מה הקשר בין סוכנות ידיעות גרמנית בירושלים, אנשי היישוב היהודי, הנהגת ערביי ארץ ישראל ואנשי המודיעין הנאצי? ■ החוט המקשר הוא דווקא פרנץ רייכרט, עיתונאי לכאורה ואיש האס דה, שמילא תפקיד בפרשה שהובילה למפגש בין יהודי מארץ ישראל לבין אדולף אייכמן.
בפברואר 1937, במסעדת יינות בברלין, ישבו שני אנשי מודיעין נאצים מול איש עסקים יהודי מארץ ישראל. אחד הנאצים היה אדולף אייכמן, מי שעתיד היה להפוך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם השמדת יהודי אירופה. האיש האחר היה הרברט האגן, הממונה על אייכמן במחלקה היהודית של שירות המודיעין הנאצי. מולם ישב פייבל פולקס, שהוצג בפניהם כבכיר בארגון "ההגנה".
מאחורי המפגש עמד אדם שלא השתתף בו ישירות, אך מילא תפקיד מרכזי בהוצאתו לפועל: פְרַנְץ רַייכֶרְט, גרמני שהגיע לארץ ישראל כאיש עסקים, חזר אליה כעיתונאי, ופעל בה בשליחות שירות הביטחון של האס אס.
רייכרט ניהל את פעילותה המקומית של סוכנות החדשות הגרמנית, Deutsches Nachrichtenbüro, שנשלטה בידי המשטר הנאצי ושימשה כלי להפצת תעמולתו. מעמדו העיתונאי העניק לו אפשרות לטפח קשרים עם יהודים וערבים, לפעול בסביבה הפוליטית הרגישה של ארץ ישראל המנדטורית ולהעביר מידע לממונים עליו בגרמניה.
סיפורו משתרע על פני כמה פרשות שהתרחשו במקביל: חדירת התעמולה הנאצית לארץ ישראל, המגעים החשאיים בין אנשי האס דה לבין פייבל פולקס, הקשרים שנרקמו עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, ופרשת רצח מסתורית בחולות תל נוף שבה התערבבו עובדות פליליות עם שמועות על ריגול בינלאומי. ביוני 1939, כאשר אירופה עמדה על סף מלחמה, הורו הבריטים לרייכרט לעזוב את הארץ. מה עלה בגורלו לאחר מכן, לא התברר.
איש העסקים מקפריסין והפקיד היהודי מירושלים
הקשר הראשון הידוע של פרנץ רייכרט עם ארץ ישראל לא היה קשור לעיתונות או לתעמולה פוליטית. בשנת 1930 פעל רייכרט כנציג של חברת בנייה קפריסאית, שניסתה להשיג עבודות בתחומי הארץ.
כדי לקדם את ענייני החברה פנה אל פַייבְל פּוֹלְקֶס, יהודי יליד סוקאל שבפולין, שנולד ב-11 בספטמבר 1900 ועלה לארץ ישראל בשנת 1920. פולקס התיישב בירושלים, ובשנת 1923 החל לעבוד בהנהלת הרכבת המנדטורית כממונה על התובלה.
התפקיד העמיד לרשותו גישה למידע על תנועת הצבא הבריטי אל הארץ וממנה. פולקס העביר ידיעות מסוג זה לארגון "ההגנה", באמצעות יעקב פת, מבכירי הארגון. משום כך, היכרותו עם רייכרט הייתה משמעותית אף שבתחילתה נראתה כקשר עסקי רגיל.
רייכרט ביקש להסתייע בפולקס כדי להשיג הזמנות עבודה לחברת הבנייה. כחמישה חודשים לאחר היכרותם פוטר פולקס מעבודתו בהנהלת הרכבת, ורייכרט הציע לו לנהל את עסקי החברה הקפריסאית בארץ ישראל.
פולקס נענה להצעה והמשיך לעבוד בחברה במשך שנתיים וחצי. אלא שהפעילות העסקית הסתיימה בכישלון. החברה נקלעה לחובות ופשטה את הרגל, ורייכרט נעלם מן הארץ כשהוא מותיר אחריו חוב אישי לפולקס בסך 200 לירות ארץ ישראליות.
לכאורה, בכך הסתיימה ההיכרות בין השניים. פולקס איבד את עבודתו בחברה, ורייכרט נעלם מבלי להסדיר את חובו. אך בשנת 1933 חזר הגרמני לארץ ישראל, הפעם בתפקיד שונה לחלוטין.
החזרה בשנת 1933: מסחר בבנייה למסחר בידיעות
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה שינתה את אופייה של נוכחותה התקשורתית של המדינה גם מחוץ לגבולות אירופה. סוכנות החדשות הגרמנית, Deutsches Nachrichtenbüro, הייתה נתונה לשליטת המשטר ושירתה את מערך התעמולה שהופעל באמצעות משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, בראשות יוֹזֶף גֵּבֶּלְס.
בשנת 1933 הופיע רייכרט מחדש בארץ ישראל כנציג הסוכנות. ירושלים שימשה מוקד לפעילותה האזורית, וממנה הופץ חומר תעמולה גרמני לעיתונות ולקהלים שונים. עיתונאי זר היה יכול לפעול בחסות מקצועית לכאורה, לקיים פגישות עם אנשי ציבור, להתוודע לנעשה בקרב קבוצות פוליטיות ולהציע לעיתונים חומרי חדשות ותצלומים. רייכרט ניצל את האפשרויות הללו גם למטרות מודיעיניות.
לצד עבודתו הרשמית שימש רייכרט סוכן של האס דה, ה-Sicherheitsdienst, שירות המודיעין של האס אס ושל המפלגה הנאצית. הוא אסף והעביר ידיעות על היישוב היהודי בארץ ישראל, וניסה לקשור קשרים עם אנשים שהגרמנים סברו כי יוכלו לספק מידע בעל חשיבות.
המעטה העיתונאי היה אפוא חלק ממעמדו הציבורי, ואילו תפקידו המודיעיני פעל מאחוריו.
החוב הישן שהפך לערוץ קשר
אחד האנשים שאליהם חזר רייכרט היה פייבל פולקס. אף על פי שהחברה הקפריסאית פשטה את הרגל ורייכרט נותר חייב לו כסף, השניים חידשו את קשריהם. רייכרט הציג את עצמו בפני פולקס כאדם המתנגד לנאציזם, ואף הציע להחזיר את החוב הישן בתשלומים. הצהרה זו הייתה רחוקה מאוד מן התפקיד שמילא בפועל בשירות המודיעין הנאצי.
הממונים על רייכרט באס דה ביקשו ממנו ליצור קשרים עם הנהגת היישוב היהודי. הוא הציע להיעזר בפולקס, שבאותה עת עסק בעסקים פרטיים, והציג אותו בברלין כדמות בכירה בארגון "ההגנה".
הצגה זו העניקה לפולקס מעמד גדול מזה שהיה לו בפועל. הוא אמנם היה קשור ל"הגנה" והחזיק בקשרים עם אנשי הארגון, אך אין בסיס מוצק לתיאורו כאחד ממפקדיה הבכירים. העובדה שהנאצים ראו בו בעל השפעה אינה מלמדת בהכרח על מעמדו האמיתי.
רייכרט ארגן לפולקס נסיעה לברלין ואף השתתף מכיסו במימון הוצאותיה. התוצאה הייתה אחד המפגשים המוזרים והמעוררי מחלוקת בתולדות הקשרים שבין ארגונים יהודיים בארץ ישראל לבין אנשי המודיעין הנאצי.
פברואר 1937: המפגש עם אייכמן בברלין
בפברואר 1937 נסע פולקס לברלין ונפגש עם אדולף אייכמן ועם הרברט האגן, הממונה עליו במחלקה היהודית של האס דה. הפגישה נערכה במסעדת היינות Traube, ששכנה באזור גן החיות של ברלין.
פולקס לא הגיע לבדו. התלווה אליו הברון אוֹטוֹ פוֹן בּוֹלְשְׁוִוינְג, בעל עסק לחומרי בניין בחיפה, שפעל אף הוא כסוכן האס דה וסיפק מידע על הנעשה בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. פולקס שלט היטב בגרמנית, אך במהלך הפגישה העדיף לדבר באנגלית. הבחירה אפשרה לו להרוויח זמן למחשבה על תשובותיו, בעוד פון בולשווינג משמש כמתורגמן.
הגרמנים ביקשו לדעת מה יוכלו להפיק מן הקשר עם אדם שהוצג בפניהם כבעל השפעה ב"הגנה". פולקס, מנגד, ניסה לבחון אפשרויות שקשורות להגירת יהודים מגרמניה לארץ ישראל ולהוצאת רכושם.
הצעת ההעברה ו-50 אלף עולים בשנה
על תוכן הפגישה ניתן ללמוד בין היתר מן הדברים שמסר אייכמן לאחר שנלכד בשנת 1960, בחקירתו בידי משטרת ישראל ובעדותו במשפטו בירושלים. על פי תיאורו, פולקס הציע הסדר שבמסגרתו יועבר חלק מן הכספים הקשורים להסכם ההעברה לגורמים הגרמניים, ובתמורה יוגדל מספר היהודים שיורשו לעלות מגרמניה לארץ ישראל ל-50 אלף בשנה.
עוד ביקש שהגרמנים יתירו לכל עולה להוציא 1,000 לירות שטרלינג, סכום שהיה אמור לסייע לעולים לעמוד בדרישות הכלכליות של שלטונות המנדט הבריטי.
לפי גרסתו של אייכמן, פולקס הציג את השגת הרוב היהודי בארץ ישראל כמטרה של "ההגנה", ואף הציע למסור מידע לשירות המודיעין הגרמני, בדומה לקשרים שקיים הארגון עם הבריטים והצרפתים. אייכמן טען גם שפולקס הסכים לקבל תשלום חודשי של 15 לירות שטרלינג תמורת ידיעותיו.
יש להבחין כאן בין עצם קיומה של הפגישה, שאינו מוטל בספק, לבין פירוש ההצעות וההתחייבויות שנדונו בה. אייכמן היה אחד המשתתפים, אך עדותו המאוחרת אינה בהכרח תיאור מלא וחסר פניות של הדברים.
בסיום הפגישה מסר פולקס לשני אנשי האס דה רשימת יהודים שהשלטונות הגרמניים סירבו לאשר את הגירתם. אייכמן והאגן הודיעו לו כי ישקלו את בקשותיו והצעותיו.
הפגישה לא הובילה להסכם ברור, אולם היא עוררה אצל אנשי האס דה עניין בהמשך המגעים ובאפשרות לקבל מידע ישיר על הנעשה בארץ ישראל.
האם פולקס פעל מטעם "ההגנה"?
שאלת מעמדו האמיתי של פולקס מלווה את הפרשה שנים רבות. מבחינת המודיעין הנאצי הוא היה איש קשר בעל ערך, שהוצג כדמות בכירה במערך הידיעות של "ההגנה" וכאדם הבקיא בהתפתחויות בעולם היהודי. אלא שבין התדמית שטיפח רייכרט לבין הקשרים האמיתיים של פולקס נותר פער שלא הובהר לחלוטין.
ההיסטוריון יואב גלבר, בספרו שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב, 1918-1947, תיאר את פולקס כאחד המקורות החשובים של "ההגנה" בעניינים הקשורים לפעילות הגרמנית בארץ ישראל ולסוגיות יהודיות.
גלבר העלה את האפשרות שפולקס ניסה לפעול כסוכן כפול. במסגרת זו הוא העביר חומר לרייכרט, ובמקביל נעשה שימוש בקשר כדי להשפיע על המידע שהגיע לגרמנים. בין היתר נזכרת האפשרות שה"הגנה" ביקשה להפיץ באמצעות סוכנות הידיעות הגרמנית ידיעות מטעות, במטרה לעורר מתיחות בין עיראק לטורקיה ולהסיח את תשומת הלב הגרמנית.
אפשרות זו מציגה את הקשר באור שונה מן התיאור הפשוט של גיוס מודיע נאצי. היא מעלה את האפשרות שהקשר עם רייכרט שימש גם לאיסוף מידע ולניסיון להשפיע על פעילותו של שירות המודיעין הגרמני.
אולם גם ההסבר הזה אינו פותר את כל השאלות. שאול אביגור, מבכירי "ההגנה", התייחס לפרשה בעקבות בדיקה שנערכה בעזרת שירות הביטחון, וכינה אותה "אפיזודה חולפת וחסרת ערך".
חוקרים נוספים הצביעו על כך שהמגעים עוררו ביקורת בתוך "ההגנה", ושלא הושגה באמצעותם תוצאה ממשית. את הפרשה קשה לצמצם לפעולת ריגול חד-כיוונית: הגרמנים חשבו שהם מטפחים מקור בעל השפעה, ופולקס ניסה לקדם מטרות משלו, אולם מידת השליטה של כל אחד מן הצדדים בקשר נותרה מעורפלת.
אוקטובר 1937: אייכמן מגיע לחיפה
המפגש בברלין לא היה סוף הקשר. בעקבותיו ביקשו אייכמן והאגן להגיע בעצמם לארץ ישראל, להתרשם מן המצב המקומי, לחדש את הפגישה עם פולקס ולנסות ליצור מגע גם עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.
רַיינְהַרְד הַיידְרִיךְ, ראש האס דה, אישר את נסיעתם. ב-2 באוקטובר 1937 הגיעו השניים באונייה לנמל חיפה. לצורך הביקור השתמשו בזהויות כיסוי: אייכמן הוצג כעיתונאי, והאגן כסטודנט. אלא שהביקור לא התפתח כפי שקיוו. למרות אשרות התייר שהחזיקו, סירבו שלטונות המנדט הבריטי לאפשר להם להיכנס לארץ. ככל הנראה היו הרשויות מודעות לזהותם ולתפקידיהם האמיתיים.
לאחר לילה אחד בחיפה המשיכו השניים באונייה לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם נסעו לקהיר. הפגישה שלא התאפשרה בארץ ישראל נערכה לבסוף בבית הקפה "גרופי" בקהיר, ב-10 וב-11 באוקטובר 1937.
במהלך השיחות התייחס פולקס, על פי דבריו המאוחרים של אייכמן, להשפעת הרדיפות הנאציות על העלייה היהודית לארץ ישראל. אייכמן תיאר את פולקס כמי שטען שהחוגים היהודיים הלאומיים מרוצים מן המדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, משום שהיא מעודדת הגירה יהודית ומקדמת את השגת הרוב היהודי בארץ ישראל.
חוקר השואה דן מכמן הציע קריאה זהירה יותר של הדברים, והטיל ספק בחלק מתיאורו של אייכמן. ההבחנה המהותית היא בין הכרה בכך שרדיפות בגרמניה עשויות להגביר את ההגירה היהודית לבין תמיכה ברדיפות עצמן.
גם במפגש בקהיר לא נחתם הסכם. פולקס לא פגש שוב את אייכמן עד למשפטו בירושלים בשנת 1961. מנקודת מבטו של רייכרט, לעומת זאת, עצם קיומם של המגעים המחיש את הצלחתו לפתוח בפני המודיעין הנאצי ערוץ גישה לאדם שהיה קשור במידה כלשהי למעגלי המידע של היישוב היהודי.
פרשת תל נוף: רצח, קרקעות וחשדות לריגול נאצי
בעוד רייכרט מטפח את קשריו עם פולקס ועם המודיעין הנאצי, התרחש בארץ ישראל אירוע אחר, שהביא את שמותיהם לכותרות העיתונות. הפעם לא היה מדובר במפגש מדיני חשאי, אלא בפרשת רצח. ב-10 במרץ 1937 נעלם מביתו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב המהנדס יַעֲקֹב צְוַואנְגֶר (Jacob Zwanger). כעבור 18 ימים נמצאה גופתו קבורה בחולות תל נוף.
החקירה הובילה אל סוחר הקרקעות רְאוּבֵן שֶׁיינְצוִיט, שהעסיק בעבר את צוואנגר והיה מעורב במיזמי קרקעות באזור תל נוף. עד מהרה התברר שבפרשה מעורבים גם אנשים שנקשרו בשמועות על פעילותם של שירותי מודיעין זרים. שמו של פייבל פולקס, שעבד בעבר אצל שיינצויט, הופיע בדיווחים לצד שמו של רייכרט.
יעקב צוואנגר: חייו של המהנדס שנרצח
צוואנגר נולד בשנת 1883 בחרקוב שבאימפריה הרוסית. בצעירותו הצטרף לתנועה המהפכנית, ובשנת 1905 נדון למאסר בשל חברותו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהייתה מחוץ לחוק. הוא נמלט מהכלא ועזב את רוסיה. תחילה הגיע לאוסטריה ולאחר מכן לארגנטינה, שבה חי תשע שנים ועבד כמהנדס. בשנת 1917 שב לרוסיה, ובאזור הקווקז מילא תפקיד של עוזר שר התחבורה הממונה על נמלי הים השחור.
בשנת 1920 נעצר בידי כוחות הצבא הלבן של הגנרל אנטון דניקין ונידון למוות. גם הפעם הצליח להימלט, הגיע לאיסטנבול ומשם המשיך לארץ ישראל. בארץ עבד צוואנגר בסולל בונה, בחברת החשמל ובחברת פיק"א. בשנת 1930 עזב את הארץ בשל בעיות בריאות ועבר לפריז. כשלא הצליח למצוא עבודה מתאימה חזר בשנת 1933, והמשיך להתפרנס כמהנדס עצמאי.
שנותיו האחרונות היו קשות מבחינה כלכלית ובריאותית. הוא התגורר בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, היה חבר ועד השכונה, והותיר אחריו את רעייתו נחמה וארבע בנות, שהבכורה שבהן הייתה בת 14 במותו.
ראובן שיינצויט ועיר העתיד שלא נבנתה
ראובן שיינצויט, יליד שנת 1900, היה בשנות השלושים איש עסקים, קבלן וסוחר קרקעות. חלק גדול מן האדמות באזור תל נוף היה בבעלותו, והוא קידם תוכנית להקמת עיר חדשה על הקרקעות. השם "תל נוף" נבחר מתוך רצון ליצור זיקה תדמיתית לתל אביב, שהתרחבה ושגשגה בעקבות גלי העלייה הרביעית והחמישית.
שיינצויט שיווק את האדמות, בין היתר, ליהודים בפולין שהתעניינו בהשקעה בעיר העתידית. הוא השתמש באמצעי פרסום מתקדמים לזמנם, ובהם פרסום בקולנוע, אך העיר המובטחת לא קמה.
בין אנשי צוותו של שיינצויט היו המהנדס צוואנגר, עוזרו יוֹסֵף מִילֶר, שנקרא גם שטורמהיים, ופייבל פולקס. האחרון שימש כמזכירו וכמנהל חשבונותיו במשך כ-15 חודשים, החל בדצמבר 1935.
החיבור בין פולקס לסביבתו של שיינצויט נעשה משמעותי לאחר גילוי הגופה, כאשר החלה העיתונות לחפש הסברים לקשרים המסועפים של אנשי העסקים המעורבים בפרשה.
28 במרץ 1937: הגופה בחולות
לאחר היעלמותו של צוואנגר החלו בני משפחתו ומכריו לחפש אחריו. משטרת המנדט עצרה לחקירה את שיינצויט ואת יוסף מילר, בין היתר בעקבות מכתב מ-10 בפברואר 1937 שבו הזמין שיינצויט את המהנדס לפגישה במלון בפתח תקווה. בתחילה שוחררו השניים, והמשטרה העלתה את האפשרות שצוואנגר עזב את הארץ כדי להימלט מנושיו.
החקירה נמשכה, וב-28 במרץ התגלתה גופתו של צוואנגר בבור בחולות תל נוף, כשהוא מכוסה בחול ובגרוטאות ברזל. בהמשך נעצרו שיינצויט, מילר ושני עוזרים נוספים, עבד אלקאדר ראי ועבד אלקאדר ג'אבר.
אולי יעניין אותך
ב-30 במרץ, בעת הדיון בהארכת מעצרם, טען עבד אלקאדר ראי כי קבר את הגופה בבור שחפר קודם לכן בהוראתו של שיינצויט. אולם מה שהפך את החקירה למוקד של שמועות בינלאומיות היו ממצאים אחרים שהתגלו בחיפושי המשטרה.
בביתו של שיינצויט נמצאה מערכת מיקרופונים מוסתרת בקירות, ובביתו של עבד אלקאדר ראי התגלתה מערכת דומה. נוסף על כך דווח בעיתונות על מסמכים בשפה הגרמנית, ובהם מסמכים שנחשדו ככתובים בצופן.
ממצאים אלה עוררו השערות בדבר רשת ריגול. העיתון "הארץ" דיווח: "מדברים על חבורת מרגלים שכאילו הייתה פעילה בארץ ועבדה לטובת הנאצים"
למחרת הורחבו הדיווחים על החשדות לריגול ועל מסמכים גרמניים שנמצאו בחיפוש. שיינצויט מצדו טען שמערכת המיקרופונים בביתו נועדה להאזנה ללקוחותיו במהלך משא ומתן על עסקאות מקרקעין. עורכי דינו דחו את החשדות לריגול ולהברחת נשק.
העניין הציבורי היה עצום. בעת אחד הדיונים בהארכת המעצר התאספו בבית המשפט ומחוצה לו יותר מאלף איש, וחלקם טיפסו על גגות, עצים וגדרות כדי לעקוב אחר המתרחש. אלא שממצא חשוד, ואפילו מערכת האזנה מוסתרת, אינו מוכיח כשלעצמו פעילות עבור המודיעין הנאצי. חשוב להבחין בין הרשעתו הפלילית המאוחרת של שיינצויט לבין הטענות שהועלו בעיתונות בדבר רשת ריגול, שלא הוכחו במסגרת אותה הרשעה.
29 במרץ: שמו של רייכרט מופיע בכותרות
למחרת גילוי הגופה, ב-29 במרץ 1937, פרסם העיתון "הבוקר" ידיעה שכותרתה "מיהו הפקיד פולקוס?". הידיעה עסקה בפייבל פולקס, שבשמו נפלו שיבושים בדיווחים, ובקשריו עם ראובן שיינצויט ועם פרנץ רייכרט. בעיתון נטען שפולקס עזב את הארץ לאחר שקיבל פיצויים משיינצויט, וכי לאחר שהות בצרפת ובסוריה עבד תחת רייכרט, שתואר כסוכן נאצי.
לפרסום הייתה משמעות ציבורית גם משום שהמגעים בין פולקס לבין אייכמן והאגן לא היו ידועים אז לציבור הרחב בארץ ישראל. שמו של רייכרט הופיע בהקשר של פעילות נאצית, אך חלקו המלא בקשר עם פולקס עדיין לא נחשף.
ב-20 באפריל 1937 פורסמה בעיתון "דבר" תגובתו של פולקס. הוא הכחיש את הדברים שיוחסו לו ב"הבוקר", טען שמדובר בעלילות ובדיבות העלולות לפגוע בעתידו בארץ, והודיע שהוא שוהה בפריז ומוכן לחזור לפי דרישת הרשויות כדי להוכיח את חפותו.
פולקס מסר גם כי פנה לקצין שיף והציע לשתף פעולה עם החקירה. אלא שאזכור שמו של פולקס בעיתונות לא הפך אותו לנאשם ברצח, והקשר בין פרשת הרצח לבין פעילות רייכרט נותר בתחום החשדות.
המשפט שהסעיר את ארץ ישראל
משפטו של ראובן שיינצויט נפתח בירושלים ב-12 ביולי 1937, לאחר שמועד פתיחתו המקורי, 4 במאי, נדחה. את שיינצויט ייצג עורך הדין נָסִיבּ אַבְקַרְיוּס בֵּיי, שנמנה עם עורכי הדין הבולטים בתקופת המנדט. לבקשת ההגנה הוחלט שהדיון יתקיים בפני שופט יחיד, זקן השופטים הָארִי הֶרְבֶּרְט טְרַאסְטֶד. הייתה זו הפעם הראשונה בתקופת המנדט שבה נדון משפט רצח בדרך זו.
למשפט הובאו 52 עדים, ובכללם רופאים, מומחים לכתב יד, חוקרי משטרה ואנשים שהיו קשורים לנאשם ולקורבן. יוסף מילר, ששוחרר ממעצרו ב-22 באפריל, הוכרז כעד המלך, דהיינו עד מדינה. גם עבד אלקאדר ראי העיד מטעם התביעה. עדויותיהם לא התיישבו זו עם זו בכל הפרטים.
ראי סיפר כי הגיע לתל נוף ביום היעלמותו של צוואנגר ומצא את שיינצויט ומילר ליד הגופה במגדל המים. לעומתו, מילר הכחיש שהיה מעורב ברצח או בקבורת הגופה. במהלך המשפט עלתה גם שאלת מברק שנשלח לכאורה מצוואנגר לאשתו לאחר היעלמותו, ובו נכתב שהוא נוסע לעבר הירדן. מומחי כתב היד שהעידו בבית המשפט הגיעו למסקנות שונות בשאלה אם שיינצויט כתב את המברק ואם נעשה ניסיון להסוות את כתב היד.
שיינצויט הכחיש שרצח את צוואנגר. לדבריו, השניים הכירו שנים אחדות, היו ביניהם קשרי עבודה ועסקים, והוא אף סייע למנוח מבחינה כספית. הוא תיאר את פעילותו של צוואנגר ברכישת קרקעות תל נוף וטען כי פיטר אותו בשנת 1935 משיקולים מקצועיים וכלכליים.
הכרעת הדין: הריגה ולא רצח בכוונה תחילה
ב-27 ביולי 1937 נתן השופט טראסטד את פסק דינו. השופט מצא כי צוואנגר מת כתוצאה מאלימות, וכי ממצאי הגופה שוללים אפשרות של התאבדות. הוא קבע שיש ראיות למעורבותו של שיינצויט במותו, ובהן נסיבות חפירת הבור, סילוק מזכירתו ממשרדו ביום היעלמותו של המהנדס וסתירות בטענת האליבי.
הדיון עסק גם באפשרות ששיינצויט הספיק לנסוע מתל אביב לתל נוף ולחזור. זמן הנסיעה הוערך ב-35 עד 47 דקות לכל כיוון, ולפי בית המשפט היה בכך כדי לאפשר את ביצוע המעשה בפרק הזמן הרלוונטי. עם זאת, בית המשפט לא מצא שהוכחה כוונה תחילה. לפיכך הורשע שיינצויט בהריגה ולא ברצח בכוונה תחילה, ונגזרו עליו 15 שנות מאסר.
ב-3 באוגוסט 1937 הגיש סנגורו ערעור. הדיון נערך ב-19 בספטמבר בפני הרכב של שלושה שופטים, ובהם ריצ'רד ג'וזף מנינג ומוריס צ'רי גרין. ההרכב אישר את ההרשעה, וקבע כי ניתן לבסס הרשעה בהריגה גם על ראיות נסיבתיות, ללא עד ראייה למעשה עצמו. בית המשפט דחה גם את ערעורן של נחמה צוואנגר וארבע בנותיה על סכום הפיצוי שנפסק להן, 250 לירות ארץ ישראליות.
לאחר עשר שנות מאסר שוחרר שיינצויט ב-21 בספטמבר 1947 מבית הסוהר המרכזי בירושלים. בהמשך שינה את שם משפחתו לרב-און והוסיף לעסוק בהליכים משפטיים הקשורים לקרקעות שמכר.
המקרה חזר לדיון משפטי גם בשנת 2013, כאשר בית המשפט העליון נדרש לבקשת סטודנט לעיין בתיק כחלק מעבודה סמינריונית.
החשדות לריגול וההד העולמי
הזיקה האפשרית בין הפרשה לבין פעילות נאצית עוררה עניין גם מחוץ לארץ ישראל. ב-27 באפריל 1937 פרסם השבועון האמריקאי "טיים" כתבה על המקרה, וב-5 במאי דיווח גם "הניו יורק טיימס" על החשדות.
בדיווחים הבינלאומיים נכללו טענות על רשתות ריגול, הברחת נשק, סוכנים גרמנים, ציוד האזנה ואפשרות למעורבות של גורמים מאיטליה הפשיסטית. חלק מן התיאורים היו סנסציוניים ולא התיישבו בהכרח עם הממצאים שנקבעו לאחר מכן בבית המשפט.
העניין בריגול נאצי תרם להפיכתה של פרשה פלילית מקומית לסיפור בינלאומי. אולם אין להסיק מכך שהוכח כי רצח צוואנגר הוזמן בידי המודיעין הנאצי, או שרייכרט תכנן אותו. הקשר המתועד בין רייכרט לבין הפרשה נובע בראש ובראשונה מהיכרותו עם פולקס ומן העובדה ששמותיהם הוזכרו יחד בדיווח העיתונאי. הקשר הזה מסביר את החשד הציבורי, אך אינו מחליף ראיות למעורבות ברצח.
דוד תדהר: הבלש העברי הראשון וחקירת תל נוף
אחת הדמויות שנקשרו בחקירה הייתה דָּוִד תִּדְהָר, מהחלוצים בתחום החקירות הפרטיות בארץ ישראל. תדהר נולד ב-7 ביוני 1897 בשכונת נווה שלום שביפו, בשם דוד טודרוסוביץ, לאסתר-רחל לבית נירנברג ולמשה-בצלאל טודרוסוביץ. הוא היה ילדם היחיד שנותר בחיים לאחר שששת ילדיהם הקודמים מתו בילדותם.
בנעוריו עסק בספורט, ובשנת 1913 הצטרף לקבוצת הכדורגל מכבי תל אביב. בשנת 1916 פרש ממשחק פעיל והמשיך לעסוק בארגון פעילות ספורטיבית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת בגדודים העבריים, ובהמשך השתתף בהגנת יפו בעת מאורעות תרפ"א בשנת 1921. באותה שנה הצטרף למשטרת המנדט ושירת כקצין משטרה בירושלים.
בשנת 1924 נישא לרבקה לבית קפילוטו, ובשנת 1926 פרש מן המשטרה והקים משרד חקירות פרטי. לאחר שהות בקהיר חזר לארץ ישראל בשנת 1931 והמשיך בעבודתו כבלש.
תדהר מציג את גרסתו לחקירה
בספר זיכרונותיו בשירות המולדת, שפורסם בשנת 1960, תיאר תדהר את חלקו בחקירת היעלמותו ורציחתו של צוואנגר. לדבריו, הוא בדק את קשריו של שיינצויט עם המהנדס, עקב אחר פעילותו באזור תל נוף והגיע למסקנות שסייעו בהמשך להתקדמות החקירה. הוא תיאר כיצד שיתף פעולה עם חוקרי המשטרה והעביר להם מידע שאסף.
תדהר התייחס גם לשמועות על מעשי ריגול ולקשרים האפשריים של שיינצויט עם גורמים זרים. בספרו הדגיש שבחר לעסוק בבדיקתן, לצד החקירה הפלילית עצמה. גרסתו העצמית של תדהר לא חופפת בכל פרטיה לתיאורים אחרים של החקירה. שאלת היקף תרומתו לפענוח הפרשה הפכה לחלק מן הדיון המאוחר בהיסטוריה של המקרה.
לאחר שנים המשיך תדהר לפעול כסופר, כעורך וכחוקר תולדות היישוב. הוא ערך את האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, היה מעורב בפעילות ציבורית וספורטיבית, ופרסם ספרים המתבססים על ניסיונו המקצועי.
דמותו אף עמדה במרכז "ספריית הבלש", סדרה בת 28 חוברות של סיפורי בלשים בדיוניים שפורסמה בשנת 1932. במשך השנים עסק גם בפעילות ארגון "מכבי" ובתיעוד קורות הבונים החופשיים בארץ ישראל. תדהר נפטר ב-15 בדצמבר 1970 ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
הסיפור ממשיך בספרות ובמחקר
בשנים שלאחר המשפט שבו סופרים וחוקרים לעסוק בפרשת תל נוף. חלקם התמקדו בממצאים הפליליים, ואחרים העדיפו את ההסברים המודיעיניים שנותרו ללא הכרעה. בשנת 1958 פרסם הסופר חנוך ברטוב ב"משא", המוסף הספרותי של העיתון "למרחב", סיפור שנשא את השם "אדם ושמו דוברין", שנקשר להיכרותו המאוחרת עם שיינצויט. בשנת 1998 פרסם הסופר והמשורר אהרן אמיר, תחת שם העט מיכאלה נדיבי, את הספר הנבלים, ששב לעסוק בפרשה.
בשנת 2007 כתב אלי אשד על המקרה והציג גם פרשנויות שלפיהן הייתה לרצח משמעות הקשורה לריגול ולפעילותם של הנאצים בארץ ישראל. תיאורים אלה הרחיבו את הדיון הציבורי, אולם אין לראות בהם כשלעצמם הוכחה לקיומה של קנוניה נאצית מאחורי הרצח. שמו של צוואנגר הונצח בעבר ברחוב בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, אף שבהמשך שונה שם הרחוב.
החזית הערבית: רייכרט והמופתי של ירושלים
במקביל לפעילותו בקרב היישוב היהודי טיפח רייכרט קשרים עם האוכלוסייה הערבית ועם גורמים פוליטיים שפעלו נגד שלטונות המנדט הבריטי ונגד התנועה הציונית.
רייכרט התגורר בשכונת אבו תור בירושלים, באזור שבו התגוררה אז אוכלוסייה ערבית. במסגרת עבודתו כנציג סוכנות הידיעות הגרמנית פעל להפצת מסרים שיציגו את גרמניה הנאצית באור חיובי בעיתונות המקומית.
פעילותו התרחשה במהלך המרד הערבי הגדול, שפרץ בשנת 1936 והחריף את המתיחות הפוליטית והביטחונית בארץ ישראל. חָאג' אַמִין אֶל-חוּסֵיינִי, המופתי של ירושלים, חיפש סיוע מדיני ממעצמות זרות במסגרת מאבקו נגד הבריטים והתנועה הציונית. גרמניה הנאצית הייתה אחד הגורמים שאליהם ביקש לפנות.
הפגישה עם הקונסול הגרמני ב-21 ביולי 1937
ב-21 ביולי 1937 נפגש המופתי עם הקונסול הגרמני בירושלים, וַאלְטֶר דֶלֶה (Walter Döhle), במטרה לבחון את האפשרות לקבל תמיכה מגרמניה. לאחר המפגש שלח המופתי נציג מטעמו לברלין, כדי לדון עם ההנהגה הנאצית בבקשת הסיוע.
רייכרט מילא תפקיד בקשרים אלה באמצעות פעילות התעמולה והקשרים שטיפח בארץ. הוא פעל מול אנשי ציבור ערבים, וביקש להשתמש בסוכנות הידיעות הגרמנית כדי להגביר את השפעתה של גרמניה בזירה המקומית.
המגעים עם חוגים ערביים המחישו כי פעילותו של רייכרט לא הצטמצמה לאיסוף מידע על היישוב היהודי. הוא ניסה לפתח ערוצי השפעה בקרב קבוצות שונות, שביניהן שררה יריבות פוליטית וצבאית חריפה.
תעמולה נאצית בעיתונות הערבית
אחד האמצעים המרכזיים בפעילותו של רייכרט היה הפצת תצלומים וסיפורים חדשותיים על גרמניה הנאצית. רייכרט סיפק לעיתונים ערביים בארץ ישראל תצלומים מחיי גרמניה ללא תשלום, בתקווה לעודד את פרסומם וליצור תמונה חיובית של המשטר הנאצי.
לצד חלוקת חומרי התעמולה בחינם השתמש גם במודעות בתשלום. הזמנת שטחי פרסום בעיתונים שימשה אמצעי להבטיח פרסום מסרים אוהדים לגרמניה, ולעיתים גם ליצור תלות כלכלית בין מערכות העיתונים לבין הגורם שמימן את החומר.
לא הייתה זו פעילות עיתונאית במובנה המקובל. סוכנות הידיעות פעלה כחלק ממערך מדיני ותעמולתי שהוכפף למשטר הנאצי, והידיעות שהפיצה נועדו לשרת את מטרותיו.
אדם פולהארדט: שותפו של רייכרט בפעילות הערבית
בשנת 1938 הצטרף אל רייכרט אדם נוסף מגרמניה, אָדָם פוֹלְהַארְדְט. פולהארדט פעל ככתב העיתון הגרמני Deutscher Dienst, והגיע לסייע לרייכרט בעבודה במסגרת סוכנות הידיעות הגרמנית ובקשרים עם הציבור הערבי. השניים פעלו להפצת מסרים פרו-גרמניים, לקיום מגעים עם אישים ערבים ולחיזוק הקשרים הפוליטיים עם גורמים שהתנגדו למדיניות הבריטית בארץ ישראל.
פולהארדט נהג לקיים פגישות קבועות עם מנהיגים ערבים. בפגישות אלה הבטיח כי גרמניה תתמוך בדרישותיהם והדגיש את עמדתה האוהדת לכאורה כלפי השאיפות הפוליטיות הערביות.
בדבריו הציג את גרמניה כמי שמעוניינת בפתרון שאלת ארץ ישראל על בסיס מילוי דרישות הערבים. שיתוף הפעולה בין רייכרט לפולהארדט יצר מערך מקומי שפעל באמצעות קשרים אישיים, עיתונות, חומרי תעמולה והבטחות מדיניות.
מבחינת רשויות המנדט, לא היה מדובר רק בנוכחות של עיתונאים זרים, אלא בפעילות גרמנית שקיימה קשר עם כוחות פוליטיים מקומיים בתקופה של מרד והתנגדות לשלטון הבריטי.
15 ביוני 1939: הבריטים מורים לרייכרט לעזוב
פעילותם של רייכרט ופולהארדט לא נעלמה מעיני הבולשת הבריטית, ה-CID, שפעלה במסגרת משטרת המנדט. בשלהי שנות השלושים גברה המתיחות הבינלאומית, והבריטים חששו מפעילות חתרנית של גורמים גרמניים בשטחי שלטונם. רשת קשרים בין סוכנות ידיעות הכפופה למשטר הנאצי לבין מנהיגים מקומיים נתפסה כבעיה ביטחונית.
ב-15 ביוני 1939 הורו שלטונות המנדט הבריטי לפרנץ רייכרט ולאדם פולהארדט לעזוב את ארץ ישראל. ההוראה ניתנה כחודשיים וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, בתקופה שבה היחסים בין בריטניה לגרמניה הלכו והידרדרו.
כך הסתיימה פעילותו הידועה של רייכרט בארץ ישראל. בניגוד לפולהארדט, שהמשיך לעסוק בתקופת המלחמה בפעילות סוכנות הידיעות הגרמנית ואחריה פעל כעיתונאי בגרמניה המערבית, אין מידע ברור על המשך קורותיו של רייכרט לאחר גירושו מן הארץ.
הוא נעלם מהתיעוד ההיסטורי הזמין כמעט באותה דרך שבה נעלם בשעתו לאחר התמוטטות החברה הקפריסאית. הפעם לא היה מדובר בחוב עסקי שנותר ללא פירעון, אלא באדם שפעל עבור שירות המודיעין הנאצי ושב על עקבותיו בשעה שהמלחמה באירופה עמדה לפרוץ.
הפרשה מתעוררת מחדש: שמעון ויזנטל והמסמכים הנאציים
סילוקו של רייכרט מן הארץ לא הביא לסיומן של השאלות שהותירו אחריהם קשריו עם פולקס. במשך שנים לא נודע לציבור הרחב בארץ ישראל על הפגישות שנערכו בין פולקס לבין אייכמן והאגן. פרטי הקשר החלו להיחשף בהדרגה רק לאחר הקמת מדינת ישראל.
בשנת 1954 עלתה הפרשה מחדש בעקבות גילויים של צייד הנאצים שִׁמְעוֹן וִיזֶנְטָל.
ויזנטל התחקה אחר מסמכים נאציים שהתייחסו לפגישות עם יהודי מארץ ישראל, אשר הוצג כבעל מעמד ב"הגנה". הגילויים הגיעו אל הציבור בתקופה שבה התנהל בישראל משפט קסטנר, שהפך למוקד של מחלוקת חריפה בנוגע להתנהלותם של מנהיגים יהודים בתקופת השואה.
ב-27 באוקטובר 1954 פרסם השבועון "העולם הזה" ריאיון שערך הסופר והעיתונאי עָמוֹס קֵינָן עם ויזנטל. קינן ביקר את ויזנטל בעיר לינץ שבאוסטריה, ושמע ממנו כי ברשותו מידע על יהודי שהתגורר בישראל ושלטענתו פעל כסוכן של אייכמן, ובמקביל היה קשור לארגון "ההגנה". ויזנטל סירב בשלב זה למסור את זהותו של האיש, וטען שבידיו מסמכים התומכים בדבריו.
הריאיון עורר עניין רב, בין השאר משום שנגע בשאלת היחסים בין גורמים יהודיים לבין נציגי המשטר הנאצי בשנות השלושים. אולם העובדה שוויזנטל מצא מסמכים גרמניים על אדם שהוצג כסוכן אינה מספקת לבדה תשובה לשאלה אם אותו אדם פעל מטעם הנאצים, מטעם ארגון יהודי, או ניסה לפעול בשני הכיוונים.
בספטמבר 1955 התפרסמו בישראל ידיעות נוספות על גילוייו של ויזנטל, לאחר שהתייחס לפרשה במכתב לעיתון השווייצרי Jüdische Rundschau. ב-20 בספטמבר פרסם "ידיעות אחרונות" כותרת ראשית על הטענה שאיש "ההגנה" שימש כסוכן של אייכמן, וכי התיק הנוגע אליו נמסר לישראל קסטנר.
הדיווחים קשרו בין פעילותו של פולקס לבין דיונים ציבוריים רחבים יותר על השואה, על ההנהגה היהודית ועל קשרים עם השלטון הנאצי. עם זאת, חלק מהפרסומים לא היו מדויקים בהצגת מעמדו של פולקס. הטענה שהיה מפקד בכיר ב"ההגנה" לא הוכחה, וזהותו של האיש שעליו דובר לא פורסמה באופן ברור באותה עת.
1966: חשיפת זהותו של פולקס
בשנת 1966 פורסמו בעיתון הגרמני דר שפיגל פרטים ברורים יותר על הפרשה, ובכללם שמו של פייבל פולקס. הפרסום עורר סערה בישראל והשיב את הדיון לשאלת תפקידו האמיתי של פולקס בשיחות עם אנשי האס דה.
במהלך השנים הופיעו פרשנויות שונות. חלק מן החוקרים תיארו את פולקס כאיש קשר של המודיעין הנאצי; אחרים הצביעו על האפשרות שפעל כגורם כפול או שניסה להשיג הסדרים שיקלו על הגירת יהודים מגרמניה.
ההיסטוריון תום שגב עסק בפרשה בספריו המיליון השביעי וויזנטל – הביוגרפיה, שראה אור בשנת 2010. גם במחקרים אלה נותרו שאלות פתוחות בנוגע למעמדו של פולקס ולכוונות הצדדים.
פולקס עצמו טען לאחר שנים כי הסיפור על פעילותו כסוכן נאצי אינו נכון, וכי פגישותיו עם אנשי האס דה נערכו ביוזמתו ובמסגרת פעילותו העסקית. לאחר פגישותיו עם אייכמן המשיך פולקס בפעילות אזרחית. בשנים 1937 עד 1943 שימש מזכיר התאחדות בעלי התעשייה בחיפה, ובשנת 1937 נמנה עם מייסדי סניף חיפה של החבל הימי לישראל. עבודתו העניקה לו גישה לרציפי נמל חיפה, למחסני המכס ולשטחי הנמל, והוא עסק בתיאום פעולות הקשורות לציוד, לנוסעים ולעולים.
בשנים 1948 ו-1949 מילא גם שליחות דיפלומטית מטעמו של דוד בן-גוריון, כאשר נפגש עם הארכיבישוף ג'ורג' חכים בניסיון להגיע להסדרים עם ערביי ארץ ישראל.
פולקס, ששינה בהמשך את שם משפחתו לפולס, נפטר בישראל ב-10 במאי 1982.
פעילותו של רייכרט בארץ ישראל מדגימה כיצד שילב המודיעין הנאצי בין סיקור עיתונאי, איסוף מודיעין וקשרים פוליטיים. מצד אחד, רייכרט ניהל סוכנות חדשות שפעלה בגלוי בירושלים. הוא הפיץ חומרי תעמולה, סיפק תצלומים לעיתונות וקיים קשרים עם אנשי ציבור. מצד אחר, הוא דיווח לאס דה על הנעשה ביישוב היהודי, פיתח קשרים עם אנשים שהמודיעין הגרמני ראה בהם מקורות פוטנציאליים וסייע בארגון מגעים עם בכירים נאצים.
בפעילותו מול פייבל פולקס ביקש להתקרב למעגלי המידע היהודיים. בפעילותו מול המופתי ומנהיגים ערבים ניסה לחזק את השפעתה של גרמניה הנאצית בזירה הפוליטית המקומית. שתי הזירות היו שונות מאוד זו מזו, אך בשתיהן שימשו העיתונות והקשרים האישיים אמצעים לקידום מטרותיו של המודיעין הגרמני.
מה שניתן לקבוע בבירור הוא שרייכרט היה הגורם שחידש את הקשר עם פולקס, הציג אותו בפני הממונים עליו וסייע להביאו לפגישה עם אייכמן והאגן. הוא גם היה מעורב במאמץ התעמולה וההשפעה הגרמני בקרב ערביי הארץ. סיום פעילותו ביוני 1939 משקף את תגובת הבריטים לנוכחותם של גורמים גרמניים בארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה.
ואילו גורלו האישי נשאר לא ידוע. אין תיעוד ברור שיאפשר לקבוע היכן חי לאחר עזיבתו, מה עשה בתקופת המלחמה, או מתי והיכן נפטר. דמותו נותרה קשורה לאחד הפרקים המורכבים של ארץ ישראל המנדטורית, תקופה שבה פעלו באותה זירה עיתונאים, אנשי מודיעין, תנועות לאומיות, סוחרים ופקידים קולוניאליים. לעיתים יכול היה אדם אחד לעבור בין כל העולמות הללו, מבלי שהאנשים שעימם נפגש ידעו לאיזה מהם הוא משתייך באמת.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
יואב גלבר, ״שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב, 1918-1947״, הוצאת משרד הביטחון, 1992. מחקר העוסק בהתפתחות פעילות המודיעין ביישוב היהודי. הספר מתייחס גם לקשריו של פייבל פולקס עם גורמים גרמניים ולשאלת תפקידו באיסוף ידיעות עבור "ההגנה".
חביב כנען, ״הגיס החמישי: הגרמנים בארץ ישראל 1933-1945״, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1968. ספר המתמקד בפעילות הגרמנית בארץ ישראל בתקופת השלטון הנאצי ובמלחמת העולם השנייה. רלוונטי להבנת הזירה שבה פעל רייכרט.
דוד תדהר, ״בשירות המולדת״, הוצאת ידידים, 1960. זיכרונותיו של הבלש העברי, ובהם תיאור מעורבותו בחקירת רצח יעקב צוואנגר.
מיכאלה נדיבי (אהרן אמיר), ״הנבלים״, הוצאת הד ארצי, 1998. יצירה ספרותית העוסקת בפרשת תל נוף, בחומרים ובדמויות שנקשרו אליה.
שאול אבישי, ״כנועים באדום״, הוצאת ראובן מס, 2015. ספר המופיע בחומרי הקריאה הנלווים לפרשת תל נוף.
חומר קריאה נוסף על פרשת הרצח, החקירה וההדים הציבוריים שהתלוו אליה הוא המאמר ״עלילת תל נוף״.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט התיעודי ״רצח במגדל המים״ שביימו דניאל נחנסון ועודד פרבר, מתחקה אחר חקירת הרצח שהסעירה את ארץ ישראל בשנת 1937. הסרט מלווה את דניאל נחנסון בחקירת סיפורו של דוד תדהר, ומשלב את פרשת יעקב צוואנגר וראובן שיינצויט עם שאלות על ריגול נאצי, סוכנים כפולים, פעילות "ההגנה" ומנגנוני הסתרה ביטחוניים. הסרט מציג זוויות נוספות על הפרשה, שאינן כולן ממצאים היסטוריים מוכחים.
רייכרט עזב את הארץ בשנת 1939, אך שאלות על האנשים שפגש ועל המידע שהעביר המשיכו להעסיק חוקרים שנים רבות. אם הכתבה עוררה בכם עניין בפרשות מודיעין ובסיפורים פחות מוכרים מתקופת המנדט הבריטי, תוכלו להמשיך לקרוא ב-HistoryIsTold ולשתף את הכתבה עם חובבי היסטוריה נוספים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.