טופאק שאקור היה בן 25 כשארבעה קליעים הפכו אותו מכוכב היפ-הופ עצום למיתוס אמריקאי ואת רציחתו לאחת התעלומות הידועות בתרבות הפופ. ■ שלושים שנה אחר כך התברר שהדרך לפענוח לא עברה דרך ראיית זהב חדשה, אלא דרך אדם שהיה במכונית הרוצחים, דיבר במשך שנים ולבסוף אף כתב ספר על מה שידע.
יש תעלומות שהזמן פותר, ויש תעלומות שהזמן משמר כמו חרק בענבר. רצח טוּפָּאק שָאקוּר השתייך במשך שלושה עשורים לסוג השני. בלילה של 7 בספטמבר 1996, בצומת מואר של לאס וגאס, במקום שבו בתי קזינו מבטיחים שהמזל עשוי להשתנות בתוך שניות, עצרה מכונית ב.מ.וו שחורה ברמזור. במושב הנוסע ישב אחד האנשים המפורסמים ביותר במוזיקה האמריקאית. לצדו, מאחורי ההגה, ישב מַרִיוֹן "סוּג'" נַייט, האיש שעמד בראש חברת התקליטים דת' רואו. מכונית קדילאק לבנה התקרבה מימין. חלון נפתח, יריות נשמעו, והחיים של טופאק שאקור החלו להימדד בשישה ימים שנותרו לו. ארבעה קליעים פגעו בו על פי התיאור המפורט של זירת הירי, בהם שניים בחזה, אחד בזרוע ואחד בירך; נייט נפצע אך שרד. ב-13 בספטמבר מת שאקור בבית החולים. הוא היה בן 25.
במשך שנים נדמה היה שהמקרה נידון להישאר בדיוק כפי שהאמריקאים אוהבים את המיתוסים שלהם: מעט עובדות, הרבה עשן, רשימת חשודים ארוכה מספיק לסדרת תעודה, ושפע אנשים שיודעים בוודאות גמורה מי עשה זאת כל עוד אין צורך להוכיח דבר בבית משפט. רצח טופאק התמזג ביריבות בין החוף המזרחי לחוף המערבי, במלחמות כנופיות, בעסקי התקליטים, ברצח כריסטופר וולאס, הידוע כדה נוטוריוס בי.איי.ג'י., פחות מחצי שנה לאחר מכן, ובהדרגה גם בתעשייה שלמה של ספרים, סרטים, פודקאסטים ותיאוריות קשר. אולם ב-31 באוגוסט 2026, כמעט שלושים שנה לאחר הירי, חבר מושבעים בלאס וגאס מצא את דוויין "קֶפִי דִי" דֵיוִויס, לשעבר מנהיג כנופיה בדרום קומפטון קריפס, אשם ברצח מדרגה ראשונה. דייוויס לא היה האיש שהתביעה טענה כי לחץ על ההדק. הוא היה, לטענתה, האיש שסידר את הנשק, השתתף במרדף והיה המפקד בשטח של פעולת הנקם. החוק בנבדה אינו דורש מהאדם שהורשע ברצח להיות דווקא זה שאצבעו נגעה בהדק. די בכך שסייע, עודד, ארגן או הניע את הפשע כדי שיועמד לדין כמבצע עיקרי. המשפט שהחל ב-10 באוגוסט 2026 הסתיים בהרשעה ב-31 באוגוסט.
אבל מדוע ארבעה גברים בקדילאק לבנה חיפשו את טופאק שאקור ברחובות לאס וגאס? ובכן, צריך להתחיל הרבה לפני הרמזור. למעשה, צריך להתחיל בילד שהיה אמור להיות, לפי הרושם הציבורי שנוצר סביבו שנים אחר כך, הדבר האחרון שאנשים דמיינו כששמעו את המילה "גנגסטה": ילד שקרא שירה, למד משחק, רקד בלט, שיחק שייקספיר, ניגן בכינור, גדל בתוך מסורת פוליטית מהפכנית וידע מגיל צעיר מאוד שהבמה יכולה להיות גם מפלט וגם נשק.
לפני 2Pac: ילד הפנתרים השחורים
טוּפָּאק אָמָרוּ שָאקוּר נולד ב-16 ביוני 1971 בניו יורק. כאן כבר מתחילה בעיה קטנה, מאלו שהיסטוריונים אוהבים יותר מעורכים: יש שמציבים את מקום לידתו בהארלם או במזרח הארלם, בעוד אנציקלופדיה בריטניקה מציינת את ברוקלין. גם סדר שמותיו מופיע בכמה גרסאות. הוא נולד בשם לסיין פאריש קרוקס או פאריש לסיין קרוקס, ובגיל שנה שינתה אמו את שמו לטופאק אמארו שאקור, על שמו של המהפכן הפרואני טופאק אמארו השני.
אמו, אַפֶנִי שָאקוּר, שנולדה בשם אליס פיי ויליאמס, הייתה פעילה במפלגת הפנתרים השחורים. אביו הביולוגי, ויליאם "בילי" גרלנד, היה קשור אף הוא לתנועה, וטופאק כמעט שלא היה עמו בקשר בילדותו. העולם שאליו נולד לא היה עולם שבו פוליטיקה הייתה נושא לשיחה מנומסת בארוחת ערב. היא הייתה עניין של מעצרים, משפטים, מהפכה, מעקב משטרתי ולעתים גם מאסר.
אפני נעצרה ב-1969 יחד עם פעילים אחרים במה שנודע כמשפטם של חברי הפנתרים בניו יורק. היא הואשמה בתכנון התקפות על תחנות משטרה ואתרים נוספים, ולבסוף זוכתה. היא הייתה בהיריון במהלך ההליך המשפטי והגנה על עצמה בבית המשפט. מאוחר יותר נכנס לחיי המשפחה מוּטוּלוּ שָאקוּר, פעיל פוליטי ומטפל בדיקור שהיה קשור לצבא השחרור השחור. גם הוא עתיד היה להיכלא: לאחר שוד חמוש ב-1981 הוכנס לרשימת עשרת המבוקשים ביותר של הבולשת הפדרלית, נעצר ב-1986, הורשע ב-1988 בעבירות סחיטה ונידון לשישים שנות מאסר. הוא מת ב-2023. זו הייתה, במילים אחרות, משפחה שבה המילים "מערכת", "דיכוי", "משטרה", "כלא" ו"מהפכה" לא הגיעו אל הילד מספרי לימוד. הן ישבו בסלון.
אלא שהאידאולוגיה הגדולה לא שילמה את שכר הדירה. ילדותו של טופאק הייתה רצופה מעברים, עוני ולעתים חוסר יציבות קיצוני. אפני התמכרה לקראק, המשפחה נזקקה לקצבאות ולעתים התמודדה עם מחסור בדיור. בתוך הכאוס הזה מצא טופאק נתיב אחר: אמנויות הבמה. בסביבות גיל 12 הופיע בהפקה של "צימוק בשמש". אחר כך למד משחק, שירה, מוזיקה וריקוד. הוא תואר כנער שלמד גם ג'אז וכינור, הופיע במחזות שייקספיר ואף גילם את מלך העכברים ב"מפצח האגוזים". קשה שלא ליהנות מהאירוניה ההיסטורית: האיש שדן קווייל עתיד היה להציג כסימפטום מוזיקלי של התמוטטות החברה האמריקאית התחיל, בין היתר, כנער עם כינור, שייקספיר ובלט ברזומה.
ב-1986 התיישבה המשפחה בבולטימור, וטופאק התקבל לבית הספר לאמנויות של בולטימור. הוא הצטיין, ולימים תיאר את התקופה כאחת החופשיות בחייו. שם פגש את ג'אדה פינקט, שלימים נודעה כג'אדה פינקט סמית'. הקשר ביניהם היה עמוק ונמשך גם לאחר שעזב את העיר. בבית הספר קיבל טופאק חינוך כמעט קלאסי באופיו: תיאטרון, שירה, מוזיקה, טקסטים דרמטיים. הוא ידע לקרוא את רומיאו ויוליה כמחזה על שני מחנות יריבים, ובהמשך חי בתוך גרסה מודרנית, אמריקאית ומדממת בהרבה של אותו מבנה. משפחתו עברה שוב, הפעם למרין סיטי שבקליפורניה, לפני שסיים את לימודיו. שם מצא את הרחוב. הוא מכר סמים בשעה שאמו קנתה אותם, הסתבך בעולם הכנופיות והחל לנסח את הסתירה שתלווה אותו עד מותו: צעיר בעל השכלה אמנותית ורגישות פוליטית שחי בתוך מציאות שבה אלימות איננה מטפורה אלא שירות מקומי נפוץ.
ליילה שטיינברג והדרך אל המיקרופון
בגיל 17 פגש טופאק את לֵיילָה שְטַיינְבֶּרְג, דמות שעשויה להיראות כאילו נכתבה במיוחד לצורך ביוגרפיה מסוג זה. אמה הייתה פעילה ממוצא מקסיקני-טורקי, אביה עורך דין פלילי יהודי ממוצא פולני, והיא ניהלה באוקלנד סדנת שירה מדוברת בשם "Microphone Sessions". שטיינברג גדלה, לדבריה, מתוך מבט קרוב על מערכת המשפט ועל הלחצים החברתיים והכלכליים המסוגלים להפוך צעירים בסיכון לעבריינים. בטופאק היא ראתה כמעט את כל הסתירות האלה מרוכזות באדם אחד: רחוב ופוליטיקה, כעס ותרבות, כישרון גולמי והיכרות אינטימית עם חוסר צדק. היא הפכה למנטורית ולמנהלת ראשונה, וטופאק אף התגורר תקופה עם משפחתה. השניים נשארו קרובים עד מותו.
ב-1990 הצטרף לדיגיטל אנדרגראונד. תחילה לא ככוכב אלא כרקדן, איש צוות וראפר שעדיין מחפש את הרגע שבו מישהו יסכים לתת לו את המיקרופון. הרגע הגיע ב-"Same Song", שיר שנכלל גם בסרט "Nothing but Trouble".
משם הדרך לאלבום הראשון הייתה קצרה. בנובמבר 1991 יצא "2Pacalypse Now". אם היה מי שחשב שהרקדן הצעיר יסתפק במסיבות ובפזמונים, האלבום הבהיר אחרת. הוא עסק בגזענות, באלימות משטרתית, בעוני, בהיריון של נערות, במציאות של צעירים שחורים ובאחריותה של החברה למציאות הזאת. "Brenda's Got a Baby" סיפר על ילדה הרה בתוך מערכת שכמעט אינה מבחינה בקיומה; "Trapped" ו-"Words of Wisdom" עסקו בתחושה שהחיים בשכונות השחורות הם מלכודת פוליטית ולא רק כישלון אישי.
דן קווייל, אז סגן נשיא ארצות הברית, תקף את האלבום וטען שאין מקום לתקליט כזה בחברה. זו הייתה אחת מאותן מחוות פוליטיות שבהן איש ציבור מעניק לאמן צעיר בדיוק את הפרסום שאותו הוא מבקש למנוע ממנו. טופאק קיבל לפתע חותמת איכות כמעט מושלמת לקהל צעיר: הממסד המבוגר פוחד ממנו. גם כאן הסתתרה אחת הסתירות המרכזיות בדמותו. הוא לא היה רק ראפר שמתאר את הרחוב, וגם לא רק מטיף פוליטי. הוא ידע היטב שהפרובוקציה מוכרת, אך התעקש שהכיעור שהוא מתאר אינו המצאה לצורכי בידור. החיים, אמר בריאיון, אינם כולם יפים, וכאשר הוא מדבר על נושאים רגישים אנשים נוטים להתעלם מהם. הקריירה שלו נולדה מן המתח הזה.
משורר, כוכב, עבריין, שחקן – ולעתים הכול באותו שבוע
האלבום השני, "Strictly 4 My N.I.G.G.A.Z…", יצא ב-1993 והרחיב את הקהל שלו. "I Get Around" הפך ללהיט קליל יותר, בעוד "Keep Ya Head Up" הציג צד תומך ומעצים כלפי נשים. הסתירה לא נעלמה. להפך, היא נעשתה שיטה אמנותית. טופאק יכול היה לכתוב שיר מלא חמלה לנשים ובמקום אחר להשתמש בשפה מיזוגינית; לדבר על אחריות קהילתית ובאותו זמן לטפח דימוי של "ת'אג"; לגנות אלימות ממסדית ובמקביל להיקלע בעצמו לעימותים אלימים.אבל אי אפשר להבין את טופאק באמצעות ניסיון לבחור איזו מגרסאותיו הייתה "האמיתית". כולן היו אמיתיות, לעתים באופן לא נוח. מורשתו, כך מתארים אמנים שהושפעו ממנו, לא נבעה משלמות מוסרית אלא מן העובדה שהוא חשף את הסתירות בלי לנסות תמיד לפתור אותן.
במקביל התפתחה קריירת המשחק. הוא הופיע ב-"Juice", ב-"Poetic Justice" לצד ג'נט ג'קסון, ב-"Above the Rim", ובהמשך בסרטים "Bullet", "Gridlock'd" ו-"Gang Related". המשחק לא היה תחביב צדדי. הוא היה קשור ישירות לילד שלמד תיאטרון בבולטימור. גם אנשים שהכירו אותו דרך המוזיקה בלבד נטו לשכוח עד כמה טבעית הייתה עבורו המצלמה. אילו חי עוד כמה עשורים, כמה מן האנשים שהכירו אותו סברו שייתכן שהקריירה שלו הייתה נעה עמוק יותר אל הקולנוע, ואחרים אף דמיינו מסלול פוליטי. אלה כמובן השערות, והיסטוריה אינה חייבת לטפח קריירות חלופיות למתים, אך הן מלמדות עד כמה רבים סביבו ראו בו יותר מראפר.
הקריירה האמנותית התקדמה במהירות מסחררת, וגם התיקים המשפטיים. ב-1992 נהרג ילד בן שש, קאעיד ווקר-טיל, מירי אקדח שנפל במהלך עימות במרין סיטי. טופאק לא הואשם בפלילים במקרה, אך הוגשה תביעה אזרחית שהסתיימה בפשרה. ב-1993 הסתבך באטלנטה בירי שבו נפצעו שני שוטרים שלא היו בתפקיד; האישומים נגדו בוטלו לאחר שהתברר שהשוטרים שתו ושהנסיבות היו מורכבות בהרבה מן הכותרות הראשונות. באותה שנה הוא הואשם בתקיפה הקשורה לבמאי אלן יוז, וב-1994 ריצה 15 ימי מאסר בעקבות המקרה. נהג לימוזינה האשים אותו בתקיפה, ותביעות אזרחיות נוספות ניסו לקשור את המוזיקה שלו לאלימות שביצעו אחרים. אלמנתו של שוטר מטקסס שנרצח על ידי רונלד ריי הווארד תבעה את טופאק בטענה שמוזיקתו הסיתה לפעולה אלימה; במקרה אחר שני נערים בני 17 במילווקי שהרגו שוטר טענו שהושפעו ממוזיקתו. הסוגיה הייתה רחבה מטופאק עצמו: האם אמן אחראי למעשים שמבצעים אנשים המאזינים לו, או שהחברה, בנוחות ראויה לציון, מעדיפה להעמיד לדין את הפסקול במקום את המציאות?
הפרשה הקשה ביותר מבחינה משפטית הייתה אישום בתקיפה מינית בעקבות אירוע בחדר מלון בניו יורק בנובמבר 1993. טופאק טען שלא אנס את המתלוננת, אך הורשע בעבירת מין ונידון למאסר. הוא ריצה כשמונה או תשעה חודשים. בשיחה מאוחרת יותר הכיר לפחות בכישלון מוסרי מסוג אחר: לדבריו, גם אם לא ביצע את האונס שיוחס לו, הייתה עליו חובה להגן על האישה שנכחה בסביבתו והוא לא מילא אותה. זו הבחנה חשובה, משום שהיא אינה מזכה אותו ואינה הופכת את הפרשה לסיפור נוח. היא מציגה אדם שניסה לנסח בדיעבד את הפער בין מה שלטענתו עשה לבין מה שהיה עליו לעשות.
הירי הראשון והאויב החדש
ב-30 בנובמבר 1994, בעוד עננת המשפט הפלילי תלויה מעליו, הגיע טופאק לבניין במנהטן שבו שכן אולפן ההקלטות Quad. בלובי הותקף במהלך שוד ונורה חמש פעמים. הוא שרד. האירוע הזה, יותר מכל אירוע אחר לפני לאס וגאס, שינה את האופן שבו ראה את העולם סביבו. באולפן שהו באותו זמן שון "פאף דדי" קומבס וכריסטופר "ביגי" וולאס. טופאק השתכנע שהם ידעו מראש על ההתקפה, או לכל הפחות ידעו יותר מכפי שסיפרו. ביגי וקומבס הכחישו.
עד לאותו שלב טופאק וביגי היו חברים. לאחר הירי נולדה עוינות שהפכה מהר מאוד לדבר גדול משני אנשים. שירו של ביגי "Who Shot Ya?" נתפס אצל טופאק כלעג מכוון, גם אם הצד השני הכחיש זאת. היריבות השתלבה בעימות מסחרי ותרבותי בין סצנות ההיפ-הופ של ניו יורק ולוס אנג'לס ובין חברות התקליטים Bad Boy ו-Death Row. בטקס פרסי Source ב-1995 עקץ סוּג' נייט את שון קומבס בפומבי. ביוני 1996 השיב טופאק ב-"Hit 'Em Up", מתקפה מוזיקלית חריפה על ביגי, קומבס ואמנים נוספים. כעת כבר לא היה מדובר במחלוקת מוזיקלית שאפשר לפתור באמצעות ביקורת אלבומים. שפת השירים והשפה של הרחוב החלו להישמע דומות מדי.
התקשורת תרמה את שלה. שערים וכתבות הציגו "מזרח נגד מערב" כמעט כאילו מדובר במלחמת אזרחים עם לוחות הופעות. זה היה נרטיב מצוין למכירת מגזינים, אך הוא הפך מציאות מורכבת לסיפור דו-מחני שקל מאוד להבין וקשה מאוד לעצור. מתחת למותגים ולדיסים פעלו קשרים ממשיים עם כנופיות. Death Row הייתה קשורה לאנשים המזוהים עם Mob Piru, פלג של ה-Bloods, בעוד סביב היריבים הופיעו אנשי Crips. ברגע הזה ההבדל בין יחסי ציבור של ראפרים לבין קוד נקמה של כנופיות נעשה מסוכן במיוחד.
הכלא, סוּג' נייט והעסקה עם דת' רואו
כאשר טופאק ישב בכלא, האלבום "Me Against the World" יצא ב-1995 והגיע להצלחה עצומה. קשה למצוא תמונה מדויקת יותר של הפרדוקס בקריירה שלו: האמן כלוא, אך האלבום חופשי לטפס במצעדים. אז הגיע סוּג' נייט. ראש Death Row הציע לסייע בשחרורו בערבות, בתמורה לכך שטופאק יחתום בחברה. סכום הערבות מופיע בין כ-1.2 לכ-1.4 מיליון דולר. המספר המדויק פחות חשוב מן העסקה עצמה. באוקטובר 1995 יצא טופאק מהכלא ונכנס לאחד המותגים האגרסיביים ביותר בתולדות ההיפ-הופ. זה מעין "עסקה עם השטן". אם כך הרגיש באמת, השטן לפחות החזיק מחלקת שיווק מצוינת.
התוצאה הראשונה הייתה "All Eyez on Me", אלבום כפול שיצא בפברואר 1996. הוא היה גדול, ראוותני, תזזיתי ומסחרי בהרבה מהחומרים המוקדמים שלו. "California Love", בשיתוף ד"ר דרה, הגיע למקום הראשון. גם "How Do U Want It" הגיע לצמרת. בתוך חודשים נמכר האלבום במיליוני עותקים ולימים הוכר כאלבום יהלום. הוא הפך את טופאק מכוכב גדול לתופעה. בעת מותו, האלבום עדיין היה במצעדים וכבר נמכר בכחמישה מיליון עותקים. לאורך הקריירה והפרסומים שלאחר מותו נמכרו יותר מ-75 מיליון תקליטים ברחבי העולם, והוא הפך לאחד מאמני המוזיקה הנמכרים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20.
בתוך פחות משנה מאז שחרורו מהכלא עבד טופאק בקצב כמעט לא סביר. הוא הקליט עשרות שירים, צילם סרטוני מוזיקה, השתתף בשלושה סרטים והקליט חומרים לאלבום "The Don Killuminati: The 7 Day Theory" תחת הכינוי Makaveli. ההקלטות היו מהירות, לעתים בטייקים מעטים, והאווירה הלכה והתקדרה. הוא הקים סביבו את Outlawz, כתב, צילם, שיחק ורב כאילו פועל נגד שעון שרק הוא יכול לשמוע. בדיעבד קל מדי להפוך את הקצב הזה לנבואה. בזמן אמת, כנראה, הוא פשוט היה בן 25 שהאמין שיש לו הרבה מה לומר ולא הרבה סבלנות.
"Dear Mama": הצד שלא נכנס לדמות הגנגסטר
מי שמנסה לצמצם את טופאק לדמות אחת נתקל כמעט מיד ב-"Dear Mama". השיר, שהוקלט כמחווה לאפני שאקור, אינו מנסה להעלים את ההתמכרות שלה, את העוני או את הקושי. הוא עושה דבר מורכב יותר: מכיר בהם ובאותו זמן מודה לאם שהצליחה להחזיק משפחה בעולם שלא נתן לה הרבה כלים לעשות זאת. השיר נעשה לאחד הטקסטים המזוהים ביותר עם טופאק והוכנס למרשם ההקלטות הלאומי של ארצות הברית.
יש שמציעים השוואה מפתיעה במיוחד בין "Dear Mama" לבין השיר היידי-אמריקאי "My Yiddishe Momme". בשני המקרים, נטען, אדם שיצא מעוני מביט לאחור אל האם שהחזיקה את הבית ומבין בדיעבד את מחיר האהבה שקיבל. על כל פנים, באותה תקופה שבה נכלל "Dear Mama" במרשם הלאומי נכנסה אליו גם הקלטה יידית מוקדמת של תזמורת אייב אלנקריג. אין צורך להפוך מכאן את טופאק לבן אבוד של התיאטרון היידי. ההשוואה רק מעניינת דווקא משום שהיא מראה עד כמה המוטיב העתיק של בן המביט לאחור אל אמו מסוגל לחצות שכונות, שפות ומאות.
היו שטענו בנוגע ל-"Troublesome 96" ולשימוש לכאורה במנגינה המזוהה עם "התקווה" והציעו לראות בכך מעין רמז ל"ציונות עירונית" עבור אמריקה השחורה. אך זו רק הצעה פרשנית חריגה, לא מסקנה ביוגרפית. היא משתלבת, עם זאת, בתמונה רחבה יותר. טופאק היה אמן שספג השפעות רבות, קרא, למד תיאטרון והשתמש במיתוסים, בדימויים היסטוריים ובשפה פוליטית כדי לתאר מציאות מקומית.
7 בספטמבר 1996: ערב שמתחיל באגרוף
טופאק הגיע ללאס וגאס ב-7 בספטמבר 1996 כדי לצפות בקרב בין מייק טייסון לברוס סלדון במלון MGM Grand. טייסון היה חברו. הקרב עצמו הסתיים במהירות. האירוע שהפך לחשוב באמת התרחש לאחריו, במסדרון המלון. טְרֶבוֹן "טְרֶה" לֵיין (Trevon "Tre" Lane), שהיה קשור ל-Mob Piru ולדת' רואו, הבחין באוֹרְלַנְדוֹ "בֵּייבִּי לֵיין" אַנְדֶרְסוֹן (Orlando "Baby Lane" Anderson), חבר South Side Compton Crips. אנדרסון ואנשים הקשורים אליו היו מעורבים קודם לכן בניסיון לקחת מליין מדליון של Death Row בחנות נעליים בקליפורניה.
ליין הצביע על אנדרסון. טופאק ניגש אליו, שאל שאלה קצרה, הכה אותו, ובתוך שניות הצטרפו אנשי הפמליה. מצלמות האבטחה תיעדו את התקיפה. זהו פרט מכריע, משום שהרצח שאירע שעות אחר כך לא נדרש עוד לתיאוריות ענק על תעשיית המוזיקה כדי לקבל מניע מיידי. לאנדרסון היה דוד: דוויין "קפי די" דייוויס, מנהיג לשעבר ב-South Side Compton Crips. דייוויס תיאר את אנדרסון לא רק כאחיין אלא כמעט כאח וכבן. מנקודת מבטו של עולם הכנופיות, הפגיעה הפומבית באחיין לא הייתה רק קטטה. היא הייתה השפלה שדרשה תשובה.
טופאק חזר למלון לוקסור, סיפר לבת זוגו קִידָאדָה ג'וֹנְס (Kidada Jones) על הקטטה, החליף בגדים ויצא שוב. היעד היה Club 662, מועדון המזוהה עם נייט, שם היה אמור להיערך אירוע. לפני הירי צילם לֵאוֹנַרְד גֶ'פֶרְסוֹן (Leonard Jefferson) את אחת התמונות האחרונות שלו בחיים. טופאק נסע במושב הנוסע בב.מ.וו 750iL שחורה, נייט נהג. מכוניות של אנשי דת' רואו נעו סביבם.
בסביבות 23:00 עצרה יחידת אופניים משטרתית את הב.מ.וו בשל מוזיקה חזקה ולוחית רישוי שלא הייתה מותקנת. הלוחית נמצאה בתא המטען, והשניים שוחררו ללא דו"ח. זמן קצר אחר כך עצרו ברמזור סמוך למלון Maxim. שתי נשים במכונית משמאל החליפו כמה מילים עם טופאק, והוא הזמין אותן להגיע למועדון. אלו היו רגעים שגרתיים כמעט באופן מעליב. דקות אחר כך, בסביבות 23:15, הגיע הרמזור בצומת Flamingo Road ו-Koval Lane.
הקדילאק הלבנה
מכונית קדילאק לבנה ובה ארבעה גברים התקרבה לצד הימני של הב.מ.וו. בתוכה, לפי התביעה והעדויות המאוחרות, היו קפי די דייוויס, אורלנדו אנדרסון, דיאנדרה "ביג דרה" סמית וטרי "טי-בראון" בראון. בראון נהג. דייוויס ישב מלפנים. אנדרסון וסמית ישבו מאחור. מי מהם ירה בפועל נותר במשך השנים אחד הפרטים השנויים במחלוקת. דייוויס אמר בשלב מסוים שאנדרסון היה היורה. עד אחר טען דווקא שסמית לקח את האקדח משום שממקומו של אנדרסון לא היה קו ירי נוח. המשפט של 2026 לא חייב את התביעה לפתור את השאלה הזאת כדי להרשיע את דייוויס.
לפי אחת הגרסאות, בין לפחות 12 ל-13 יריות נורו לעבר הב.מ.וו. ארבע מהן פגעו בטופאק. אחד חדר לאזור החזה ופגע קשות בריאה. אחרים פגעו בגפיים. נייט נפצע בראש מרסיסים או פגיעה שטחית. הב.מ.וו, אף שנפגעה, המשיכה לנוע. נייט נסע עוד כקילומטר עד שהרכב נעצר שוב באזור Las Vegas Boulevard ו-Harmon Avenue. שוטרים ופרמדיקים הגיעו. טופאק פונה למרכז הרפואי האוניברסיטאי.
העדויות מן הדקות שלאחר הירי קיבלו כמעט מיד איכות מיתולוגית. אחד השוטרים שאל את טופאק מי ירה בו. לפי עדות מאוחרת שנשמעה במשפט, הוא השיב תחילה כי הם "יטפלו בזה", ביטוי שהולם היטב את הקוד שבו פעלו רבים מן האנשים סביבו. שוטר אחר, כריס קרול, טען שנים לאחר מכן שמילותיו האחרונות של טופאק אליו היו קללה קצרה. גם כאן, שלושים שנה של זיכרונות ומיתולוגיה מקשות להפריד בין רגע היסטורי לבין סיפור שהתלטש בשימוש.
בבית החולים הורדם טופאק והונשם. הריאה הימנית נפגעה קשות ולבסוף הוסרה. היו רגעים שבהם הרופאים נשמעו אופטימיים יותר, אך מצבו נותר חמור. קידאדה ג'ונס ביקרה אותו והשמיעה לו את "Vincent" של דון מקלין. לדבריה, הוא הגיב בנוכחותה במידה מסוימת. אנשי Outlawz ואחרים שמרו על בית החולים מחשש שמי שניסה להרוג אותו יחזור להשלים את העבודה. סוּג' נייט שוחרר מבית החולים ונחקר, אך אמר ששמע משהו ולא ראה דבר מועיל. ב-13 בספטמבר קרס גופו של טופאק. הוא סבל מכשל נשימתי ודום לב. אמו, אפני, הסכימה להפסיק את מאמצי ההחייאה. מותו נקבע בשעה 16:03. הוא היה בן 25.
נקמה שנמשכה דקות, חקירה שנמשכה עשורים
בימים שלאחר הירי פרץ גל אלימות בין South Side Compton Crips לבין Mob Piru. החקירה היתה סדרה של ירי ונקמות בקומפטון, עם הרוגים ופצועים. אורלנדו אנדרסון עצמו הפך במהירות לחשוד מרכזי ברצח טופאק. המשטרה פשטה על בתים ועצרה חברי כנופיות, אך אנדרסון לא הואשם. הוא הכחיש כל קשר לרצח ואף אמר ב-1997 שהוא מעריץ של טופאק. משפחת שאקור הגישה נגדו תביעה אזרחית לאחר שהוא עצמו תבע את עיזבונו של טופאק בעקבות הקטטה במלון. אף אחת מהתביעות לא הגיעה להכרעה משפטית מלאה. במאי 1998 נהרג אנדרסון בקרב יריות ליד מתקן שטיפת מכוניות בקומפטון.
אולי יעניין אותך
גם יתר יושבי הקדילאק מתו עם השנים. דיאנדרה סמית מת ב-2004, בגיל 30, מסיבות טבעיות. טרי בראון נהרג ב-2015 בירי בבית עסק למריחואנה רפואית. בכך נותר דייוויס האדם היחיד מבין ארבעת יושבי המכונית שהיה עדיין בחיים.
מדוע לא פוענח המקרה בשנות התשעים? התשובה אינה מסתכמת בסיבה אחת. משטרת לאס וגאס ספגה ביקורת על ניהול החקירה ועל כך שלא ניצלה בזמן קצוות חקירה שנגעו לקטטה ב-MGM, לקדילאק, לעדים ולחברי הפמליה. מן הצד השני, תרבות של אי-שיתוף פעולה פעלה כמעט בכל מקום. אנשים שהיו סמוכים מאוד לזירה לא רצו לדבר עם המשטרה. סוּג' נייט אמר מאוחר יותר שגם אילו ידע מי ירה, לא היה מוסר את השם למשטרה. יָאקִי קַדָאפִי (Yaki Kadafi), מחברי Outlawz שהיה באזור, נהרג בניו ג'רזי בנובמבר 1996 לפני שהליך הזיהוי בעניינו מוצה. עדים אחרים מסרו גרסאות חלקיות או סותרות.
האירוניה אכזרית למדי: פרשת רצח שהתפתחה בתוך עולם שבו שתיקה נחשבה לעיקרון של כבוד נותרה בלתי פתורה דווקא מפני שאנשים שמרו על העיקרון. במשך השנים אמרו חוקרים שוב ושוב כי הבעיה איננה בהכרח העדר חשודים, אלא העדר עדויות שאפשר להביא לבית משפט. לכולם היה סיפור. למדינה לא היה תיק.
וכך נולד המיתוס
לתוך החלל הזה נכנסה תרבות הפופ. התיאוריה המוכרת ביותר קשרה את הרצח ליריבות עם ביגי סמולס ושון קומבס. אחרים דיברו על דת' רואו, על סוּג' נייט, על שחיתות משטרתית, על אנשי כנופיות, על הזמנות רצח בתשלום ועל קנוניות שנפרשו מלוס אנג'לס ועד ניו יורק. ב-2002 פרסם העיתונאי צ'אק פיליפס תחקיר שטען כי רצח טופאק היה פעולת נקם של South Side Compton Crips וכי אורלנדו אנדרסון היה היורה. חוקר המשטרה גרג קיידינג הציג בהמשך טענות אחרות בנוגע להצעת תשלום מצד קומבס. קומבס ואחרים הכחישו טענות שנקשרו אליהם, ואף אחת מן הטענות הללו לא הפכה לקביעה שיפוטית במשפט דייוויס.
גם סוּג' נייט טיפח עם השנים גרסאות משלו, כולל הצעה שלפיה ייתכן שהירי כוון למעשה אליו. למיתולוגיה נוספה תעשייה של סרטים וסדרות: "Biggie & Tupac", "Murder Rap", "Death Row Chronicles", "Unsolved", סדרות תעודה על החקירה וסרטים ביוגרפיים. העובדה שביגי עצמו נורה למוות בלוס אנג'לס פחות משישה חודשים לאחר טופאק הפכה את שני הרציחות לזוג כמעט בלתי נפרד בדמיון הציבורי. שני הכוכבים נעשו, בעל כורחם, דמויות ראשיות בדרמה על חוף מזרחי וחוף מערבי שבה החיים עצמם היו קצרים יותר מהדיסקוגרפיה שלאחר המוות.
תיאוריות מוזרות יותר טענו שטופאק כלל לא מת. העובדה שהמשיכו לצאת אלבומים, שירים וסרטונים חדשים בשמו תרמה לאמונה בקרב חלק מהמעריצים שהוא מסתתר. הופעות "חדשות" שלו לאחר מותו, שירים שנשמעו כמעט נבואיים ואפילו דיווחים שגויים על אנשים שחשבו שראו אותו הפכו את המוות למשהו שחלק מן הקהל סירב לקבל. ב-2012, כאשר דמות הולוגרפית של טופאק הופיעה לצד ד"ר דרה וסנופ דוג בפסטיבל קואצ'לה, הטכנולוגיה העניקה למיתוס עוד רגע מצמרר: הכוכב שמת ב-1996 חזר לבמה מול קהל שניכר שחלק ממנו היה צעיר מדי מכדי לזכור אותו בחיים.
קפי די מדבר
ובינתיים היה אדם אחד שחי, ידע והלך ונעשה דברן יותר ויותר. דוויין דייוויס היה מוכר לחוקרים במשך שנים. הוא היה דודו של אורלנדו אנדרסון, חבר ותיק ב-South Side Compton Crips ואחד מארבעת האנשים שהיו בקדילאק. בשלב כלשהו במסגרת חקירות פדרליות ומשטרתיות הוא מסר גרסאות על רצח טופאק. כאן קיימת סתירה כרונולוגית חשובה בין המקורות השונים שקיימים לגבי שאקור: חלקם מציינים שיחה מוגנת במסגרת הסכם שיתוף פעולה ב-2008 או 2009, בעוד חומר מן המשפט מזכיר גם מפגש במסגרת הסכם תביעה כבר ב-1998. המשותף לגרסאות הוא שדייוויס דיבר בתנאים שנועדו להגן עליו מפני שימוש ישיר בדברים מסוימים נגדו.
באותן שיחות סיפר, בין היתר, כי היה בקדילאק, כי הנשק הגיע אל המכונית וכי היורה ישב מאחור. במשך תקופה הוא נמנע מלנקוב בפומבי בשם האיש שירה, בהסתמך על "קוד הרחוב". בהמשך ייחס את הירי לאורלנדו אנדרסון. בכך נוצר מצב כמעט אבסורדי: אחד האנשים היחידים שיכלו לתאר את מה שקרה מתוך מכונית היורים מסר במשך שנים את הסיפור, והמערכת עדיין לא הצליחה להגיש כתב אישום. ואז דייוויס עשה את הדבר שאנשים הנושאים סוד פלילי בדרך כלל מתבקשים לא לעשות: הוא פרסם אוטוביוגרפיה.
ב-2019 יצא "Compton Street Legend", שנכתב עם יוּסוּף ג'אה. דייוויס תיאר בו את חייו, את עולם הכנופיות ואת ליל הרצח. הוא הציג את עצמו כאחד מעדי הראייה החיים היחידים לירי. הוא סיפר על הזעם לאחר הכאת אחיינו ב-MGM, על השגת אקדח, על החיפוש אחר טופאק ונייט ועל הרגע שבו הבחינו בב.מ.וו. לדבריו, לאחר שמצאו את יעדיהם כבר לא היה מקום לשיחה. הוא תיאר את העברת הנשק לעבר המושב האחורי, אף שבספר לא הכריע בבירור מי משני היושבים מאחור ירה.
דייוויס גם יצא לסיבוב ראיונות כדי לקדם את הספר. זה היה מהלך עסקי מובן יותר מאשר משפטי. אדם יכול לטעון שהמשטרה לא הוכיחה את הסיפור שלו; קשה יותר לעשות זאת לאחר שהוא עצמו מתייצב מול מצלמות ומוכר לציבור את הסיפור כ"אמת". לאחר מעצרו ניסתה ההגנה לטעון ששותפו לכתיבה הגזים, הוסיף פרטים וכי הספר נכתב למטרות בידור ומכירה. השופטת קַרְלִי קִירְנִי (Carli Kierny) לא השתכנעה מהניסיון להפוך רטרואקטיבית ספר זיכרונות לרומן. היא ציינה שדייוויס לא שיווק אותו כספר בדיוני, אלא עודד אנשים לקנות אותו כדי לקבל את הסיפור האמיתי.
זו אולי השורה שמסכמת את התיק כולו. במשך עשרות שנים עמדה בפני המשטרה בעיה של שתיקה. ואז אחד האנשים שהיו במכונית החליט לפתור אותה בעצמו. לא מפני שהתעורר בבוקר וביקש להיכנס לתחנת המשטרה, אלא משום שרצה לספר את סיפורו. הספר והראיונות לא היו בהכרח הראיה היחידה, אך הם נתנו לחוקרים הזדמנות לחבר מחדש תיק ישן. משטרת לאס וגאס הודתה לאחר מעצרו כי הופעותיו הציבוריות של דייוויס אפשרו לה "להחיות מחדש" את החקירה. אחד הקצינים אמר שהחוקרים הבינו שזו ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלהם לפתור את המקרה.
ביולי 2023 ערכה משטרת לאס וגאס חיפוש בבית בהנדרסון שבנבדה שהיה קשור למשפחתו של דייוויס. ב-29 בספטמבר נעצר. הוא הואשם ברצח באמצעות נשק קטלני, תוך כוונה לקדם, לסייע או לתמוך בפעילות כנופיה. כתב האישום לא טען שהוא היורה. לפי התביעה, לאחר שטופאק ואנשי דת' רואו תקפו את אנדרסון, דייוויס השיג אקדח לצורך נקמה, הצטרף לשלושת האחרים בחיפוש אחר טופאק ונייט והיה שותף פעיל לתוכנית שהסתיימה בירי.
המעצר היה היסטורי כשלעצמו: לראשונה מאז 1996 הועמד אדם לדין על רצח טופאק שאקור. דייוויס כפר באשמה. התביעה בנבדה החליטה שלא לבקש עונש מוות, אך הרשעה עלולה להוביל למאסר עולם. ההליך התעכב שוב ושוב. מועד המשפט נדחה מ-2024 ל-2025, לאחר מכן לפברואר 2026 ולבסוף לאוגוסט 2026. בינתיים הורשע דייוויס בתיק נפרד של תקיפת אסיר.
ההגנה ניסתה למנוע שימוש בספר ובדברים שאמר דייוויס לחוקרים. טענתה המרכזית הייתה שהצהרות שניתנו במסגרת הסכמי שיתוף פעולה מוגנות, ושאי אפשר להפוך אותן שנים לאחר מכן לראיות פליליות. השופטת קירני הביעה חששות באשר לחלק מן ההגנות, אך קבעה כי הצהרות אחרות שניתנו מרצון, ובמיוחד פרסומים פומביים, עשויות להיות קבילות. הטענה שהספר היה בידור בלבד לא הצליחה להסירו מן המשפט.
אוגוסט 2026: התיק מגיע סוף סוף למושבעים
בחירת המושבעים החלה ב-10 באוגוסט 2026. בהרכב שנבחר היו עשרה נשים ושישה גברים, מהם ארבעה מחליפים. לפני תחילת המשפט העריכו הצדדים כי הוא עשוי להימשך ארבעה עד שישה שבועות, והתביעה דיברה על 35 עד 45 עדים. בפועל הוא התקדם מהר יותר והסתיים בתוך כשבועיים. סוּג' נייט הופיע ברשימת העדים האפשריים, אך הבהיר בריאיון כי אינו מעוניין להעיד. באותה עת כבר ריצה עונש של 28 שנות מאסר בקליפורניה לאחר שהודה במסגרת הסדר בעבירת הריגה מרצון הקשורה לדריסתו למוות של טרי קרטר ב-2015. גם אחותו של טופאק, סקיווה שאקור, ואחיו החורג מוריס "מופרים" שאקור הופיעו ברשימות האפשריות.
בפתיחת המשפט הציגה התביעה את דייוויס כאדם שלא לחץ על ההדק אבל תכנן את הפעולה. התובע תיאר אותו כ"מפקד בשטח" של המאמץ להרוג את טופאק. ההגנה, בראשות מַייקְל סַנְפְט (Michael Sanft), שקיבל את התיק ללא שכר, תקפה את התשתית הראייתית: מדוע, אם הרשויות ידעו על גרסאותיו של דייוויס במשך שנים, לא הוגש כתב אישום קודם? מדוע לא נמצא האקדח? מדוע הקדילאק לא אותרה? כיצד ניתן לסמוך על ספר שההגנה טוענת שנופח כדי למכור עותקים?
אל מול השאלות הללו הציגה המדינה רצף של עדויות ישנות וחדשות. שוטרים שהיו בזירה תיארו את הלילה. רופאה משפטית תיארה בפני המושבעים את הפגיעות בגופו של טופאק ואת הנזק לריאה. אנשי כנופיות לשעבר נקראו להעיד על תרבות הנקמה ועל היחסים בין המעורבים. חוקר הבולשת הפדרלית דיבר על מפגשים מוקדמים יותר עם דייוויס. חברי סצנת דת' רואו ואנשים שהכירו את האירועים הובאו לבית המשפט.
אחת העדויות המעניינות נגעה לדנבונטה "דירט רוק" לי, חבר לשעבר ב-South Side Crips, שסיפק גרסה בנוגע למי ירה בפועל. בעוד דייוויס ייחס את הירי לאורך השנים לאנדרסון, לי טען שסמית היה זה שלקח את האקדח וירה, משום שלאנדרסון לא הייתה זווית נוחה. הפרט לא מנע הרשעה. מבחינה משפטית, השאלה המרכזית הייתה אם דייוויס השתתף ביודעין בתוכנית הנקמה, לא מי משני הגברים במושב האחורי החזיק את האקדח בשנייה שבה נורו הקליעים.
ההגנה ניסתה להעמיק את הספק. סנפט טען שחלק מן החוקרים עצמם לא האמינו בעבר לדייוויס ושמה שהתביעה מציגה כעובדות הוא למעשה בדיה שחזרה על עצמה מספיק פעמים. זו הייתה אסטרטגיה הגיונית. אם הספר היה התרברבות, אם הראיונות היו ניסיון לבנות דמות ואם הסיפורים סתרו זה את זה בפרטים, הרי שהתביעה מבקשת לשלוח אדם למאסר עולם על סמך האגדה שהוא עצמו המציא. הבעיה הייתה שלעתים אדם המתרברב בפשע במשך שנים עלול לגלות שחבר מושבעים משתכנע שהוא פשוט אמר את האמת.
ב-31 באוגוסט 2026 יצא חבר המושבעים להתייעצות. פחות משלוש שעות לאחר מכן חזר עם הכרעה פה אחד: אשם ברצח מדרגה ראשונה. דייוויס, בן 63, הפך לאדם הראשון והיחיד שהורשע פלילית ברצח טופאק שאקור. הוא הודיע כי בכוונתו לערער. גזר הדין נקבע ל-13 באוקטובר 2026. הוא עלול לבלות את שארית חייו בכלא.
מחוץ לבית המשפט דיברו בני משפחת שאקור על סגירת מעגל שאיחרה בשלושה עשורים. זייד אקיניילה, בן דודו של טופאק, אמר עוד במהלך המשפט כי המשפחה "מחכה 30 שנה להתאבל כראוי". זהו משפט פשוט, אך הוא מסביר מדוע ההרשעה אינה רק תשובה לשאלת טריוויה על אחד מרציחות הידוענים המפורסמות בעולם. כאשר תיק נשאר בלתי פתור, בני המשפחה נאלצים לחיות לא רק עם המוות אלא עם גרסה בלתי נגמרת שלו: בכל סרט תיעודי, בכל תאוריה חדשה, בכל אדם המודיע כי הוא יודע "מה באמת קרה", המת חוזר שוב לרמזור.
ההרשעה גם שינתה את השפה שבה אפשר לתאר את המקרה. במשך שלושים שנה נכתב "רצח טופאק שאקור לא פוענח". החל מ-31 באוגוסט 2026 המשפט הזה כבר אינו מדויק. עדיין קיימות שאלות. זהות האדם שלחץ בפועל על ההדק אינה מוכרעת באותה ודאות משפטית שבה הוכרעה אחריותו של דייוויס. חלק מן הראיות שנויות במחלוקת, והערעור עוד עשוי להציב שאלות משפטיות סביב הסכמי שיתוף הפעולה הישנים. אבל יש כעת פסק דין.
ומה היה טופאק לפני שהפך לתיק רצח?
קל להבין מדוע המוות אכל את הביוגרפיה. רצח מסתורי הוא מוצר תרבותי עמיד מאוד. אבל טופאק כבר היה תופעה לפני שנורה. היו לו חמישה אלבומים שהגיעו למקום הראשון, שש מועמדויות לגראמי ומיליוני תקליטים שנמכרו. ב-2017, בשנה הראשונה שבה היה זכאי לכך, נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול כאמן סולו של היפ-הופ. ב-2023 קיבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.
השפעתו חרגה מארצות הברית. אמנים מאוסטרליה, אפריקה ומקומות אחרים תיארו כיצד המוזיקה שלו סיפקה שפה משותפת לצעירים שלא חיו בקומפטון, בהארלם או במרין סיטי. הראפר האוסטרלי N'fa Jones תיאר את האנרגיה החריגה שבה טופאק הכניס כל מילה וכל נשימה. L-FRESH The LION סיפר ששמע את המוזיקה שלו ממשיכה להתנגן במכוניות בדרום-מערב סידני אצל דורות שונים, ואף סיפר על אנשים שמצאו מכנה משותף עם זרים במקומות מסוכנים באפריקה דווקא דרך טופאק.
"Changes", שיצא לאחר מותו ב-1998, הפך לאחד השירים המזוהים עמו ביותר. הוא שילב דיון בגזענות, עוני, סמים, אלימות והתחושה שאמריקה השחורה חיה בתוך מעגל שקשה לשבור, עם דגימה מ-"The Way It Is" של ברוס הורנסבי. הורנסבי סיפר בהמשך שהופתע מן העומק ומן היצירתיות של טופאק. סאמפה דה גרייט, שנולדה בזמביה וגדלה בבוצואנה, סיפרה שהשמיעה הראשונה של "Changes" בגיל תשע הייתה רגע מכריע בהחלטתה לפנות לאמנות ולמוזיקה. מבחינתה, המילים נשמעו רלוונטיות גם שנים לאחר שנכתבו.
הוא היה פוליטי אך לא עקבי, רגיש אך לא תמיד עדין, פמיניסטי בשיר אחד ומיזוגיני באחר, קורבן של אלימות ומבצע שלה, שחקן משכיל שהפך את ה"ת'אג" לזהות ציבורית. כל ניסיון לטהר אותו נכשל מול הביוגרפיה, וכל ניסיון לצמצם אותו לעבריין נכשל מול היצירה. אולי זו הסיבה שמעמדו רק גדל לאחר מותו. גיבורים פשוטים נוחים לזיכרון, אך דמויות סותרות מספקות חומר לוויכוח. וטופאק שאמר שהוא אינו בטוח שישנה בעצמו את העולם אבל מקווה להצית את המוח של האדם שישנה אותו, השאיר אחריו די חומר לכמה דורות של ויכוח.
הקריירה שלאחר המוות
למוות לא היה כמעט שום סיכוי לעצור את לוח ההוצאות. החומרים שהקליט בקצב עצום אפשרו פרסום מתמשך של אלבומים ושירים. "The Don Killuminati: The 7 Day Theory", תחת השם Makaveli, יצא זמן קצר לאחר מותו. אחריו הופיעו "R U Still Down? (Remember Me)", "Still I Rise", "Until the End of Time", "Better Dayz", "Loyal to the Game" ו-"Pac's Life", לצד אוספים ופרסומים נוספים. אחד הפרדוקסים של הקריירה הוא שטופאק הספיק לחיות רק 25 שנים, אך קטלוג המוזיקה שנשא את שמו המשיך להתרחב במשך עשורים.
גם בקולנוע ובתרבות הפופ נשאר נוכח. הסרט התיעודי "Tupac: Resurrection", שנבנה במידה רבה סביב קולו והקלטותיו, היה מועמד לפרס אוסקר. ספר השירים "The Rose That Grew from Concrete", המבוסס על כתיבה מוקדמת שלו, יצא לאחר מותו, ב-1999 או 2000.
ב-2014 עלה בברודוויי המחזמר "Holler If Ya Hear Me", שנבנה סביב המוזיקה שלו, אך ירד לאחר תקופה קצרה. תערוכות מוזיאון, סרטים, סדרות ותיעוד ארכיוני המשיכו להציג אותו לדורות שלא נולדו בזמן שהיה בחיים.
ב-2012 ה"הולוגרמה" בקואצ'לה החזירה אותו לבמה באופן שהמחיש יותר מכל נאום כמה חזקה הייתה הנוכחות שלאחר המוות. ב-2015 השתמש קנדריק לאמאר בריאיון ישן עם טופאק במסגרת "Mortal Man" באלבום "To Pimp a Butterfly", ויצר מעין שיחה בין דורית שלא הייתה אפשרית במציאות. אמנים כמו ג'יי קול, דה גיים ואחרים שנחשבים כיורשים של חלק מהדואליות שאפיינה אותו: אינטלקטואליות ופגיעות לצד קשיחות רחוב.
ההנצחה הפכה גם למוסדית. הוא נכלל בהיכל התהילה של הרוקנרול, זכה בכוכב בהוליווד, הונצח בתערוכות ובאירועים, וחלקים מן המוזיקה שלו נכנסו למוסדות שימור תרבותיים. שיריו נלמדו, חייו נעשו נושא לקורסים אקדמיים, וסיפורו הפך לא רק להיסטוריה של היפ-הופ אלא לחומר ללימוד אמריקה של שנות התשעים: גזע, שיטור, מדיה, אלימות, גבריות, עוני, תעשיית בידור ואובססיה לפרסום.
טופאק וביגי: שני מתים שהתקשורת לא הפסיקה להפגיש
רצח כריסטופר וולאס במרץ 1997 העניק לסיפור טופאק צורה כמעט ספרותית מדי. שני ראפרים שהיו חברים, נעשו יריבים, כתבו זה נגד זה, שימשו סמלים לחופים מנוגדים ונרצחו בהפרש של חודשים. מכאן היה קצר מאוד המרחק למיתולוגיה. כל אחד נעשה גיבור של מחנה, וכל עובדה חדשה על רצח אחד נבחנה כאילו היא בהכרח מפתח לאחר.
בפועל, ההרשעה של 2026 מחזירה מעט סדר לסיפור. היא ממקמת את רצח טופאק בתוך שרשרת אירועים קונקרטית מאוד: ניסיון קודם לקחת מדליון, מפגש מקרי ב-MGM, תקיפה מצולמת, קוד נקמה של כנופיה, השגת אקדח, ארבעה גברים בקדילאק, חיפוש אחר הב.מ.וו וירי ברמזור. זה פחות קולנועי מתוכנית סודית של אילי מוזיקה בחוף השני, אך לעתים ההיסטוריה אכזרית דווקא משום שהיא פשוטה. אדם הוכה. קרוב משפחתו רצה נקמה. אנשים חמושים מצאו את מי שחיפשו.
אין פירוש הדבר שכל הקשרים הרחבים נעלמים. היריבות בין דת' רואו לבאד בוי, הקשרים עם Bloods ו-Crips, הדיסים והאווירה האלימה סיפקו את ההקשר שבו אירוע נקודתי יכול היה להתלקח במהירות. אבל ההקשר אינו זהה למניע הישיר. זו הבחנה שהתקשורת התקשתה בה במשך שנים, אולי מפני ש"קטטה במלון מובילה לנקמת כנופיה" היא תשובה פחות רומנטית מ"קונספירציה ששינתה את ההיפ-הופ".
שלושים שנה מאוחר יותר
כמעט שלושים שנה חלפו בין הירי להכרעת הדין. בזמן הזה השתנה ההיפ-הופ מתת-תרבות שהפחידה פוליטיקאים אמריקאים לאחת מצורות התרבות הדומיננטיות בעולם. אמנים שטופאק השפיע עליהם הפכו בעצמם לוותיקים. ילדים שהכירו אותו רק מאלבומים לאחר המוות הגיעו לגיל שבו טופאק היה יכול להיות אביהם. סוּג' נייט, האיש שישב מאחורי ההגה בלילה ההוא, עבר מאימפריית תקליטים לכלא. שלושת הגברים האחרים בקדילאק מתו. אפני שאקור מתה ב-2016. עולם שלם הזדקן סביב צעיר שנשאר בן 25.
והחשוד האחרון שנותר בחיים המשיך לדבר. במובן הזה, פתרון התיק הוא כמעט משל הפוך מן המקובל. בדרך כלל אנו מדמיינים חקירה ישנה נפתרת מפני שהטכנולוגיה מתקדמת: טיפת דם שנשמרה בארכיון, פרופיל גנטי, מצלמה, מחשב. כאן לא נמצא נשק הרצח, ולא נמצאה הקדילאק. לא הופיעה בדיקת מעבדה קסומה. הסיפור נפתח מחדש משום שאדם שהיה שם רצה לספר אותו שוב ושוב. השאלה שאיתה נאבקו המושבעים הייתה אם להאמין לו כאשר ההגנה טענה שהוא הגזים. בסופו של דבר הם החליטו שהגרסה שהוא עצמו הפיץ במשך שנים מספיקה, יחד עם יתר הראיות, כדי להוכיח את אחריותו מעבר לספק סביר.
זהו סיום משונה לפרשה שנבנתה במשך שנים על "קוד הרחוב". באותו קוד, לא מדברים עם המשטרה. דייוויס אכן שמר במשך שנים על חלקים ממנו, ואז גילה שכוכבות זעירה, ראיונות וספר זיכרונות יכולים להיות חזקים יותר משתיקה. ההיסטוריה, שלא תמיד מצטיינת בחוש הומור, הפגינה כאן אירוניה לא רעה בכלל: תיק שנחנק במשך עשרות שנים בשל סירובם של אנשים לדבר נפתר לבסוף משום שאחד החשודים פשוט לא הפסיק לדבר.
אדם, מיתוס ופסק דין
טופאק שאקור לא היה קדוש, אף שהמוות הצעיר העניק לו לעתים הילה כזאת. הוא הורשע בעבירת מין, הסתבך שוב ושוב באלימות ובמשפטים, תקף את אורלנדו אנדרסון שעות לפני שנורה והשתתף במערכת תרבותית שבה עלבונות הפכו לאיומים ואיומים לעתים הפכו לכדורים. באותה מידה הוא היה אמן בעל רגישות יוצאת דופן לעוני, לגזענות, למשטרה, לאמהות חד-הוריות ולצעירים שהחברה האמריקאית ראתה לעתים רק כאשר נעצרו. הוא היה שחקן מוכשר, משורר, בן לאם מהפכנית, ילד שלמד בלט ושייקספיר, כוכב פופ, אסיר, מיליונר, בן שניסה להודות לאמו, וגבר צעיר ששיחק בעולם של גנגסטרים עד שהגבול בין הבמה לרחוב נעשה בלתי נראה.
אולי זו הסיבה שאין טעם לנסות לבחור "טופאק האמיתי". הוא עצמו היה הסתירה. "2Pacalypse Now" הפוליטי ו-"All Eyez on Me" הראוותני; "Dear Mama" ו-"Hit 'Em Up"; תלמיד האמנות והאיש שהכה חבר כנופיה מול מצלמות במלון; מי שדיבר על חברה שמייצרת אלימות ומי שנלכד בעצמו באותו מנגנון. הוא לא פתר את הסתירות של אמריקה השחורה בשנות התשעים. הוא הפך אותן למוזיקה.
שלושים שנה לאחר מותו, בית משפט סיפק סוף סוף תשובה משפטית לשאלה מי נושא באחריות לרצח. הוא לא פתר את טופאק שאקור, וטוב שכך. בני אדם מעניינים יותר מתיקים פליליים דווקא מפני שאינם נסגרים בפסק דין.
ב-7 בספטמבר 1996 נעצרה הב.מ.וו ברמזור בלאס וגאס. ב-31 באוגוסט 2026 נעצר, לפחות מבחינה משפטית, השעון שהחל לפעול באותו רגע. בין שני התאריכים נפרשו שלושים שנה של מוזיקה, חשדות, סרטים, ספרים, שתיקה, התרברבות, אובדן ומיתוס. טופאק נשאר בן 25. כל האחרים נאלצו להזדקן עם הסיפור.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט התיעודי Tupac: Resurrection נבנה סביב חומרי ארכיון וקולו של טופאק והיה מועמד לפרס אוסקר.
הסרט Death Row Chronicles עוסק בחברת דת' רואו ובסביבה שבה פעל טופאק. במסגרת הפרויקט הופיע גם דייוויס ודיבר על הרצח.
Murder Rap: Inside the Biggie and Tupac Murders מציג את החקירות סביב מותם של טופאק וביגי ואת התיאוריות שנקשרו אליהם.
הסרט העלילתי ״נוטוריוס״ בכיכובם של ג׳מאל וולארד ואנג׳לה בסט מספר את סיפור רציחתו של נוטוריוס בי. את שאקור מגלם כאן אנת׳וני מאקי.
אחד הסרטים העלילתיים המסקרנים על טופאק הוא הסרט ״טופאק: כל העיניים עליי״ בכיכובו של דמטריוס שיפ ג'וניור כטופאק.
הסרט "עיר השקרים" משנת 2018 הוא סרט מתח פשע בכיכובם של ג'וני דפ ופורסט וויטאקר שעוקב אחר חקירת רציחתם של הראפרים טופאק שאקור ונוטוריוס ב.י.ג בשנות ה-90. דפ מגלם את בלש משטרת לוס אנג'לס לשעבר ראסל פול, ופורסט וויטאקר מגלם עיתונאי המנסה יחד איתו לפענח את התעלומות ואת שחיתות המשטרה לאחר שנים רבות.
אם הכתבה הזו גרמה לכם להיזכר בשיר של טופאק, או להבין לראשונה עד כמה הסיפור שמאחורי המיתוס מסובך מן האגדה שנבנתה סביבו, שתפו אותה עם מי שחושב שהוא כבר יודע מי היה 2Pac.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי רצח את טופאק שאקור?
מתי ואיפה נורה טופאק שאקור?
מדוע נרצח טופאק?
מדוע לקח כמעט שלושים שנה להגיש כתב אישום?
האם הרצח של טופאק היה חלק מן היריבות עם ביגי סמולס?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
