הסואר המזוייף: כשהמחתרת הבלגית זייפה את הבטאון הנאצי

ב-9 בנובמבר 1943 הופיע בדוכני העיתונים בבריסל גיליון שנראה כמעט בדיוק כמו "לה סואר", העיתון הגדול שהיה נתון לשליטת הכובש הגרמני, אלא שהפעם כתבו אותו אנשי המחתרת. ■ מאחורי המתיחה המסוכנת עמד העיתונאי מָארְק אוֹבְּרִיוֹן, שכונה "איבון", והיא הפכה לאחת מפעולות העיתונות המחתרתיות המפורסמות ביותר בבלגיה הכבושה.

בשעה ארבע אחר הצהריים, ב-9 בנובמבר 1943, הגיעו כמה צעירים אל דוכני עיתונים עמוסים בבריסל והניחו בהם 5,000 גיליונות. למראית עין לא היה בהם דבר יוצא דופן. הכותרת, העימוד והחזות הכללית נראו כמו אלה של "לה סואר", אחד העיתונים החשובים בבלגיה. אלא שמי שקרא יותר מכמה שורות גילה במהירות שמשהו השתבש באופן מפואר למדי. במקום תעמולה גרמנית הופיעו לעג, אבסורד וסאטירה. הניצחונות הגרמניים הפכו ל"ניצחונות הגנתיים", הנסיגות הוצגו כעדות לשליטה מופתית במהלך עונות השנה, ואפילו היטלר זכה לטיפול הולם.

זה היה "לה פו סואר", דהיינו "הסואר המזויף", גיליון פיראטי שהפיק החזית לעצמאות, אחד מארגוני ההתנגדות הבלגיים. הרעיון נולד אצל העיתונאי ואיש המחתרת מארק אובריון ב-19 באוקטובר 1943, והגיע לדוכנים כעבור 21 ימים בלבד. כ-50,000 עותקים הודפסו בחשאי. 5,000 מהם הוחדרו למערכת ההפצה הרגילה, בעוד 45,000 האחרים נועדו למכירה מחתרתית ברחבי בלגיה כדי לממן פעולות נוספות. ההצלחה הייתה גדולה, אבל גם המחיר היה כבד: אנשי המבצע נעצרו, חלקם מתו בגירוש, אחד מהם הוצא להורג, ואובריון עצמו נידון למוות לפני שעונשו הומר ל-15 שנות מאסר.

העיתון שהיה צריך לזייף

כדי להבין מדוע זיוף של עיתון יכול היה להפוך למעשה התנגדות, צריך לחזור הרחק לאחור, אל "לה סואר" האמיתי. העיתון הבלגי הכללי בשפה הצרפתית נוסד בשנת 1887 ונעשה עם השנים לאחד העיתונים המרכזיים של בלגיה דוברת הצרפתית, לצד "לה ליבר בלז'יק". הוא השתייך לקבוצת רוסל, הציג את עצמו כעיתון עצמאי ומתקדם, ונשא מסורת ליברלית ומיקום היסטורי במרכז המפה הפוליטית הבלגית.

הגיליון הראשון הופיע ב-17 בדצמבר 1887. מייסדיו היו אֵמִיל רוֹסֶל, נִיקוֹלָה קוֹרְבֶּלֶן ואֶדְגָר רוֹאֶלְס, והם ניסו מודל שהיה יוצא דופן לזמנו: עיתון ערב חינמי. אלא שהחינם היה חינם באופן בלגי למדי. הוא הוענק רק לדיירי קומות הקרקע בבריסל. מי שהתגורר בקומה גבוהה יותר נדרש לשלם 0.60 פרנק בחודש. גם ההטבה לדיירי קומת הקרקע לא האריכה ימים: משנת 1898 הם נדרשו לשלם 0.30 פרנק לחודש. ההכנסות מפרסום היו אמורות לממן את המיזם, וסוכנות רוסל הוקמה לצורך ניהול המודעות.

"לה סואר" ביקש להציג את עצמו כעיתון ניטרלי והצהיר כי אין בכוונתו "לנקוט עמדה במאבקים המרגיזים ומפלגים". זמן קצר לאחר הקמתו פרץ בין אמיל רוסל לבין קורבלן ורואלס סכסוך סביב מודעה. במשך חודשיים הוציאו השניים "לה סואר" מתחרה, עד שבית המשפט הכריע לטובת רוסל. לוּסְיֶין סוֹלְבֵה שימש לזמן קצר כעורך הראשי הראשון, ואחריו הגיע הגולה הצרפתי אוֹגוּסְט קוֹוֶן, שכתב בשם העט ד'ארסאק ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1937.

תפוצת העיתון עלתה מ-60,000 עותקים בשנת 1887 ל-180,000 ערב מלחמת העולם הראשונה ב-1914. בשנת 1901 הוא עזב את רחוב איזבל ועבר לפלאס דה לובן. אלא שגם האידיאל המוצהר של ניטרליות לא שמר אותו מחוץ לפוליטיקה. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 היה "לה סואר" מעורב במחלוקת סביב "משאל העם המלכותי" שביקש לקדם לֵאוֹפּוֹלְד השני, מלך בלגיה. הרעיון של משאל עם ביוזמה מלכותית היה בלתי פופולרי, והמלך ניסה לקדם אותו גם באמצעות העיתונות.

במכתב משנת 1892 לרוזן דה בורשגראב הופיע המשפט: "המרשל הגדול כבר שילם ל'לה סואר' בעבור מאמרים על משאל העם, כאשר 'פיצוי על פרסום' הוא הנוסח שאומץ". ליאופולד השני אף נחשב כמי שכתב כמה מאמרים "בידו המלכותית".

מלחמת העולם הראשונה קטעה את הרצף. כניסת הכוחות הגרמניים לבריסל ב-21 באוגוסט 1914 הביאה להפסקת הופעת העיתון. אמיל רוסל מת ב-1915. לאחר השחרור קיבל בנו, וִיקְטוֹר רוֹסֶל, את הנהלת העיתון. המתקנים פורקו בידי הכובשים, ולכן כאשר חזר "לה סואר" להופיע ב-18 בנובמבר 1918, הוא הודפס באמצעים מאולתרים ועל נייר ירוק.

ב-26 בפברואר 1919 יצר ד'ארסאק בעיתון את "הבמה החופשית", שאפשרה לנציגי מפלגות פוליטיות לפרסם את עמדותיהם ונעשתה לאחד מסימני ההיכר של העיתון הבריסלאי. בשנות ה-80 החליף אותה אִיבוֹן טוּסֶן ב"דפים החופשיים", שנפתחו בפני החברה האזרחית כולה.

בדצמבר 1935 מת ויקטור רוסל. בתו, מָארִי תֵרֵז רוֹסֶל, ירשה את מניותיו והפכה לבעלת המניות העיקרית, ואילו לוּסְיֶין פוּס עמד בראש המערכת. באותן שנים התחזק בבלגיה הרקסיזם בהנהגת לֵאוֹן דֶגְרֶל. דגרל ביקש לפרסם מאמר במסגרת "הבמה החופשית", אולם ד'ארסאק דחה אותו בנימוס בטענה שהמדור שמור לדוברי המפלגות הגדולות. ד'ארסאק עצמו ראה באותה תקרית את ראשית העוינות של דגרל כלפיו.

בשנת 1937 גרם דגרל לקיום בחירות ביניים בבריסל. "לה סואר" ויתר הפעם על מדיניות הניטרליות המסורתית שלו בזמן בחירות ותמך במפורש ביריבו של דגרל, פּוֹל וָאן זֵיילַנְד. העימות הגיע לבית המשפט לאחר שהעיתון טען כי תנועת רקס ממומנת בידי גרמניה הנאצית. דגרל זכה במשפט. "לה סואר", מצדו, פרסם מדי יום מאמר ראשי שהסביר מדוע אין להצביע עבורו. ביטאון רקס, "לה פיי ריאל", תקף את ד'ארסאק בכינוי גזעני, ובעקבות זאת הוגשה תלונה שנמשכה לאחר תבוסתו האלקטורלית של דגרל. לאחר מותו של ד'ארסאק ב-1937 מונה שַׁרְל בְּרַייסְדוֹרְף לעורך הראשי.

"לה סואר הגנוב"

ב-18 במאי 1940, ימים אחדים לאחר הפלישה הגרמנית, הפסיק "לה סואר" להופיע פעם נוספת. אלא שהפעם ההפסקה לא החזיקה מעמד. בניגוד לרצון בעלי העיתון ממשפחת רוסל, הפעילו אותו מחדש משתפי פעולה, ובהם אוֹרָאס וָאן אוֹפֶל ורֵיימוֹן דֶה בֶּקֶר, בחסות הכובש הגרמני. העיתון צונזר כדי להתאים לערכי "הסדר החדש", והמתנגדים לשיתוף הפעולה העניקו לו כינוי שלא נזקק להסבר רב: "לה סואר הגנוב".

למרות אופיו התעמולתי, תפוצת "לה סואר הגנוב" עלתה עד יותר מ-200,000 עותקים ב-1943. בין הכותבים הבולטים שהתפרסמו בו היה אֶרְזֶ'ה, יוצר "טינטין". בעיתון הופיעו בהמשכים "הסרטן בעל צבתות הזהב", "הכוכב המסתורי", "סוד החד-קרן", "האוצר של רקהאם האדום" ותחילתו של "שבעת כדורי הבדולח", לאחר ניסיון לפרסם את הרפתקאות טינטין במוסף חדש בשם "לה סואר ז'נס".

דווקא העובדה שהעיתון נתפס בידי הכובש העניקה למחתרת הזדמנות נדירה: להפנות נגדו את סמכותו החזותית שלו. כדי לעשות זאת לא היה די לכתוב עלון מחתרתי. היה צורך לייצר "לה סואר" משכנע כל כך, שהקורא ירים אותו מן הדוכן בלי לחשוד בדבר.

ההתנגדות הבלגית לפני "לה פו סואר"

"ההתנגדות", כפי שכונתה בבלגיה, לא הייתה ארגון יחיד אלא מכלול של תנועות ורשתות חשאיות שנאבקו בנאציזם ובמשתפי הפעולה עמו בשטח בלגיה. כבר בשנת 1939, עוד לפני שהמלחמה הגיעה למדינה, החלו להתארגן רשתות קטנות בין אנשים שסמכו זה על זה והעריכו שהמלחמה והכיבוש בלתי נמנעים. במקרים אחרים נוצרו הרשתות בהשפעת הסוכנים הבריטים הראשונים שנשלחו ליבשת כדי להקים מערכי מודיעין ופעולה. גם רשתות ממלחמת העולם הראשונה קמו לתחייה. רשת המודיעין "קלרנס", לדוגמה, החייתה את "הגברת הלבנה" שפעלה בתקופת הכיבוש של 1914-1918.

בשלבים הראשונים בלט ייצוג היתר של המעמד הבינוני, ובעיקר הבורגנות הזעירה והבינונית, שבקרבה הודגשו גרמנופוביה, פטריוטיות ומאבק בפשיזם. גם מעמד הפועלים היה נוכח, אך בראשית המלחמה הוא היה זהיר יותר בשל הסכם אי-התוקפנות הגרמני-סובייטי. הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 שינתה את המצב והעניקה תנופה לפעילותם של הקומוניסטים. במהרה הבינו אותם פעילים כי כדי לאחד בלגים סביב ההתנגדות יהיה עליהם להצניע מחלוקות אידאולוגיות ולהדגיש ערכים פטריוטיים.

מתוך האקלים הזה צמחה החזית לעצמאות, תנועה שהייתה ברובה קומוניסטית. במקביל פעלה "התזמורת האדומה", רשת שהתמקדה בריגול לטובת ברית המועצות והייתה פרושה בבלגיה, צרפת ושווייץ עוד לפני המלחמה. גם המערכת הצבאית החלה להתארגן מחדש לאחר מערכת 18 הימים. קצינים שנמלטו מן השבי היו בין מקימי "הלגיון הבלגי", שהפך לימים ל"צבא החשאי".

הקשר עם לונדון

הפעולות הראשונות התמקדו במודיעין וביצירת קשר עם לונדון, שבה ישבה הממשלה הבלגית הגולה בראשות ראש הממשלה אוּבֶּר פְּיֶירְלוֹ, שנחשבה לסמכות הבלגית הלגיטימית ושימשה חוליה חשובה בקשר עם הממשלה הבריטית. בלונדון הוקמה גם סמכות מרכזית של ארגוני ההתנגדות בשטח הכבוש, בפיקוח התעשיין אִידֶסְבַּלְד פְלוֹר.

המסלול היבשתי בין לונדון לבין בלגיה, דרך צרפת הכבושה וספרד שממשלתה הייתה פרו-גרמנית, היה איטי ומסוכן. החל מ-1941 הצניחו הבריטים סוכני קשר ומפעילי רדיו, וכך התאפשרה הקמת דרכי מילוט ותקשורת דרך צרפת. בלגים שביקשו להילחם וטייסים ששרדו התרסקויות הועברו לספרד ולפורטוגל, ושם קיבלו אותם הקונסוליות הבלגיות והבריטיות. מפעילי קשר מורס כונו "הפסנתרנים".

ההתנגדות חיברה אנשים ממעמדות וממחנות פוליטיים שונים. בין מייסדי החזית לעצמאות בבריסל נמנה גם הכומר אַנְדְרֵה בּוֹלָאן. ברשת "לוק-מארק" הסתיר האסטרונום הצעיר מלייז', אַרְמָאן דֶלְסֶם, את פעילותו המחתרתית מאחורי עבודתו המדעית. ברשת "קומט", שנועדה להבריח טייסים, הייתה המייסדת אַנְדְרֵה דֶה יוֹנְג בת 24 בלבד. היא צירפה לרשת גם את אביה, פְרֶדֶרִיק דֶה יוֹנְג. היא גורשה ב-1943 ואביה הוצא להורג ב-1944.

הגרמנים הגיבו במשאיות המצוידות באמצעי איתור באמצעות כיוון רדיו. הן סרקו ערים ואזורים כפריים בחיפוש אחר תחנות השידור החשאיות שקישרו את הרשתות זו לזו ועם אנגליה. מן הצד השני בוצעו גם הצנחות של מכלים בידי פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, בין השאר באזור שמצפון לבריסל.

1942: ההתנגדות מתרחבת

בשנת 1942 קיבלה ההתנגדות תנופה חדשה. בקיץ חויבו יהודי בלגיה לענוד את הטלאי הצהוב והחלו לצאת המשלוחים הראשונים של יהודים מן המדינה. ההשפעה הורגשה במיוחד באנטוורפן, בריסל, שרלרואה ולייז'. פקידי רשויות אזרחיות שסירבו לערוך רשימות של יהודים נעצרו בידי המשטרה הגרמנית וגורשו, ובאותו זמן הוקם "הוועד להגנת היהודים".

צו גרמני מ-6 במרץ 1942, שהנהיג שירות עבודת חובה, דחף אלפים נוספים למחתרת כדי להימנע מגירוש. חלקם הצטרפו להתנגדות, שנדרשה לא רק לקלוט אותם אלא גם לדאוג למחייתם. הקשר עם לונדון התחזק בהתאם.

בתחילת 1943 כבר נראתה המלחמה אחרת. הכוחות הגרמניים הובסו בסטלינגרד ואיטליה נכנעה. התיאום בין רשתות במחוזות שונים גבר, אספקת הנשק גדלה באמצעות הצנחות בריטיות ובאמצעות נשק בלגי שהוסתר מאז 1940, וההתנגדות החלה לבצע פעולות נועזות יותר: חיסול בוגדים, תקיפת שיירות צבאיות וחבלה במפעלי תעשייה שעבדו עבור גרמניה.

ביוני 1944 הגביר הנחיתה של בעלות הברית את האופטימיות ואת הנכונות להתעמת עם הוורמאכט. בין הפעולות היו ניסיונות לשחרר אסירים שעמדו בפני גירוש. התגובה הייתה החרפה בדיכוי, לרבות לקיחת בני ערובה והוצאות להורג.

מחיר ההתנגדות בשנות הכיבוש היה כבד: 30,000 מעצרים ו-15,000 הרוגים. עם שחרור בלגיה בראשית ספטמבר 1944 השתתפו אנשי ההתנגדות בלחימה וסייעו, בין השאר, להציל את נמל אנטוורפן מהרס שתכננו הנאצים. רבים מהם הצטרפו לאחר מכן לכוחות הבלגיים שחזרו מאנגליה לצד בעלות הברית והמשיכו במלחמה עד 8 במאי 1945.

נשים מילאו תפקיד בהתנגדות הבלגית, גם אם תרומתן נותרה במשך שנים פחות גלויה משום שלא תמיד הייתה צבאית. 2,250 נשים בלגיות מן ההתנגדות גורשו למחנה הריכוז ראוונסבריק. בתקופה שלאחר המלחמה נטתה תשומת הלב להתמקד במעשי לחימה, ורק בהדרגה, במקביל להתקדמות בזכויות האזרחיות של נשים, נחשפו יותר מפעולותיהן.

מה עשתה ההתנגדות בפועל?

הממשלה הגולה בלונדון ניסתה לארגן את ההתנגדות בשיתוף הבריטים, לרבות מימון ציוד רדיו ונשק שהוצנח לבלגיה. לרשות הממשלה עמדה הערובה של הזהב הבלגי שנשמר בחלקו בארצות הברית, וכן הכנסות מן החומרים האסטרטגיים שסיפקה קונגו הבלגית לבריטניה ולארצות הברית.

המשימות היו מגוונות. מידע מודיעיני הועבר לבריטניה. טייסים ואנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו הוברחו מן השטח הכבוש. באמצעות זהויות מזויפות הועברו דרך צרפת וספרד לכיוון אנגליה, וצעירים בלגים שביקשו להצטרף לצבא הבלגי שהתארגן באנגליה עשו מסלול דומה. מי שנתפס בידי משטרת השדה הגרמנית נחשף לחקירות קשות ולגירוש. מי שלא רצה לעזוב את בלגיה, אך ביקש להסתתר עד קרבות השחרור, נשלח למאקים, שאליהם הצטרפו גם מתחמקים מעבודות הכפייה. כ-1,600 טייסים ואנשי צוות בריטים ואמריקאים הצליחו להגיע בחזרה לאנגליה באמצעות מסלולים אלה, ובראשם רשת קומט.

חלק מארגוני ההתנגדות, ובהם הפרטיזנים החמושים והתנועה הלאומית הבלגית, החזיקו "בריגדות מיוחדות" שנועדו לפגוע במשתפי פעולה, שכונו "השחורים". במקביל התקיימה מערכת עצומה של עיתונות מחתרתית. יותר מ-650 כותרים שונים הופצו כדי לשמור על מורל הציבור. "קול הבלגים", "לה ליבר בלז'יק המחתרתי" וכמובן "לה פו סואר" היו חלק מן המערך הזה.

החבלות התמקדו במסילות ובמערכות התחבורה הגרמניות, במיוחד באמצעות "קבוצה ג'" של הפקולטה הפוליטכנית באוניברסיטה החופשית של בריסל. הפעילות כללה גם פגיעה בקווי טלפון, קווי חשמל, יבולים וייצור תעשייתי. ההתנגדות סייעה למשפחות יהודיות להסתתר והעבירה ילדים למשפחות ולמוסדות מקלט. היא נלחמה במהלך השחרור, הדריכה יחידות של בעלות הברית, ולאחריו השתתפה גם במעצר ובשמירה על משתפי פעולה.

פעולות ההתנגדות גררו פעולות תגמול קשות, בין השאר בקורסל, מנסל-קיזגם ובבאנד שבארדנים.

שלושה מבצעים שהמחישו את היקף המאבק

ב-19 באפריל 1943 תקפו יוּרָה לִיבְשִיץ, זָ'אן פְרַנְקְלֶמוֹן ורוֹבֶּר מֶסְטְרִיוֹ את רכבת הגירוש העשרים שיצאה מבלגיה. שלושת האנשים נשאו פנס סערה, צבת ואקדח יחיד. הפעולה הביאה לבריחתם של 17 מגורשים, ומספר גדול יותר הצליח לברוח ביוזמתו. הרכבת נשאה בעיקר יהודים מקסרקטין דוסן במכלן לעבר אושוויץ. הפעולה נחשבה ייחודית במערב אירופה, וחשיבותה הייתה במידה רבה סמלית.

ב-30 ביולי 1943 ביצעו פרטיזנים חמושים חבלה במסילת לובן-אוטיני ליד אוד-הברלה, אף שהקו נשמר בקפידה בידי הגרמנים. המטען התפוצץ זמן קצר לפני מעבר הרכבת, והשיירה הושמדה. 270 חיילים גרמנים נהרגו.

בליל 15 בינואר 1944 הוציאה קבוצה ג' לפועל את "הניתוק הגדול". התוכנית נבנתה כך שפיצוץ עמודי מתח גבוה ישבש במידה המרבית את אזורי התעשייה ויקשה על עבודות התיקון. בין השעות 20:00 ל-23:00 פוצצו אנשי הקבוצה עמודים בבורינאז', ומשם נמשכה שרשרת החבלות לעבר לה לובייר, קור-סן-אטיין, שרלרואה, נאמור, ברסו וויזה, ובה בעת התפשטה לכיוון אלסט, דנדרמונדה, מכלן וקורטרייק. בסך הכול נהרסו בחומרי נפץ 28 עמודי מתח גבוה. מפעלים רבים שהוחרמו לטובת הייצור הצבאי הגרמני הושבתו מיד, וחלקם לא שבו לפעול עד השחרור.

"רכבת הרפאים"

בספטמבר 1944, כאשר בעלות הברית התקרבו לבריסל, הורו הגרמנים להעביר 1,500 אסירים מכלא סן-ז'יל למחנות ריכוז. הרכבת הייתה אמורה לצאת מתחנת בריסל-מידי, אולם מכונאים ועובדי רכבת מן ההתנגדות פתחו בסדרה כמעט סוריאליסטית של עיכובים וחבלות. במשך יומיים נדדה הרכבת בין תחנות באזור בריסל בלי להתקדם ממש.

הזמן אפשר לז'וֹזֶף בֶּרְיֶה ולעורך הדין פְרֶדֶרִיק אֵייקְהוֹף לנהל משא ומתן עם רִיכַרְד יוּנְגְקְלַאוּס. מאות האסירים, שהצטופפו עד אז בקרונות בקר, שוחררו. גם המנתח הגרמני וֶרְנֶר וָאכְסְמוּט התערב אצל יונגקלאוס. הוא חשש מפעולות תגמול נגד 1,200 מטופלים גרמנים שהיו באחריותו וקיבל עדיפות לפינוים. לצורך כך ויתר יונגקלאוס על גירוש בני הערובה.

מארק אובריון והחזית לעצמאות

החזית לעצמאות נוסדה במרץ 1941. בין מייסדיה המופיעים בחומר נמנים הרופא הקומוניסט אַלְבֶּר מַרְטוֹ, הכומר אַנְדְרֵה רוֹלָאן ופֶרְנָאן דֶמָאנִי. מטרתה הייתה לאחד מתנגדים בלגים ממגוון דעות וזרמים. עם סיום המלחמה כלל הוועד הלאומי שלה נציגים של ארגונים רבים, ובהם צבא הפרטיזנים הבלגי, המיליציות הפטריוטיות, "ולוניה העצמאית", ההתכנסות הלאומית של הנוער, וכן המפלגות והאיגודים המקצועיים העיקריים במדינה.

בתוך הארגון הזה פעל העיתונאי מָארְק אוֹבְּרִיוֹן, שכונה "איבון". לפני מלחמת העולם השנייה עבד כעיתונאי ב"לה סואר". כאשר העיתון עבר לשליטת הכיבוש, הצטרף אובריון לחזית לעצמאות. מעט מאוד ידוע על חייו לאחר המלחמה, ושמו נקשר בראש ובראשונה למבצע שבו החליט לנצל את שפת העיתונות עצמה נגד התעמולה.

ב-19 באוקטובר 1943 כתב אובריון מאמר לקראת 11 בנובמבר, יום השנה לשביתת הנשק של 1918. באותו רגע עלה הרעיון: במקום להסתפק במאמר מחתרתי, למה לא להוציא מהדורה שלמה ומזויפת של "לה סואר"?

אובריון הציג את הרעיון לרֶנֶה נוֹאֵל, ראש מדור העיתונות של החזית לעצמאות בבראבנט ובהיינו. המטרה הייתה כפולה ופשוטה להבנה: ללעוג לכובש ולהעלות את מורל הבלגים. 11 בנובמבר 1943 היה אמור להיות יום ההפצה, במלאות 25 שנה לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. נוֹאֵל אימץ את התוכנית. כעת נותרו להם 21 ימים.

אולי יעניין אותך

מרתה כהן: האחות היהודייה שריגלה בלב גרמניה הנאצית

לחישות מהעבר: פוענחו לוחות השעווה הרומיים של טונגרן

רצח העם בקונגו: תאוות הדם של המלך ליאופולד השני

גיבורי האמנות: המרוץ להצלת אוצרות אירופה במלחמת העולם השנייה

מדוע העיתון הופיע דווקא ב-9 בנובמבר?

התאריך שונה כמעט מיד. 10 בנובמבר היה יום רביעי, ובימי רביעי הופיע "לה סואר" בארבעה עמודים. הדפסת דף אחד הייתה ממילא משימה מסובכת דיה עבור מחתרת שפעלה תחת כיבוש, ולכן הוחלט להקדים את הפרסום ל-9 בנובמבר.

תֵאוֹ מוּלְיֶה, איש החזית לעצמאות שעבד ב"לה סואר", העניק למחתרת יתרון שלא יסולא בפז. באמצעותו הם קיבלו גישה ללוחות שנשאו את טביעת כותרת העיתון ולרשימת מוכרי העיתונים שקיבלו אספקה ישירה מ"לה סואר", כולל שעת המשלוח ומספר העותקים שנמסר לכל אחד.

הדפסת העיתון הופקדה בידי פֶרְדִינָאן וֶלֶנְס, איש התנגדות שכבר הדפיס מסמכים לחזית לעצמאות. בית הדפוס שלו שכן ברחוב דה רויסברוק 35 בבריסל. היעד נקבע על 50,000 עותקים. מתוכם 5,000 נועדו להיכנס לדוכנים, ו-45,000 להימכר בחשאי באמצעות סניפי החזית לעצמאות ברחבי בלגיה. ההכנסות מן המכירה נועדו לממן פעולות התנגדות נוספות.

אַנְדְרֵה גְרַאנְז'ָאן השיגה מן היזם אַלְפְרֶד פוּרְקְרוּאָה 50,000 פרנקים בלגיים למימון ההדפסה. פורקרואה עצמו היה גם אחראי לרשת מילוט של טייסים מבעלות הברית. את המאמרים כתבו עורך הדין פְּיֶיר אַנְסְיוֹ, העיתונאי פֶרְנָאן דֶמָאנִי והתובע אַדְרִיאָן וָאן דֶן בְּרַאנְדֶן דֶה רֵט.

הקבוצה אף פנתה לחיל האוויר המלכותי הבריטי וביקשה שיטוס מעל בריסל אחר הצהריים של 9 בנובמבר. הרעיון היה לגרום לאזעקה שתפריע לחלוקת "לה סואר הגנוב". הבריטים לא השיבו. אנשי המחתרת שקלו גם להצית את משאיות החלוקה של העיתון האמיתי כדי לשבש את ההפצה.

לילה בבית הדפוס

ב-6 וב-7 בנובמבר 1943 החלו מכונות הדפוס של ולנס לעבוד. אחת הסכנות לא הייתה בתוכן העיתון אלא בשולי הנייר. מכונת דפוס משאירה סימנים אופייניים, כמעט כמו טביעת אצבע. לכן נגזזו העותקים בקפידה כדי להסיר את השיניים שעלולות היו לזהות את המכונה.

העבודה נמשכה בלילה שבין יום ראשון ליום שני והסתיימה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר ביום שני, 8 בנובמבר. לימים הוצבה ברחוב דה רויסברוק 35 לוחית זיכרון במקום שבו פעל בית הדפוס של ולנס.

למחרת, 9 בנובמבר, בשעה 16:00, יצאו צעירים מתנדבים אל כמה מן הדוכנים העמוסים ביותר והכניסו אליהם את 5,000 העותקים שיועדו להפצה הישירה.

החיקוי היה מוצלח עד כדי כך שניתן היה לטעות בקלות בין המזויף למקור. חלק מהמוכרים נבהלו והפסיקו למכור אותו. אחרים בחרו בפתרון כמעט אבסורדי: הם שאלו את הלקוחות אם הם מעוניינים בעיתון האמיתי או במזויף.

מה באמת היה כתוב ב"לה פו סואר"?

הבדיחה החלה כבר בעמוד הראשון. ב"לה סואר הגנוב" הופיעה בדרך כלל תמונה אחת בעמוד השער, ואילו ב"לה פו סואר" הופיעו שתיים. בפינה השמאלית העליונה נראו מפציצי צלילה תחת הכותרת "בפעולה מלאה", אך מבט קרוב יותר גילה שעל סימוני המטוסים הופיעו כוכבים. בפינה הימנית התחתונה נראה היטלר, ידיו על חזהו ועיניו נשואות לשמים, לצד המילים "Das habe ich…".

ההסבר הגיע בהערה שערכה חיבור מכוון בין שתי התמונות:

שאר הכותרות נראו תמימות במבט ראשון. במאמר "אסטרטגיה יעילה" חיקו הכותבים את סגנונו המפותל של העיתונאי משתף הפעולה מוֹרִיס ז'וֹרְז' אוֹלִיבְיֶה, שנהג להדהד את הודעות התעמולה. הטקסט הסאטירי הסביר כי בברלין אין מסתירים את העובדה שמבצעי המזרח "נכנסו, או עומדים להיכנס בקרוב, תלוי בזווית שממנה מביטים על המצב, לשלב חדש שלא יהיה שונה במיוחד מן הקודם למרות כמה שינויים".

בהמשך נכתב כי מערכת החורף באה אחרי מערכת הקיץ "בזכות מערכת הסתיו", ולכן הסדר שבו הופיעו שלוש המערכות מוכיח שהמטכ"ל הגרמני לא איבד לרגע את שליטתו "ברצף עונות השנה". גם העובדה שהפיקוד הגרמני הרבה בסייגים מילוליים קיבלה הסבר: מספרם של הסייגים המילוליים גדל ככל שהעתודות הצבאיות קטנו.

הסאטירה המשיכה מן "ההגנה האלסטית" אל ביקורת על הסובייטים, שבמקום להעריך את התחכום הגרמני התעקשו "להתקיף ללא הפסקה וללא מנוחה". ההגנה האלסטית, נכתב, אף הפריכה באופן מזהיר את "השקר" שלפיו חסר לרייך גומי. הכותב התקשה להבין מדוע המטכ"ל הסובייטי ממשיך להיצמד לכוחות הגרמניים דווקא כאשר אלה מתנתקים ונסוגים.

גם "ההודעה הגרמנית" באותו עמוד טופלה באותה שיטה. נכתב כי בחזית המזרח, "למרות השינויים הניכרים, המצב נותר ללא שינוי". במשולש שתואר כ"טרפז" בין קרמנצ'וג, אודסה, דניפרופטרובסק ומליטופול, ניסיונות הפריצה של האויב הוכתרו בהצלחה כמעט בכל מקום, פרט למקומות שבהם החיילים הגרמנים "נכנעו בהמוניהם" וכך, באמצעות התמרון המתוחכם הזה, עיכבו את התקדמות הסובייטים.

הערים, כך המשיכה ההודעה, פונו "בלילה ועל קצות האצבעות". בחלקים אחרים של החזית המשיך הצבא הגרמני לרשום "ניצחונות הגנתיים ניכרים". בתוך שמונה ימים איבדו הסובייטים כביכול פי שניים אנשים וציוד מכפי שהכניסו בכלל למערכה. בלילה שבין 8 ל-9 בנובמבר הצליח מטוס קרב גרמני מסוג "נקמה" לראות את חופי אנגליה, בעוד מספר גדול של מפציצים בריטיים ואמריקאיים כבדים תקפו ערים גרמניות ובכך, לפי העיתון, "המריצו שוב את תעשיית המלחמה שלנו ואת מורל אוכלוסייתנו".

במדור "השבוע הבינלאומי", תחת כותרת המשנה "מן ההתנתקות אל הניצחון ההגנתי", נאמר כי הפיקוד הגרמני אינו מתעניין בקרמלין, בבקתות הבולשביקיות או במרכז הבלתי מושג של פיקדילי סירקוס, משום שהוורמאכט כבר השיג במהלך 12 החודשים האחרונים "את הניצחון ההגנתי המזהיר ביותר שההיסטוריה רשמה אי פעם".

גם העמוד השני לא ויתר על איש. תחת הכותרת "היבבות הארוכות" נלעג אחד ממשתפי הפעולה של "לה סואר הגנוב": "אני הולך בצעדם האיטי של משתפי הפעולה הפחדנים, החורזים מדי יום תמורת שישה פניג לאלכסנדרין". המודעות הקטנות, מודעות האבל והפרסומות הפכו אף הן לבדיחות. כל פסקה כיוונה לעבר משתף פעולה מוכר, הממשלה הבלגית הגולה שהתכוננה לחזור, או השחרור המצופה של המדינה.

התגובה הייתה מיידית. "לה פו סואר" עורר צחוק עצום בקרב קוראיו. בלונדון תרגמה העיתונות המקומית מאמרים רבים מן הגיליון. בליון שימש המבצע השראה להתנגדות הצרפתית, שהוציאה את "לה פו נובליסט" ב-31 בדצמבר 1943.

שנים לאחר מכן תיארה הוועדה לתולדות ההתנגדות את "לה פו סואר" כ"פסגת ההומור העיתונאי של המלחמה". המבצע אף תואר כ"האקינג התקשורתי הראשון בהיסטוריה", והשפעתו על המורל לא הוגבלה לבלגיה. וִינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל שלח ברכות למארק אובריון, האיש שהגה את הרעיון.

טביעת האצבע שהובילה לבית הדפוס

אנשי "לה פו סואר" הבינו היטב שמכונת דפוס עשויה להסגיר אותם לגסטאפו ולכן גזזו את שולי הדפים. הבעיה הייתה שלא מכל העותקים הוסרו סימני השיניים. הגסטפו הצליח לזהות באמצעותם את מכונת הדפוס.

ב-25 בפברואר 1944 נעצרו המדפיס פרדינאן ולנס, תאו מוליה, שהיה איש הקשר בתוך "לה סואר הגנוב", הלינוטיפיסט ז'וּלְיֶין אוֹרְלֶנְקְס ומפעיל מכונת הדפוס אַנְרִי וָאנְדֶוֶלְד. ולנס ומוליה מתו בגירוש.

כעבור זמן מה נעצר מארק אובריון בעקבות הלשנה. תאריך מעצרו המופיע בתיאור הביוגרפי הוא 13 במרץ 1944. הוא נידון למוות, אך עונשו הומר ל-15 שנות מאסר. הוא גורש לגרמניה ונכלא, בין השאר, בביירוית, ושרד את המלחמה.

בסך הכול נעצרו כ-15 בני אדם ונגזרו עליהם עונשים שנעו מארבעה חודשי מאסר בגין הפצה ועד חמש שנות מאסר. גִי מוֹטָאר, מאייר בן 18, היה בין העצורים והוצא להורג. רחוב בגנשורן נקרא על שמו.

לצד הדיכוי הגיעה גם הכרה. החזית לעצמאות קיבלה מלונדון תקציב של 347,000 פרנקים, בתקופה שבה כספי לונדון היו נדירים.

1944: מעיתון מזויף אל השחרור

ב-1 ביוני 1944 שידרה הבי-בי-סי מסר מוצפן להתנגדות הבלגית: "עלוות העצים מסתירה מכם את הטחנה הישנה". הוא היה אות לגיוס כללי לקראת הנחיתה. ב-8 ביוני, במסגרת מבצע אוברלורד, הגיע מסר נוסף: "המלך שלמה נעל קבקבים גדולים". האות הזה הפעיל גל גדול של חבלות, שהתמקד בעיקר בדרכי תחבורה ובאמצעי תקשורת.

הדיכוי הגיע לשיאו. המושל אלכסנדר פון פאלקנהאוזן, שנתפס כמתון מדי, הודח ונעצר עם שובו לגרמניה. במקומו מונה איש האס-אס בדרגת גרופנפיהרר ריכרד יונגקלאוס, שקיבל סמכויות מלאות להילחם בחבלות בבלגיה ובצפון צרפת.

אנשי ההתנגדות השתתפו באופן פעיל בשחרור בלגיה. באזור טורנה התחוללו קרבות קשים בין המיליציות הפטריוטיות של החזית לעצמאות והצבא החשאי לבין הצבא הגרמני. באזור מונס סייעו הפרטיזנים החמושים והמיליציות הפטריוטיות לכוחות השריון האמריקאיים ללכוד 23,000 שבויים בין 3 ל-12 בספטמבר 1944.

בבריסל תפסו החזית לעצמאות, התנועה הלאומית הבלגית, התנועה הלאומית המלוכנית, הארגון הצבאי הבלגי להתנגדות ו"המורדים" נקודות מפתח. ב-5 בספטמבר היו אנשי ההתנגדות בכיכר הגדולה של בריסל. הקרבות נגד משמרות העורף הגרמניים נמשכו בנאמור, בלייז' ובמחוז לוקסמבורג.

באנטוורפן היה תפקיד ההתנגדות מכריע בשמירת התשתיות של הנמל. אנשי התנועה הלאומית המלוכנית הדריכו את הכוחות הקנדיים וסייעו להם לנטרל את מערכות ההרס שהציבו הגרמנים. מטה בעלות הברית שיבח את פעולת ההתנגדות בשעות הראשונות של השחרור.

אחרי השחרור

סיום הכיבוש לא הפך מיד את המציאות לפשוטה. היה צורך לפרק את רשתות ההתנגדות מנשקן. התרחשו חשבונות נקמה ומשפטים מהירים, ומשתפי פעולה, ולעיתים מי שנחשדו ככאלה, נרצחו. היה צורך להבדיל בין אנשי התנגדות אמיתיים לבין מי שכונו "אנשי השעה האחרונה".

החזית לעצמאות, שנשענה על רשת מחתרתית רחבה ועל הניסיון שרכשה במחיר גבוה, דרשה שממשלת פיירלו ששבה מלונדון תיוועץ בה בענייני פנים. המתיחות גברה עד להפגנת 25 בנובמבר 1944, שדוכאה בכוח והותירה 34 פצועים מקרב אנשי החזית.

בדצמבר 1944, עם מתקפת הנגד הגרמנית בארדנים, מצאו עצמם אנשי התנגדות שכבר מסרו את נשקם חשופים. רקסיסטים ומשתפי פעולה אחרים זיהו והלשינו עליהם לגרמנים, ובמקביל בוצעו כמה מעשי טבח באוכלוסייה האזרחית של הארדנים.

לאחר המלחמה זכתה ההתנגדות הבלגית לשבחים מצד בעלות הברית. הארגונים אמנם פורקו מנשקם, אך המשיכו לפעול, בין השאר כדי לתעד את ההיסטוריה שלהם ולבקש הכרה רשמית. רובם זכו בה ב-1949, אחרים רק בשנות ה-60.

שישה עשר ארגונים חמושים שהוכרו רשמית

בסופו של דבר הוכרו רשמית 16 תנועות התנגדות חמושות. הצו הראשון בעניין ניתן ב-28 בפברואר 1949.

"המשוחררים" מנו 7,500 חברים והונהגו בידי קָמִיל טְרוֹם; צבא הפרטיזנים הבלגי מנה 13,246 והונהג בידי רָאוּל בָּלִיגָאן; צבא השחרור מנה 7,200 והונהג בידי אַנְטוּאַן דֶלְפוֹס; הצבא הבלגי, שנודע כצבא החשאי, מנה 54,309 והונהג בידי ז'וּל פִּיר; הבריגדה הלבנה מנתה 3,750 והונהגה בידי מַרְסֶל לוּאֶט; החזית לעצמאות רשומה עם 35,152 חברים, תוך הערה שהמספר קשור לכוחות הפרטיזנים החמושים והמיליציות הפטריוטיות, ומפקדיה ההיסטוריים המופיעים הם אלבר מרטו, אנדרה בולאן ופרנאן דמאני.

קבוצה ג' מנתה 4,046 חברים בהנהגת זָ'אן בּוּרְזֶ'ה; "המורדים" מנו 7,000 בהנהגת ז'וֹרְז' נֶמֶגֵר; הלגיון הקמפיני מנה 4,500, הוכר ב-23 בפברואר 1961 והונהג בידי אוֹמֶר בּוֹבּוֹן וז'וֹרְז' דִיפְּרֶה; קבוצת ל-100 מנתה 307 חברים, הוכרה ב-10 ביוני 1965 והונהגה בידי אַנְרִי ז'ָבוֹ.

המיליציות הפטריוטיות מנו 22,006 והונהגו בידי מוֹרִיס קִינֶה; התנועה הלאומית הבלגית מנתה 30,511 והונהגה בידי אֵמֶה דָאנְדוּאָה, קָמִיל ז'וֹזֶה וקָמִיל זָ'אן ז'וֹזֶה; התנועה הלאומית המלוכנית מנתה 8,527, הוכרה ב-23 בפברואר 1961 והונהגה בידי אֶזֶ'ן מֶרְטֶנְס דֶה וִילְמָאר; קבוצת נולה מנתה 239 חברים בהנהגת לוטננט אַנְרִי הֶפִינְק; הארגון הצבאי הבלגי להתנגדות מנה 3,112 חברים; ושירות ד' מנה 1,427 חברים, הוכר ב-23 בפברואר 1961 והונהג בידי ז'וֹזֶף ז'וֹזֶה. הסך הכולל המופיע הוא 167,680.

לצדם פעלו גם החזית האוסטרית לחירות, שהייתה קשורה לחזית לעצמאות; הוועד להגנת היהודים, שגם הוא היה קשור לחזית; הלגיון הבלגי והצבא הבלגי המשוחזר, שהתמזגו בצבא החשאי; קבוצת זרו של לואי אבראר; וקבוצה ד' של שירות החבלה הוטון.

רשתות מילוט, מחתרת ומודיעין

המערכת האזרחית כללה שורה ארוכה של רשתות. בין רשתות המילוט והסיוע למחתרת היו בבון-אותלו; קומט של אנדרה דה יונג ואַרְנוֹלְד דֶפֶּה, שנועדה להבריח טייסים של בעלות הברית; הוועד להגנת היהודים; עמדת הפיקוד הבלגית של וִילְיָאם אוּזֶ'ה; מרכז השליחים של מָתְיֶה דֶה יוֹנְג, אַנְדְרֵה רוֹסְטֶן וז'ָאן פוֹסְטִי; שירות דינגו של לֵאוֹן הַרְנִיסְפֶגֶר; רשת מנפריידי של אוֹסְקָר קָתֶרִין; רשת מרתון; רשת אופיניון של רוֹבֶּר ז'וּרְדֶן; רשת פאט או'לירי של אַלְבֶּר גֵרִיס; פורקיופיין-מנדריל של ז'ָאן קוֹיֶט; רשת סאבו של פְּיֶיר בּוּרְיֶה; רשת סוקרטס של רֵיימוֹן שֵייבֶן; ורשת סמויד של פּוֹל לֵוִי.

רשתות המודיעין היו כפופות לשירות המודיעין החשאי הבריטי. ביניהן היו בייאר; ביבר-ביטון; "קליבלנד", שהפכה ל"קלרנס" של וָאלְטֶר דֶוֶוה; "לוק", ולאחר מכן "מארק", של ז'וֹרְז' לֶקְלֶרְק, אַנְדְרֵה קוֹוֶן ואַנְרִי בֶּרְנָאר; "מיל" של אַדְרִיאָן מַרְקֶה; טגאל; "זרו" של פֶרְנָאן קֶרְקוֹף, ויליאם אוז'ה ולוּאִיז דֶה לַנְדְסְהֵיר, וכן זרו-צרפת; ורשת זיג.

לאחר המלחמה הוכרו 18,716 חברים מרשתות ההתנגדות השונות כ"סוכני מודיעין ופעולה". ההכרה לא הוענקה בשל השתייכות לרשת מסוימת אלא בשל האיכות החריגה של השירותים שביצעו.

מאות עיתונים נגד הכיבוש הנאצי

העיתונות המחתרתית בבלגיה הייתה פעילה במיוחד והקיפה רשת של אנשים שעסקו בכתיבה, הדפסה והפצה. רבים גורשו או שילמו בחייהם על השתתפותם. בין הפרסומים היו "לה ליבר בלז'יק שקם לתחייה" משנת 1940, "לה ליבר בלז'יק המחתרתי", שכונה "פיטר פן" על שם המוציא לאור האחראי שלו, "קול הבלגים" ו"לבבות בלגיים". לצדם הופיעו אוסף עצום של עיתונים וכתבי עת מחתרתיים בעלי תפוצות והשקפות פוליטיות שונות: "אמון נו-אוט", "לה קורייה דה לה מז", "וריטה", "ל'אוניון בלז'", "ליבראסיון", "פעמוני החירות", "התקווה", "התרנגול המנצח", "דה וארהייד", "בלז'י פריי", "לה בלז'", "פרייהייד", "ראליימן", "ספורט ליבר", "סטריידוויל", "העלון הפנימי של או-אף", "פוגל פריי", "הניצוץ", "הלוחם", "דה קלארדן", "אמנות וחירות", "קול הנשים", "הרופא הבלגי", "העם", "הרצון", "רפואה חופשית", "עצמאות", "סטרייד", "אנחנו הצעירים", "הדגל האדום", "הפרטיזן", "פרונט", "נשים במאבק", "האחדות הפטריוטית", "דה ולאסר", "האנטי-בוש", "הבלגי החופשי", "ההתנגדות הבלגית", "לנצח", "סולידריות", "הסייר", "קול ההתנגדות", "הפועל הצעיר", "סולידריטייט", "ההתעוררות" ו"קול הבלגים".

בתוך הים הזה של נייר מחתרתי, "לה פו סואר" היה חריג. רוב העיתונים ביקשו להגיע אל הקורא בגלוי כפרסומי מחתרת. הוא ביקש להגיע אליו מחופש לעיתון של הצד השני.

"לה סואר" חוזר לבעליו

לאחר השחרור הוחזר "לה סואר" לבעליו. ריימון דה בקר נידון תחילה למוות ב-24 ביולי 1946. עונשו הומר לאחר מכן למאסר עולם, וב-22 בפברואר 1951 קיבל חנינה. הוראס ואן אופל נמלט לגרמניה ומת בפולדה ב-6 באוקטובר 1944. האקדמיה המלכותית ללשון ולספרות צרפתית של בלגיה הדיחה אותו משורותיה, וההדחה אושרה בצו העוצר, בשל שירותו את מטרות הכובש הנאצי.

ב-1946, לאחר מותו של לוסיין פוס, נטלה מארי-תרז רוסל את הנהלת "לה סואר". היא הגיעה למערכת מדי יום, הקפידה על עצמאותו ונזהרה מן הקצוות הפוליטיים. בשנת 1959 אילצה אותה בריאותה להישאר בביתה, אך היא המשיכה לפקח על העיתון.

ב-15 בנובמבר 2005, בעת השקת מתכונת חדשה, חזר "לה סואר" והגדיר את עצמו כ"יומון מתקדם ועצמאי". הוא הצהיר על שאיפתו להיות "עיתון הייחוס המובהק", כלי שנועד למיין מידע, לקבוע לו סדר חשיבות ולסייע להבין טוב יותר את העולם. בהצהרה אחרת נאמר כי "לה סואר רוצה כיום להמר על איכות, תחקיר ואזרחות", וכי המערכת משוכנעת שיש לה תפקיד למלא גם בהווה וגם בעתיד. לצד ההכרה במשבר המודל הכלכלי של העיתונות הובהר כי אין משבר בצורך במידע איכותי, תובעני ובשירות האזרחים.

העיתון יוצא לאור בידי חברת רוסל ושות', שמרבית מניותיה נמצאות בידי שלושת ילדיו של רוברט הורבן, שחי בשנים 1929-2001 והיה יורש משפחת רוסל. לכל אחד מהם 83 מתוך 300 מניות החברה, באמצעות שלוש חברות המקושרות בהחזקות צולבות: "אוקסיליאר רוסל", שבה פטריק הורבן הוא המנהל; "רוסל-הורבן", שבה כריסטין מרשאן-הורבן היא המנהלת; ו"חברת האחזקות רוסל-הורבן", שבה נטלי הורבן היא המנהלת. רוסל ושות' מנוהלת בידי דירקטוריון בן שבעה חברים שבראשו פטריק הורבן.

מארק אובריון לאחר המלחמה

אובריון שרד. על חייו ועל הקריירה שלו לאחר 1945 נותר מידע מועט, ושמו נשאר קשור בעיקר לחזית לעצמאות ולגיליון המזויף של 9 בנובמבר 1943. אפשר להבין מדוע. בתוך מלחמה שהתנהלה בנשק, ברכבות, ברשתות ריגול, בפיצוץ עמודי מתח ובנתיבי הברחה, הוא היה האיש שהציע לקחת מוצר יומיומי שנמכר בדוכן, לשחזר אותו כמעט עד הפרט האחרון, ולהחדיר לתוכו את הדבר שהתעמולה התקשתה במיוחד להתמודד אתו: לעג.

הסוף שלא ממש היה סוף

ה-9 בנובמבר 1943 לא הפיל שלטון ולא עצר צבא. כ-5,000 עותקים הופיעו בדוכנים, עשרות אלפים נוספים עברו מיד ליד, והכובש המשיך לשלוט בבלגיה עוד חודשים ארוכים. אבל לכמה שעות הצליחו אנשי מחתרת לגרום למנגנון התעמולה לדבר בקול אחר.

התחפושת הייתה מושלמת כמעט עד שולי הדף. היא גם זו שסיכנה את יוצריה. אותם סימני הדפסה קטנים שהיו אמורים להיגזז מן הנייר הוליכו את החוקרים למכונה. המדפיס פרדינאן ולנס ותאו מוליה לא חזרו מן הגירוש. גי מוטאר היה בן 18 כאשר הוצא להורג. מארק אובריון שמע גזר דין מוות, שרד מאסר וגירוש, וחזר מן המלחמה.

ובכל זאת, העיתון המזויף שרד גם הוא. תחילה בזיכרון הבלגי, אחר כך בסרט מ-1955, ברומן גרפי ובבקולנוע. מה שנמכר לרגע כדיווח חדשותי מזויף הפך בעצמו למסמך היסטורי אמיתי.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

מארי איסטאס, "לה פו סואר: 9 בנובמבר 1943", בריסל, קולה, 1987. הספר עוסק ישירות בפרשת הגיליון המזויף, והוא גם הבסיס לעיבוד הקולנועי החדש של מיכאל ר. רוסקאם.

אלן קוליניון, "לה פו סואר", במסגרת "בלגיה במלחמה" של סגסומה. החיבור עוסק בפרשה כחלק מתולדות בלגיה בזמן המלחמה.

קתרין ויו, "הסיפור האמיתי של 'לה סואר' המזויף", 1981. כפי שמעיד שמו, הספר מוקדש לסיפור הפעולה המחתרתית.

ב-26 באוקטובר 2021 ראה אור גם רומן גרפי על "לה פו סואר". את התסריט כתב דֶנִי לַפְּיֵיר, את האיורים יצר כְּרִיסְטִיאָן דוּרְיֶה ואת התיעוד הכין דָנִיֶאל קוּבְרֶר. הספר יצא בהוצאת פוטורופוליס, כולל 96 עמודים.

חומר מעשיר לצפייה

"ערב של שמחה", סרטו של גסטון שוקנס משנת 1955, היה העיבוד הקולנועי הראשון המוזכר של הפרשה. הסרט הצליח בבלגיה, אך עורר מחלוקת בקרב מבקרים שסברו כי הוא מציג את הנושא ההיסטורי בצורה חיננית ומצחיקה מדי. הוא יצא גם בדי-וי-די מטעם רשות השידור הבלגית דוברת הצרפתית.

"לה פו סואר" של מיכאל ר. רוסקאם מחזיר את הסיפור לקולנוע בהפקה בלגית-צרפתית עם אריה ורתהלטר בתפקיד מארק אובריון. הסרט הוצג בטורונטו בספטמבר 2026 ומיועד להפצה בבלגיה בדצמבר 2026 ובצרפת בינואר 2027. הסרט הוא עיבוד לספרה של מָארִי אִיסְטָאס, "לה פו סואר: 9 בנובמבר 1943", העוסק בהתנגדות הבלגית במלחמת העולם השנייה. הסרט מציג את פעולת המחתרת בנובמבר 1943, כאשר אנשי ההתנגדות מפיקים גיליון מזויף של העיתון המרכזי במדינה שהיה בשליטה גרמנית, במטרה ללעוג לכובש הנאצי ולעורר את דעת הקהל.

אם סיפורים שבהם מכונת דפוס הופכת לכלי התנגדות מעניינים אתכם יותר מעוד רשימת מלכים ומלחמות, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold. להיסטוריה, מתברר, היה גם חוש הומור.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.