הוא היה כלכלן מבריק, הוגה ציוני ומדינאי צעיר שהצליח להגיע לצמרת ההנהגה היהודית בארץ ישראל לפני שמלאו לו 33. חיים ארלוזורוב האמין שבניית בית לאומי ליהודים מחייבת לא רק התיישבות וחזון, אלא גם דיפלומטיה, תכנון כלכלי והבנה של המציאות המדינית. ביוני 1933, בשיא פעילותו להצלת יהודי גרמניה הנאצית, נורה למוות בחוף תל אביב. זהות רוצחיו נותרה בלתי ידועה, אולם מאחורי פרשת הרצח מסתתר סיפור גדול בהרבה על אחד המדינאים המבטיחים ביותר של התנועה הציונית.
ילדות בין שתי יבשות: מרומני שבאוקראינה לברלין
חיים ארלוזורוב נולד ב-23 בפברואר 1899 בעיר רומני שבאימפריה הרוסית, כיום בשטח אוקראינה. שמו בילדותו היה ויטלי, ובסביבה הגרמנית שבה גדל נודע גם בשם ויקטור. הוא היה בנם הבכור של שאול ולסקה ארלוזורוב, בן למשפחה בעלת מסורת רבנית ארוכה.
ילדותו התעצבה בצל התקופה הסוערת שעברה על יהודי האימפריה הרוסית. הפוגרומים של שנת 1905 הביאו את משפחתו לעקור ממקום מגוריה ולחפש מקלט בתחומי גרמניה. המשפחה התיישבה לבסוף בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית, ושם רכש ארלוזורוב השכלה גרמנית והתוודע מקרוב לתרבות האירופית.
המעבר היה הרבה יותר משינוי גאוגרפי. ארלוזורוב גדל בתוך מפגש בין זהויות: מצד אחד המסורת היהודית, השפה העברית והתחושה הלאומית; מן הצד האחר הספרות הגרמנית, הפילוסופיה האירופית והרעיונות הסוציאליסטיים שהעסיקו את האינטלקטואלים הצעירים באותה תקופה.
מלחמת העולם הראשונה החריפה את מצבה של משפחתו. בשל מוצאה הרוסי נחשדה המשפחה כמשתייכת למדינת אויב, ונאלצה לעבור לברלין. אביו, שנסע לרוסיה לרגל עסקיו, לא הצליח לשוב לגרמניה ומת בשנת 1918. האובדן התרחש בתקופה שבה ארלוזורוב הצעיר החל לגבש את תפיסת עולמו האישית.
כבר בנעוריו כתב שירה בגרמנית וגילה עניין בספרות ובתרבות. עם זאת, המשיכה לעולם הגרמני לא החלישה את הזדהותו היהודית. להפך, ככל שהעמיק להכיר את החברה האירופית, כך עסק יותר בשאלת מקומו של העם היהודי בתוכה.
זו הייתה אחת הסתירות הפוריות בחייו: הוא הכיר את אירופה, העריך את הישגיה התרבותיים וביקש ללמוד ממנה, אך לא האמין שהשתלבות בתרבות האירופית לבדה יכולה לפתור את שאלת הקיום הלאומי היהודי.
מהאוניברסיטה אל הציונות הסוציאליסטית
לאחר סיום לימודיו התיכוניים החל ארלוזורוב ללמוד כלכלה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין. בשנת 1922 השלים עבודת דוקטורט שעסקה במאבק המעמדות בתורתו של קרל מרקס.
הוא לא הסתפק בעיון תאורטי. במקביל ללימודיו השתלב בפעילות מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה, ערך את ביטאונה ופרסם מאמרים שבהם ניסה לבחון את היחסים בין הרעיון הסוציאליסטי לבין הלאומיות היהודית.
אחד החיבורים החשובים ביותר שכתב בתקופה זו היה הסוציאליזם העממי של היהודים, משנת 1919. בחיבור ביקש להתמודד עם שאלה שהעסיקה רבים מאנשי תנועת העבודה הציונית: האם אפשר לשלב בין השקפת עולם סוציאליסטית, המדגישה את המאבק החברתי והכלכלי, לבין תנועה לאומית המבקשת להקים בית לעם מסוים?
ארלוזורוב סבר שהתשובה חיובית, אך לא באמצעות העתקה פשוטה של המחשבה המרקסיסטית האירופית.
לשיטתו, מצבו ההיסטורי של העם היהודי היה ייחודי. בניגוד לחברות שבהן התקיימה מערכת כלכלית לאומית שלמה, היהודים היו מפוזרים בארצות שונות ולא החזיקו במולדת משותפת שבה יכלו לעצב את מוסדותיהם החברתיים והכלכליים.
מכאן צמחה השקפתו: תחייה לאומית יהודית ותיקון חברתי אינם בהכרח שני מאבקים נפרדים, אלא עשויים להיות חלק מאותו תהליך היסטורי.
ארלוזורוב ראה בהתיישבות בארץ ישראל הזדמנות לעצב חברה חדשה, המבוססת על עבודה, מוסדות ציבוריים, אחריות משותפת ופיתוח כלכלי. עם זאת, בשונה מחלק מהוגי התנועה הסוציאליסטית, הוא התייחס ברצינות לתפקידם של הון, מסחר, תכנון כלכלי ומנגנונים מדיניים.
עיון בכתביו מלמד כי תחומי העניין שלו היו רחבים בהרבה ממאבקים מפלגתיים. הוא עסק בתקציב הציוני, בתולדות ההתיישבות בעולם, במדיניות פיננסית, במעמדות חברתיים ובדרכים שבהן אפשר להקים חברה יציבה מבחינה כלכלית. כתביו זמינים בחלקם בפרויקט בן־יהודה.
העלייה לארץ ישראל והמפגש עם המציאות
בשנת 1921 הגיע ארלוזורוב לביקור ראשון בארץ ישראל. הביקור התרחש בתקופה של מתח גובר בין האוכלוסייה הערבית לבין היישוב היהודי, ובמהלכו פרצו מאורעות תרפ"א.
האלימות שאליה נחשף המחישה לו שהמפעל הציוני אינו מתקיים בחלל ריק. לצד ההתיישבות היהודית והחסות הבריטית התקיימה בארץ אוכלוסייה ערבית בעלת שאיפות, פחדים ותחושות לאומיות משלה.
בעקבות הביקור החל לעסוק באופן מעמיק יותר בשאלה הערבית. הוא סבר שהתנועה הציונית אינה יכולה להתעלם מהתפתחותה של תודעה לאומית ערבית ושעליה להבין את השפעתה על עתיד הארץ.
בשלב זה שב לגרמניה להשלמת לימודיו, ובשנת 1924 עלה לארץ ישראל והתיישב בה לצמיתות. השתלבותו בהנהגת הפועל הצעיר הייתה מהירה. אף שהיה צעיר מרבים מראשי תנועת העבודה, הצליח להתבלט בזכות השכלתו, יכולת הניתוח שלו וכישרונו המדיני.
בתוך זמן קצר נעשה לאחד הקולות הבולטים של הדור החדש בהנהגת היישוב.
המדינאי הצעיר שטיפס לצמרת
בשנת 1926 נכלל ארלוזורוב במשלחת היישוב היהודי לחבר הלאומים בז'נבה, לצד אישים בכירים ובהם מאיר דיזנגוף והרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל. ההשתתפות בזירה הבין־לאומית העניקה לו ניסיון מדיני חשוב, בתקופה שבה התנועה הציונית נדרשה לקדם את ענייניה מול ממשלת בריטניה ומוסדות חבר הלאומים.
ארלוזורוב הבין כי מעמדו של היישוב היהודי תלוי לא רק במספר העולים ובהיקף ההתיישבות, אלא גם ביכולת להשפיע על מקבלי ההחלטות בעולם.
בשנת 1930 התאחדו הפועל הצעיר ואחדות העבודה והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י. אף שארלוזורוב התנגד קודם לכן לאיחוד במתכונתו המוצעת, לאחר שהמפלגה קמה השתלב בהנהגתה.
בקונגרס הציוני ה-17, שנערך בשנת 1931, נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית והתמנה לראש המחלקה המדינית שלה.
היה זה אחד התפקידים המשפיעים ביותר בתנועה הציונית: המחלקה המדינית הייתה אחראית על מערכת הקשרים בין ההנהגה היהודית לבין שלטונות המנדט, ממשלות זרות וגורמים מדיניים נוספים.
במונחים מאוחרים אפשר לתאר את התפקיד כדומה לזה של שר החוץ של המדינה שבדרך, אף שהיישוב היהודי עדיין לא היה מדינה ריבונית. ארלוזורוב היה בן 32 בלבד כאשר הגיע לעמדה זו.
בין הבריטים, הערבים והנהגת התנועה הציונית
אחת מתפיסותיו המרכזיות של ארלוזורוב הייתה שהמפעל הציוני זקוק למדיניות חוץ מסודרת, ולא רק לפעילות התיישבותית. הוא פעל לטיפוח היחסים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ ועם בכירים בממשל הבריטי, מתוך הבנה שהחלטותיהם בענייני עלייה, רכישת קרקעות וביטחון עשויות לקבוע את עתיד היישוב.
במקביל, היה מקורב מאוד לחיים ויצמן, שהאמין אף הוא בחשיבות המגעים המדיניים ובניסיון לקדם את המטרות הציוניות באמצעות משא ומתן.
אולם ארלוזורוב לא היה מדינאי נטול ביקורת כלפי הבריטים. הוא חשש שהתלות המוחלטת בממשל המנדט עלולה להפוך לנקודת תורפה, במיוחד אם בריטניה תשנה את מדיניותה או אם מאזן הכוחות בארץ ישתנה.
המכתב מ-1932: צד פחות מוכר במשנתו
ב-30 ביוני 1932 שלח ארלוזורוב מכתב פרטי לחיים ויצמן, ובו הציג תרחיש חריף של משבר אפשרי בשלטון הבריטי. ארלוזורוב חשש כי התנועה הציונית לא תצליח להגיע לרוב יהודי בארץ באמצעות עלייה והתיישבות בלבד, אם המסגרת המדינית המאפשרת את הפעילות הזאת תתמוטט מוקדם מן הצפוי.
במכתב בחן אפשרות של משטר מעבר הנשלט בידי מיעוט יהודי, גם אם הדבר יהיה כרוך בתפיסת מנגנוני שלטון וכוח. זו הייתה הצעה מרחיקת לכת, העומדת במתח ברור עם התדמית המתונה המזוהה עמו.
חשוב להבין את ההקשר: אין לראות במכתב הזה תיאור של מדיניות שיושמה בפועל, ואף לא הוכחה לכך שארלוזורוב החזיק בתוכנית מעשית מגובשת לכינון משטר כזה. מדובר בדיון פרטי בתרחיש משברי, אך תוכנו מלמד עד כמה היה מוטרד מהסיכוי שהמפעל הציוני יאבד את המסגרת המדינית שבתוכה התפתח.
ההיסטוריון שלמה אבינרי, שחקר את הגותו ואת חייו, עסק במתח שבין הריאליזם המדיני של ארלוזורוב לבין מחויבותו למפעל הציוני.
המכתב ממחיש מדינאי שהיה מוכן לבחון גם אפשרויות קשות מבחינה מוסרית ופוליטית כאשר חשב שעתיד המפעל הציוני נתון בסכנה.
הניסיון לקיים שיח עם מנהיגים ערבים
ארלוזורוב ביקש לקיים מגעים גם עם גורמים ערביים, אף שהכיר בעומק המחלוקת הלאומית בארץ. באפריל 1933 נערכה במלון המלך דוד בירושלים פגישה בין מנהיגים ציונים לבין נכבדים מעבר הירדן. בין המשתתפים היה חיים ויצמן, וארלוזורוב היה מעורב בארגון המפגש. מטרת המגעים הייתה לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה מדיני וכלכלי, ובכלל זה סוגיות של קרקעות והתיישבות.
היוזמה עוררה התנגדות בחוגים שונים. חלק מהגורמים הערביים חששו ממגעים עם התנועה הציונית, ואילו בתוך התנועה הציונית עצמה התעוררו הסתייגויות מן ההשלכות המדיניות של המגעים. הפגישה לא הובילה להסדר היסטורי בין יהודים לערבים, אך היא מלמדת על נכונותו של ארלוזורוב לבחון אפיקים דיפלומטיים גם במציאות של עוינות וחוסר אמון.
חשוב להדגיש כי הנכונות לקיים משא ומתן לא הפכה את ארלוזורוב לתומך מובהק במדינה דו־לאומית. הוא ביקש לקדם את הבית הלאומי היהודי, ובמסגרת מטרה זו בחן אפשרויות להסדרה ולשיתוף פעולה.
1933: השנה שבה השתנה הכול
ב-30 בינואר 1933 התמנה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. בתוך שבועות החלה הממשלה הנאצית לפרק את יסודות הדמוקרטיה הגרמנית ולנקוט צעדים שיטתיים נגד היהודים.
אולי יעניין אותך
ב-1 באפריל נערך בגרמניה חרם נאצי מאורגן על בתי עסק יהודיים. שישה ימים לאחר מכן נחקק החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שאפשר להרחיק יהודים ומתנגדים פוליטיים ממשרות ציבוריות. האנטישמיות הפכה למדיניות שלטונית רשמית.
מבחינת ארלוזורוב היה למשבר משמעות אישית עמוקה. גרמניה לא הייתה עבורו מדינה זרה בלבד. הוא גדל בה, התחנך בה, למד באוניברסיטה שלה והכיר היטב את תרבותה ואת החברה היהודית שחיה בתוכה. כעת נאלץ להתמודד עם התמוטטותו המהירה של העולם שהכיר.
ארלוזורוב הבין כי יהודי גרמניה זקוקים ליותר מהצהרות מחאה. הם זקוקים לאפשרויות הגירה ממשיות, לאישורי עלייה ולדרך להציל לפחות חלק מרכושם.
אולם הדרך להוצאת יהודים ורכושם מגרמניה הייתה מורכבת. שלטונות גרמניה הגבילו הוצאת הון אל מחוץ למדינה, בעוד העלייה לארץ ישראל הייתה תלויה במדיניות ההגירה הבריטית. ארלוזורוב ניסה לקדם פתרון לשתי הבעיות גם יחד.
הסכם ההעברה: בין הצלת יהודים לבין החרם על גרמניה הנאצית
אחת הפרשות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות הציונות בשנות השלושים היא הסכם ההעברה. הסכם זה נועד לאפשר ליהודים שהיגרו מגרמניה לארץ ישראל להציל חלק מערך רכושם באמצעות מנגנון מסחרי מורכב.
במקום להוציא את כספם ישירות מגרמניה, דבר שנאסר או הוגבל בידי השלטונות, יכלו המהגרים להשתמש בכספים למימון רכישת סחורות גרמניות. הסחורות יוצאו לארץ ישראל, ולאחר מכירתן הועבר למהגרים חלק מערכן.
למנגנון הזה היו יתרונות וחסרונות משמעותיים. עבור יהודים שביקשו לעזוב את גרמניה, הייתה זו אפשרות להציל חלק מהונם ולפתוח חיים חדשים בארץ ישראל. עבור היישוב היהודי, ההסדר סייע להגעת עולים בעלי אמצעים ולפיתוח הפעילות הכלכלית. ואולם עבור המשטר הנאצי, ההסכם סיפק יתרון אחר לחלוטין: הוא עודד ייצוא של מוצרים גרמניים בתקופה שבה ארגונים יהודיים ברחבי העולם קראו לחרם כלכלי על גרמניה.
המחקר של ההיסטוריונית יפעת וייס, שפורסם בכתב העת יד ושם – קובץ מחקרים, מבהיר את מורכבות הפרשה. המגעים עם גרמניה הנאצית עוררו התנגדות חריפה בחוגים יהודיים, שכן סייעו לשיווק מוצרים גרמניים דווקא בזמן שהחרם נחשב לאמצעי מרכזי במאבק במשטר החדש.
וייס אף מציינת שהסוכנות היהודית ניסתה בתחילה להצניע את חלקה בהסדר, ולהציגו כעסקה בעלת אופי כלכלי פרטי.
מה היה חלקו של ארלוזורוב?
ארלוזורוב תמך בבחינת הסדר שיאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם. באפריל 1933 יצא לגרמניה כדי לקדם מגעים בנושא. באותה תקופה כבר פעלו גורמים נוספים לקידום מנגנוני העברת רכוש, ובהם איש העסקים סם כהן. לפיכך, אין לראות בארלוזורוב את הממציא היחיד של הסכם ההעברה, אלא אחד המדינאים הבכירים שניסו לקדם הסדר במסגרת פעילותה של ההנהגה הציונית.
ב-26 באפריל 1933 יצא ארלוזורוב לברלין. במהלך שהותו בחן אפשרויות למשא ומתן וקיים מגעים בנוגע להסדרי הגירה ורכוש.
לאחר שובו לארץ ישראל, ב-14 ביוני, לא הספיק להשלים את פעילותו בנושא. כעבור יומיים נורה למוות. ההסכם הסופי גובש לאחר מותו, באוגוסט 1933. לכן לא נכון לכתוב שארלוזורוב חתם על הסכם ההעברה עצמו.
התוצאות ההיסטוריות של ההסכם
בשנות השלושים היגרו לארץ ישראל למעלה מ-60 אלף יהודים מגרמניה, ורבים מהם הסתייעו במנגנון ההעברה. על פי אנציקלופדיית השואה של מוזיאון השואה האמריקאי, ההסכם סייע להתגבר על המגבלות הגרמניות על הוצאת מטבע זר באמצעות יצוא סחורות.
עם זאת, לא כל יהודי שהיגר מגרמניה ליישוב היהודי עלה באמצעות ההסכם, ואין לייחס לארלוזורוב באופן אישי את מלוא תוצאות המנגנון שהמשיך לפעול שנים לאחר מותו.
מבחינה מוסרית, הסוגיה נותרה מורכבת: האם נכון לקיים קשרים כלכליים עם שלטון אנטישמי כדי לאפשר ליהודים להימלט ממנו, גם אם אותם קשרים עשויים להעניק לשלטון יתרון מסחרי?
כדי להבין את החלטותיהם של מנהיגי התקופה, יש לזכור שהדיונים התקיימו ב-1933, שנים לפני שהיקף ההשמדה העתידית של יהודי אירופה היה ידוע. אין בכך כדי לבטל את הביקורת שהושמעה אז על ההסכם, אך יש בכך כדי להסביר מדוע אנשים שונים, שפעלו כולם נגד האנטישמיות הנאצית, הגיעו למסקנות מנוגדות.
פעילותו של ארלוזורוב למען הסדר עם גרמניה עוררה התנגדות קשה, במיוחד בחוגים רוויזיוניסטיים. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, תמך במאבק כלכלי נגד גרמניה הנאצית והתנגד להסדרים שעלולים לפגוע בחרם.
העימות התנהל בתוך מציאות שבה היחסים בין תנועת העבודה לבין המחנה הרוויזיוניסטי כבר היו טעונים מאוד. המחלוקת לא עסקה בגרמניה בלבד. היא נגעה לתפיסות מנוגדות של מנהיגות, מדיניות כלפי הבריטים, דרכי המאבק הציוני והיחס לשימוש בכוח.
ארלוזורוב השתייך להנהגה שקידמה משא ומתן דיפלומטי והתבססות מוסדית. במקביל, במחנה הרוויזיוניסטי התקיימו זרמים שקראו לקו תקיף יותר מול השלטון הבריטי ומול מתנגדי הציונות.
בעיתון חזית העם, שהיה מזוהה עם האגף הקיצוני של המחנה הרוויזיוניסטי, התפרסמו התקפות חריפות על ארלוזורוב ועל המגעים שקידם.
עם זאת, יש להבחין בין שלושה דברים שונים: התנגדות מדינית, הסתה פוליטית ומעורבות פלילית ברצח. עצם העובדה שארלוזורוב היה יעד להתקפות ציבוריות אינה מוכיחה שהמבקרים היו אחראים למותו.
ההבחנה הזאת עתידה הייתה להפוך לאחת הסוגיות המרכזיות בפרשה.
ליל 16 ביוני 1933: הרצח בחוף תל אביב
ביום שישי, 16 ביוני 1933, שהו חיים ארלוזורוב ורעייתו סימה בתל אביב. בשעות הערב ישבו בפנסיון קטה דן, סמוך לחוף הים. ארלוזורוב היה אז בן 34, אחד המדינאים הבולטים ביישוב היהודי, ורק יומיים קודם לכן שב מביקורו בגרמניה. בהמשך הערב יצאו בני הזוג לטיול רגלי לאורך החוף, צפונה מן האזור המיושב של תל אביב.
לפי עדותה של סימה ארלוזורוב, במהלך ההליכה הבחינה בשני גברים שנראו כעוקבים אחריהם. השניים התקרבו אל בני הזוג, התפתח ביניהם מפגש קצר, ואחד הגברים ירה בארלוזורוב. המתנקשים נמלטו.
ארלוזורוב נפצע מקליע באזור הבטן והובהל לבית החולים הדסה בתל אביב. מצבו הידרדר בעקבות דימום פנימי קשה, והוא מת מפצעיו כעבור שעות אחדות. במקורות שונים מופיעים התאריכים 16 ו-17 ביוני. אין מחלוקת שהירי התרחש בערב 16 ביוני 1933, ואילו הפער נובע ממועד הפטירה לאחר הפציעה.
הידיעה על הרצח התפשטה במהירות ועוררה הלם ציבורי עצום. ארלוזורוב לא היה דמות שולית או פעיל מפלגתי מן השורה. הוא עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ניהל קשרים עם הממשל הבריטי והיה מעורב במהלכים שנועדו להשפיע על עתיד היישוב כולו.
מותו הפתאומי הותיר חלל בהנהגה. להלווייתו הגיעו רבבות בני אדם, בהשתתפות נציגי מוסדות היישוב ותנועות ציבוריות. הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. גם האבל היה טעון מבחינה פוליטית. לצד תחושת האסון התפשטה במהירות ההנחה שהרצח נבע מן העימותים בתוך התנועה הציונית.
אולם השאלה מי באמת לחץ על ההדק נותרה פתוחה.
החקירה, החשודים והמשפט הסוער
זמן קצר לאחר הרצח הופנה החשד לעבר אנשי המחנה הרוויזיוניסטי. שלושה שמות תפסו מקום מרכזי בפרשה: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואב"א אחימאיר. סטבסקי ורוזנבלט נחשדו במעורבות ישירה ברצח, בעוד אחימאיר, שהיה איש רוח ופעיל פוליטי רוויזיוניסטי וממייסדי ברית הבריונים, נחשד בקשר לפרשה.
החקירה התבססה במידה רבה על עדותה של סימה ארלוזורוב, שזיהתה את סטבסקי ואת רוזנבלט כמי שלדבריה היו מעורבים במפגש עם בעלה לפני הירי.
במקביל התפתח מאבק ציבורי ומשפטי חריף. במחנה תנועת העבודה היו שראו ברצח תוצאה של ההסתה הפוליטית נגד ארלוזורוב. מנגד, בקרב הרוויזיוניסטים נטען שהחשודים נפלו קורבן לעלילה פוליטית שנועדה לפגוע במחנה כולו.
ביוני 1934 זוכה צבי רוזנבלט, ואילו אברהם סטבסקי הורשע ברצח ונידון למוות. סטבסקי ערער על הרשעתו.
ביולי 1934 ביטל בית המשפט לערעורים את ההרשעה, משום שלא נמצאו ראיות מסייעות מספיקות לעדות הזיהוי שעליה התבסס התיק, כנדרש לפי דיני הראיות שהיו בתוקף בארץ ישראל המנדטורית.
הזיכוי המשפטי לא קבע מי ביצע את הרצח. הוא קבע שלא ניתן להותיר על כנה את ההרשעה על סמך התשתית הראייתית שהוצגה. גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק נמנה עם הדמויות שהתייצבו להגנת סטבסקי, מתוך התנגדות להרשעת אדם בעבירה כה חמורה ללא בסיס ראייתי מספק. אב"א אחימאיר לא הורשע ברצח. הוא הועמד לדין בנפרד על פעילותו במסגרת ברית הבריונים.
למרות סיום ההליכים המשפטיים, פרשת ארלוזורוב לא נעלמה מן השיח הציבורי. במשך עשרות שנים המשיכו מחנות פוליטיים שונים לראות בה הוכחה לטענותיהם על יריביהם.
מי רצח את ארלוזורוב? התיאוריות והמחלוקות
במהלך השנים הועלו כמה הסברים אפשריים לרצח.
האפשרות של רצח פוליטי בידי יהודים הייתה התיאוריה הבולטת בחקירה המקורית. היא נשענה בין היתר על העימות הפוליטי החריף שקדם לרצח ועל זיהוי החשודים בידי סימה ארלוזורוב. אולם המעורבות הפלילית של החשודים לא הוכחה באופן שאפשר לקבוע כי הם ביצעו את הרצח.
האפשרות שהיורים היו ערבים הופיעה אף היא בדיונים ובמחקרים על הפרשה. תומכיה הצביעו על עדויות וטענות בדבר זהותם האפשרית של שני התוקפים, ובין היתר על אפשרות שהאירוע קשור היה לתקיפה פלילית ולאו דווקא למניע פוליטי. גם תיאוריה זו לא הוכחה באופן מכריע.
השערות על מעורבות של גורמים זרים הועלו בשלבים מאוחרים יותר, ובהן טענות על קשרים אפשריים לגרמניה הנאצית או לברית המועצות. אולם אין ראיות מבוססות שמאפשרות להציג את המעורבות הזאת כעובדה היסטורית.
אחת הטענות שזכתה לפרסום מיוחד נגעה להיכרותו של ארלוזורוב בצעירותו עם מגדה, לימים רעייתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. עצם ההיכרות החברתית בין השניים מופיעה בספרות הביוגרפית, אך סיפורים על קשר רומנטי ביניהם אינם מבוססים באותה מידה, ובוודאי שאינם מהווים ראיה למעורבות נאצית ברצח.
ההבחנה הזאת חשובה: נסיבה ביוגרפית מסקרנת אינה שקולה להוכחה היסטורית.
ועדת בכור: כמעט חמישים שנה לאחר הרצח
בראשית שנות השמונים חזרה הפרשה למרכז הדיון הציבורי.
בשנת 1982, בתקופת ממשלת מנחם בגין, הוחלט להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן מחדש את נסיבות רצח ארלוזורוב. להחלטה קדמה מחלוקת מחודשת שהתעוררה בין היתר בעקבות ספרו של שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, שעסק בפרשה ובשאלת אחריותם האפשרית של החשודים המקוריים.
בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס דוד בכור. לפי סקירה רשמית של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הוועדה הוקמה בעקבות פרסום הספר והוויכוח הציבורי שהתעורר סביבו. חברי הוועדה מונו בשנת 1982, ומסקנותיה פורסמו בשנת 1985.
הוועדה בחנה את החומר ההיסטורי והמשפטי שנותר מן הפרשה. מסקנותיה המרכזיות היו שאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחיו של ארלוזורוב, אך לא ניתן לקבוע על סמך החומר שנבחן מי ביצע את הרצח או האם מניעו היה פוליטי. כך נוצר מצב יוצא דופן: יותר מחמישים שנה לאחר ההתנקשות הצליחה ועדה ממלכתית לקבוע מסקנות באשר לחשודים המרכזיים, אך לא לפתור את חידת זהותם של הרוצחים.
ההיסטוריה, במקרה הזה, נותרה ללא פתרון סופי.
מאחורי דמותו הציבורית של ארלוזורוב עמדה גם משפחה. בצעירותו נשא לאישה את גרדה גולדברג, ולשניים נולדה בת, שולמית. נישואיהם הסתיימו בגירושים. בשנת 1927 נשא לאישה את סימה רובין, שהייתה אף היא גרושה ואם לבת בשם נאוה. ארלוזורוב גידל את נאוה כחלק ממשפחתו, ולבני הזוג נולד בן, שאול.
סימה הפכה לאחר הרצח לאחת הדמויות המרכזיות בפרשה, לא רק בשל היותה אלמנתו, אלא משום שהייתה עדת הראייה המרכזית לאירוע. עדותה עמדה במוקד החקירה והמשפטים, ובמשך שנים הייתה מושא לוויכוחים חריפים. ההתמקדות במחלוקת הפוליטית נטתה לעתים להאפיל על העובדה שסימה הייתה גם אישה שאיבדה את בעלה באירוע אלים שבו נכחה בעצמה.
מורשתו של ארלוזורוב: יותר משם של רחוב
במרוצת השנים הונצח ארלוזורוב במקומות רבים בישראל. רחובות מרכזיים בערים שונות נושאים את שמו, ובהן תל אביב, רמת גן וחיפה. על שמו נקראו גם יישובים ושכונות, ובהם כפר חיים, גבעת חיים וקריית חיים.
בשנת 1947 נקראה על שמו אוניית מעפילים. האונייה, שהובילה למעלה מאלף מעפילים מאירופה, יורטה בידי הבריטים סמוך לחופי חיפה ועלתה על שרטון באזור בת גלים. הבחירה לקרוא לאוניית מעפילים על שמו הייתה בעלת משמעות סמלית מיוחדת. שנים לאחר שארלוזורוב ניסה לסייע להגירת יהודי גרמניה לארץ ישראל, נשאה אונייה ובה פליטים יהודים את שמו, בשעה שהמאבק לעלייה חופשית לארץ עדיין נמשך.
במקום שבו נורה בחוף תל אביב הוצבו יצירות הנצחה, ובשנת 2009 נחנך במקום פסל מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני. בסמוך נמצא גם תבליט דיוקנו מאת הפסל משה ציפר. עם זאת, ההנצחה הציבורית אינה משקפת תמיד את מלוא מורכבות דמותו.
ארלוזורוב היה יותר מקורבן של רצח פוליטי אפשרי. הוא היה כלכלן שעסק במבנה העתידי של החברה היהודית, הוגה שניסה לשלב סוציאליזם ולאומיות, ודיפלומט שזיהה את חשיבותם של קשרים בינלאומיים.
מכתביו, מאמריו ויומניו מעידים על אדם שעסק בפרטי המדיניות היומיומית לא פחות מאשר בשאלות היסוד של הציונות. ארכיונו הביבליוגרפי בספרייה הלאומית כולל ספרים, מאמרים, פריטי ארכיון ותצלומים, ומאפשר לחקור היבטים נוספים בחייו שלא זכו לתשומת לב ציבורית דומה לזו של הרצח.
מה היה קורה אילו לא נרצח?
השאלה הזאת עולה כמעט בכל דיון על חייו של ארלוזורוב. בגיל 34 בלבד כבר החזיק בתפקיד מדיני בכיר, היה מקורב לחיים ויצמן, זכה להערכה בחוגים דיפלומטיים והחזיק בהשכלה כלכלית רחבה. אפשר לשער כי אילו המשיך בפעילותו, היה עשוי למלא תפקיד משמעותי בעיצוב המדיניות הציונית בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה ולהקמת מדינת ישראל.
אולם אין דרך לדעת אם היה הופך למנהיג מרכזי במדינה העתידית, אם היה מתעמת עם דוד בן־גוריון או אם היה בוחר בדרך פוליטית אחרת. מה שאפשר לומר בביטחון הוא שרציחתו קטעה קריירה מדינית יוצאת דופן בשלב מוקדם מאוד. התנועה הציונית איבדה אחד מהאנשים הבולטים שהיו מסוגלים לחבר בין מחשבה כלכלית, מעשיות מדינית וחזון לאומי.
רצח חיים ארלוזורוב הפך לאחד האירועים המכוננים בתולדות המאבקים הפוליטיים ביישוב היהודי. הוא חשף את עומק הפילוג בין המחנות הציוניים, עורר סערה משפטית וציבורית והותיר שאלה שלא נפתרה גם לאחר חקירות, משפטים וועדת חקירה ממלכתית.
אך ההתמקדות בזהות הרוצחים עלולה להסתיר את ההישג החשוב יותר של ארלוזורוב: יכולתו לחשוב על הציונות כעל מפעל מדיני וכלכלי מורכב, המחייב תכנון, שיתוף פעולה, משא ומתן והבנה של מגבלות הכוח.
במשך פחות מעשור של פעילות בארץ ישראל הגיע לצמרת הנהגת היישוב והשפיע על הדיונים המרכזיים בנוגע לעתידו. הוא לא הספיק לראות את המדינה שקמה חמש עשרה שנים לאחר מותו, ולא יכול היה לדעת כיצד ייראה גורלם של יהודי אירופה בשנים הבאות.
התעלומה סביב מותו עדיין מסקרנת היסטוריונים וקוראים, אולם סיפור חייו מציב שאלה אחרת, לא פחות חשובה: איזו השפעה יכולה הייתה להיות למדינאי הצעיר הזה על הדרך שבה התפתחה התנועה הציונית, אילו ניתנו לו עוד שנים לפעול?
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי היה חיים ארלוזורוב ומה הייתה תרומתו לתנועה הציונית?
מה היה הקשר של חיים ארלוזורוב להסכם ההעברה עם גרמניה הנאצית?
כיצד נרצח חיים ארלוזורוב והיכן התרחש הרצח?
מי נחשד ברצח ארלוזורוב ומה קבעה ועדת בכור?
מדוע נחשב חיים ארלוזורוב לאחת הדמויות החשובות בתולדות היישוב היהודי?
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.