פרננדו אנריקה קרדוזו: מהאקדמיה והגלות לנשיאות ברזיל

ב-1 בינואר 1995 התייצב פֶרְנַנְדוּ אַנְרִיקֶה קַרְדוֹזוֹ מול חברי הקונגרס הברזילאי ונכנס לתפקיד הנשיא ה-34 של ברזיל. רק כמה שנים קודם לכן הוא היה שר אוצר בממשלה שהחליפה בעלי תפקידים בקצב מסחרר בניסיון להשתלט על היפר-אינפלציה של אלפי אחוזים. שלושה עשורים קודם לכן היה בכלל איש אקדמיה, סוציולוג שנמלט מארצו לאחר ההפיכה הצבאית של 1964, לימד מחוץ לברזיל ועסק בשאלות של תלות כלכלית, אליטות ופיתוח. הדרך מן האוניברסיטה אל ארמון הנשיאות לא הייתה מסלול שתוכנן מראש, ובמובנים רבים גם קרדוזו עצמו הציג את נשיאותו כאירוע בלתי סביר.

פרננדו אנריקה קרדוזו, המוכר בראשי התיבות FHC, נולד בריו דה ז'ניירו ב-18 ביוני 1931. הוא היה פרופסור, סוציולוג, מדען מדינה, סופר ופוליטיקאי, והקריירה שלו חיברה בין עולם המחקר לבין הפוליטיקה הברזילאית בתקופה של מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה, משבר כלכלי חריף ושינוי ביחסי המדינה והשוק. לאחר שהיה סנאטור, שר החוץ ושר האוצר, נבחר לנשיאות ב-1994 ונבחר שוב ב-1998. הוא כיהן בין 1995 ל-2003, ובמהלך שתי הקדנציות ניצבו במרכז סדר היום תוכנית ריאל, הפרטות, פתיחת השוק, רפורמות מוסדיות, מדיניות חברתית ומדיניות חוץ פעילה, לצד משברים כלכליים, אבטלה גוברת, משבר אנרגיה וירידה חדה בפופולריות.

ממשפחה של אנשי צבא ופוליטיקאים אל האקדמיה

קרדוזו היה בנם הבכור של לֵאוֹנִידַס קַרְדוֹזוֹ ושל נַיְדֶה סִילְבָה קַרְדוֹזוֹ. אביו היה בריגדיר-גנרל וחבר בית הנבחרים מטעם מפלגת העבודה הברזילאית, PTB. אמו נולדה במנאוס למשפחה שמקורה באלגואס ולמדה בבית ספר תיכון של נזירות. השורשים המשפחתיים של קרדוזו הוליכו עמוק אל תוך האליטה הצבאית והפוליטית של ברזיל: סבא-רבא שלו, הגנרל פֶלִיסִיסִימוֹ דוֹ אֶסְפִּירִיטוֹ סַנְטוֹ, היה חבר בית הנבחרים, סנאטור מטעם המפלגה השמרנית ונשיא פרובינציית גויאס, וסבו ז'וֹאַקִים אִינְיַסְיוֹ בַּטִיסְטָה קַרְדוֹזוֹ היה אף הוא בריגדיר-גנרל.

לצד הייחוס המשפחתי, קרדוזו הכיר בפומבי גם במוצאו האפריקאי. במהלך מסע הבחירות לנשיאות ב-1994 עורר סערה כאשר תיאר את עצמו במונח "mulatinho" והשתמש בביטוי שנקשר לסבתא-רבתא שחורה במשפחתו. ארגונים המזוהים עם התנועה השחורה הגדירו את הניסוחים "פוגעניים" ו"גזעניים", ואילו קרדוזו הכחיש שהשתמש באחד הביטויים שיוחסו לו. שנים לאחר מכן, כאשר כבר כיהן כנשיא, שב אל שאלת המוצא בנאום לכבוד נשיא דרום אפריקה תָאבּוֹ מְבֶּקִי ואמר כי די להביט בו כדי להבין ש"לבן בברזיל הוא מושג יחסי".

את החינוך הבסיסי קיבל קרדוזו בריו דה ז'ניירו. בשנת 1940, בעקבות העברתו של אביו לסאו פאולו, עברה המשפחה לעיר וקרדוזו המשיך ללמוד בבתי ספר פרטיים עד שהתקבל ללימודי מדעי החברה באוניברסיטת סאו פאולו, USP. הוא סיים תואר ראשון במדעי החברה ב-1952 והתמחה בסוציולוגיה בשנה שלאחר מכן. בין 1952 ל-1953 לימד בפקולטה לכלכלה, וב-1953 עבד בתחום הוראת הסוציולוגיה בפקולטה לפילוסופיה. ב-1954, כנציג הבוגרים, נבחר לחבר הצעיר ביותר במועצת האוניברסיטה, וב-1955 היה עוזרו הראשון של פְלוֹרֶסְטַן פֶרְנַנְדֶס ועוזר הוראה של הסוציולוג הצרפתי רוֹזֶ'ה בַּסְטִיד, שכיהן אז כפרופסור אורח.

ב-1961 השלים דוקטורט במדעי החברה בעבודה שעסקה בקפיטליזם ובעבדות בדרום ברזיל. הוא בחר בקריירה אקדמית, השתלם בצרפת, הפך לפרופסור למדע המדינה ב-USP וקיבל ב-1963 את הדרגה האקדמית livre-docente. באמצע שנות החמישים סייע בעריכת כתב העת "Fundamentos" של המפלגה הקומוניסטית הברזילאית, PCB. הוא הזדהה עמה באותה תקופה אך מעולם לא הצטרף למפלגה. בהשפעת פלורסטן פרננדס למד מרקסיזם והשתתף בקבוצת לימוד שעסקה ב"הקפיטל" של קרל מרקס; מקיאוולי, אנטוניו גראמשי ואלכסיס דה טוקוויל היו בין ההוגים שאהב לקרוא, ובהמשך הפך מקס ובר להשפעה המרכזית על עבודתו הסוציולוגית. לאחר הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 ניתק את קשריו עם ה-PCB.

ההפיכה, הגלות ותאוריית התלות

ההפיכה הצבאית של 1964 שינתה את מסלול חייו. לנוכח איום במעצר בחר קרדוזו לצאת לגלות בצ'ילה, שם חי עד 1967. לאחר מכן עבר לצרפת ולימד באוניברסיטת פריז X בנאנטר, המקום שבו היה עד למחאות שהובילו לאירועי מאי 1968. בתקופת הגלות לימד גם באוניברסיטאות סטנפורד וברקלי בארצות הברית, באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה ובבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בצרפת. הגלות, אם כן, לא קטעה את הקריירה האקדמית שלו אלא הפכה אותה לבינלאומית.

באותן שנים פרסם ספרים ומאמרים על ביורוקרטיה ממשלתית, אליטות תעשייתיות ובעיקר על תאוריית התלות. עם אֶנְזוֹ פַלֶטוֹ כתב את "תלות והתפתחות באמריקה הלטינית: מסה של פרשנות סוציולוגית", שראה אור תחילה במקסיקו ב-1969 ובהמשך בברזיל, בהוצאת Zahar בריו דה ז'ניירו, ב-1970. הספר נחשב לציון דרך בדיונים על תאוריית הפיתוח, תורגם ל-16 שפות והיה לאחת מתרומותיו האקדמיות הבולטות ביותר, במיוחד בארצות הברית. בהמשך הוגדרה גישתו בתוך תאוריית התלות כשונה מן האסכולה המרקסיסטית: הוא תמך בהתאגדות ושיתוף פעולה בין מדינות מתפתחות והתנגד לטענה כי מדינות העולם השלישי יכולות להתפתח רק באמצעות מהפכה סוציאליסטית.

באוקטובר 1968 שב קרדוזו לברזיל והתיישב בבית בשכונת מורומבי. באותה שנה זכה במשרת פרופסור למדע המדינה ב-USP במכרז, אך באפריל 1969 נכפתה עליו פרישה מן האוניברסיטה והוא איבד את זכויותיו הפוליטיות מכוח צו 477, שכונה "AI-5 של האוניברסיטאות". בשנות השבעים היה חוקר ומנהל במרכז הברזילאי לניתוח ותכנון, CEBRAP, שהיה בין מייסדיו. הוא עבד גם במרכז ללימודי אמריקה הלטינית של מכון סמית'סוניאן, וכדי לפרנס את משפחתו לימד חלק מן השנה בברזיל וחלק אחר בחו"ל.

מהאקדמיה אל הפוליטיקה

נקודת המפנה הפוליטית הגיעה ב-1974, כאשר אוּלִיסֶס גִימָרַאֵס, נשיא התנועה הדמוקרטית הברזילאית, MDB, הזמין את קרדוזו לתאם את ניסוח המצע האלקטורלי של המפלגה. קרדוזו ביקש לעצב את ה-MDB במידה מסוימת על פי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. הוא תמך בבניית בריתות רחבות ובהתנגדות למאבק מזוין, מתוך תפיסה שהדרך לשלטון צריכה לעבור בקלפי.

בבחירות הכלליות של 1978 יצא קרדוזו מן החדרים האקדמיים אל הקמפיין עצמו והתמודד לסנאט מטעם סאו פאולו. מועמדותו קיבלה תמיכה מן השמאל, מחלקים ליברליים במעמד הביניים, מאמנים ובהם שִׁיקוֹ בּוּאַרְקִי וממנהיגי איגודים מקצועיים. אחד מהם היה מנהיג עובדים בשם לוּאִיז אִינָסְיוּ לוּלָה דַה סִילְבָה, שאף ייצג אותו בעצרות. קרדוזו קיבל כ-1.2 מיליון קולות וסיים במקום השני, תוצאה שהפכה אותו למחליפו של פְרַנְקוֹ מוֹנְטוֹרוֹ במסגרת שיטת ה-sublegenda. לאחר ביטול המערכת הדו-מפלגתית ב-1979 והחזרת הרב-מפלגתיות הצטרף ל-PMDB, יורשתה הטבעית של ה-MDB.

בבחירות המדינתיות של 1982 נבחר מונטורו למושל. עם התפטרותו מן הסנאט נכנס קרדוזו במקומו ב-15 במרץ 1983. באותה שנה נכנסו לתפקידם עשרה מושלי אופוזיציה לממשלת ז'וֹאָאוֹ פִיגֵיירֵדוֹ, וקרדוזו היה מעורב יותר ויותר במהלכים שנועדו להעביר את ברזיל מן הדיקטטורה הצבאית לדמוקרטיה. הוא היה בין הדמויות הפעילות בקמפיין Diretas Já למען בחירות ישירות, נהנה ממעמד אצל טַנְקְרֶדוֹ נֶבֶס ואוליסס גימראאס ומקשרים גם בקרב אנשי הצבא, ותרם למאמץ להימנע מהקצנה במהלך המעבר למשטר דמוקרטי ב-1985. הייתה לו השפעה על הרכבת ממשלתו המתוכננת של טנקרדו, אך מותו של האחרון ועליית ז'וֹזֶה סַרְנֵיי צמצמו את מרחב השפעתו.

הבחירות לראשות העיר סאו פאולו

ב-1985 יצא לחופשה מהסנאט כדי להתמודד על ראשות עיריית סאו פאולו, בתמיכתו של מָרְיוֹ קוֹבַס. במהלך העימות האחרון שאל אותו העיתונאי בּוֹרִיס קַזוֹי אם הוא מאמין באלוהים. קרדוזו נמנע מתשובה ישירה, והתגובה הוצגה לאחר מכן כמעט כהודאה באתאיזם. יריבו, הנשיא לשעבר זָ'אנְיוּ קוּאַדְרוֹס, ניצל את הסוגיה בסוף הקמפיין. קרדוזו עצמו טען בהמשך שמעולם לא היה אתאיסט.

פרשה זכורה אחרת מאותו קמפיין נולדה דווקא מצילום. ערב הבחירות ישב קרדוזו בכיסאו של ראש העיר כדי שניתן יהיה לצלם אותו מראש למקרה שינצח. הוא הסביר בספרו "אמנות הפוליטיקה: ההיסטוריה שחייתי" שהבחירות נראו כה צמודות, עד שמגזין שרצה להציג את ראש העיר החדש על שערו לא היה מספיק לצלם אותו בזמן לאחר פרסום התוצאות. אלא שבבוקר 15 בנובמבר התמונה כבר הופיעה בעיתונים ובכתבי העת. בסופו של דבר ניצח ז'אניו קואדרוס בפער של 3.37 אחוזים, מעט יותר מ-141 אלף קולות. קרדוזו כתב לאחר מכן שלא ניצח משום שלא היה "מסוגל לשכנע את העם שיהיה ראש עיר טוב".

קרדוזו שימש בתקופת ממשלת סרני מנהיג הממשלה ומנהיג ה-PMDB בסנאט בין 1985 ל-1988. בבחירות 1986 נבחר מחדש לסנאט עם 6.2 מיליון קולות. ה-PMDB השיגה הישגים נרחבים בעקבות הפופולריות של תוכנית קרוזאדו, ומריו קובס וקרדוזו, בסדר הזה, הפכו לשני הסנאטורים שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר עד אז, כשכל אחד מהם קיבל יותר קולות מהמושל הנבחר אוֹרֶסְטֶס קֶרְסִיָה. לאחר הבחירות נעשו השניים למנהיגים ארציים מרכזיים של ה-PMDB.

ב-1988, על רקע תחושה שאין לו די מרחב בתוך PMDB, השתתף קרדוזו בהקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הברזילאית, PSDB. הוא עזב את תפקידי ההנהגה שלו ב-PMDB והפך למנהיג מפלגתו החדשה בסנאט. במקביל, בין 1987 ל-1988 היה חבר באספה המכוננת הלאומית שניסחה את חוקת ברזיל של 1988.

קולור, איטמר פרנקו והדרך לתוכנית ריאל

בתחילת נשיאותו של פֶרְנַנְדוֹ קוֹלוֹר תמך קרדוזו בממשלה. ב-24 במרץ 1990, תשעה ימים לאחר כניסתה לתוקף של תוכנית קולור, אף הצהיר כי הוא ומפלגתו תומכים בתוכנית. אלא שבספטמבר 1992, בעת הליך ההדחה של קולור, תמך קרדוזו בסילוק הנשיא. לאחר שקולור הורחק באוקטובר, נכנס סגנו אִיטְמָר פְרַנְקוֹ לנשיאות ומינה את קרדוזו לשר החוץ. בנובמבר התקבל קרדוזו גם למסדר ההצטיינות הצבאית בדרג הגבוה ביותר, הצלב הגדול המיוחד.

במאי 1993 העביר אותו איטמר למשרד האוצר, לאחר שכבר החליף שלושה שרי אוצר בתוך שבעה חודשים בלבד. המשרה לא הייתה נוחה במיוחד למי שחיפש קריירה שקטה: האינפלציה ב-1993 הגיעה לכ-2,400 אחוזים, ומשרד האוצר היה אחד המוקדים החשופים ביותר בממשלה. כדי להתמודד עם המשבר גובש צוות שכלל את פֶּרְסִיוֹ אַרִידָה, אַרְמִינְיוֹ פְרָאגָה, אַנְדְרֶה לָארָה רֶזֶנְדֶה, גוּסְטָבוֹ פְרַנְקוֹ, פֶּדְרוֹ מָלַן, אֶדְמַר בַּאשָׁה, וִינְסְטוֹן פְרִיטְש ואחרים.

הצוות החל לבנות את תוכנית ריאל בשלושה שלבים. בתקופת כהונתו של קרדוזו במשרד יושמו השניים הראשונים. הראשון היה Programa de Ação Imediata מ-1993, שנועד לצמצם את הוצאות הממשלה הפדרלית ולשפר את יעילותן. השני היה הוראת השעה 434 מ-1994, שיצרה את Unidade Real de Valor, יחידת ערך שנועדה להפוך בהמשך למטבע הריאל. השלב השלישי יושם תחת שר האוצר רוּבֶּנְס רִיקוּפֶּרוֹ, שהגיש את הוראת השעה שהסדירה את תוכנית ריאל.

תוצאות התוכנית ניכרו במהירות. כוח הקנייה של האוכלוסייה גדל, האינפלציה נכנסה לשליטה ומספר העניים ירד. בין יולי לנובמבר 1994 עמדה האינפלציה הממוצעת על 2.93 אחוזים. הצלחת התוכנית במאבק בהיפר-אינפלציה הפכה את שר האוצר לאחד המועמדים החזקים לנשיאות, ובסוף מרץ 1994 עזב קרדוזו את משרד האוצר כדי להתמודד בבחירות.

המחלוקת סביב אבהות התוכנית לא נעלמה. מצד אחד היו שטענו כי את התוכנית ארגנו וניהלו בעיקר הכלכלנים המזוהים עם PSDB, ומצד אחר המפלגה וקרדוזו עצמו ראו בו את "אבי הריאל". איטמר פרנקו התקומם בשנים שלאחר מכן נגד חגיגות המפלגה סביב התוכנית וטען שמדובר ב"עיוות" וב"הכחשת ההיסטוריה". הוא אף טען שקרדוזו חתם על שטרות המטבע החדש לאחר שעזב את משרד האוצר וכי הדבר היה בעל חשיבות מכרעת לבחירתו. קרדוזו דחה את הדברים וטען שהחתימות היו תקינות.

בחירות 1994: כשהמטבע הפך לקמפיין

איטמר פרנקו כלל לא ראה בתחילה בקרדוזו את בחירתו הראשונה לנשיאות. הוא שקל לקדם את השגריר בפורטוגל ז'וֹזֶה אַפָּרֶסִידוֹ דֶה אוֹלִיבֵיירָה, אך זה חלה וויתר על האפשרות. לאחר מכן העדיף את שר הביטחון הסוציאלי אַנְטוֹנְיוֹ בְּרִיטוֹ, שהוביל בסקרים, אולם בריטו העדיף להתמודד על מושלות ריו גראנדה דו סול. רק האפשרות השלישית של איטמר הייתה שר האוצר קרדוזו, שאף הוא היסס. החשש שתוכנית ריאל לא תמשיך תחת נשיא אחר סייע לשכנעו. ב-30 במרץ 1994 עזב את המשרד וחזר למושבו בסנאט.

עוד שבעה מועמדים התמודדו מולו. היריב המרכזי היה לולה, שהפך למועמד המוביל לאחר הדחת קולור בדצמבר 1992 והוביל בכל סקרי הכוונות עד יוני 1994. ככל שתוכנית ריאל, שהחלה לפעול ביולי, זכתה לקבלה ציבורית רחבה יותר, התהפכה המגמה וקרדוזו עלה לראש הסקרים. ייצוב המחירים הפך לטיעון המרכזי של הקמפיין.

לצד PSDB קיבל קרדוזו תמיכה רשמית מן PFL ומן PTB. ה-PFL בחר בתחילה בסנאטור גִילֶרְמִי פַּלְמֵיירָה מאלגואס כמועמד לסגן הנשיא, אך טענות על פרשת שחיתות הקשורה לחברות קבלניות הביאו להחלפתו בסנאטור מָרְקוֹ מַסִיאֵל מפרנמבוקו. הסמל של הקמפיין היה כף יד פתוחה, שכל אחת מחמש אצבעותיה ייצגה יעד: תעסוקה, בריאות, חקלאות, ביטחון וחינוך.

ב-3 באוקטובר 1994 נבחר קרדוזו כבר בסיבוב הראשון עם 34.3 מיליון קולות, 54.28 אחוזים. לולה הסתפק במעט יותר מ-27 אחוזים. במסיבת העיתונאים הראשונה לאחר בחירתו קישר הנשיא הנבחר באופן ישיר בין המנדט שקיבל לבין המשך תוכנית ריאל.

ב-15 בדצמבר נשא את נאום הפרידה שלו מן הסנאט. פחות משלושה שבועות לאחר מכן החל פרק אחר בחייו.

שמונה שנים בארמון הנשיאות

קרדוזו הושבע ב-1 בינואר 1995 כנשיא ברזיל ה-34, במקומו של איטמר פרנקו, ומרקו מסיאל נכנס לתפקיד סגן הנשיא. בנאום ההשבעה הציג את בחירתו כהכרעה ברורה בעד המשך תוכנית ריאל והרפורמות המבניות שנועדו, כדבריו, "להרחיק אחת ולתמיד את רוח הרפאים של האינפלציה".

המדיניות הכלכלית של הקדנציה הראשונה התמקדה בייצוב המחירים. הריאל נשמר בערך גבוה, הריבית הבסיסית עלתה, מסים חדשים הוטלו ומסים קיימים הוגדלו, ההוצאה הציבורית קוצצה ונוצרו תמריצים למשקיעים. תיקונים חוקתיים הקלו על כניסת חברות זרות למשק, ובין המסים החדשים בלטה ה-CPMF, היטל זמני על תנועות והעברות פיננסיות.

אלא שהמשוואה נעשתה מורכבת בהרבה בקדנציה השנייה. המשברים במקסיקו ב-1994, באסיה ב-1997 וברוסיה ב-1998 פגעו בסביבה הכלכלית, ובינואר 1999 עבר הריאל משער חליפין קבוע לשער נייד וסבל מפיחות חד. אי-הוודאות לגבי שינוי משטר החליפין, הירידה בכניסת דולרים ואובדן האמון החיצוני תרמו למשבר פיננסי ופוליטי עמוק והקשו על הממשלה להמשיך להציג יציבות כלכלית כהישגה המובהק.

הממשלה העלתה ריבית, עד שרמת הריבית הריאלית הגיעה לשיא היסטורי, והקטינה יתרות מטבע חוץ בניסיון לבלום את עליית הדולר. ברזיל פנתה שלוש פעמים לקרן המטבע הבינלאומית. ב-1999 נוצר מה שכונה ה"משולש המקרו-כלכלי": שער חליפין נייד, יעדים פיסקליים ויעדי אינפלציה. צעדים כגון הריבית הגבוהה ציננו את הצריכה והיו בין הגורמים שתרמו לעלייה באבטלה.

במאי 2000 אישר קרדוזו את חוק האחריות הפיסקלית, שהקשיח את הכללים לביצוע תקציבי והגביל הוצאות כוח אדם. בין 1995 ל-2002 נוספו מעט יותר מחמישה מיליון מקומות עבודה רשמיים, ממוצע של 627 אלף לשנה. במקביל גדלה האבטלה ב-35 אחוזים בין 1995 ל-2001 והגיעה לרמות שנחשבו לגרועות ביותר מאז סוף המשטר הצבאי. במהלך הקדנציה השנייה היו שיעורי האבטלה גבוהים מ-12 אחוזים בשנה, ובמאי 2002 הגיע מספר המובטלים לשיא של 11.454 מיליון בני אדם. במספרים מוחלטים דורגה ברזיל אז שנייה בעולם, אחרי הודו.

גם החוב הציבורי סיפר סיפור מורכב. יחס החוב לתוצר עלה מכ-30 אחוזים ליותר מ-60 אחוזים, על רקע הירידה ביתרות המט"ח, שיעורי הריבית הגבוהים וקליטת חובות המדינות הפדרליות במסגרת השינויים הפיסקליים. במשך שמונה שנות הנשיאות ירד התוצר לנפש מ-4.85 אלף דולר ל-2.86 אלף דולר, ואי-השוויון בהכנסות גדל.

ההפרטות ששינו את הכלכלה הברזילאית

ממשלת קרדוזו ביצעה את מה שתואר כהפרטות הגדולות ביותר בתולדות ברזיל. כבישים פדרליים, בנקים של המדינות וחברות בתחומי הטלפוניה והאנרגיה עברו לידיים פרטיות. תהליך ההפרטה החל עוד בראשית שנות התשעים בתקופת פרננדו קולור והתאים לקווים המזוהים עם "קונצנזוס וושינגטון", אך בתקופת קרדוזו הוא התרחב מאוד.

אולי יעניין אותך

הנרי מוזלי – ממציא הטבלה המחזורית המודרנית

ז'בוטינסקי: מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, סופר ולוחם

פדרו סנצ'ס: נפילה, קאמבק ומאבק על ספרד

פרנסיסקו סולאנו לופז: נפוליאון הדרום אמריקאי

לפי ההערכות שבחומר, ההפרטות בשתי הקדנציות הכניסו לקופה הציבורית כ-78.6 מיליארד דולר. התוכנית נועדה בין היתר להתמודד עם החוב הציבורי הגדל. מכירת החברות לא הצליחה לעצור את גידולו של החוב, אך לצד זאת יוחסה לה הרחבת הנגישות לשירותים בסיסיים, ובהם חשמל ותקשורת.

הפרטת Vale do Rio Doce ו-Telebrás עוררה מחלוקות חריפות. הועלו טענות לשוחד סביב מכרזים, פגמים במסמכי המכירה, הערכת חסר של החברות והעדפת גורמים מסוימים. הליכים משפטיים שונים המשיכו לערער על תקפותן של ההפרטות גם שנים לאחר מכן.

הדרך לבחירה מחדש

כאשר קרדוזו נכנס לנשיאות קבעה החוקה כהונה בת חמש שנים ללא אפשרות לבחירה מחדש. הממשלה הפדרלית החלה לבחון תיקון שיאפשר בחירה מחדש כבר ב-1994, וב-1997 הוצגה ההצעה. ב-4 ביוני אישר הקונגרס את התיקון החוקתי מספר 16, שאפשר בחירה מחדש אחת ברציפות לתפקידי הרשות המבצעת בכל הדרגים.

חודשים לאחר האישור הודו כמה מחוקקים מן הקואליציה כי מכרו את קולותיהם והתפטרו. החקירות לא הבשילו. קרדוזו אמר בשלב מאוחר יותר כי רכישת קולות "כנראה" אכן התרחשה, אך הכחיש שהיא בוצעה בידי הממשלה הפדרלית, PSDB או הוא עצמו, והזכיר שגם מושלי המדינות היו מעוניינים באפשרות להתמודד מחדש.

בחירות 1998 התקיימו בעיצומו של משבר כלכלי. לאחר הכרזת רוסיה על חדלות פירעון באוגוסט עבר הריאל גל של ספקולציה, וסוגיית יציבות המטבע איימה על ההישג המזוהה ביותר עם הממשלה. הקמפיין התמקד בהמשך היציבות והרפורמות והציג את המשכיות השלטון כתנאי להרחבת הישגי ריאל לתחומים נוספים, לצד יעדים בבריאות, בחקלאות, בתעסוקה, בחינוך ובביטחון.

קרדוזו נתמך בקואליציה שכללה את PFL, PPB ו-PTB וכן בתמיכה בלתי רשמית של חלק גדול מחברי PMDB. יריביו העיקריים היו לולה מטעם PT וסִירוֹ גוֹמֶס מטעם PPS. ב-4 באוקטובר נבחר מחדש כבר בסיבוב הראשון עם 35.9 מיליון קולות, 53.06 אחוזים, לעומת 31.7 אחוזים ללולה ו-10.9 אחוזים לסירו. בכך היה לנשיא הברזילאי הראשון עד אז שנבחר לתקופת כהונה שנייה רצופה, והיחיד עד אותה נקודה שנבחר ונבחר מחדש כבר בסיבוב הראשון.

מדיניות חוץ: הנשיא שיצא לעולם

קרדוזו לקח חלק אישי מאוד בניהול מדיניות החוץ וביקש להגדיל את נוכחותה של ברזיל בזירה הבינלאומית. יעדיו כללו העמקת האינטגרציה האזורית, במיוחד באמצעות מרקוסור, גיוון השותפים ביחסים הבילטרליים, פעילות בארגונים כלכליים רב-צדדיים דוגמת ארגון הסחר העולמי וחיזוק מעמדה של ברזיל כמעצמה. המדיניות נועדה למקם את ברזיל בעולם שלאחר המלחמה הקרה והתבססה על כיבוד המשפט הבינלאומי, פציפיזם, אי-התערבות, הגדרה עצמית ופרגמטיזם. קרדוזו תיאר אותה כמדיניות הנשענת על "דמוקרטיה, יציבות מוניטרית ופתיחת שווקים".

בין המהלכים הבולטים היה לנשיא הראשון מאמריקה הלטינית שנשא נאום באספה הלאומית של צרפת. הוא תמך בהקמת מדינה פלסטינית, גינה את פיגועי 11 בספטמבר 2001, קידם את שאיפתה של ברזיל לקבל מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם, אשרר את האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ערך את הביקור הרשמי הראשון בקובה וחנך את צינור הגז בוליביה-ברזיל.

ממשלתו העבירה לקונגרס 157 הסכמי שיתוף פעולה בינלאומיים: 38 עם מדינות מפותחות, 18 עם מדינות מתעוררות ו-101 עם מדינות מתפתחות. אליהם נוספו 73 הסכמי שיתוף פעולה טכניים, שהתמקדו בין היתר בדרום אמריקה ובמזרח אירופה. במהלך שמונה שנות כהונתו יצא קרדוזו ל-102 נסיעות ובילה 407 ימים מחוץ לברזיל, בעיקר בדרום אמריקה, באירופה ובצפון אמריקה. במאי 2002 קבע שיא במספר הנסיעות הבינלאומיות של נשיא ברזיל, שיא שנשבר מאוחר יותר בידי לולה.

בשנה האחרונה לכהונתו, סוכנות הידיעות AFP תיארה אותו כמי שהפעיל יותר מכל מנהיג ברזילאי את "הדיפלומטיה הנשיאותית" ואף כ"מנהיג מוסרי של אמריקה הלטינית". יריביו הפוליטיים היו נדיבים פחות. לולה מתח ביקורת על מספר הנסיעות, ותוכנית הסאטירה "Casseta & Planeta, Urgente!" העניקה לקרדוזו את הכינוי "Viajando Henrique Cardoso", משחק מילים שהחליף את שמו הפרטי במילה "נוסע".

מדיניות חברתית, חינוך ובריאות

המדיניות החברתית של הממשלה התבססה על המסמך "אסטרטגיה לפיתוח חברתי" מ-1996, שהציג כיעדים הבטחת זכויות חברתיות, קידום שוויון הזדמנויות והגנה על אוכלוסיות פגיעות. הממשלה הקימה רשת הגנה חברתית שכללה תוכניות להעברת הכנסה כמו Bolsa Escola ו-Auxílio Gás. לצורך תיאום הפעולות הוקם Programa Comunidade Solidária.

ב-1996 יושם גם ה-BPC, קצבת המשכיות. בפברואר 1999 חתם קרדוזו על הקמת מערך התרופות הגנריות. בספטמבר 2000 אישר את תיקון החוקה מספר 29, שקבע רמות מינימום של הקצאת כספים לבריאות הציבור מצד הממשלה הפדרלית, המדינות והרשויות המקומיות. בתחום החינוך אישר את חוק ההנחיות והיסודות, LDB, ואת הקרן לפיתוח החינוך היסודי ולהערכת עובדי ההוראה, Fundef.

בנובמבר 1999 חתם על חוק 9.876, ששינה את חישוב הפנסיות והנהיג את Fator Previdenciário, שנועד לצמצם את הגירעונות במוסד הלאומי לביטוח סוציאלי באמצעות עיכוב פרישה מוקדמת. שנה קודם לכן, בעת שהגן על הרפורמה בפנסיה, עורר ביקורת כשכינה אנשים היוצאים לפנסיה לפני גיל 50 "בטלנים" המפיקים רווח ממדינה של עניים ואביונים.

ההוצאה החברתית ביחס לתוצר עלתה ב-1.8 אחוזים, בעיקר בתקופת הקדנציה הראשונה. מדדים אחדים השתפרו, ובהם שיעור הילדים בבתי הספר והיקף העוני. עם זאת, בשנה האחרונה של הממשלה הראו הסקרים כי שאלות חברתיות עמדו במרכז חלק ניכר מן הביקורת הציבורית. כתבה של Veja ממאי 2002 תמצתה את המצב באמירה שלפיה העוני ירד והצריכה עלתה, אך אי-השוויון נותר כמעט יציב ורשם רק ירידה קטנה.

הקונגרס, הקואליציה והאופוזיציה

בקדנציה הראשונה נשענה הממשלה על קואליציה של שש מפלגות: PSDB, PMDB, PFL, PTB, PPB ו-PL. היא החזיקה ברוב גדול בשני בתי הקונגרס. בשנה הראשונה כינו כמה מחברי הקואליציה את המצב בהומור "ממשלת התנגשות לאומית", משחק מילים על הביטוי "קואליציה לאומית", בשל הקשיים שנלוו לעיתים לגיוס התמיכה. למרות זאת הצליח קרדוזו להעביר בקלות יחסית שורה של פרויקטים ורפורמות חוקתיות ולבלום את האופוזיציה.

לאחר בחירות 1998 השתייכו 400 מתוך 513 חברי בית הנבחרים ו-70 מתוך 81 הסנאטורים למפלגות הממשלה. ובכל זאת, הקדנציה השנייה הייתה קשה יותר מבחינה פוליטית. PT הובילה את האופוזיציה, חיברה אליה תנועות חברתיות ואיגודים מקצועיים והקימה חזית פרלמנטרית שכללה את PT, PCdoB, PSB, PDT, PCB ו-PPS. באוגוסט 1999 התקיימה בברזיליה "צעדת 100 אלף", שתוארה כהפגנה הגדולה ביותר נגד ממשלת קרדוזו. במקביל נחשבה יציבותה של קואליציית התמיכה שלו לאחד המאפיינים המרכזיים שאפשרו את יציבות הממשלה.

משבר החשמל והמדיניות הסביבתית

מדיניות האנרגיה ביקשה להפריט את ייצור החשמל ואת הפצתו ולהשאיר את ההולכה בידי המדינה. היא עודדה ייצור תרמו-חשמלי מבוסס גז טבעי, שברה את המונופול של Petrobras על הפקת נפט באמצעות חוק הנפט ופתחה שדות חדשים לפעילות המגזר הפרטי. יותר מ-30 חברות במגזר הופרטו, והמהלך עורר התנגדות של איגודים מקצועיים ופוליטיקאים לאומנים. הממשלה טענה כי אין למדינה משאבים מספקים להרחבת המערכת ולכן ההפרטה נחוצה.

אלא שהביקוש לחשמל גדל מהר יותר מן ההשקעות. ממאי 2001 הידרדרה ברזיל למשבר אספקת חשמל שנודע כ"משבר ההאפלה". ההשקעה המוגבלת בייצור ובהפצה התחברה למחסור בגשמים. מפלסי המים במאגרי תחנות הכוח ההידרואלקטריות ירדו, והברזילאים נדרשו לקיצוב צריכה. המשבר גרם נזקים כלכליים של מיליארדים ופגע בפופולריות הנשיא.

בתחום החקלאי והסביבתי הרחיבה הממשלה יישובים חקלאיים וחיזקה את החקלאות המשפחתית. הוקמו תוכנית Pronaf לחיזוק חקלאות משפחתית, תוכנית ליצירת תעסוקה והכנסה כפרית ומערכת פנסיה כפרית. יותר ממיליון משפחות של עובדים חקלאיים חסרי קרקע יושבו במהלך התקופה. בתקופת נשיאותו הוקמו גם 145 טריטוריות ילידיות ו-81 יחידות שימור. בין היוזמות שאושרו היו חוק שקבע סנקציות פליליות ומנהליות לעבירות סביבתיות, חוק 9.685 שהקים את המערכת הלאומית ליחידות שימור, SNUC, וכן פרוטוקול קיוטו.

כיצד השתנתה דעת הקהל?

במהלך הקדנציה הראשונה נעה התמיכה בממשלה בדרך כלל סביב 40%. השיא היה 47% בדצמבר 1996. ביוני באותה שנה נרשמה תמיכה של 30 אחוזים לעומת 25 אחוזי התנגדות.

הקדנציה השנייה נראתה אחרת. ברוב התקופה היה שיעור המתנגדים לממשלה גבוה משיעור התומכים. בספטמבר 1999 עמד שיעור התמיכה על 13 אחוזים בלבד לעומת 56 אחוזי התנגדות. ביולי 2002 נרשמו 31 אחוזי תמיכה ו-26 אחוזי התנגדות. לפי Datafolha סיים קרדוזו את כהונתו עם 26 אחוזי תמיכה ו-36 אחוזי התנגדות. מצבו היה טוב יותר מזה של ז'וזה סרני ופרננדו קולור, אך גרוע מזה של איטמר פרנקו וגם גרוע מהתמיכה שממנה נהנה קרדוזו עצמו בסיום הקדנציה הראשונה.

כשעזב את הנשיאות סברו 35 אחוזים מן הנשאלים שברזיל נמצאת במצב טוב יותר מאשר לפני תחילת שלטונו, ואילו 34 אחוזים סברו שמצבה גרוע יותר. הבריאות, החינוך, הכלכלה, השליטה באינפלציה והתחום החברתי הופיעו בין התחומים שקיבלו את ההערכות הטובות ביותר. מנגד, הנשאלים ציינו עובדים, חקלאות, מסחר ושירותים ותעשייה בין הקבוצות והתחומים שנפגעו.

2002: מסירת השלטון ללולה

בבחירות 2002 העמיד PSDB את הסנאטור מסאו פאולו ז'וֹזֶה סֶרָה, שהיה אחד מאנשי הממשל המרכזיים, כמועמד לנשיאות. הפופולריות הנמוכה של קרדוזו והבטחת השינוי של PT נחשבו בין הגורמים שהקשו על מועמדותו. בסיבוב השני ניצח לולה, לשעבר מנהיג האיגודים המקצועיים, שהיה במשך שנים יריב פוליטי ומבקר של המדיניות הכלכלית של ממשלת קרדוזו.

לקראת חילופי השלטון הוקם "ממשל מעבר". הוראת שעה מספר 76 יצרה מנגנון לשיתוף כוח אדם ומידע בין הצוות היוצא לצוות הנכנס ואף העמידה תשתית לוגיסטית לרשותו. לקרדוזו הייתה סיבה מוסדית להתייחס למעבר בכובד ראש: הוא היה האזרח הראשון שנבחר בבחירות ישירות והצליח להשלים כהונה נשיאותית מאז ז'וּסֶלִינוֹ קוּבִּיצֶ'ק, ועד אותו זמן היה הנשיא השני באורך תקופת שלטונו בברזיל אחרי ז'טוליו ורגאס.

ב-1 בינואר 2003 העביר את הנשיאות ללולה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1961 שבה נשיא שנבחר באופן דמוקרטי העביר את התפקיד לנשיא אחר שנבחר אף הוא באופן דמוקרטי.

הסוציולוג הנשיאותי

הקריירה האקדמית של קרדוזו המשיכה להיות חלק מרכזי בזהותו גם לאחר כניסתו לפוליטיקה. הוא כתב יותר מ-20 ספרים ויותר מ-100 מאמרים אקדמיים. בשנים המאוחרות יותר עסקו ספריו במידה רבה בפעילותו הפוליטית ובזיכרונותיו, ובהם "A Arte da Política – a História que Vivi" מ-2006, "Cartas a um Jovem Político – para Construir um Brasil Melhor" מ-2006, "Carta aos Brasileiros" מאותה שנה, "A Soma e o Resto: um Olhar Sobre a Vida aos 80 Anos" מ-2011 ו-"O Improvável Presidente Do Brasil" מ-2013.

מאז 1978 הוענקו לו 29 תוארי דוקטור לשם כבוד באוניברסיטאות בברזיל ומחוצה לה. בין 1982 ל-1986 עמד בראש האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה. בין הפרסים שקיבל היה פרס John W. Kluge של ספריית הקונגרס האמריקאית למדענים ואנשי רוח במדעי הרוח. ב-2008 נבחר במשאל מקוון של המגזין הבריטי Prospect לאחד ממאה האינטלקטואלים החיים הבולטים בעולם, וב-2009 דורג במקום ה-11 ברשימת מאה "ההוגים הגלובליים" של Foreign Policy.

ב-27 ביוני 2013 נבחר לאקדמיה הברזילאית ללשון, ABL. הוא התמודד מול עשרה מועמדים: פֶלִיסְבֶּלוֹ דַה סִילְבָה, J.R. גֶדֶס דֶה אוֹלִיבֵיירָה, גִילְדַזְיוּ סַנְטוֹס בֶּזֶרָה, גֶ'ף תוֹמַס, קַרְלוֹס מַגְנוֹ דֶה מֶלוֹ, אֶלוֹי גִיוֹ, דִיֶגוֹ מֶנְדֶס סוֹזָה, אַלְוָרוֹ קוֹרֵיאָה דֶה אוֹלִיבֵיירָה, ז'וֹזֶה וִילְיַאם וַבְרוּק ואַרְלִינְדוֹ וִיסֶנְטִינִי. קרדוזו קיבל 34 מתוך 39 קולות ותפס את מושב מספר 36, שהתפנה עם מותו של העיתונאי ז'וֹאָאוֹ דֶה סְקַנְטִימְבּוּרְגוֹ. הוא היה לנשיא ברזיל לשעבר השלישי שנבחר לאקדמיה, אחרי ז'טוליו ורגאס וז'וזה סרני.

רות קרדוזו, המשפחה והחיים מחוץ לפוליטיקה

ב-1951, בעת לימודיו ב-USP, הכיר קרדוזו את רוּת קוֹרֵיאָה לֵייטֶה, שלמדה פילוסופיה. הם נישאו ב-1953 ונולדו להם שלושה ילדים: פָּאוּלוֹ אַנְרִיקֶה ב-1954, לוּסִיאַנָה ב-1958 ובֵּאַטְרִיז ב-1960. רות השלימה דוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת סאו פאולו, לימדה באוניברסיטאות בצ'ילה, ברקלי וקולומביה ופרסמה ספרים ומאמרים על תרבות ופוליטיקה בברזיל ומחוצה לה.

כאשר בעלה החליט להיכנס לפוליטיקה לא התלהבה רות מן המהלך, בעיקר משום שחששה לאובדן פרטיות המשפחה. עם זאת השתתפה בקמפיינים שלו. בתקופת הנשיאות לא אהבה את הכינוי "הגברת הראשונה", שאותו כינתה "אמריקניזם מיותר", שמרה מרחק יחסי מן התקשורת והמשיכה לעבוד. היא ניהלה את Programa Comunidade Solidária, שתיאם פעילויות חברתיות של הממשלה.

באפריל 2000 פרסם המגזין Caros Amigos כתבה ששאלה מדוע התקשורת הברזילאית שותקת לגבי הטענה שלעיתונאית מִירְיָאם דוּטְרָה נולד בן מקרדוזו. הבן, תוֹמָאס דוּטְרָה שְׁמִידְט, נולד בספטמבר 1991. כאשר התמודד קרדוזו לראשונה לנשיאות עוררה מערכת היחסים מחוץ לנישואים עניין תקשורתי. מרים עברה לאירופה ושמרה על שתיקה כדי שלא לפגוע בו מבחינה פוליטית, ואילו קרדוזו השתתף בפרנסתו של תומאס ונפגש עמו.

ב-2009 הכיר קרדוזו בתומאס מבחינה משפטית כבנו. בשנת 2011 נערכו שתי בדיקות DNA שהראו כי הוא אינו אביו הביולוגי, אך קרדוזו הותיר את ההכרה המשפטית באבהות על כנה.

רות קרדוזו מתה ב-24 ביוני 2008 מהפרעת קצב לב. בראיון בדצמבר 2013 אמר קרדוזו כי היא ידעה על מערכת היחסים עם מרים לאחר שהפרשה נחשפה, וכי לא שקל להיפרד ממנה.

ב-2011 החל קרדוזו במערכת יחסים עם פַּטְרִיסְיָה קוּנְטְרָאד, שנולדה ב-1978 והכירה אותו בקרן פרננדו אנריקה קרדוזו, שבה עבדה כמזכירה בכירה. בפברואר 2014 הסדירו השניים את הקשר בחוזה של איחוד יציב הכולל הפרדת רכוש.

אמונה, אגנוסטיות ושאלת האמונה

שאלת האמונה, שכבר רדפה את קרדוזו בבחירות לראשות עיריית סאו פאולו, המשיכה להעסיק אותו במשך שנים. הוא הגדיר את עצמו אגנוסטיקן. בראיון ל-Globo News בינואר 2014 אמר שאינו קובע אם אלוהים קיים או איננו, וכי הוא מכבד דתות. הוא תיאר גם רגעים שבהם הוא חש תחושה טרנסצנדנטית ואמר שהוא אוהב טקסים ומיסות ושלעיתים דרוש לאדם דבר מה שמעבר לחיי היומיום.

ב-1994, כאשר נשאל שוב על אותו עימות מ-1985 עם בוריס קזוי, טען שאינו מאמין שהשאלה היא שהכריעה את הבחירות. הוא ציין כי טוּטוּ קוּאַדְרוֹס, בתו של ז'אניו, אף טענה שהבחירות נגנבו, והסביר שכבר אמר בהזדמנויות אחרות שהוא מאמין באלוהים ושסירובו לענות באותו ערב נבע מהשקפתו שאמונה היא עניין פרטי שאינו אמור להיות חלק מן הדיון. ב-2006 סיפר שהוא מאזין למיסה בטלוויזיה, מחזיק מחרוזת תפילה ליד מיטתו ואמר ש"הדת חסרה".

אחרי הנשיאות

קרדוזו לא חזר להתמודד לתפקיד נבחר. מאז מאי 2001 הוא נשיא הכבוד של PSDB, ולאחר עזיבת הנשיאות פסל אפשרות של מועמדות חדשה. הוא תמך במועמדי מפלגתו לנשיאות: ז'וזה סרה ב-2002, ז'רלדו אלקמין ב-2006, סרה שוב ב-2010, אאסיו נבס ב-2014 ואלקמין ב-2018. עד 2014 היה אאסיו המועמד הנשיאותי היחיד של PSDB שהגן במפורש על ממשלת קרדוזו.

בבחירות 2018, שבהן לראשונה מאז 1989 לא הצליח מועמד PSDB להגיע לסיבוב השני, לא הביע קרדוזו תמיכה מפורשת בז'איר בולסונארו או בפרננדו חדאד. הוא שלל תמיכה בבולסונארו ואמר שהוא "מייצג את כל מה שאני לא אוהב", ובמקביל התחייב בפני חדאד להגן על החירות הדמוקרטית. ב-2021 אמר שהוא מתחרט על כך שפסל את קולו בסיבוב השני של 2018 במקום להצביע לחדאד. בסיבוב השני של בחירות 2022 תמך בלולה.

לאחר הנשיאות החל להעביר הרצאות לאנשי עסקים ולאינטלקטואלים. באפריל 2004 הוערך שכרו בכ-150 אלף ריאל להרצאה בברזיל וכ-50 אלף דולר להרצאה מחוץ למדינה, והערכות דומות פורסמו גם בפברואר 2013.

הוא השתלב בשורה ארוכה של ארגונים בינלאומיים. היה חבר בהנהלות Club de Madrid ו-Inter-American Dialogue, ושימש בתפקידי ייעוץ ב-Clinton Global Initiative, Watson Institute for International Studies באוניברסיטת Brown, United Nations Foundation, המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, Rockefeller Foundation והמרכז לדיפלומטיה ציבורית של אוניברסיטת דרום קליפורניה. הוא היה גם יו"ר מועצת התזמורת הסימפונית של מדינת סאו פאולו.

ב-2007 הצטרף ל-The Elders, הקבוצה שיזם נֶלְסוֹן מַנְדֶלָה באותה שנה ושאיגדה מנהיגים בינלאומיים לקידום שלום והגנה על זכויות האדם. לצד זאת כתב טורים חודשיים ב-O Estado de S. Paulo, O Globo ו-Gazeta do Povo על פוליטיקה, כלכלה וסוגיות חברתיות בברזיל ובעולם, ועמד בראש Fundação Fernando Henrique Cardoso, קרן חשיבה ללא מטרות רווח המבקשת לשמר את עבודתו ולעודד דיון על ברזיל ואמריקה.

ב-2010, כאשר כתב את ההקדמה לתרגום חדש של "הנסיך", תיאר בעקיפין גם כיצד ראה את עצמו כנשיא: מנהיג ריאליסטי שהוביל את המדינה לשלב חדש של התפתחות. זה היה תיאור המתאים לסוציולוג שהפך לפוליטיקאי אך לא הפסיק לנסות להסביר את הפוליטיקה גם במונחים של רעיונות.

שנותיו המאוחרות

בשנת 2026 הוכפף קרדוזו לאפוטרופסות משפטית בעקבות אבחון של מחלת אלצהיימר בשלב מתקדם. בנו פאולו אנריקה מונה לאפוטרופוס זמני וקיבל סמכות לנהל את רכושו ואת ענייניו הכספיים, תפקיד שכבר ביצע קודם לכן באמצעות ייפוי כוח.

כך נסגר, לפחות מבחינה ציבורית, מעגל ארוך במיוחד: מילד למשפחה של קצינים ופוליטיקאים, דרך סוציולוג צעיר שקרא מרקס וובר, גולה פוליטי בצ'ילה ובצרפת, חוקר של תלות ופיתוח, סנאטור בתקופת המעבר לדמוקרטיה, שר שנכנס למשרד אוצר בעיצומה של היפר-אינפלציה ונשיא שנבחר פעמיים כבר בסיבוב הראשון. ממשלתו הותירה אחריה יציבות מחירים ורפורמות מוסדיות לצד הפרטות שנויות במחלוקת, אבטלה, חוב גדל, משבר אנרגיה וירידה בפופולריות. אפילו לאחר שיצא מארמון הנשיאות, קרדוזו המשיך להתנהג פחות כמו פוליטיקאי שפרש ויותר כמו אותו סוציולוג שהחל את דרכו באוניברסיטת סאו פאולו: לכתוב, להרצות, להתווכח ולנסות להסביר כיצד פועלת המדינה שהיה מופקד עליה במשך שמונה שנים.

הקריירה של פרננדו אנריקה קרדוזו משתרעת על כמה מהפרקים הגדולים של ברזיל המודרנית, מן המשטר הצבאי והגלות ועד החזרה לדמוקרטיה, תוכנית ריאל וחילופי השלטון השלווים של 2003. מי שרוצה להבין כיצד איש אקדמיה הגיע אל הנשיאות וכיצד ההישג של ייצוב המחירים התקיים לצד מחלוקות עמוקות על הכלכלה והחברה, ימצא בסיפורו נקודת כניסה אל כמה מהוויכוחים הגדולים ביותר שעיצבו את ברזיל. המשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold ולגלות את האנשים והרעיונות שמאחורי נקודות המפנה ההיסטוריות.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.