עוד מימיה הראשונים של המדינה הרוסית, המודיעין היה נדבך חשוב בהתפתחותה, לא רק לצרכי הגנה וביטחון אלא גם לצרכי מעקב פוליטי. אז כהיום נותרו גופי הביון והביטחון ברוסיה ככלי פוליטי לא פחות כגופים שנועדו לחזק את ביטחון המדינה.
תחום המעקב החשאי קיים מאז הופיעו המדינות הראשונות. פעילות שירותי הביטחון תמיד הייתה בלתי נראית ומחויבת המציאות. המדינה בתור הצורה הטובה ביותר שקיימת בפועל לחיי החברה, נזדקקה להגן על אזרחיה מפני סכנות, מבית ומבחוץ. כל שליט שאף להסתיר את סודותיו ולדעת כמה שיותר על סודות אויביו. בכך טמונה המהות של פעילות שירותי הביטחון. ההיסטוריה של הריגול החלה ברגע שבו האנושות הבינה שמידע יכול להיות שווה הון רב. מאז, שיטות להשגת סודות זרים השתכללו ללא הרף. ומאז ועד היום חשים בני האדם כלפי אנשי המודיעין ספקטרום מורכב של רגשות, מכבוד ועד פחד.
כך, ברגע שקמה מדינה מיד נוצר גם הצורך לדאוג לביטחונה. אקסיומה זו הובנה היטב כבר בעת העתיקה, ועם חלוף הזמן היא מצאה אישורים חדשים. בהתאם, ככל שמבנה המדינה היה מורכב יותר, כך הפכה מורכבת יותר מערכת רשויות הביטחון שלה. לגבי רוסיה, גוף ראשון לענייני ביטחון פנים הוקם באוקטובר 1550 ביוזמת הצאר איוואן האיום. יחידה זו נקראה גם "גדוד הצאר והנסיך הגדול" והורכבה מ-1078 אצילים ("בני בויארים"). במקביל לגדוד זה הוקם במוסקבה גם גדוד סטרלצים (קשתים) מיוחד לשמירה על הצאר הרוסי הראשון. גדודים אלה הפכו למבנים הראשונים של גופי ביטחון המדינה, מכיוון שעסקו בעיקר בזיהוי וחיסול איומים פנימיםי ופחות בהגנה מפני איומים צבאיים על נסיכות מוסקבה.
כאשר איוון האיום הפך סופית לשליט אבסולוטי, את הגדודים והיחידות החליפו האופריצ'ניקים. שלא היו אחראים רק על ביטחונה של רוסיה וחלק מתפקידי ביטחון המדינה הועברו לידי משרדי ממשל שכונו בשם פריקאזים והוקמו על ידי הצאר. לדוגמה, "פריקאז הדרגה" (Разрядный приказ) עסק בטיפול בגנבים ושודדים (בניגוד להגדרות המודרניות של פשעים אלה, במאה ה-16 גנבים ושודדים נחשבו לאיום על ביטחון המדינה), ואילו "פריקאז החשבונות" (Счетный приказ) היה אחראי למאבק במעילות מקופת האוצר.
למרבה הצער, האופריצ'נינה, שלא הייתה מוגבלת כלל בסמכויותיה והייתה כפופה רק לאיוואן הרביעי, לא הצליחה לבצע ביעילות את תפקידי ביטחון המדינה. לכן, את התקופה הטרגית, הדו-משמעית, אך החשובה מאוד להתהוות המדינה הרוסית, החליפה "תקופת הצרות" (Смутное время) הידועה לשמצה, ורק עלייתו לכס הרוסי של הקיסר העתידי פיוטר הראשון (שכונה פטר הגדול) נוצרו גופי ממשל מסודרים ובתקופתו הופיעו ברוסיה גם רשויות מאורגנות יותר לענייני ביטחון המדינה.
בירושה מאביו, הצאר אלכסיי מיכאילוביץ', קיבל הקיסר הרוסי הראשון את הפריקאז לעניינים חשאיים (Приказ тайных дел) שהוקם ב-1653 ולדעת היסטוריונים, היה השירות הראשון באמת שעסק בביטחון המדינה הרוסית. אבל הצאר פיוטר, שהיה קצר רואי, דאג מלכתחילה שבתקופתו יהיו מספר שירותים כאלה האחראים לביטחון המדינה. בפרט, קולגיית ענייני החוץ (Коллегия иностранных дел) טיפלה בכל הנוגע לפעילות זרים ויציאת אזרחי רוסיה אל מחוץ למדינה. כפי שניתן לנחש, היא עסקה גם בפתיחת מכתבים ובמעקב אחר "גרמנים", שרבים מהם יכלו להיות מרגלים זרים וגם היו כאלה במציאות, שכן באותה תקופה עיסוק כזה לא נחשב למביש כלל. ואילו בענייני ביטחון הפנים תחת פיוטר פעלו שני גופים: פריקאז פראובראז'נסקי (Преображенский приказ) שהורכב מלוחמים חמושים והלשכה החשאית (Тайная канцелярия), שפעלה הן כשירות ביטחון פנים והן כסוכנות ביון.
פריקאז פראובראז'נסקי קם כבר ב-1686 ועסק במקור בניהול גדודי פראובראז'נסקי וסמיונובסקי. רק לאחר 1702 הטיל הצאר על פריקאז זה את החובה לטפל בתיקים של "מילת המדינה ומעשיה" (слове и деле государевом), כלומר, פשעים נגד שלטון המדינה. לכן, פריקאז פראובראז'נסקי היה כפוף ישירות לפיוטר הראשון, ובראשו עמד הנסיך פיודור רומודאנובסקי. בידיו גם הפקיד הצאר את הלשכה החשאית שהוקמה בפטרבורג בפברואר 1718 ועסקה בתחילה בתיק אחד ויחיד: חקירת בגידתו של יורש העצר אלכסיי. קצת מאוחר יותר, הועברו לידי לשכה זו, שהייתה ממוקמת במצודת פטרופאבלובסקיה, גם תיקים פוליטיים אחרים בעלי חשיבות מיוחדת מפריקאז פראובראז'נסקי. עד מהרה פיוטר, שהחליט שקשה לו כבר לנהל ולכוון את פעילותם של שני שירותי ביטחון בו-זמנית, איחד את הפריקאז והלשכה תחת קורת גג אחת – פריקאז פראובראז'נסקי, שלאחר עלייתה לשלטון של יקטרינה הראשונה שונה שמו ללשכת פראובראז'נסקי (Преображенская канцелярия).
יורשתה הייתה הלשכה לענייני חקירות ועניינים חשאיים (Канцелярия тайных и розыскных дел), שהוקמה ב-1731 על חורבות הלשכה החשאית. הקיסר הרוסי פיוטר השני פירק את הלשכה וחילק את תפקידיה בין המועצה החשאית העליונה והסנאט. תפקיד המועצה היה לבצע מבצעים וחקירות בתיקי פשיעה נגד הריבון ומשפחתו ונגד המדינה עצמה. הלשכה לענייני חקירות ועניינים חשאיים פעלה עד 1762, עד שפורקה גם היא במניפסט שפרסם פיוטר השלישי. במקומה הורה הקיסר להקים בסנאט שירות חדש שעסק בביטחון המדינה – המשלחת החשאית (Тайная экспедиция) המפורסמת.
השירות החדש, שנקרא תחילה הלשכה המיוחדת (Особая канцелярия) וששינתה את שמה כבר בתקופת יקטרינה השנייה, ירש את תפקידי ביטחון הפנים וגם את תפקידי סיכול הריגול. יתרה מכך, לראשונה ברוסיה, המשלחת החשאית הנהיגה את הנוהג של זיהוי סוכנים זרים באמצעות עובדיה שלה מחוץ למדינה. בעזרתם של סוכני המשלחת הם קיבלו מידע גם על מרגלים וגם על אלה שגויסו על ידם ברוסיה. אך בכל זאת, המשימה העיקרית של המשלחת הייתה ענייני ביטחון פנים. באותה תקופה, הכוונה בכך הייתה דיכוי מרידות וקנוניות נגד הממשלה, בגידה וריגול, התחזות, הופעות עם ביקורת על המדיניות הממשלתית ופעולות הצאר, בני משפחת הצאר או נציגי המנהל הצארי, וכן מעשים שפגעו ביוקרת שלטון הצאר. בין שלל התיקים שבהם טיפלו סוכני הלשכ, היו גם תיקים מפורסמים כמו מרד ימליאן פוגצ'וב ופעילותו של אלכסנדר רדישצ'ב, מחבר "מסע מסנט פטרבורג למוסקבה" המפורסם, פרשת הבונים החופשיים-עיתונאים ניקולאי נוביקוב והמתחזה לנסיכה טרקאנובה, וכן חקירת פרשת מזכיר קולגיית ענייני החוץ, יועץ החצר וואלבה, שהואשם בריגול.
ראוי לציין כי את מרבית התיקים הללו פיקח, ואף ניהל ישירות את חקירתם, ככל הנראה ראש המשלחת המפורסם ביותר – המזכיר הראשי שלה סטפאן ששקובסקי. תחתיו, כפי שתיארו זאת בני זמנו, ידעו סוכני הלשכה "כל מה שמתרחש בבירה: לא רק כוונות או מעשים פליליים, אלא אפילו שיחות חופשיות וחסרות זהירות". ופרסומו כמנהל הלשכה היה כה נרחב ושנוי במחלוקת, עד שכפי שסיפרו עדי ראייה, כאשר לאלכסנדר רדישצ'ב הודיעו שששקובסקי יעסוק באופן אישי בתיק שלו, הסופר ממש התעלף.
הלשכה החשאית פעלה עד 1801, אז פורקה בהוראת הקיסר החדש אלכסנדר הראשון. בשנת 1807 הוקמו במקומה הוועדה המיוחדת (Особый комитет), שלפעמים נקראה גם הוועדה להבטחת הביטחון הכללי (Комитетом охранения общей безопасности), והלשכה המיוחדת (Особая канцелярия) שפעלה במקביל אליה. לשכו זו, שהתקיימה תחילה בכפיפות למשרד המשטרה ולאחר מכן משרד הפנים, עסקה למעשה באותם דברים כמו קודמתה, אלא שלא עוררה בחברה פחד אי-רציונלי כמו סוכני הלשכה שאותה החליפה. למעשה היא פעלה באופן פחות החלטי. כתוצאה מכך, היא פספסה את ההכנות למרד הדקבריסטים ב-1825, שלאחריו עלה לכס המלכות הקיסר ניקולאי הראשון.
ניקולאי הראשון העריך מיד את היתרונות שמעניק לשלטון שירות ביטחון יעיל. ובמהרה הופיע ברוסיה שירות חדש פעיל באמת: ביולי 1826 הפכה הלשכה המיוחדת של משרד הפנים למחלקה השלישית של לשכת הוד מעלתו הקיסרית (Третье отделение Его Императорского Величества канцелярии). ראש השירות החדש היה הגנרל-אדיוטנט אלכסנדר בנקנדורף, שעשרה ימים קודם לכן הפקיד הקיסר בידיו את תפקיד ראש הז'נדרמים עם כפיפות של חיל הז'נדרמים הנפרד (Отдельный корпус жандармов), שהיה גוף שיטור מיוחד שנועד לחזק את מחלקת המשטרה.
כך הופיע ברוסיה שירות ביטחון האמיתי ראשון, שהיה בעל כל המאפיינים המודרניים של גוף שכזה. תחת סמכותו היו נושאים כמו קבלת ידיעות על אירועים משטרתיים ותקריות, מידע על מספר הכתות והפלגים הפועלים ברוסיה, ידיעות על זיופי כספים ושטרות, זיוף מסמכים, קבלת מידע על אנשים הנמצאים בפיקוח משטרתי, גירוש ומעצר חשודים, פיקוח על בתי מאסר שבהם כלואים פושעי מדינה, ניהול התקנות הנוגעות לזרים ברוסיה ודיווחים סטטיסטיים שונים. כך, מגוון המשימות של המחלקה השלישית יחד עם חיל הז'נדרמים הנפרד כיסה כמעט את כל העניינים שבהם עוסק היום שירות הביטחון הפדרלי (ФСБ – פ.ס.ב).
בצורה זו, המחלקה השלישית, שנועדה להיות מבנה שלא רק יגן על המדינה מפני סכנות פנימיות, אלא גם יעזור לה להיפטר משוחדים וממועלי כספים ופושעים מסוג זה כבר נחשבו אז לאיומים על ביטחון המדינה, התקיימה עד 1880. למרבה הצער, היא לא השיגה מטרות אלו ולכן בתקופת שלטונו של הקיסר אלכסנדר השלישי היא הוכפפה לוועדה המנהלה העליונה לשמירת הסדר הממלכתי והשקט הציבורי (Верховной распорядительной комиссии по охранению государственного порядка и общественного спокойствия) שאך זה הוקמה. כאשר גם ועדה זו חדלה להתקיים כעבור חצי שנה, המחלקה השלישית פורקה באופן סופי ובמקומה הוקם המדור השלישי לענייני משטרה (3-е делопроизводство) של מחלקת משטרת המדינה במשרד הפנים הרוסי. לבסוף, יורש המחלקה השלישית, ששמר אפילו על מספרה, נקרא עד 1898 "המדור לעניינים חשאיים של מחלקת המשטרה" ועסק בחקירות פוליטיות (כלומר פיקוח על ארגונים ומפלגות פוליטיות ומאבק בהם) וניהל את כלל סוכני הפנים והחוץ שהיו מעורבים בתהליך זה וטיפל באבטחת הקיסר והבכירים ביותר במדינה.
מה שמעניין הוא שמחלקות האבטחה עצמן קמו הרבה לפני המבנה שאליו הן היו כפופות בסופו של דבר. המחלקה הראשונה מסוג זה הופיעה בסנט פטרבורג ב-1866 לאחר הניסיון הראשון להתנקש בחיי הקיסר אלכסנדר השני. גוף זה נקרא האגף לטיפול בעניינים לשמירת הסדר והשקט הציבורי בסנט פטרבורג. השנייה הוקמה בנובמבר 1880 – מחלקת האבטחה של מוסקבה (Московское охранное отделение), שהיוותה את הבסיס ליצירת האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר. בדצמבר 1907 נספרו ברחבי רוסיה 27 מחלקות אבטחה כאלה. לאחר שהפעילות המהפכנית בשנים 1905–1907 דעכה מעט, והמהפכנים העדיפו לארגן את מעמד הפועלים למאבק מחוץ לגבולות המדינה (מה שהפך מאז למסורת של האופוזיציה הרוסית), מספרן שוב החל לרדת, ועד 1917 נותרו ברוסיה רק שלוש מחלקות אבטחה כאללה: בוורשה, מוסקבה וסנט פטרבורג. מקום מושבה של האוכרנה בפטרבורג היה בית מס' 2 ברחוב גורוחובאיה, שבו גם התמקם ב-20 בדצמבר 1917 שירות הביטחון הסובייטי הראשון: הצ'קה המפורסם.
הניסיון והארגון של עבודת האוכרנה הצארית היו מבוקשים מאוד לאחר אוקטובר 1917. ולא בכדי גנרל לשעבר במשטרת הצאר, דז'ונקובסקי, כמו גם בכירים אחרים של "האוכרנה" והז'נדרמריה, זכו ליחס חיובי וסופקו להם כל הדרוש לחיים על ידי השלטון הסובייטי. בנובמבר 1918 החל דז'ונקובסקי למלא את תפקידיו הבלתי מוגדרים כיועץ לא רשמי לצ'קה. רק כמה אנשים במטה הארגון בלוביאנקה ידעו על כך. עם בואו של דז'ונקובסקי לצ'קה, השתכללו שיטות החקירה. בהוראת ראש הארגון פליקס דזרז'ינסקי, דז'ונקובסקי ייעץ בכתיבת הנחיות וכללים לחוקרי הצ'קה. ניסיונו בחיל הז'נדרמים נוכח במסמכים אלה בעוצמה מרשימה. כבר ב-1922 קיבל הפוליטביורו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית החלטה על גיוס קציני ז'נדרמריה ועובדי מחלקות אוכרנה לשעבר לעבודה ברשויות הג.פ.או (מינהל הביטחון הפוליטי). השלטון החדש היה זקוק לניסיונם של מקצוענים, ופעילותו של דז'ונקובסקי בצ'קה עד אז תרמה להחלטה מפלגתית זו.
במחצית השנייה של שנות ה-20 עבד דז'ונקובסקי בצמוד לראש האבטחה של חברי הפוליטביורו, ולאחר מכן ראש האבטחה של סטלין, פאוקר. ניסיונו של דז'ונקובסקי היה יקר ערך כי הרי הוא הבטיח בזמנו את אבטחת הצאר והמשפחה הקיסרית, והיה אחראי אישית לביטחונו של הצאר בנסיעות ברחבי הקיסרות הרוסית. הוא כתב מזכר מפורט עבור פאוקר על ארגון האבטחה של אישים בכירים, ייעץ לו, והפנה את תשומת לב הסוכנים הסובייטים בדקדקנות לפרטים רבים של פעולות האבטחה. האבטחה של סטלין נבנתה במידה רבה על אותם עקרונות כמו האבטחה של ניקולאי השני. הניסיון והידע של דז'ונקובסקי נוצלו כאן במלואם. הצ'קה השתמשה בניסיונה של מחלקת האוכרנה של משרד הפנים הצארי, ולכן ההנחיות הראשונות התאפיינו בפירוט, בגישה מקצועית ובדרישות נוקשות לעבודת הסוכן. נשמר הדבר החשוב ביותר שקיים בעבודתם של כל שירותי הביטחון המיוחדים בעולם: שיטת הגישה לפתרון המשימות העומדות בפני השירות.
לבסוף, בימי מלחמת העולם השנייה, פעל הדירקטוריון העממי לענייני פנים (הנ.ק.ו.ד.), כגוף-על לענייני ביטחון ופנים. במהלך המלחמה, פעילויות הריגול הרוסיות באירופה היו נרחבות ומשמעותיות מבחינה אסטרטגית. ברית המועצות, באמצעות סוכנות המודיעין שלה, הנ.ק.ו.ד. (NKVD), גייסה צעירים מבריקים מאוניברסיטת קיימברידג' לשורותיה. מאמץ זה נועד לחדור לענפים מרכזיים של המודיעין הבריטי, כגון MI5 ו-MI6, לאסוף מודיעין יקר ערך ולהשפיע על מדיניות המערב. במהלך שנות ה-30 המודיעין הסובייטי גייס בהצלחה חברים ב"חמישיית קיימברידג'" המפורסמת. "חוג הריגול של קיימברידג'", שהורכב מאישים כמו גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, דונלד מקלין, הרולד אדריאן "קים" פילבי וג'ון קיירנקרוס, שירת את מאמצי הריגול הסובייטיים. מרגלים אלה העבירו מידע רגיש למפעילים סובייטיים תחת מסווה של שירות לקומינטרן. מעשיהם פגעו במודיעין הבריטי והובילו לחשיפת סודות "פרויקט מנהטן", ששינו את מהלך המלחמה ועיצבו את הגיאופוליטיקה שלאחר המלחמה.
לאחר המלחמה הוקמה הוועדה לביטחון המדינה (ק.ג.ב.), ששימשה כסוכנות הביון ושירות הביטחון המרכזי בברית המועצות, עד לפירוקה בשנת 1991. לאחר הקמת הפדרציה הרוסית נוצרו גם גופי הביון והביטחון החדשים. הק.ג.ב. פוצל כאשר את ענייני ביטחון הפנים נטלה תחילה סוכנות הביטחון הפדרלית ומשרד הפנים והביטחון. לבסוף ביוני 1995, הוקם שירות הביטחון הפדרלי, שהפך לסוכנות רבת עוצמה שידה בכל. כיום, גוף זה אחראי למלחמה בפשע מאורגן, מלחמה בטרור, סיכול ריגול, מאבק בחתרנות וניהול מעקב אלקטרוני.
קראו גם: קהילת הביון הרוסית בימים של מלחמה
