קצב השינוי בטכנולוגיית התקשורת גורם לכך שמטה התקשורת הממשלתי הבריטי (GCHQ) מתמודד כל העת עם אתגרים חדשים. הארגון משמש כחוד החנית בפענוח הצפנים ובניטור ויירוט תקשורת מוצפנת, בכדי להמשיך לשמור על ביטחונה של הממלכה המאוחדת ולהגן על התקשורת הממשלתית. אז מהי המקבילה הבריטית ל-8200?
מוצא
כאשר מודיעין האותות הבריטי החל לפעול ב-1914, העולם היה מקום שונה מאוד. אף על פי שלפני 1914 לא היה בבריטניה ארגון שאחראי על הפקת מודיעין מתקשורת מיורטת, הצורך להגן על התקשורת הרשמית הבריטית כבר היה מובן. משמעות הדבר היא שהייתה הבנה, לפחות מרומזת, לגבי מה שעשוי להיות אפשרי. במהלך מלחמת הבורים, הצבא הבריטי הצליח במידת מה בקריאת מסרים מוצפנים, אך הדחף היה לאתר ניסיונות להתחמק מצנזורה. כתוצאה מכך, הדבר לא הוביל להקמת גוף קבוע בבריטניה, אם כי הוכנו תוכניות לחזור על התהליך אם בריטניה תצא למלחמה שוב.
אם ההכנות של משרד המלחמה לשימוש במודיעין אותות בזמן מלחמה היו מזעריות, באדמירליות (מפקדת הצי) הייתה לכך התייחסות פחותה אף יותר. חבר אחד באגף המודיעין הימי, הכלכלן (Paymaster) פליט רוטר, הקדיש זמן ומאמץ בניסיון לפצח מסרים ימיים גרמניים מוצפנים בין 1910 ל-1912. חוסר הצלחתו רק אישש את התחזיות הקודרות של קצינים בכירים לפיהן מסרים מוצפנים לעולם לא ייקָראו. אף על פי שהסיפור המסופר על מודיעין האותות הבריטי במלחמת העולם הראשונה מתמקד בעיקר בעבודתו של חדר 40 שבאדמירליות, למעשה MO5b (לימים MI1(b)), מדור המודיעין במשרד המלחמה, היה זה שרשם את ההצלחה הראשונה בפיצוח צפנים גרמניים. הדבר נבע במידה רבה מכך שהצרפתים, שהיה להם ניסיון של שנים במודיעין אותות נגד הגרמנים, היו מוכנים לחלוק את כל מה שידעו. MI1(b) לא התפתח באמת כמרכז מודיעין אותות משולב, שכן הצבא העדיף יחידות שינצלו תקשורת שייורטה באופן מקומי, במפקדה הכללית של כל אחת מהחזיתות.
זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, סר אלפרד יואינג, מנהל החינוך הימי, הוזמן על ידי ראש מודיעין הצי להוביל את המאמץ של האדמירליות נגד התקשורת הימית הגרמנית המוצפנת בחדר 40. הוא אסף צוות קטן של דוברי גרמנית. אף על פי שבתחילה הם לא רשמו הצלחה נגד ההצפנה הגרמנית, עבודתם במיון וסיווג המסרים שייורטו הניחה את היסודות לניתוח תעבורה. כלי זה יתגלה בסופו של דבר כבעל ערך רב עבור תחום פיצוח הצפנים ומודיעין אותות, בדיוק כמו עבור אלה שניסו לפצח תקשורת מוצפנת: המודיעין הופק על ידי לימוד הסממנים החיצוניים שהראו את האופן שבו הגרמנים תקשרו ביניהם.
משימתם של אנשי חדר 40 בפיצוח תקשורת מוצפנת גם קיבלה דחיפה להצליחה מבעל ברית: הצי הקיסרי הרוסי מצא עותקים של ספר הצפנים של צי הים הפתוח הגרמני על סיירת קלה גרמנית, ה"מגדבורג" (Magdeburg) ושלח אחד מהעותקים ללונדון. לאחר ימים ספורים של עבודה מאומצת, פוענחה השיטה שבה השתמשו הגרמנים להצפנה חוזרת של המסרים וחדר 40 החל לספק שירות תגובה מהירה של מסרים מפוענחים.
אף על פי שגם האדמירליות וגם משרד המלחמה הפיקו מסרים גרמניים מפוענחים עד סוף 1914, ארגוני מודיעין האותות עדיין היו לא בשלים. הצורך להגן על מקור מידע חדש ובעל ערך זה נתפס כעולה בחשיבותו על ערך השימוש בו: קרב יוטלנד אולי היה ניצחון מכריע עבור הצי המלכותי אילו למפקדיו בים הייתה גישה לאותו מידע שהיה בידי חדר 40 ולניסיון בפיצוח צפנים לא הייתה השפעה מיידית על שיפור האבטחה של התקשורת של הצי המלכותי או של הצבא עצמו. עם זאת, אנו יכולים לבחון את האדמירליות ואת משרד המלחמה כפי שעמדו בסוף 1914 ולראות את הניצנים הראשונים של מה שיהפוך לארגון מודיעין אותות קבוע ב-1919, ויצמח להיות מטה התקשורת הממשלתית (GCHQ).
מלחמת העולם הראשונה
בתוך זמן קצר מפרוץ המלחמה, בריטניה הקימה יכולת מודיעין אותות מתוחכמת נגד תעבורת הרדיו הגרמנית. מודיעין זה שימש לכל אורך ימי המלחמה כדי לתמוך בכל היבטי המאמץ המלחמתי הבריטי, הן הצבאי והן הדיפלומטי. החל מ-1916 הוא שימש לסיוע בלחימה נגד פשיטות אוויריות וכן סיפק תובנות יקרות ערך לגבי תנועות הצי הגרמני, לקראת קרב יוטלנד. ב-1917, הסודות שנחשפו עקב יירוט של מברק דיפלומטי גרמני שנשלח למקסיקו תרמו לכניסת ארצות הברית למלחמה. וב-1918, אנשי מודיעין אותות פעלו בחזית במהלך מתקפת הנגד הגרמנית הגדולה.
בית הספר הממשלתי לקודים וצפנים (GC&CS)
בתוך שנה מסיום המלחמה, ארגוני המודיעין הנפרדים של הצי ושל הצבא התמזגו והפכו לבית הספר הממשלתי לקודים וצפנים (GC&CS), שהיה שמו המקורי של מטה התקשורת הממשלתי. תפקידו הגלוי היה להגן על התקשורת הממשלתית הבריטית, עם משימה חשאית של פענוח מסרים שנשלחו על ידי מדינות זרות. תחת הנהגתו של אליסטר דניסטון, ראש GC&CS הראשון, ניתן לארגון מקום בבית ווטרגייט והוא קם רשמית ב-1 בנובמבר 1919.
קרב יוטלנד: הזדמנות שהוחמצה על ידי מודיעין האותות
קרב יוטלנד, שנערך לפני מאה שנים ב-31 במאי ו-1 ביוני 1916, היה העימות העיקרי בין הצי המלכותי (Royal Navy) לצי הגרמני הקיסרי במלחמת העולם הראשונה. זה לא היה הקרב המכריע שהבריטים קיוו לו: הבריטים איבדו יותר אנשים ואוניות מהגרמנים. עם זאת, השפעת הקרב הייתה לשמור את צי אוניות השטח הגרמני בנמל למשך שארית המלחמה, ובכך לשחרר את הצי המלכותי ללוחמה נגד צוללות. אילו נעשה שימוש נכון במודיעין האותות שהיה זמין, ייתכן שהצי המלכותי היה רושם ניצחון מפורסם.
חדר 40 שבאדמירליות הפיק מודיעין טוב על ידי פענוח מסרים שייורטו כבר מנובמבר 1914, אך היו שתי בעיות: ראשית, האדמירליות העריכה את מודיעין האותות עד כדי כך שהיא היססה להפיץ אותו לצי, אפילו בצורה מטוהרת, מחשש שהגרמנים ילמדו על פגיעותם (מקור המידע). בנוסף, מפקדי הצי הבכירים, שהוכשרו בימים שלפני הרדיו כאשר היו אדוני ומובילי ספינותיהם, התנגדו להתערבות המודיעין בפעולות המבצעיות.
צוות מודיעין האותות ידע כי הצי הגרמני עומד לצאת לים הצפוני ב-31 במאי, אך המפקדים בסקפה וברוסית', אדמירל ג'ליקו ואדמירל ביטי, לא הוזהרו. מדוע?
שתי גרסאות לאירועים
ישנן שתי גרסאות לגבי מה שאירע:
הגרסה הראשונה סופרה על ידי ויליאם קלארק, יוצא חדר 40 שנשאר לאחר המלחמה ושירת בבלצ'לי פארק לפני שפרש בסוף מלחמת העולם השנייה. גרסה זו חזרה על עצמה אצל היסטוריונים מאוחרים יותר של הקרב, ויש לציין כי עמיתיו של קלארק מחדר 40 לא סתרו אותה. הצי אמנם הוזהר נכונה לגבי יציאת הגרמנים, אך הוטעה שלא לצורך לגבי התזמון, מכיוון שראש אגף המבצעים שאל את חדר 40 את השאלה הלא נכונה. הוא לא הסביר מה הוא באמת רוצה לדעת וחשב שהוא מבין את המשמעות של מה שחדר 40 אמר לו. מתוך רצון לדעת אם הצי הגרמני הראשי יצא לים, הוא שאל היכן נמצא כעת אות הקריאה של מפקדו, אדמירל שר. נאמר לו, בצדק, שהוא נמצא בווילהלמסהאפן. לאחר מכן הוא שידר למפקדים הבריטים כי הצי הגרמני עדיין לא עזב את הנמל. למעשה, הוא כבר יצא לים, כפי שידעו בחדר 40 והשאיר מאחור את אות הקריאה האישי של שר בעוד שר השתמש באות הקריאה של ספינת הדגל שלו כשהיה על סיפונה. כאשר קבוצת החלוץ של הצי הבריטי נתקלה באופן בלתי צפוי ומקדים בצי הגרמני, האמון במודיעין של האדמירליות התנפץ וקרב יוטלנד הפך להזדמנות שהוחמצה. היו טעויות נוספות במהלך הקרב, אך זו הראשונה הייתה כנראה המשפיעה ביותר.
גרסה שנייה נשענה על טענתו של המפקד ג'ייסון היינס (Jason Hines) מהצי האמריקני, לפיה מערכת ההפצה פעלה כמתוכנן, מאחר שהאדמירליות שמה דגש גבוה יותר על אבטחת מקור המודיעין מאשר על השימוש המבצעי בו על ידי הצי בים. כך או כך, הסיפור ממחיש מה קורה כאשר השימוש במודיעין האותות וההגנה עליו אינם מאוזנים: בעיה שהיא מוחשית היום כפי שהייתה לפני מאה שנים.
בלצ'לי פארק ומלחמת העולם השנייה
ה-GC&CS (בית הספר הממשלתי לקודים וצפנים) נהנה מהצלחה אדירה נגד צפנים דיפלומטיים זרים בין המלחמות, אך הצליח הרבה פחות נגד מערכות ההצפנה המכניות והאלקטרו-מכניות – ובראשן האניגמה – שבהן השתמשו הכוחות הצבאיים של המדינות שאיתן יצאה בריטניה למלחמה ב-1939.
ה-GC&CS עבר לבלצ'לי פארק ובסיוע תובנות מכריעות מהפולנים ולשכת הצפנים שלהם והמודיעין הצבאי הצרפתי ובהתחדשות שנגרמה מהצטרפות כוח אדם חדש – המפורסם שבהם הוא אלן טיורינג – ה-GCHQ הפך לסוכנות מודיעין "מתועשת". השותפות עם ארצות הברית ועם שותפות נוספות העניקה לארגון טווח הגעה גלובלי. מלבד הפקת המודיעין שהציל אלפי חיי בעלות הברית, בלצ'לי פארק היה עד ללידת המחשוב המודרני. יתר על כן, בינואר 1944 הפך מטה התקשורת הממשלתי לרשות הטכנית הלאומית לאבטחת מידע.
אלסטר דניסטון היה ראש GCHQ הראשון ושירת בתפקיד זה מ-1919 עד 1942. הוא היה האדם הראשון שהוביל את הארגון שהפך ל-GCHQ. חזונו לגבי מודיעין אותות, התרבות שטיפח, והערכים שדרש מכוח העבודה שלו להפגין – כושר המצאה, עבודת צוות ויושרה – לא רק שאפשרו לצוות בבלצ'לי פארק לקרוא באופן עקבי את צופן האניגמה, אלא גם הניחו את היסודות ל-GCHQ המודרני.דניסטון נולד בסקוטלנד ב-1881, הבכור מבין שלושה ילדים. עקב בריאותו הרופפת של אביו, עברה המשפחה מסקוטלנד לצ'שייר כשהיה נער. הוא התחנך תחילה במכללת באודון באלטרניגהם, והמשיך ללימודים באוניברסיטת בון ובאוניברסיטת פריז. לאחר שלימד במספר בתי ספר פרטיים בבריטניה, הוא קיבל משרה בקולג' הימי המלכותי, אוסבורן, בשנת 1909, שם לימד צרפתית וגרמנית. במקביל ללימודיו ולקריירת ההוראה המוקדמת שלו, הוא המשיך באהבתו לספורט, שהגיעה לשיאה כשזכה במדליית ארד בהוקי במסגרת נבחרת סקוטלנד באולימפיאדת לונדון 1908.
אולי יעניין אותך
עם פרוץ המלחמה באוגוסט 1914, דניסטון עדיין לימד באוסבורן. כשנקראו אנשי מילואים לשירות ויחידות הצי המלכותי יצאו לקרב, תחנות רדיו חופיות של הצי החלו ליירט יותר ויותר תשדורות מהצי הגרמני הקיסרי. מסרים אלה נשלחו לאדמירליות בלונדון, שם צוות בראשות סר אלפרד יואינג, מנהל החינוך הימי, הופקד על פיענוחם. כבלשן גרמני בעל ראש חוקר, דניסטון היה אחד הראשונים שגויסו על ידי סר אלפרד לעבודה בחדר 40 המפורסם, בבניין האדמירליות הישן. כמנתח צפנים, דניסטון בילה את רוב שנות המלחמה בשירות חדר 40, אך גם ביצע מספר מטלות אחרות. הוא נכח בסקאפה פלו כמתורגמן כשהצי הגרמני נכנע, וכן עמד בראש צוות קטן של אנשי מודיעין אותות בועידת השלום בפריז ב-1919, שם עבד בצמוד לצרפתים. ב-1917 הוא נישא לדורותי גילייאט, שהייתה חברתה הטובה של אחותו ושותפה לעבודה בחדר 40.
תכונותיו האישיות של דניסטון הביאו את האדמירליות לקבוע כי עליו לעמוד בראש ארגון מודיעין האותות והתקשורת הלאומי בימי שלום, והוא הפך לראש הראשון של בית הספר הממשלתי לקודים וצפנים (GC&CS) כשזה הוקם כחלק מהאדמירליות ב-1 בנובמבר 1919. תחת הנהגתו של דניסטון, ה-GC&CS נהנה מהצלחה רבה במהלך שנות ה-20, למעט במקרה של מדינות שהשתמשו במערכת 'פנקס חד-פעמי' (One-Time Pad), כל מערכות ההצפנה הדיפלומטיות הזרות שהפיקו מספיק חומר לניתוח צפנים, פוצחו ונקראו בשנות ה-20.
אך ה-GC&CS פעל תחת שורה של אילוצים שהיו מזיקים יותר ממה שמישהו הבין בשנים שבין המלחמות. לא נעשתה עבודה משמעותית נגד מטרות צבאיות עד אמצע שנות ה-30; ניתוח תעבורה ננטש לאחר מלחמת העולם הראשונה; והקפיצה המשמעותית בקריפטולוגיה שנוצרה על ידי מערכות הצפנה אלקטרו-מכניות כמו האניגמה לא זכתה להערכה ראויה. בסוף שנות ה-30, דניסטון היה מעורב מאוד בפיתוח קשרי מודיעין אותות עם הפולנים והצרפתים, ובתכנון ההרחבה של ה-GC&CS בזמן מלחמה; עבודה שהוכחה כבעלת ערך שלא יסולא בפז ב-1939 כאשר ה-GC&CS עבר לבסיסו החדש בבלצ'לי פארק.
דניסטון נשאר ראש ה-GC&CS בבלצ'לי עד 1942, אז חל ארגון מחדש גדול: החלק הדיפלומטי והמסחרי של הארגון חזר ללונדון תחתיו, כסגן מנהל (אזרחי), אך החלק הצבאי נשאר בבלצ'לי תחת סגנו לשעבר, אדוארד טראוויס, כסגן מנהל (שירותים). דניסטון פרש מ-GC&CS ב-1945.
סיפורו של וינס שורהוף ב"מתקפת האביב" הגרמנית
בחמש בבוקר, ב-21 במרץ 1918, התעורר וינס שורהוף (Vince Schürhoff) לקול רעם של הפגזה. לאחר אזעקות שווא רבות, המתקפה הגרמנית המצופה החלה. וינס היה רב-טוראי בן 26 בחיל ההנדסה המלכותי (שירות הקשר) בצבא הבריטי. ב-1914 הוא הצטרף לצבא כחייל חי"ר ושנתיים לאחר מכן, מכיוון שדיבר גרמנית שוטפת, הוא סופח לעבודת מודיעין אותות. באותו יום, וינס פיקד על מה שתושבי המקום כינו תחנת IToc (אַיי-טוק) ושהצבא קרא לה עמדת האזנה. באמצעות מוטות מתכת ולולאות חוטים ארוכות, יכלו וינס וחבריו לקלוט מסרים גרמניים שדלפו מקווי טלפון שדה או הודעות זמזם מורס שנשלחו דרך האדמה.
וינס עבד במספר תחנות IToc וגם כחוקר שבויים, אך במרץ 1918 הוא שהה בחפירה תת-קרקעית עמוקה (dug-out) ליד הכפר הצרפתי ההרוס קרואזי (Croisilles), דרום-מזרחית לאראס. מיקום זה היה בקצה הצפוני של המתקפה שנועדה לסיים את המלחמה לטובת גרמניה. לצד וינס עבדו שני בלשנים נוספים: וילקי רוברטס, ימאי שעבד בנתיבי המים הגרמניים, וארנסט טאקר, ספרן בוגר קיימברידג' שנודע, באופן לא מפתיע, כ"תולעת ספרים". הצוות שלו כלל גם שני קשרים צעירים: וויליאם קורקר מדורהאם, שכונה "ג'לי בלי" (Jelly Belly), וסיריל היינס מהול.
הבריטים ציפו למתקפה, ולכן הפקודות של וינס היו ליירט מסרים גרמניים ולהעבירם למפקד המקומי. אם הגרמנים יפרצו, ברגע הבטוח האחרון הם יצטרכו להשמיד את ציודם ולסגת. לאחר ההפגזה הראשונית, ההתקפה הגרמנית ארכה כמה שעות להתפתח, מכיוון שעיקר הדחיפה שלהם היה דרומה יותר. במהלך תקופה זו, הצוות של וינס יירט מספר מסרים גרמניים. וינס רץ מעבר לשטח פתוח תחת ההפגזה המתמשכת, והעביר אותם למפקדת גדוד החי"ר הקרוב ביותר.
עד השעה 14:00, נראה היה שהמצב התייצב, ווינס ראה מה שחשב כתגבורת בריטית מתקרבת מדרום. אך כשהם התקרבו יותר, הוא הבין שאלה חיילים גרמנים המאיימים לנתק את עמדתם. וינס החליט שהגיע הזמן ללכת. הוא עטף את מגבר ההאזנה בשמיכה ופקד על אנשיו לצאת מהבטיחות של החפירה. כל הבוקר אנשיו של וינס חרדו לסגת, אך כשהגיע הרגע, עוצמת ההפגזה גרמה לאחד מהם להסס. וינס גרר אותו פיזית מהחפירה, ובתנועה של ריצה וזחילה לסירוגין, הם עשו את דרכם לאחור. החי"ר נסוג זמן קצר לאחר מכן. לאחר שהגיעו למקום בטוח יחסית באזור שמאחורי קרואזי, וינס נחרד כשמטוס גרמני שטס נמוך מאוד ירה לעבר הכביש. בשנים מאוחרות יותר, זיכרון הטייס שמביט בו מבעד למשקפי המגן שלו רדף את שנתו של וינס.
בסופו של דבר, הצוות הגיע בצעידה מפרכת למחנה הבסיס של הקשרים, כמה קילומטרים מאחור. מכיוון שאיבד קשר עם העמדה, הקפטן של וינס חשש לגרוע מכל. הוא שמח מאוד לראותם, הושיב את וינס מחוץ לאוהלו, נתן לו בירה גדולה, ונתן לו לספר את סיפורו. בשבועות שלאחר מכן, וינס חזר לעבודת חקירת שבויים. במאי, לאחר שהאיום הגרמני שכך, הוא זומן למפקדת הגיס (corps headquarters) שם הוענקה לו מדליית הצבא (Military Medal) על מעשיו ב-21 במרץ.
בעיר הולדתו בירמינגהם, משפחתו של וינס הייתה גאה בו מאוד, באופן מובן, והקפידה שהחדשות יופיעו בעיתונות המקומית. אך הייתה להם מניע משני מעבר לגאווה משפחתית: הם נדרשו להפגין את נאמנותם לבריטניה. לפני המלחמה, וינס היה מוכר בשמו הפרטי האמיתי, פריץ. אביו נולד בגרמניה אך הפך לאזרח בריטי לאחר שהיגר בשנות ה-70 של המאה ה-19. במהלך מלחמת העולם הראשונה, ילידי גרמניה החלו להיות נתונים לחשדנות. ובתחילת 1918, כאשר הצבא הבריטי ספג תבוסות בצרפת, העיתונות הלאומנית הפכה את הגרמנים המאזרחים האלה לשעיר לעזאזל, תוך שימוש בסיסמה: "ברגע גרמני, תמיד גרמני".
לכן, אף על פי שבנם עוטר על לחימה בצבאו של הקייזר, משפחת שורהוף – בדומה למשפחה המלכותית שנה קודם לכן – החליטה להפוך את שם משפחתם לאנגלי יותר והם בחרו בשירלי (Shirley), ככל הנראה על שם פרבר בבירמינגהם. אבל עוד חשדנות הייתה בדרך. באוקטובר 1918, כאשר הבריטים רדפו אחרי הצבא הגרמני הנסוג, וינס ומתרגמים אחרים בעלי שמות משפחה גרמניים שוחררו מתפקידי המודיעין שלהם והוגבלו למחנה הקשר בחוף. בינואר 1919 חזר וינס לחייו האזרחיים, אם כי במלחמת העולם השנייה הוא לבש שוב מדים כדי לשרת במשמר הבית (Home Guard). ולמזלנו, וינס גם שמר את היומנים שכתב במהלך המלחמה. חמישים שנה מאוחר יותר הוא תעתק אותם וכתב זכרונות נוספים. עותקים ממנו מופקדים במוזיאון המלחמה האימפריאלי ובמוזיאון המודיעין הצבאי.