושרפו ספרים על דיאטה.

ב־1967 כתב לו לודרבק מאמר בשם "יותר אנשים צריכים להיות שמנים" על אפליה נגד אשתו. המאמר הזה הוביל ללואדרבק לפגוש את וויליאם פאברי. בשנת 1969, שניהם הקימו את הארגון הראשון שפעל למען אנשים שמנים. בהתחלה, הארגון נקרא "האגודה הלאומית לסיוע לאמריקנים שמנים" וכעת, הוא נקרא NAAFA ("האגודה הלאומית לקידום קבלת השמן").

המחתרת השמנה נוצרה כפרק פמיניסטי רדיקלי של NAAFA בשנת 1972. המחתרת השמנה מחתה על היחס של הקהילה המדעית כלפי אנשים שמנים. קבוצה זו העלתה את האמרה: "דיאטה היא תרופה שלא עובדת, למחלה שאינה קיימת".

בשנת 1979 השיקה קרול שו את מגזין BBW, מגזין לנשים במידות גדולות. "BBW" מייצג "Big Beautiful Woman, אישה יפהפייה גדולה" ועדיין משמש כמונח חיבה לנשים במידות גדולות. המגזין יצא מהדפוס בסוף שנות ה־90, אך מאז נשים רבות במידות גדולות מזדהות עם המונח "BBW" מכיוון שהוא מכיר בכך שגם נשים שמנות יכולות להיות יפות. עם זאת, אחרים מוצאים שהמונח הוא מעולם הפטישיזם.

ישנם אייקונים מסוימים שהתפרסמו בשנים האחרונות שהיותם בעלי גוף גדול האחרונות. מו'ניק היא שחקנית וקומיקאית גדולה שכיכבה במגוון רחב של תפקידים שונים. זה כולל את תפקידה בכיכובה בסרט Phat Girlz שיצא לאקרנים בשנת 2006. בסרט, ג׳זמין (הדמות אותה גילמה מו'ניק) היא מעצבת שמוצאת אהבה עם גבר מאפריקה. הסרט מדגיש כיצד לתרבויות שונות יש סטנדרטים שונים של יופי.

אייקון ידוע נוסף היא קווין לאטיפה. זמרת שהקריירה המוזיקלית שלה החלה ב־1988 ועדיין לא פסקה. לא רק שהיא נערצת על יופיה, אלא שהיא נחשבת לסמל מין ודמות מעצימה. דוגמה אחת לכך היא השיר שלה "U. N.I.T.Y." שעניינו כיבוד נשים.

בת' דיטו היא זמרת וכותבת שירים ידועה, שקשה לפספס את היותה אישה גדולה. היא ידועה בהיותה ב־Gossip, להקת אינדי רוק אמריקאית. דיטו היא לסבית שתומכת בפמיניזם ודימוי גוף חיובי. בשנת 2007, בת' דיטו אף הייתה מועמדת לפרסהאישה הסקסית של השנה לפרסי NME והנראות שלה עוזרת לנשים שמנות להבין שגם הן יפות.

ואי אפשר לשכוח את אדל, שפרצה לתודעה למרות היותה אישה כבדת משקל, אם כי היא רזתה משמעותית מאז, אך היותה אישה מלאה לא פגע כהוא זה בהצלחתה.

כעת, נשים שמנות נוספות תופסות את אור הזרקורים בתקשורת. למשל, איידי בראיינט גילמה את הדמות הראשית בסדרה Shrill, סדרת טלוויזיה מבית Hulu, המתארת את חוויותיה של אישה שמנה בשם שריל.

ליזו היא כנראה האייקון במידות גדולות של שנת 2019. היא ראפרית, זמרת, כותבת שירים, חלילנית ושחקנית אמריקאית. היא גם אישה שחורה שמנה שלא מפחדת להציג את נתוניה ולהתגאות במי שהיא וטוב שכך. היא מוציאה אלבומים מאז 2013, כולל האלבום בחורה גדולה עולם קטן (Big Grrrl Small World) ב־2015.

ההיסטוריה השמנה עדיין בהתהוות. זה לא שאין הפליה כלפי אנשים שמנים. עם זאת, הסטנדרטים של היופי משתנים והשומן הופך לחלק משמעותי מהתרבות והאמנות, כפי שהם בחיים, אחרי הכל אף אחד לא רזה לנצח ויש לקבל את כולם, גם את השמן.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.