האחיות פוקס: המתיחה שהולידה את הספיריטואליזם המודרני

בשנת 1848 החליטו שתי אחיות צעירות מניו יורק לשכנע את אמן שרוחות רפאים משוטטות בבית המשפחה. ■ המתיחה התמימה הפכה לעסק משגשג, הולידה תנועה רוחנית בינלאומית והסתיימה בווידוי פומבי שלא הצליח לשכנע את המאמינים.

באחד הלילות של שנת 1848 הזעיקו שתי ילדות את אמן לחדר השינה שלהן בבית המשפחה בהַיידְסְווִיל, במדינת ניו יורק. הן סיפרו לה על קולות מסתוריים הבוקעים מן הקירות ועל רהיטים הנעים כביכול מעצמם, והסבירו שרוחות רפאים מנסות ליצור עמן קשר. האם המודאגת הזמינה שכן כדי שיסייע לה להבין את המתרחש, אך נוכחותו רק הפכה את התקרית למפחידה יותר. כאשר ביקשו הילדות מן הרוח להקיש שלוש פעמים, נשמעו שלוש נקישות, וכאשר ביקשו חמש, נשמעו חמש. השכן, שלא מצא הסבר לתופעה, נמלט מן הבית בבהלה.

הילדות היו מַרְגָרֶט פוֹקְס, שכונתה מֶגִי, בת 14, ואחותה קֶתְרִין פוֹקְס, שכונתה קֵייט, בת 11. הן לא יכלו לשער שהמשחק שהמציאו יהפוך בתוך שנים אחדות לאחת התופעות המדוברות בעולם הרוחני של המאה ה-19. יחד עם אחותן הבכורה לִיאָה פוֹקְס, הן נעשו למדיומים מפורסמים שהופיעו בפני מאות אנשים, ערכו סיאנסים פרטיים ומשכו אליהן סופרים, פעילים חברתיים וסקרנים. ארבעים שנה לאחר תחילת הפרשה עלתה מגי לבמה מול אלפיים צופים והודתה שהקולות היו תרמית, אך אפילו הווידוי הזה לא הצליח לעצור את התנועה שסייעה להקים.

לפני האחיות פוקס: העולם שכבר רצה לדבר עם המתים

הצלחתן של האחיות פוקס לא צמחה בחלל ריק מבחינה תרבותית. במשך מאות שנים התקיימו באירופה מסורות מיסטיות שביקשו להבין את הקשר בין העולם הגשמי לעולמות בלתי נראים, גם כאשר הממסדים הדתיים הסתייגו מעיסוק בתורת הנסתר. במאה ה-18 היה המיסטיקן השוודי עִמָּנוּאֵל סְוֶדֶנְבּוֹרְג (Emanuel Swedenborg) אחת הדמויות הבולטות בתחום המחשבה הדתית. הוא התרחק מן הזרמים הדתיים הממוסדים ופיתח תפיסה עצמאית של החיים שלאחר המוות, שהציעה מבנה מפורט של עולמות רוחניים.

בתפיסתו של סוודנבורג התקיימו שני מדורי גיהינום, שלושה מדורי גן עדן ומרחב ביניים שכינה ״עולם הרוחות״ (World of Spirits). אותו עולם ביניים ניצב בין מדורי הגיהינום לבין מדורי גן העדן, ולדבריו היה פתוח במיוחד לתקשורת עם עולם החיים. בכך הציע סוודנבורג אפשרות מסקרנת: המתים אינם בהכרח מנותקים לחלוטין מן החיים, וייתכן שקיימת דרך ליצור עמם קשר. הרעיון הזה עתיד היה להעניק בסיס רעיוני לאנשים שביקשו להפוך את התקשורת עם המתים מחזון מיסטי לחוויה שאפשר לכאורה לחזור עליה.

כמאה שנים לאחר מכן פעל בארצות הברית אַנְדְרוּ גֶ'קְסוֹן דֵיוִויס (Andrew Jackson Davis), ספיריטואליסט שהציג את עצמו כבעל ראיית נסתר וכמרפא. דייוויס טען כי הצליח ליצור קשר עם רוחו של סוודנבורג, וכי קיבל ממנה מידע על תקופה חדשה שבה יוכלו בני האדם לתקשר עם עולם הרוחות. טענותיו הופיעו בעידן שבו טכנולוגיות תקשורת חדשות, ובהן הטלגרף והטלפון, שינו את תפיסת המרחק ואת האפשרות להעביר מידע. כאשר מכשירים הצליחו להעביר מסרים בדרכים שבעבר נראו בלתי אפשריות, היו מי שהחלו לתהות אם גם הגבול שבין החיים למתים עשוי להתגלות כחדיר.

ביומנו תיאר דייוויס בוקר שבו התעורר למשמע קול בלתי מוכר, עדין ומסתורי, שנדמה כאילו הגיע משום מקום. הקול בישר לו כי נולדה ״הדגמה חיה״ וכי החל עידן רוחני חדש. הרישום ביומן נקשר ל-31 במרץ 1848, היום שבו נחשפו לראשונה כישוריהן לכאורה של האחיות פוקס. בעיני מי שהאמינו בתקשורת עם המתים, ההתאמה בין החזון של דייוויס לבין הופעתן של שתי הילדות העניקה לסיפור משמעות החורגת מתקרית משפחתית מוזרה.

1848: שתי ילדות, בית אחד ורוח בעלת שם מפוקפק

משפחת פוקס התגוררה בבית בהיידסוויל וגידלה שבעה ילדים באווירה מתודיסטית אדוקה. ההורים השתייכו למסורת דתית שלא עודדה עיסוק בתורת הנסתר, ולכן הקולות שעליהם דיווחו בנותיהם הצעירות עוררו דאגה של ממש. מגי וקייט סיפרו כי הן שומעות נקישות בקירות וכי רהיטים בחדרן זזים ללא מגע יד אדם. הן גם העניקו לישות המסתורית שם: מיסטר סְפְּלִיטְהוּף (Mr. Splithoof), כינוי נוסף לשטן עצמו.

השם שבחרו הילדות הוסיף ממד מאיים למתרחש. מבחינת האם, שכבר הייתה מוטרדת מן הקולות, האפשרות שהבנות יצרו קשר עם כוח שטני הפכה את התקרית לעניין שאי אפשר להתעלם ממנו. הניסיון להיעזר בשכן לא הביא להרגעה, מפני שהנקישות נשמעו גם בנוכחותו והתאימו למספר הפעמים שהילדות ביקשו. כאשר האיש נמלט מן הבית, קיבלה המתיחה חיזוק בלתי צפוי: אדם מבוגר שהוזמן לבדוק את התופעה יצא ממנה משוכנע שמשהו מפחיד מתרחש.

השמועה על הילדות המסוגלות לדבר עם רוחות התפשטה במהירות ברחבי מדינת ניו יורק. הסקרנות המקומית הלכה וגברה, ומה שהחל בחדר השינה המשפחתי הפך לתופעה שזרים ביקשו לראות במו עיניהם. בתוך זמן קצר התברר שגם האחות הבכורה, ליאה, שהייתה אז בת 34, מחזיקה לכאורה בכוחות דומים. כך נוצרה משפחה של שלוש מדיומיות, שכל אחת מהן הייתה יכולה להשתתף בהצגת המסרים המגיעים כביכול מן העולם שמעבר.

הסיאנס הראשון והאיש שהעניק למתיחה משמעות רוחנית

אנדרו ג'קסון דייוויס שמע על האחיות והזמין אותן לביתו כדי להתרשם מכישוריהן. הבנות הדגימו בפניו את יכולתן ליצור קשר עם רוחות באמצעות נקישות, והוא ראה בהן ביטוי לאפשרות שעליה דיבר במשך זמן רב. המפגש סייע להפוך את הסיפור המשפחתי לחלק מתנועה רוחנית מתפתחת. כאשר אדם שכבר נחשב לדמות מוכרת בחוגים הספיריטואליסטיים העניק להן תשומת לב, הפכה ההופעה של הילדות למשהו שניתן היה להציג כראיה לקיומו של קשר עם המתים.

האחיות פיתחו בהדרגה שיטת תקשורת מורכבת יותר מזו שהציגו בפני השכן המבוהל. במקום להסתפק במספר נקישות שניתן היה לפרש כתשובה פשוטה, הן השתמשו בקוד שאפשר להן להעביר לכאורה מסרים ארוכים ומפורטים. בדרך הזאת יכלו המשתתפים בסיאנס להרגיש שהם מנהלים שיחה של ממש עם ישות בלתי נראית. ככל שהמסרים נעשו מורכבים יותר, כך גברה התחושה שהאחיות אינן מציגות תעלול פשוט אלא מחזיקות ביכולת יוצאת דופן.

אלא שמאחורי הקולות לא עמדה רוחו של אדם מת. שנים לאחר מכן התברר שמגי וקייט למדו להשמיע נקישות באמצעות פרקי גופן, מבלי שהתנועה תהיה גלויה לעיני הצופים. רצפות העץ בבית הגבירו את הצלילים ויצרו הד שהקשה לזהות את מקורם. כאשר גילו הילדות לאחותן הבכורה כיצד הצליחו להפחיד את אמן ואת השכנים, זיהתה ליאה את האפשרות להפוך את המשחק למקור הכנסה.

מהבית בהיידסוויל לאולם מלא: האחיות פוקס הופכות לכוכבות

המעבר מן הבית המשפחתי לבמה הציבורית היה מהיר. הופעתן הראשונה של האחיות התקיימה באולם קוֹרִינְתִיאַן בעיר רוֹצֶ'סְטֶר, בניו יורק, מול קהל של כ-400 איש. ההופעה מתוארת כאחת מאבני הדרך המרכזיות בהפיכת הסיאנס למופע מסחרי המיועד לקהל גדול, ולא רק למפגש פרטי של מאמינים. לראשונה יכלו מאות צופים להתכנס באולם כדי לצפות בניסיון פומבי ליצור קשר עם המתים.

הצלחת ההופעות הביאה למסע הופעות ממושך. האחיות הופיעו בפני קהל לפחות שלוש פעמים ביום, ובמקביל קיימו פגישות פרטיות רבות עם אנשים שביקשו מסרים אישיים מן העולם שמעבר. ככל שהתפרסמו, כך גדל מספר האנשים שרצו להשתתף בסיאנסים, וההופעות הפכו למקור הכנסה של ממש. הילדות שיצרו את המתיחה כדי להשתעשע על חשבון אמן מצאו את עצמן עובדות כמעט ללא הפסקה, כשהן נדרשות להמשיך ולייצר את אותה תופעה שהביאה להן תהילה.

לא כל הקהל קיבל את האחיות בהתלהבות. בכמה מקומות עוררו ההופעות מחאות ציבוריות, והיו מי שראו בהן מעשה כפירה או קשר עם כוחות שטניים. במהלך הופעה בעיר טְרוֹי (Troy), במדינת ניו יורק, ניסתה קבוצת גברים נוצרים לחטוף את מגי, משום שהאמינו כי היא אחוזת דיבוק. הסיבה לכך שדווקא מגי עוררה עוינות חריפה במיוחד אינה ברורה, אך התקרית המחישה עד כמה התופעה הצליחה לעורר רגשות חזקים גם בקרב מתנגדיה.

במקביל למחאות הדתיות הופיעו גם ספקנים שביקשו לבחון את הטענות באופן ביקורתי. דיווחים בעיתונים ונואמים שהופיעו בפני הציבור הטילו ספק בכישוריהן של האחיות וניסו לערער את האמון בהן. למרות ההתנגדות, הפופולריות שלהן לא נעלמה, והן המשיכו להופיע בפני קהלים הולכים וגדלים. עצם המחלוקת סייעה לשמור את שמן בתודעה הציבורית, כאשר מאמינים ומתנגדים כאחד עסקו בשאלה אם מדובר בתקשורת אמיתית עם רוחות.

כשהרוחות ביקשו הפסקה, אבל ליאה סירבה

לאחר כמעט שנתיים של הופעות התרחש אירוע מוזר נוסף. הרוחות הודיעו לכאורה על פרידה מן האחיות, ולאחר מכן השתתקו במשך שבועיים. עבור מגי וקייט, שכבר היו מותשות מן ההופעות התכופות, הייתה זו הזדמנות נדירה למנוחה. אלא שליאה, שהבינה היטב את הפוטנציאל הכלכלי של העסק המשפחתי, לא התכוונה לאפשר להפסקה להפוך לפרישה.

האחות הבכורה לחצה על השתיים לחזור ולהופיע, והפעילות התחדשה. הסיאנסים המשיכו למשוך קהל, ובהדרגה החלו להגיע אליהם גם אנשים בעלי שם. בין המשתתפים נמנה הסופר האמריקאי גֵ'יימְס פֶנִימוֹר קוּפֶּר (James Fenimore Cooper), לצד פעילים בתנועה לביטול העבדות. בנוכחותם ניסו הרוחות לכאורה לשכנע את הפעילים להסתמך על הספיריטואליזם במסגרת מאבקם הציבורי.

אולי יעניין אותך

טופאק שאקור: האיש, המיתוס והמוזיקה

אי קטן, יעד גדול: למה ארצות הברית מאיימת להשתלט על ח'ארג?

״פרנקלין״: הסיפור האמיתי שמאחורי הסדרה של אפל

מהו קפיטליזם? היסטוריה, יתרונות וחסרונות

כך חדרו ההופעות של האחיות פוקס גם לשיח החברתי והפוליטי של התקופה. הסיאנס כבר לא הוצג רק כאפשרות לשמוע מסר מקרוב משפחה שנפטר, אלא גם כאמצעי לקבלת הדרכה בעניינים הנוגעים לחיים הציבוריים. עבור משתתפים שהאמינו בקיומו של עולם רוחות, האפשרות לקבל עצות מישויות בלתי נראות העניקה למפגשים חשיבות נוספת. עבור מגי וקייט, לעומת זאת, המשמעות המעשית הייתה המשך העבודה התובענית שנכפתה עליהן.

המחיר האישי של ההצלחה: ילדות שנשחקו על הבמה

הופעות יומיות חוזרות, פגישות פרטיות ולחץ מתמשך מצד ליאה גבו מחיר כבד מן האחיות הצעירות. עוד לפני שמלאו להן 18 פיתחו מגי וקייט התמכרות לאלכוהול. ליאה המשיכה לדרוש מהן להופיע ולגבות סכומים גבוהים יותר, והיחסים בין שלוש האחיות הלכו והידרדרו. בהדרגה הן התרחקו זו מזו והחלו להופיע בנפרד, לאחר שנים שבהן הצלחתן הציבורית הייתה תלויה בשיתוף הפעולה המשפחתי.

קייט למדה להסתגל לחיים החדשים ונישאה לאדם שעסק אף הוא בספיריטואליזם. בני הזוג הופיעו יחד, וגם ילדיהם שולבו בפעילות הרוחנית המשפחתית. אחד המופעים כלל את בנם בן השלוש, שהוצג כמי שרוחות השתלטו עליו ועיניו זוהרות. התופעה שהחלה כמשחק ילדות של שתי אחיות עברה כעת גם אל הדור הבא, כאשר בני משפחה צעירים עוד יותר הוצגו בפני קהל כחלק מן המופעים.

סיפורה של מגי קיבל תפנית שונה. בגיל 17 פגשה את אֱלִישָׁע קֶנְט קֵיין, חוקר ארצות נודע שפעל באזור הארקטי והיה מבוגר ממנה ב-13 שנים. קיין הגיע אל האחיות מתוך רצון להפריך את טענותיהן ולחשוף אותן כמתחזות. אלא שבמהלך היכרותו עם מגי התאהב בה, והיחסים ביניהם התפתחו לקשר רומנטי שהסתיים בהצעת נישואים.

החוקר שרצה לחשוף את התרמית והתאהב במדיומית

משפחתו של קיין, שהשתייכה לחוגים החברתיים הבולטים בפילדלפיה, לא קיבלה את הקשר בהתלהבות. קרוביו ראו במגי צעירה חסרת השכלה מן הפרובינציה, שדעותיה הדתיות נחשבו בעיניהם לכפירה. למרות התנגדותם התארסו השניים, וקיין הצליח לשכנע את מגי לנטוש את הספיריטואליזם ולהתחיל ללמוד בבית ספר. מבחינתה, הייתה זו אפשרות להתרחק מן ההופעות ומן החיים שניהלה מאז שהייתה ילדה.

אלא שהעתיד שתכננו השניים לא התממש. קיין מת בפתאומיות בקובה במהלך אחד ממסעותיו, לפני שהספיקו להינשא. לאחר מותו ביטלו בני משפחתו את ההכרה באירוסיו למגי והדירו אותה מצוואתו. מגי איבדה את האדם שעודד אותה לעזוב את עסקי הסיאנסים, ובמקביל נותרה ללא הביטחון הכלכלי שיכלה לקוות לו מן הקשר.

מותו של קיין והיחס שקיבלה ממשפחתו העמיקו את מצוקתה של מגי. היא החליטה לנטוש את הספיריטואליזם והתגיירה, לא במובן של הצטרפות ליהדות אלא במובן הדתי של המרת אמונתה, לקתוליות, מתוך רצון לכבד את זכר אהובה. ההחלטה סימנה התרחקות מן התנועה שבזכותה התפרסמה ושעמה זוהתה במשך שנים. בהדרגה גיבשה מגי החלטה נוספת, מרחיקת לכת הרבה יותר: לחשוף בפומבי את המנגנון שבאמצעותו נוצרו הנקישות המסתוריות.

1888: הווידוי שהרעיד את עולם הספיריטואליזם

בשנת 1888 עלתה מגי פוקס לבמה בפני קהל של כאלפיים בני אדם. הפעם לא התכוונה להציג מסרים מן העולם שמעבר, אלא להסביר כיצד הצליחה היא עצמה ליצור אותם במשך שנים. לעיני הצופים הדגימה את השיטה ששימשה את האחיות להפקת הנקישות, באמצעות תנועות של כפות הרגליים ופרקי האצבעות. בכך חשפה את המנגנון הפשוט שעמד מאחורי התופעה שהפכה אותה ואת אחיותיה למפורסמות.

הווידוי עורר תשומת לב עצומה בעיתונות. במקום להתמקד רק במשמעות ההיסטורית של החשיפה, חלק מן הדיווחים תיארו את המחזה שבו אישה חולצת את נעליה ומכופפת את אצבעות רגליה בפני קהל גדול כמשהו מגוחך ומביך. אחד התיאורים הציג אותה כאלמנה בת שלושים, אף שהגיל הזה אינו מתיישב עם העובדה שבשנת 1848 כבר הייתה בת 14, וגם הכינוי אלמנה אינו תואם את העובדה שנישואיה לקיין מעולם לא התקיימו. הסתירה הזאת מלמדת על הצורך להבחין בין פרטי הפרשה לבין האופן שבו תוארה בעיתונות התקופה.

מבחינת הספקנים, הווידוי היה רגע של ניצחון. במשך שנים הם טענו שהנקישות אינן ראיה לקיומן של רוחות, וכעת אחת הדמויות המרכזיות בתנועה הודתה שהן נוצרו במכוון. אלא שהמאמינים לא מיהרו לקבל את דבריה. חלקם האשימו את מגי בבגידה, ואחרים טענו שהרוחות היו אמיתיות, אך האבל על מות אהובה בלבל את דעתה וגרם לה להתכחש לכוחותיה.

התגובות האלה חשפו את עוצמת האמונה שהתפתחה סביב האחיות פוקס. כאשר אחת ממייסדות התופעה הסבירה כיצד בוצעה התרמית, חלק מן המאמינים העדיפו לפרש את ההודאה עצמה כתוצאה של מצוקה נפשית. בעיניהם, העובדה שמגי הציגה את המנגנון הפיזי של הנקישות לא הוכיחה בהכרח שכל החוויות הרוחניות היו מזויפות. התנועה כבר התקיימה מעבר לשליטתן של שלוש האחיות, והאמונה בה לא הייתה תלויה עוד רק בעדותן האישית.

1889: גם הווידוי עצמו לא החזיק מעמד

כשנה לאחר החשיפה הפומבית חזרה מגי בה מן ההודאה. היא הייתה נתונה בקשיים כלכליים, ובשנת 1889 הודיעה מחדש על תמיכתה בספיריטואליזם. הנסיגה סיפקה למאמינים טיעון נוסף נגד מי שהציגו את הווידוי כהוכחה סופית לתרמית. מבחינתם, חזרתה של מגי לתנועה אפשרה לטעון שההודאה הקודמת לא הייתה אמינה מלכתחילה.

עבור מגי עצמה הייתה זו תפנית נוספת בחיים שהתנהלו בין הצלחה ציבורית לבין מצוקה אישית. בילדותה הייתה שותפה ליצירת מתיחה, בנעוריה הפכה למדיומית מפורסמת, ובבגרותה ניסתה להתרחק מן העולם שבנה את פרסומה. כאשר חשפה את התרמית, לא הצליחה לשכנע את כל מי שהאמינו בה, וכאשר חזרה בה, לא מחקה את הדברים שכבר אמרה. הסתירות בין ההצהרות השונות הפכו לחלק בלתי נפרד מסיפורה של משפחת פוקס.

1890 עד 1892: סוף עצוב לשלוש האחיות

ליאה פוקס מתה בשנת 1890. שנתיים לאחר מכן מתו גם מגי וקייט, בהפרש של חודשים אחדים זו מזו. שתיהן הלכו לעולמן כשהן חסרות אמצעים וסובלות מהתמכרות לאלכוהול, לאחר שנים של הופעות, מתחים משפחתיים וקשיים אישיים. סופן היה רחוק מאוד מן ההצלחה המסחרית שהבטיחה המתיחה כאשר החלה להתפרסם ארבעה עשורים קודם לכן.

האחיות לא זכו לראות את מלוא היקפה של התנועה שהתפתחה בעקבות הופעותיהן. הן היו בין הדמויות הראשונות שהפכו את התקשורת עם רוחות למופע ציבורי רחב היקף, אך במהלך חייהן איבדו בהדרגה את השליטה בתופעה שיצרו. מדיומים אחרים החלו להציע שירותים דומים, והעניין הציבורי בתקשורת עם המתים המשיך להתקיים גם לאחר חשיפת התרמית. מותן של שלוש האחיות לא הביא לסיומה של התנועה, משום שהספיריטואליזם כבר רכש לעצמו קהל מאמינים עצמאי.

כיצד הפכה מתיחת ילדות לתנועה רוחנית בינלאומית?

הספיריטואליזם התפתח בתקופה שבה משפחות רבות חוו אובדן בעקבות מלחמות, מגפות ואסונות. מלחמת האזרחים האמריקאית ומגפת השפעת של 1918 היו בין האסונות הגדולים שהותירו אחריהם אנשים שביקשו לדעת מה עלה בגורל יקיריהם המתים. עבור חלק מן המשפחות, האפשרות לשמוע מסר מן העולם שמעבר הציעה נחמה שהמציאות לא יכלה לספק. הביקוש הזה אפשר למדיומים, למרפאים ולמגידי עתידות להמשיך ולפעול גם כאשר התרבו העדויות על מעשי הונאה.

היחס לתופעה נותר שנוי במחלוקת. תומכי הספיריטואליזם האמינו שהמדיומים מסייעים לאנשים להתמודד עם האבל ומעניקים להם אפשרות לשמור על קשר עם מי שאיבדו. מבקריהם טענו שמדובר בניצול רגשותיהם של אנשים פגיעים, המבקשים נחמה לאחר מות יקיריהם. המחלוקת הזאת לא נפתרה באמצעות הודאתה של מגי, מפני שהיא נגעה גם לשאלה רחבה יותר: עד כמה אנשים מוכנים להאמין בהבטחה לנחמה כאשר אין דרך ודאית לאמת אותה.

ארתור קונן דויל והניסיון להגן על האחיות פוקס

אחד מתומכיה הבולטים של התנועה היה הסופר סֶר אַרְתוּר קוֹנַן דוֹיְל, יוצרו של הבלש הספרותי שרלוק הולמס. אף שהיה מוכר בזכות דמות בלש הנשענת על היגיון ועל בחינה מדוקדקת של ראיות, דויל עצמו היה מאמין נלהב בספיריטואליזם. בשנת 1922 פרסם מאמר שבו ניסה להוכיח שכישוריהן של האחיות פוקס היו אמיתיים. העובדה שהמשיך להגן עליהן עשרות שנים לאחר הווידוי הפומבי של מגי המחישה את כוח המשיכה של התנועה גם בקרב אנשים בעלי שם והשכלה.

עד אותה תקופה כבר חדל הספיריטואליזם להיות עיסוק שולי של חוגים מיסטיים מצומצמים. סיאנסים, תקשורת עם רוחות וניסיונות לתעד תופעות על טבעיות הפכו לתחומי עניין מוכרים בחברה. גם הצילום שימש חלק מן הניסיונות להציג ראיות לקיומו של עולם בלתי נראה, ובשנת 1909 תועד צילום רוחות המיוחס לאַלְבֶּר דֶה רוֹשָׁה (Albert de Rochas). המדיום השתנה מן הנקישות ברצפת העץ אל אמצעים חדשים, אך השאלה המרכזית נותרה דומה: האם ניתן ליצור קשר עם המתים, או שמדובר בתופעות שאנשים מפרשים בהתאם לאמונותיהם?

הסיפור שנשמר גם בתמונות ובציורים

התפתחות הספיריטואליזם במאה ה-19 ניכרת גם בתיעוד החזותי שנוצר סביבו. ציורו של רִיכַרְד בֶּרְג (Richard Bergh), ״סיאנס היפנוטי״ (Hypnotic Seance), משנת 1887, מציג את העיסוק במצבי תודעה ובתופעות רוחניות, והוא שמור במוזיאון הלאומי של שוודיה בסטוקהולם. תצלום בית משפחת פוקס בהיידסוויל משנת 1848 מתעד את המקום שבו החלה הפרשה, ואילו תצלום של מגי וקייט משנת 1852, השמור באוסף החברה ההיסטורית של מיזורי, מציג את שתי האחיות בתקופה שבה כבר היו מוכרות לציבור. ליתוגרפיה נוספת משנת 1852 מציגה את שלוש האחיות יחד, וממחישה את האופן שבו הפכו לדמויות ציבוריות המזוהות עם תנועה רוחנית חדשה.

גם דמויות אחרות הקשורות לסיפור הונצחו ביצירות אמנות ובמסמכים חזותיים. בשנת 1859 צייר תוֹמָאס הִיקְס את אלישע קנט קיין, החוקר שהתאהב במגי וניסה להרחיקה מן הספיריטואליזם; היצירה מופיעה באוסף של פיקוד ההיסטוריה והמורשת של הצי האמריקאי. כרוז אנטי-ספיריטואליסטי משנת 1865 מעיד על ההתנגדות הציבורית לתנועה, ואילו צילום הרוחות של אלבר דה רושה משנת 1909 ממחיש את המשך הניסיונות להציג ראיות חזותיות לתופעות על טבעיות. התמונות והיצירות הללו מתעדות צדדים שונים של הפרשה: האחיות עצמן, האנשים שנקשרו בחייהן, ההתנגדות הציבורית והאמונה שהמשיכה להתפתח גם לאחר מותן.

המורשת של האחיות פוקס: כשהאמונה נעשית גדולה ממי שיצר אותה

האחיות פוקס לא המציאו את האמונה ברוחות, וגם לא היו הראשונות שטענו כי אפשר ליצור קשר עם המתים. החידוש המרכזי שלהן היה הפיכת התקשורת הזאת למופע ציבורי שהוצג בפני מאות אנשים, ולאחר מכן לעיסוק מסחרי שהגיע לקהלים רחבים. השילוב בין נקישות מסתוריות, מסרים לכאורה מן העולם שמעבר והאפשרות להשתתף בסיאנס יצר חוויה שהייתה נגישה גם למי שלא השתייכו לחוגים מיסטיים. ליאה זיהתה את האפשרות הכלכלית, ומגי וקייט הפכו, כמעט בעל כורחן, לפנים המוכרות של התופעה.

סיפורן חושף גם את המחיר ששילמו הנשים שהפכו לסמליה של התנועה. מגי וקייט היו ילדות כאשר החלו להופיע, ובמשך שנים נדרשו לשמר את האמונה בכוחותיהן מול קהל שלא תמיד הסתפק בהופעה אחת. שתיהן סבלו מהתמכרות לאלכוהול, והיחסים בין האחיות התערערו ככל שההצלחה המסחרית גברה. כאשר מגי ניסתה לחשוף את האמת, היא גילתה שהציבור אינו בהכרח מוכן לקבל אותה, במיוחד כאשר ההסבר מאיים על אמונה שהעניקה לאנשים תקווה ונחמה.

בשנת 1848 הספיקו כמה נקישות ברצפת עץ כדי להפחיד שכן ולהסעיר משפחה אחת. ארבעים שנה לאחר מכן כבר נדרשו אלפיים צופים כדי לשמוע את ההסבר לאותן נקישות, וגם הם לא היו סוף הסיפור. ליאה מתה ב-1890, מגי וקייט ב-1892, אך הספיריטואליזם המשיך להתקיים ולמשוך אליו מאמינים חדשים. האחיות הצליחו לחשוף את התרמית שיצרו, אך לא הצליחו להחזיר את האמונה אל חדר השינה הקטן שבו החלה.

אם סיפורן של האחיות פוקס עורר בכם עניין, תוכלו להמשיך לקרוא ב-HistoryIsTold על תרמיות היסטוריות, תנועות רוחניות ואנשים שהשפיעו על העולם בדרכים שלא התכוונו אליהן. אפשר גם לשתף את הכתבה עם מי שמתעניין בהיסטוריה של האמונה בעל טבעי.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.