מאז ימי האדם הקדמון, המזון היה מרכז החיים – מציד ולקט ועד פס ייצור ותעשיית מזון עולמית. אך מה שהתחיל כהישג טכנולוגי ומדעי הפך בעשורים האחרונים למגפה של ממש: מגפת ההשמנה. כיצד עבר האדם ממאבק קיומי על פת לחם למאבק בהשלכות השובע? ומה הקשר בין עודף משקל לפגיעה בכליות? ולמה לא כל שמן בהכרח חולה?

מחסור כרוני במזון ותת־תזונה היו למכת האנושות מאז ראשית ההיסטוריה. מגפת ההשמנה העולמית, המוכרת כיום כמשבר בריאות הציבור, קיימת רק כמה עשורים. רק לאחר ההתקדמות הטכנולוגית של המאה ה־18 החל להופיע גידול הדרגתי בכמות המזון הזמין. ההשפעה הראשונית של ההתקדמות הזו, בשיפור בריאות הציבור ובעלייה בכמות, באיכות ובמגוון המזון, הייתה עלייה בתוחלת החיים ובגודל הגוף. אף על פי שהתוצאות החיוביות המוקדמות הללו היו תוצר של ההתקדמות הטכנולוגית, השפעתן המצטברת מאז מלחמת העולם השנייה הביאה לשפע יתר של מזון נגיש בקלות, יחד עם ירידה בפעילות הגופנית, מצב המסביר את העלייה בשכיחות ההשמנה.

השמנה כמחלה כרונית בעלת השלכות פתולוגיות מוגדרות היטב קיימת פחות ממאה שנה. נדירות המזון לאורך רוב ההיסטוריה האנושית הובילה לקונוטציות שלפיהן השמנה נחשבה לדבר חיובי, וכי גוף שמן ו"עבה" היה רצוי, דבר שמשתקף באמנות, בספרות ובדעות הרפואיות של התקופות השונות. רק במחצית השנייה של המאה ה־19 החלה ההשמנה להיות מוקעת מסיבות אסתטיות, ובמאה העשרים הוכרה זיקתה לעלייה בתמותה.

בעוד שבאזכורים מוקדמים הוזכרה השמנה כגורם סיכון לתמותה עקב דלקת כליות כרונית, ההכרה המאוחרת יותר בקשר השכיח בין השמנה לסוכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב שינתה את הסיווגים והובילה לערעור על היותה גורם סיכון למחלת כליות. כיום מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין השמנה לבין מחלת כליות כרונית ותוצאותיה.

ההשמנה כבעיה עולמית?

השמנה היא בעיה עולמית של בריאות הציבור, עם שכיחות הולכת וגדלה, משפיעה גם על ההוצאות הקשורות בהתאמות לגוף גדול, יותר מזון מהיר פירושו השפעה ישירה על שכיחות ההשמנה. אבל הההגדרה הרפואית שלה כמחלה, בעלת סיבוכים פתולוגיים ופתופיזיולוגיים מוגדרים, קיימת בערך מאה שנה בלבד. למעשה, המונח "השמנה" (obesity) לא מופיע בשפה האנגלית עד המאה ה־17 וגם אז רק כמונח ספרותי תיאורי לציון השמנה או גוף מלא יתר על המידה.

אולי יעניין אתכם גם

האופנה כסמל סטטוס: ההיסטוריה הקצרה של הלבוש

ולנטינו גאראווני – הקיסר האחרון של האופנה העילית

ביו בראמל: האיש שעיצב את דמות הג'נטלמן המודרני והפך לאייקון אופנה נצחי

קוקו שאנל: המעצבת האייקונית ששימשה גם כסוכנת נאצית

מאחורי השמלה הלבנה: כשהמלכה ויקטוריה שינתה את עולם החתונות

קתרין דיור: הלוחמת הנועזת שהעניקה השראה לבושם המפורסם בעולם

ההשפעה של השמנה על איכות החיים  נרשמה במהלך המאה ה־18, אך רק באמצע המאה ה־19 הוכרה ההשמנה כגורם למחלות כאשר רק בעשורים הראשונים של המאה העשרים תועדו סיבוכים ותמותה מוגברת כתוצאה מהשפעות ההשמנה על הגוף. מה שהפך את ההתפתחות ההדרגתית של ההתייחסות הרפואית להשמנה למטרידה כל כך הוא העלייה האקספוננציאלית בשכיחותה במהלך 60 השנים האחרונות, שהביאה את ארגון הבריאות העולמי להכריז על ההשמנה כמגפה עולמית ומשבר עולמי בתחום בריאות הציבור.

בדומה למחלות קטלניות אחרות (לבביות, וסקולריות ונשימתיות) שהפכו למכת האנושות באותה תקופה, גם ההשמנה הוגדרה כמחלה כרונית. למעשה הופעת הסיבוכים שלה באופן איטי – כגון סוכרת, יתר לחץ דם וטרשת עורקים – היא שאחראית לתחלואה ולתמותה הנגרמות ממנה. ברם בניגוד למחלות כרוניות אחרות, ההשמנה איננה "רוצחת שקטה", אלא מחלה שמאפייניה החיצוניים ניכרים לעין כבר מהתחלה: העלייה במשקל והתרחבות ההיקפים היא דבר שנראה לעין. לא כולם רואים בכך סממן שלילי אבל במערכות הבריאות מגדירים אותה כמחלה שניתן לזהות בקלות, דבר שמעניק זמן רב יחסית למנוע את סיבוכיה. מניעה, עם זאת, איננה משימה פשוטה כלל והסיבוכים נותרו כ"פצצה הממתינה לנטרול".

שורשים היסטוריים

לאורך ההיסטוריה האנושית, עודף משקל וצבירת שומן נחשבו לעיתים נדירות למשהו שלילי. למעשה, בתקופות רבות הם שימשו כסמל למעמד, לעושר, לפריון ולבריאות טובה. במשך עשרות אלפי שנים היה מחסור כרוני במזון. הישרדותו של המין האנושי הייתה תלויה ביכולתו למצוא, לצוד או לגדל מזון, וביכולת הגוף לאגור אנרגיה בצורת שומן לעת מחסור. תכונה זו – אגירת שומן יעילה – העניקה יתרון הישרדותי משמעותי, שכן היא איפשרה לגוף לשרוד תקופות ממושכות של רעב.

הציידים־לקטים הראשונים צרכו תפריט דל קלוריות המבוסס על מה שהסביבה סיפקה – פירות, שורשים, זרעים, וטרף מדי פעם. רק עם הופעת החקלאות, לפני כ־10,000 שנה, החלו בני האדם להחזיק מלאי מזון קבוע יותר. גם אז, אספקת המזון הייתה תלויה בגורמי אקלים, במחלות צמחים ובמלחמות, שכולם גרמו לתקופות מחסור ולרעב. לפיכך, עבור רוב ההיסטוריה, האדם חי תחת איום מתמיד של תת־תזונה. רק יחידים מעטים – בעיקר מעמדות שליטים, אצולה וכוהני דת – יכלו להרשות לעצמם אכילה מופרזת ושובע קבוע. אצלם, גוף שמן היה לא רק תוצאה של שפע אלא גם סמל לשפע.

הייצוגים המוקדמים ביותר של השמנה באמנות, כמו "ונוס מווילנדורף" מהתקופה הפלאוליתית העליונה (לפני כ־25,000 שנה), מציגים גוף נשי שמן מאוד. ייתכן שדמות זו סימלה את האידיאל של פוריות, שפע והמשכיות, ולא בהכרח שיקפה מציאות ביולוגית. דמויות דומות נמצאו גם בתרבויות פרה־היסטוריות אחרות.

בעת העתיקה, תיאורי גוף מלא היו מקובלים גם הם. ביוון, אף על פי שהאידיאל הפיסולי הגברי נטה לחזות אתלטית, נראו לעיתים גם דמויות עגלגלות, ובמיוחד של נשים בעלות קימורים. אריסטו, פליניוס ואחרים תיארו את גוף האדם השמן לא כסטייה אלא דווקא כמצב טבעי של עודף. ברומא הקיסרית, במיוחד בקרב עשירי החברה, עודף משקל נחשב לעיתים קרובות לסימן של עושר ושל הצלחה. סנקה, לדוגמה, לעג לגורמים שהפכו את השובע לדרך חיים, אך עצם הדיון מעיד עד כמה התופעה הייתה קיימת.

עם שקיעת האימפריה הרומית, החזרה לחיים כפריים והיעדר ביטחון תזונתי השיבו את הרעב והמחסור כתופעות נפוצות יותר. במהלך ימי הביניים באירופה, רק בעלי הממון הרשו לעצמם לאכול מעבר לצרכים בסיסיים. לא פלא, אפוא, שדמויות מלכים, אצילים ואנשי דת צוירו לעיתים קרובות כבעלי גוף שמן ומרשים, בעוד שההמון נשאר רזה ולעיתים קרובות רעב. ההבדל הגופני הפך לסימן חברתי מובהק – רזה היה עני, שמן היה עשיר. השומן נתפס כסמל לברכה, עושר ואלוהות והוזכר גם בתנ"ך ובכתבים דתיים אחרים. כך, בעוד שומן סימל עושר, פוריות, שפע וברכה, רזון נקשר לעוני, מחלה או חטא.

קונוטציות תרבותיות

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, השמנה נחשבה לתכונה חיובית, ולעיתים אף ראויה להערצה . דפוסי החשיבה הללו היו כה מושרשים עד שהמשמעות התרבותית של להיות שמן נותרה חיובית במשך מאות שנים, גם כאשר ההיגיון הרפואי החל להשתנות.

בתרבויות רבות, גוף מלא נחשב סמל לפוריות נשית. נשים שמנות תוארו כ"אימהיות" ו"מזינות", משום שגופן נועד ללידה ולהנקה. בתרבויות אפריקניות, אסייתיות ואף אירופיות מסוימות, גוף רחב נתפס כעדות ליופי, לבריאות ולהצלחה. עד היום, בחברות מסורתיות באפריקה ובחלקים מדרום אסיה, השמנה נחשבת עדיין כמשהו מושך ורצוי.

בתקופת הרנסאנס, תפיסות היופי במערב השתנו אך לא התרחקו לגמרי מהרעיון ששומן הוא סמל לשפע. אמנים כמו רובנס, טיציאן וג'ורג'ונה תיארו נשים מלאות בגאווה, כביטוי לאידיאל יופי של תקופת השגשוג הכלכלי והתרבותי. מושג "היופי הרובנסיאני" נולד אז: יופי חושני, עגלגל, שופע חיים. הגוף המלא היה שיקוף של חברה שנהנית מעושר חומרי ותרבותי, ולא של עודף או חולי.

הגישה כלפי גברים הייתה שונה במקצת. בעוד שעודף משקל קל סימל הצלחה, עושר ויציבות, השמנה קיצונית נחשבה לעיתים לסימן לעצלנות או לנהנתנות יתר. גם כך, רק עם המעבר לחברות מודרניות ועירוניות במאות ה־18 וה־19, החלה ההשמנה להתפרש בהדרגה כבעיה. המהפכה התעשייתית חוללה שינוי עמוק במבנה החברתי וביחס לגוף. התיעוש והעיור יצרו חברה חדשה שבה פעילות גופנית יומיומית כמעט נעלמה והמזון הפך לזמין וזול יותר מאי פעם. במקביל, עלתה תרבות חדשה – של עבודה, פריון ותפקוד – שבה הרזון שימש סמל למשמעת עצמית, רציונליות ושליטה. השומן, לעומת זאת, נעשה לסימן לחוסר ריסון, לעצלנות ואף לניוון מוסרי.

במאה ה־19, שינוי זה בא לידי ביטוי גם באמנות ובספרות. הדמות השמנה הפכה לקריקטורה או נושא ללעג – סמל לאדם נהנתן, חסר מוסר או קמצן (כמו הדמות הספרותית של פלסטף אצל שייקספיר או של דמויות בורגניות ברומנים ויקטוריאניים). מגמה זו ניכרת היטב גם באיורים ובעיתונות התקופה, שבהם גוף רזה נעשה לאידיאל המודרני החדש.

במאה העשרים, ובמיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, נוצרה תפנית תרבותית חדה. השומן חדל לסמל שגשוג, והתחיל להיתפס כאיום רפואי ואסתטי. התרבות המערבית, בהשפעת הרפואה, הפסיכולוגיה והפרסום, קידמה את אידיאל הגוף הרזה, הצעיר והפעיל. התקשורת, עולם האופנה ותעשיית המזון עיצבו מחדש את מושג היופי והפכו את השליטה בגוף ובמשקל לערך חברתי-מוסרי. ובמובן זה, הגוף השמן עבר שינוי סמנטי: מסמל של שפע וברכה, הוא נהפך לסמל של חוסר שליטה ושל סטייה נורמטיבית. השינוי התרבותי הזה לא היה רק תוצאה של רפואה מתקדמת, אלא גם תולדה של אידיאולוגיה חברתית חדשה שהיא אידיאולוגיה של רזון, שליטה ומשמעת עצמית, שאפיינה את עידן הצריכה והפרסום במאה העשרים.

השלכות רפואיות

כפי שקראנו קודם, כבר במאה ה־18, רופאים החלו לשים לב לקשר בין משקל עודף לבין תמותה גבוהה יותר. ג'ורג' צ'ייני, רופא בריטי בן התקופה, תיאר כיצד עודף משקל הוביל ל"מצבים של עודף" (plethoric conditions), שכללו קוצר נשימה, עייפות, ומחלות לב. אולם תצפיות אלה נחשבו אז לאנקדוטות ולא למסקנות מבוססות מדע. במאה ה־19, עם התפתחות הסטטיסטיקה הרפואית ותחילת השימוש במדדים כמותיים, החלה להתבסס ההבנה שהשמנה מעלה את הסיכון למחלות מסוימות. ויליאם וייטינג, רופא בריטי נוסף, פרסם בשנת 1840 ספר בשם Corpulence ("השמנה"), שבו תיאר את ההשמנה כמחלה הניתנת לטיפול באמצעות דיאטה קפדנית – בעיקר הפחתת צריכת פחמימות. ספרו זכה לתהודה רבה והיה מהראשונים שטענו כי שליטה במשקל הכרחית לשמירה על הבריאות.

רק בתחילת המאה העשרים הפכה ההשמנה למושא מחקר רפואי רציני. מדדים כמו "מדד מסת הגוף" (BMI) התבססו ככלים לאבחון, והקשר בין השמנה לבין סוכרת, יתר לחץ דם וטרשת עורקים החל להתברר. בשנים האחרונות מסדד מסת גוף כבר אינו מהווה מדד יחיד למדידה, אך במשך שנים היה מדד נחוץ וחשוב.

בשנות ה־30 של המאה העשרים, מחקרים אפידמיולוגיים החלו להראות עלייה בתמותה בקרב אנשים עם עודף משקל משמעותי. עם זאת, עדיין לא נוצרה הסכמה גורפת על עצם ההגדרה של השמנה כמחלה, אלא רק כגורם סיכון. גם תפיסת הציבור המשיכה לראות בהשמנה בעיקר בעיה אסתטית, לא רפואית. העלייה ברמת החיים לאחר מלחמת העולם השנייה והזמינות הגוברת למזון עתיר קלוריות והירידה בפעילות הגופנית הביאו לעלייה מהירה בשכיחות ההשמנה. מחקרים גדולים כדוגמת Framingham Heart Study הראו באופן חד־משמעי כי השמנה מגבירה את הסיכון לסוכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב ושבץ מוחי.

השפעת ההשמנה על תמותה הפכה ברורה: ככל שמדד מסת הגוף גבוה יותר, כך עולה שיעור התמותה. עם זאת, חוקרים הבחינו גם בתופעה פרדוקסלית – בקרב חולים מסוימים, במיוחד מבוגרים או חולים במחלות כרוניות, משקל עודף מתון עשוי היה דווקא להוות גורם מגן. תופעה זו, שנקראה "הפרדוקס של ההשמנה", נותרה נושא למחקר עד היום. יש שמנים רבים ובעלי השמנת יתר חולנית שהצליחו לשמור על בריאות תקינה יחסית. במובן רחב יותר, ההשלכות הרפואיות משקפות לא רק תופעה פיזיולוגית אלא גם תהליך חברתי וכלכלי. המעבר מתזונה מצומצמת ומבוססת מאמץ לתזונה עתירת קלוריות וזמינה תמיד, לצד אורח חיים יושבני, יצר סביבה "משמינה" (obesogenic environment), מציאות שבה כמעט בלתי אפשרי לשמור על משקל תקין לאורך זמן.

הבעיה היא שבמצבים כאלה, אנשים בעלי משקל עודף נתפשים לא רק כפחות פעילים פיזית, אלא גם נוטים לייחס להם תכונות לא אינטליגנטיות, עצלנים וכאלה שאינם מושכים מינית, אבל המציאות רחוקה מאוד מהתפיסות הללו ועדיין רבים לוקים בחשיבה שלילית כלפי שמנים ואפילו רופאים נוטים שלא להתייחס לבעיות רפואיות אחרות שלא קשורות להשמנה ולא מעט שמנים דיווחו על הפליה כלפיהם במערכות הבריאות השונות, גם כשהבעיה הרפואית שדרשה טיפול לא נבעה מעודף משקל כלל.

תזונה הופכת למדע

גם מדע התזונה הוא תחום צעיר יחסית. אמנם כבר בעת העתיקה ניסו פילוסופים ורופאים להבין את הקשר בין מזון לבריאות, אך רק במאות האחרונות התפתח תחום זה למדע אמפירי שיטתי. ביוון הקלאסית, היפוקרטס כתב כי "מזונך יהיה תרופתך ותרופתך תהיה מזונך". הוא האמין שבריאות האדם תלויה באיזון בין מרכיבי הגוף ובאורח חיים מתון. עם זאת, לא הייתה אז הבנה כימית או ביולוגית של רכיבי המזון עצמם. גם ברומא העתיקה, רופאים כמו גלנוס המליצו על דיאטות לפי חום הגוף, תוך שימוש במונחים כמו "חם", "קר", "יבש" ו"לח" בתפיסה שהשפיעה על הרפואה האירופית במשך יותר מאלף שנה.

בימי הביניים, עקרונות אלה שולבו בתפיסות דתיות. צום, התנזרות ממזונות מסוימים ואכילה לפי מועדי השנה נחשבו לאמצעי טיהור רוחני ופיזי. עם זאת, הרפואה עדיין לא הבינה את ההרכב הכימי של המזון או את תפקידם של חלבונים, שומנים ופחמימות. המהפכה המדעית של המאות ה־17 וה־18 הביאה עמה שינוי. התפתחות הכימיה, הפיזיולוגיה והאנטומיה יצרה בסיס להבנת תהליכים מטבוליים ומדענים כמו אנטואן לבואזיה (Lavoisier) הראו שמזון נשרף בגוף באופן הדומה לבעירה והדגישו את תפקידו כמקור לאנרגיה. זו הייתה נקודת מפנה: מזון חדל להיות רק עניין של טעם או הרגל, והפך לחומר מדעי שניתן למדוד, לשקול ולנתח.

במאה ה־19 חלה קפיצה נוספת. חוקרים החלו לזהות רכיבים חיוניים במזון: חלבונים, שומנים, פחמימות, מינרלים וויטמינים. הופעתם של ניסויים מבוקרים בבעלי חיים, כמו אלו של ג'סטוס פון ליביג (Liebig), ייסדה את הכימיה הביולוגית של התזונה. לראשונה ניתן היה לחשב את "ערך האנרגיה" של מזון, ולתכנן תפריטים לפי צרכים פיזיים ולא רק לפי טעם או מסורת. במהלך המאה ה־20, תזונה הפכה לתחום מדעי עצמאי. הוקמו מחלקות אקדמיות באוניברסיטאות, פותחו הנחיות תזונתיות לאוכלוסייה, ומדינות החלו לראות בתזונה חלק ממדיניות בריאות הציבור. התגליות על ויטמינים וחוסרים תזונתיים (כמו צפדינה, רככת ועוד) הדגישו את חשיבות אכילה תקינה של המזון הנכון למניעת מחלות.

במקביל, הופעת תעשיית המזון המודרנית שינתה את מערכת היחסים בין האדם למזון. עיבוד תעשייתי, שימור, קירור והשינוע הבינלאומי הפכו מזונות עונתיים ומקומיים למוצרים זמינים כל השנה. השפע החדש, שהחל להתרחב אחרי מלחמת העולם השנייה, יצר מצב פרדוקסלי: דווקא כשהמדע הבין יותר על תזונה נכונה, החברה החלה לצרוך יותר מזון משמין מזוקק, מעובד ועתיר קלוריות.

כך נולדה במאה ה־20 מציאות חדשה: עולם שבו ידע מדעי מדויק על תזונה מתקיים לצד תעשיית מזון שמנוגדת לעקרונותיו. ההשלכות של מצב זה עם צריכת יתר של סוכר, שומן ומלח, הובילו בהדרגה לעלייה במחלות כרוניות ובהשמנה, עד שהפכה למגפה של ממש.

דימוי גוף חיובי

אבל לא כל השמנה בהכרח מובילה לבעיות בריאותיות וזה מביא אותנו לנושא החם בתחום. כי בין אם אתם ברשתות החברתיות ובין אם לא, סביר להניח ששמעתם על תנועת דימוי הגוף החיובי (body positivity). בדיוק כפי שזה נשמע, זו תנועה שמטיפה לכך שכולנו זכאים לתפיסה חיובית של הגוף שלנו, בלי קשר לאופן שבו החברה תופסת אותנו. מדובר במאמץ עוצמתי לשיפור הדימוי העצמי ולהתנגדות לאמונות מדכאות שאומרות שעלינו להיות מושלמים (כלומר: רזים, לבנים ובעלי גוף בריא ופעיל).

תנועת הגוף החיובי התפרסמה עם עליית אינסטגרם ב-2010. האשטגים כמו #OOTD (Outfit Of The Day – "תלבושת היום"), #effyourbeautystandards ו-#honoryourcurves השתלטו על הפלטפורמה, שם אנשים שמנים התחילו להבליט את הנראות שלהם ולמלא את זמן המסך שלנו במסרים ותמונות של אהבה עצמית, במטרה להילחם בסטיגמה סביב השמנה ולהגדיל את הייצוג. אבל התנועה החלה הרבה לפני אינסטגרם וטיקטוק, עוד לפני שהיה לנו אפילו טלפונים ניידים או אינטרנט. בואו נחזור, בקצרה, למקורות התנועה ונראה כמה היא התקדמה היום.

לתנועה יש שורשים חזקים בתנועת זכויות השמנים שהחלה בשנות השישים. ביל פברי, מהנדס צעיר בניו יורק, שנא את הדרך שבה התייחסו לאישתו השמנה, ג'ויס. פברי נתקל במאמר נגד השמנה שנכתב על ידי אדם בשם לו לודרבאך, וביחד הם הקימו ב-1969 קבוצת תמיכה קטנה שהפכה לאגודה הלאומית לסיוע לאמריקאים שמנים, כיום ידועה בשם האגודה הלאומית לקידום קבלת השמנה (NAAFA). התנועה החלה עם גברים שנלחמו עבור נשותיהם המלאות.

במערב ארצות הברית, קבוצת פמיניסטיות בקליפורניה הקימה ב-1972 את Fat Underground, קולקטיב של נשים שנאבקו נגד ההתייחסות השלילית כלפי אנשים שמנים ופרסם את מניפסט שחרור השמנים. קבוצות דומות פעלו בארצות הברית וביצעו פעילות רדיקלית לצד קבוצת Fat Underground. זו הייתה התקופה שבה נשים לקחו שליטה על האקטיביזם שלהן, במקום שמישהו ידבר בשמן (במיוחד בעליהן). עם התרחבות התנועה, NAAFA הקימה סניפים בכל רחבי המדינה, תוך אירוח תצוגות אופנה שמנות, מסיבות בריכה שמנות ומסיבות ריקודים שמנות, חלקן מתקיימות עד היום.

כ-20 שנה לאחר תחילת תנועת זכויות השמנים, היא חצתה את האוקיינוס והפכה לתנועה עולמית. באמצע שנות ה-80 היא התפשטה לאירופה. שם נולדה ב-1985 קבוצת נשים שמנות בלונדון, ובצרפת החלו פעילויות של Club Allegro Fortissimo, בריכה ציבורית ומקום בטוח לאנשים שמנים בפריז.

הגל הראשון של מאבק זכויות השמנים הסתיים, ופתח את הדרך לגל השני, שלקח עמדות ציבוריות ברורות יותר. בשנות ה-90 ניתן היה למצוא פעילים שמנים שמוחים מחוץ לבית הלבן ובפני חדרי כושר, ומשתתפים בצעדות הגאווה בסן פרנסיסקו. ב-1993, אישה בשם בוני קוק תבעה את מרכז Ladd על אפליה בתהליך גיוס העבודה עקב משקלה. היא זכתה ב-100,000 דולר פיצויים, הודות לחוק מ-1976 במישיגן, המדינה הראשונה והיחידה שהוציאה חוק האוסר אפליה במקום העבודה על בסיס משקל. חוק שהשפיע גם על שאר המדינות בעולם וגם בישראל החוק אוסר בצדק על הפליה על בסיס משקל.

עם עליית פלטפורמות המדיה החברתית כמו פייסבוק וטאמבלר בתחילת שנות ה-2000, מצאו אנשים שמנים קהילות בטוחות באינטרנט, שם תחומים כמו אופנה לאנשים גדולים (plus-size) הצליחו לשגשג. עד 2010, התנועה פורחה באינסטגרם, עם דוגמניות למידות גדולות כמו נדיה אבולחוסן, גבי פרש, סטפני יבווה, אשלי גראהם וטס הולידיי ששלטו בתחום והובילו לצמיחה בעולם האופנה ושילוב דוגמניות למידות גדולות. תנועת דימוי הגוף החיובי זכתה לפופולריות אדירה, אך חלק מהאנשים מרגישים שהתנועה נסוגה והשתלטו עליה אנשים שנחשבים אטרקטיביים באופן קונבנציונלי כהתמקדות באהבה עצמית. האמת הבלתי מוטלת בספק היא שכולנו זכאים לאהוב את גופנו, אך המטרה המקורית של תנועות זכויות השמנים ועקרונותיהן אבדו – אנשים נראים כאילו שוכחים שהתנועה נולדה כדי להיאבק עבור זכויות אדם ומניעת הפליה על בסיס מראה גופני, לא עבור אנשים עם ימים של דימוי עצמי נמוך.

למרות שהאינטרנט היה (ועדיין) כלי עזר להפצת המסר האמיתי של התנועה, גוף שמן ממשיך להיות מצונזרים למדי בפלטפורמות החברתיות, בעוד שבעלי גוף רזה אינם נחסמים מיד כי העלו תמונה של עצמם. אנשים שמנים מתמודדים עם כמות הולכת וגוברת של הטרדות והאשמות ב"עידוד השמנה", כאשר בפועל הם פשוט חיים את חייהם. ככל שהתנועה מדוללת עם האשטגים כמו #allbodiesarebeautiful, אנשים שהיו במקור בשולי החברה נדחקים הצידה.

התנועה לא הייתה קיימת אילולא תנועת זכויות השמנים המקורית של שנות השישים. כיום יותר מתמיד חשוב לזכור מדוע היא נולדה – כדי להיאבק למען טיפול שווה ואתי לאנשים שמנים. כולנו זכאים לאהוב את גופנו, אך אנטי-השמנה פוגעת בכולנו.

היחס לשמנים בראי ההיסטוריה

ז'ורז' ויגארלו, היסטוריון וסוציולוג צרפתי ופרופסור באוניברסיטת פריז, מתאר בספרו "מטמורפוזות של שומן" כיצד היחס האנושי למשקל העודף השתנה לאורך המאות. מימי הביניים ועד המאה ה-20, המושגים שפע, מלאות והשמנת יתר שיקפו יחס משתנה לבעיה קיימת. בעוד שבעבר שומן וגוף גדול היו עדות למעמד אצולה, לעושר ולעצלות, בעת החדשה היא החלה להיתפס כסימן לחוסר איפוק או מחלה. לפי ויגארלו, רופאים בעת העתיקה ובעידן הנאורות התווכחו על סיבותיה, והאשימו גורמים כמו אוויר, מים או חילוף חומרים.

כיום, כאשר יותר ממיליארד בני אדם סובלים מהשמנת יתר, המחקר של ז'ורז' ויגארלו הופך לאקטואלי במיוחד. התפיסה ההיסטורית שהשומן הוא "מאגר של כוח" פינתה את מקומה לסטיגמה חברתית, אך בתוך קהילות מסוימות, המשקל העודף נותר סמל לפוריות, נשיות וביטחון. עבור נשים שמכונות "צ'אבי צ'ייסרס" (Chubby Chasers), המשיכה היא לגבר עם כרס גדולה, פנים עגולות וידיים עבות, הוא מראה שנתפס כגברי בצורה שונה מהסטנדרט האתלטי.

הדינמיקה הזוגית

בקהילות מהסוג שמאדיר שמנים וגוף גדול, הקשר הזוגי מתואר לעיתים קרובות כמערכת יחסים מושלמת עד לרגע שבו הפטיש נחשף. באחד הפורומי ברשת, גבר בן 28 שחי עם חברתו בת ה-25 במשך שנתיים, גילה כי היא חשה דחף להאכיל אותו בכל רגע נתון והוא תיאר כיצד במהלך הבישול היא נכנסת לחדר לפחות שמונה פעמים עם כף כדי ש"יטעם", וכיצד היא החלה להאכיל אותו בכף ליד השולחן כאילו היה תינוק. היא היתה בוחנת את פניו, מושכת בלסתו ומתענגת על כל קילו שהוסיף למשקלו.

ראו גם:
מהשמנה בכפייה לעצמאות: איך אהבה הפכה למערכת יחסים מסוכנת 

עבור רבים בקהילה הזו, התהליך של עלייה במשקל הוא המקור לעוררות, ולא דווקא התוצאה הסופית. אישה שהזדהתה בכינוי "throwawayfeeder" ציינה בפורום מסוים ברדיט כי היא מתגרה מהרעיון של אדם רזה שמעלה במשקלו, נמשכה לצפייה בבגדים שהופכים לצמודים ובפעולת הזלילה עצמה. עם זאת, היא הכירה בדילמה האתית: האם זה מוסרי לבקש ממישהו לפגוע בבריאותו למען ההנאה המינית שלה? כך או כך, היו שהעלו כי מדובר בהתנהגות לא בריאה המקבילה להטרדה של נשים רזות להוריד עוד במשקל.

ההיסטוריה האנושית תמיד ידעה להסתיר את תשוקותיה האפלות ביותר תחת מעטה של נורמטיביות. אך בתוך המטבחים הביתיים, מאחורי דלתות המשרדים הנעולות ובמעמקי הפורומים הדיגיטליים, מתפתחת תופעה המאתגרת את חוקי הביולוגיה והמוסר המודרניים. זהו עולמם של האנשים שאינם מסתפקים באהבה רומנטית, אלא מחפשים את השינוי הפיזי הקיצוני של הזולת דרך האכלה, פיטום וגדילה…

המדע מלמד אותנו שמרכזי הרעב והשובע במוח שוכנים בסמיכות מסוכנת למרכזי העוררות המינית. אצל חלק מהאנשים נוצר "חיווט מוצלב" (Cross-wiring) כאשר תחושת הנפיחות של הבטן והלחץ של הבגדים שנמתחים, אינם מתפרשים כאי-נוחות, אלא כגירוי אירוטי עוצמתי. בעולם שבו "עצמות הן לכלבים, ובשר הוא לגברים", מי שנמשך לשומן רואה בגוף של בן הזוג קנבס ליצירה. המשיכה אינה רק למראה הקיים, אלא לתהליך עצמו, לצפייה בבגדים שנעשים צמודים מדי, בכפתורים שנמתחים עד קצה היכולת, ובתחושת הכובד של גוף שמשתנה במהירות.

המקרה של שרה: הונאה, פיטום ומשפט בטורונטו

אחת העדויות המרתקות והמורכבות ביותר בהקשר זה היא סיפורה של שרה (שם בדוי), עובדת בעסק לתכנון אירועים בטורונטו, קנדה. היא הועסקה מאז 2010 והייתה עובדת מצטיינת. לאחר נישואיה ב-2015, החלה לעלות במשקל בצורה קיצונית, וטענה בפני מעסיקתה כי מדובר בבעיה רפואית שאובחנה על ידי רופא. המעסיקה, מתוך רצון לסייע, השקיעה כ-9,200 דולרים בהתאמות: שדרוג מעלית בבניין וינטג', רכישת כיסא מיוחד ושולחן רחב יותר.

אבל התפנית אירעה כאשר המעסיקה, שהייתה בעצמה חברה בקהילת קינק מקומית, נתקלה בפרופיל של שרה ובעלה באתר Fetlife. הפרופיל תיעד מאז 2016 את "מסע העלייה במשקל" שלהם עם תמונות רבות. התברר כי שרה לא סבלה ממחלה רפואית, אלא בחרה בתהליך ההשמנה כחלק מפטיש מיני. יתרה מכך, התגלה כי שרה השתמשה במחסן של העסק בסופי שבוע כדי לצלם סטים של תמונות שונות תחת הכותרת "עבודה שובבה", תוך שימוש בקוד הגישה האישי שלה.

שרה פוטרה באופן מיידי. המעסיקה הגישה לה מכתב סיום העסקה שכלל דרישה להסרת התמונות שבהן הופיע לוגו החברה תוך שלושה ימים. האירוע הסלים כאשר בעלה של שרה הגיע לבניין בלילה, פרץ למבואה וניסה להצית את המקום באמצעות מכל בנזין כנקמה על הפיטורים. הוא נעצר והואשם בפריצה, ניסיון הצתה ותקיפת שוטר. בסופו של דבר, שרה עזבה את המחוז עם הוריה, והפרופילים שלה ברשתות החברתיות שלה נמחקו.

המרד במאזניים

הספר "מטמורפוזות של שומן" (Metamorphoses du gras) מאת ז'ורז' ויגארלו מספק סקירה של מידות גוף ויחס החברה לשמנים; הוא נחשב למחקר פורץ דרך מפני שהוא מנתח איך ה"שומן" הפך מסימן של זהות חברתית לסימן של לקות רפואית ומוסרית. ויגארלו מצביע על שינוי טכנולוגי ששינה את התודעה האנושית: המצאת המאזניים האישיים. עד המאה ה-19: אנשים לא ידעו כמה הם "שוקלים" במספרים. השומן נמדד בנפח (איך הבגד יושב, כמה המקום שאתה תופס בחדר מרשים). שומן היה "נוכחות". אבל אחרי המאה ה-19, המשקל הפך למספר. ברגע שניתן היה למדוד את השומן במדויק, הוא הפך למשהו שצריך לנהל אותו, לעקוב אחריו ולרסן אותו. זה השלב שבו השומן הפך מ"פולחן של שפע" ל"בעיה של חישוב".

"החברה המודרנית קישרה בין שומן לבין חולשת אופי. בתקופת הנאורות, השומן נתפס כהוכחה לכך שהאדם אינו שליט על יצרו."

ז'ורז' ויגארלו בספרו ״מטמורפוזות של שומן״.

אחת הנקודות המרתקות בספר היא איך החברה המודרנית קישרה בין שומן לבין חולשת אופי. ויגארלו הראה שבתקופת הנאורות, השומן התחיל להיתפס כהוכחה לכך שהאדם אינו "שליט על יצרו".
אם אתה שמן, סימן שאתה נכנע לדחפים שלך. זהו הרגע שבו משיכה לשומן (או כל צורה של הנאה מאוכל) הפך ל"טאבו" מוסרי מאחר והוא מייצג אדם שבוחר בעונג על פני משמעת עצמית רציונלית.

ויגארלו מקדיש חלק נכבד לשינוי בייצוג של גברים. בעבר, כרס גדולה אצל גבר הייתה סימן ל"חיוניות" (Vitality) ולסמכות. גבר גדול היה גבר שיכול להגן ולפרנס. אבל בעידן המודרני, נקודת המבט החברתית הפכה את הכרס לסימן של "הזנחה". הספר מציג איך נקודת המבט הרפואית ניצח את ההשקפה האסתטית-חברתית.

ויגארלו מתאר איך במאה ה-20 השומן הפך למשהו ש"מסתירים". בגדים מודרניים עוצבו כדי לטשטש את השומן או להחזיק אותו (מחוכים, מחטבים). במובן הזה, המשיכה לשמנים הפכה להיות המרד האולטימטיבי בתיאוריה של ויגארלו כי הוא לוקח את הדבר שהחברה מנסה להסתיר ולהקטין, והופך אותו למוקד ראווה.

הספר נוגע בכך שגברים שמנים נתפסו פעם כ"יותר גברים" בגלל המאסה. ויגארלו מנתח דיוקנאות של מלכים ואצילים ומראה שהם הוצגו בכוונה כרחבים וגדולים כדי להקרין כוח. זוהי למעשה חזרה לאסתטיקה פרה-מודרנית.

ההיסטוריה התרבותית של השומן

כריסטופר אי. פורת' פרסם אף הוא ספר דומה  בשם Fat: A Cultural History of the Stuff of Life (שומן: היסטוריה תרבותית של חומר החיים) שמהווה נדבך משלים ומרתק למחקר של ויגארלו. פורת' הוא פרופסור באוניברסיטת קנזס, והזווית שלו ייחודית כי הוא לא מסתכל על "השמנה" רק כבעיה חברתית, אלא על "שומן" כחומר.

פורת' מזכיר ש"שומן" הוא לא רק שם תואר לאדם (He is fat), אלא קודם כל שם עצם, דהיינו חומר בעל תכונות פיזיקליות. לאורך ההיסטוריה, שומן נתפס כריכוז של אנרגיה, חיוניות ואפילו קדושה. הוא שימש לשימור מזון, לתאורה, לסיכוך ולטיפוח הגוף. פורת' טוען שהאמביוולנטיות (היחס הכפול) כלפי שומן נובעת מהעובדה שהוא חומר "חלקלק", "נוזלי" ו"חם" בתכונות שמעוררות בו-זמנית משיכה עזה ורתיעה עמוקה.

בניגוד לנרטיב הרגיל שאומר ש"פעם כולם אהבו שומן והיום כולם שונאים", פורת' מראה שהמתח הזה היה קיים כבר בעולם העתיק. גם ביוון וברומא, שומן סימל מצד אחד שפע ופוריות (האלים שבעים ושמנים), אך מצד שני הוא נתפס כסימן לרכרוכיות, לחוסר משמעת צבאית ולאובדן גבריות. זה לא קרה רק בעידן המודרני, אלא כבר בעת העתיקה. כך שהמשיכה לשומן היא תמיד "משחק על הגבול" שבין עונג לבין אובדן שליטה. פורת' חוקר כיצד נוצרו הסטראוטיפים השליליים (עצלות, טיפשות, חוסר ניידות). הוא משתמש במקורות מגוונים: קריקטורות פוליטיות מהמאה ה-18, ספרי מסעות קולוניאליים (איך האירופאים תפסו עמים אחרים דרך השומן שלהם) ומדריכי הרזיה מוקדמים. המחקר שלו מוכיח שהשנאה לשומן היא לא רק "בריאותית", אלא תוצר של התניה תרבותית ארוכה שנועדה לסמן מי "שולט בעצמו" ומי לא.

הספר נוגע בריח, במגע ובנראות של השומן. פורת' מסביר ששומן מעורר תגובה חושית חזקה כי הוא מזוהה עם שובע וסיפוק, אך גם עם "חנק" ודביקות. זה יכול להסביר את העוצמה של המשיכה לאנשים בעלי עודף משקל, כי שומן הוא החומר הכי בסיסי של החיים, זה שמספק חום והגנה, אך גם זה שמשנה את צורת האדם באופן בלתי הפיך.

רובד נוסף ומרתק בתופעה הוא מושג ה"אימהות המזינות". על פי עדויות מהקהילה, קיימות אימהות המעודדות את ילדיהן הבוגרים להפוך לאכול היטב וללא חרטות, עד למצב שהם הופכים לשמנים מאוד. נטען כי מדובר בחיווט משובש שבו הורה אינו רואה את ילדו כישות עצמאית אלא כפרויקט הזנה תמידי. הדחף להאכיל נתפס בעיניהם כתמים לחלוטין, מעין דחף לא-מיני לחוש רוגע ושלווה רק כאשר יקיריהן שבעים באמת ואינם זקוקים לדבר מהעולם החיצוני.

בסופו של דבר, ההיסטוריה של היחס לשומן היא היסטוריה של המבט האנושי על הגוף. מהערצה דתית כמעט לשפע בימי קדם, דרך הרפואה המודרנית שמנסה לרסן אותו, ועד לקהילות המחתרתיות המבקשות להחזיר לו את מעמדו כמרכז של עונג ונוחות. הסיפורים האישיים של שרה, המעסיקה מטורונטו או ה"אימהות המזינות" מזכירים לנו שהגוף אינו רק כלי ביולוגי, אלא זירה למאבקי כוח, תשוקה וזהות.

מסקנות

ההשמנה, אחת ממחלות התקופה המובהקות ביותר, מגלמת בתוכה את הסיפור של האנושות, מסיפור של רעב ומחסור לסיפור של עודף ושפע. במשך עשרות אלפי שנים, מאבק האדם היה להשיג די מזון כדי לשרוד. תכונות גנטיות ופיזיולוגיות שאיפשרו אגירת שומן העניקו יתרון אבולוציוני והבטיחו המשכיות. אך באירוניה היסטורית, אותן תכונות הפכו כיום למקור סיכון ולגורם מחלה. המעבר מחברות רעבות לחברות שבעות הביא עמו שינוי עמוק: עודף המזון, הנגישות הבלתי מוגבלת והירידה בפעילות הגופנית יצרו מציאות חדשה: מגפת ההשמנה העולמית. מה שהחל כסמל לעושר ולבריאות הפך לגורם תחלואה ותמותה מרכזי.

בעוד שכיום אנו מבינים כי השמנה איננה רק עניין של מראה חיצוני או של תזונה לקויה, אלא מחלה מורכבת ורב־מערכתית. היא קשורה כמעט לכל מערכות הגוף – למערכת האנדוקרינית, למערכת העיכול, ולבסוף גם לכליות. חשוב לזכור שגם הקשר הישיר בין השמנה למחלת כליות כרונית שממחיש כיצד עודף משקל משפיע לעומק על תפקוד איברים חיוניים ומדגיש את הצורך הדחוף במניעה מוקדמת, שומה עלינו לזכור שלא כל שמן בהכרח חולה. המאבק במגפת ההשמנה מחייב שינוי חברתי בתחום החינוך, תזונה נבונה, פעילות גופנית, והכרה בכך שמדובר במחלה כרונית ולא בכשל מוסרי. אבל גם לא במחלה מעצם המראה של אדם שמן. ההיסטוריה מלמדת כי האנושות עברה דרך ארוכה מהמאבק ברעב אל המאבק בשובע. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא האם נצליח, הפעם, למצוא את האיזון.

השמנה אינה עוד תופעה של אורח חיים, אלא תוצר של מהפכה היסטורית עמוקה שהיא מהפכת המזון. היא שינתה את האופן שבו אנו חיים, חושבים ואפילו שופטים את עצמנו. הגוף השמן מסמל ברכה ופריון בעיקר בתקופות רעב, אך בעידן השפע הוא הפך לסמל של סכנה רפואית, וזה לא בהכרח תקף לכל שמן באשר הוא. מדע התזונה גילה את סודות המזון, אך החברה יצרה סביבת חיים שמנה יותר ופעילה פחות. השמנה פשוט קיימת כי הצלחנו להתגבר על משברים של תת-תזונה ורעב. ובסופו של דבר, הפתרון טמון לא רק ברפואה, אלא בתרבות, בהבנה שהשובע, כמו הרעב, דורש שליטה, איזון ותבונה.

מעוניינים להעמיק עוד בהיסטוריה המרתקת של הגוף האנושי ובתמורות החברתיות שעיצבו את חיינו? הצטרפו לקהילה שלנו וקבלו גישה למחקרים וסיפורים שלא תשמעו בשום מקום אחר. הירשמו לניוזלטר שלנו עכשיו כדי להישאר מעודכנים בכל מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים של ההיסטוריה.

חומר מעשיר לקריאה

ז'ורז' ויגארלו, ״מטמורפוזות של שומן. היסטוריה של השמנת יתר מימי הביניים ועד המאה ה-20״.

כריסטופר אי. פורת', "Fat: A Cultural History of the Stuff of Life".