תאמל״ק לי
בדברי ימי ההתנגדות הגרמנית לנאציזם, גאורג אלזר תופס מקום נכבד. הוא זיהה את הסכנות שברעיונותיו של היטלר וניסה להתנקש בחייו של הרודן, אבל פספס אותו ב־12 דקות…
הוא זמם להתנקש בחייו של היטלר והצליח להטמין פצצה מתחת לבמה שעליה היה אמור לנאום, אך המנהיג הנאצי עזב מוקדם מהצפוי והפצצה הביאה למותם ופציעתם של בכירים אחרים במפלגה הנאצית. אלזר בהמשך ייכלא במחנה ריכוז במשך 5 שנים עד להוצאתו להורג בכיתת יורים ב-9 באפריל 1945. אילולא נתפס ואלמלא היטלר מיהר לעזוב, אלזר היה מצליח לשנות את ההיסטוריה.
היטלר הצליח לשרוד כמה ניסיונות התנקשות נגדו בזמן שנחשפו אינספור מזימות לפני שהן בוצעו. ברוב המקרים שילוב של גורל, מזל, כשלים טכניים וחוסר כישרון מצד המתנקשים לעתיד נחלץ להצלתו של היטלר. ללא ספק, הבולט ביותר מבין הניסיונות הכושלים על חייו של היטלר בוצע על ידי קבוצת הקושרים בראשות קצין הצבא הגרמני קלאוס שנק גראף פון שטאופנברג ב-20 ביולי 1944. בעוד שהוא ושותפיו למזימות מופיעים במקום בולט בספרי ההיסטוריה ובאירועי הנצחה, גאורג אלזר נופל לעתים קרובות מתחת לרדאר.
חמש שנים לפני מזימת ההתנקשות של שטאופנברג ניסה אלזר להרוג את היטלר באמצעות פצצה תוצרת בית שהוטמנה בבורגרבראוקלר (Bürgerbräukeller) במינכן, מקום ההפיכה הכושלת של היטלר – פוטש בית הבירה, ב-9 בנובמבר 1923. כך מדי שנה, ערב יום השנה לכשלון ההפכה, היה היטלר מגיע להיטלר לעצרת שנערכה במקום.
כך היה גם ב-8 בנובמבר 1939 ואלזר תכנן שיהיה האחרון של היטלר. התכנון של אלזר היה קפדני — העיתוי, הנחת חומרי הנפץ, עד לנתיב המילוט שלו. הדבר היחיד שהוא לא צפה היה שהיטלר יסיים את נאומו מוקדם מהצפוי ויעזוב את הבורגרבראוקלר. הפצצה של אלזר התפוצצה קצת פחות מ-15 דקות לאחר מכן והרגה שמונה אנשים אך לא את המטרה המיועדת. אלזר נעצר לאחר מכן על ידי משמרות הגבול והמכס (Zollgrenzschutz) הנאציים כשניסה לחצות לשווייץ. הוא הושלך לכלא, עונה קשות והוצא להורג לבסוף באפריל 1945, ממש ימים ספורים לפני תום מלחמת העולם השנייה.
אז מדוע מעשיו ואומץ ליבו לא זכו להכרה מספקת? מצד אחד זו תוצאה של ההשמצה של הנאציונל-סוציאליסטים, שנמשכה עשורים רבים לאחר המלחמה. מצד שני, זה נובע מתדמיתו של אלזר, שנוצרה וטופחה כבר בסוף שנות ה-30. הנאצים הציגו את אלזר ככלי שרת של המודיעין הבריטי. קולות ביקורתיים באופוזיציה טענו שהמתקפה הזו בוצעה על ידי הנאצים עצמם כדי להדגים שוב את חוזק מעמדו של היטלר.
שני הנרטיבים האלה — ספקנות ותעמולה — היו נפוצים עוד בשנות ה-60 בחברה המערבית הגרמנית שלאחר המלחמה, שנאבקה להכיר ולקבל את מעשיו של זאב בודד, לא כל שכן מישהו בעל נטיות קומוניסטיות. אלזר תיעב את הנאצים ומכל מה שהוא ייצג: ההידרדרות במצבו של מעמד הפועלים, ההגבלות על החופש האישי, על חופש האמונה והחינוך. פתיחת העיניים האמיתית הגיעה כשעבד במפעל חימוש בשנת 1939 והגיע למסקנה שהיטלר מתכונן למלחמה ויש לעצור אותו.
למרות היותו מתנגד חריף לנאציזם, א;לר עדיין נתפס כנון-קונפורמיסט וסורר וכמי שהזמין דיון על מעשיו ואישיותו. אבל, אין ספק שבמעשיו הוא הציב את עצמו במקום גבוה במאבקם של הגרמנים עצמם בשלטון הנאצי, פרק חשוב לא פחות שמטיל אור על היחסים המורכבים שבין האזרחים הגרמניים והמשטר הנאצי.
אז מי הוא היה?
יוהאן גיאורג אלזר נולד ב-4 בינואר 1903, בהרמרינגן, וירטמברג, ללודוויג אלזר (1872–1942) ומריה מולר (1879–1960). הוריו נישאו שנה לאחר לידתו ומריה עברה לקונגסברון כדי לגור עם לודוויג במשק הקטן שלו. אביו היה סוחר עצים ואילו אמו עבדה בחווה. גאורג הושאר לעתים קרובות לטפל בחמשת אחיו הקטנים: פרידריה (נולדה ב-1904), מריה (נולדה ב-1906), לודוויג (נולד ב-1909), אנה (נולדה ב-1910) ולאונרד (יליד 1913). הוא למד בבית הספר היסודי בקוניגסברון (Königsbronn) מ-1910 עד 1917 והראה יכולת מרשימה ברישום, כתיבה ומתמטיקה. ילדותו נפגעה בשתייה מרובה של אביו. בחקירותיו אצל הגסטאפו, אלזר נזכר כיצד אביו נהג לחזור הביתה מאוחר מהעבודה בעודו שיכור.
בשנת 1917 עבד אלזר במשך חצי שנה בסיוע בעסקיו של אביו. בחיפוש אחר עצמאות, החל להתלמד כמפעיל מחרטה במפעל ההיתוך בקניגסברון, אך נאלץ לעזוב מסיבות בריאותיות. בשנים 1919 ו-1922, הוא התלמד אצל אמן העץ רוברט סאפר בקניגסברון. לאחר שסיים את כיתת הלימוד בבית הספר למסחר היידנהיים, הוא עבד במפעל הרהיטים של פול רידר באאלן. ב-1925 הוא עזב את הבית כדי לעבוד לזמן קצר בחברת עיבוד העץ וואכטר בקהילה הקטנה של ברנריד, ליד טטננג. כשהוא חקר לאורך אגם קונסטנץ ברגל, הוא הגיע לפרידריכסהאפן, שם מצא תעסוקה בעיצוב מדחפי עץ עבור יצרנית המטוסים הצעירה דורנייה (Dornier Flugzeugwerke).
ב-1919 החל לעבוד כיצרן רהיטים וב-1925 עבד לזמן קצר בבית חרושת לשעונים. לבסוף, ב-1930, שתי הקריירות הללו התמזגו כאשר עבר לשווייץ והחל לייצר את בית העץ המשמש לשעוני קיר. לאחר מכן, ב-1936, הוא החל לעבוד במפעל החימוש של ולדנמאייר שנוהל על ידי הנאצים. עובדה זו התבררה מאוחר יותר כפרט חיוני לגיבוש מזימת ההתנקשות שלו, שכן בעצם היתה לו גישה חופשית למקום, שכללה גישה לאבק שריפה, מרעומים ונתיכים.
אלזר מיעט לקרוא עיתונים ונראה היה כי לא התעניין בפוליטיקה במשך רוב חייו מעבר להשפעתה של תנועת הפועלים. הוא אכן הצטרף לליגת לוחמי החזית האדומה הקומוניסטית (Roter Frontkämpferbund), שהיתה ארגון חצי-צבאי הקשור למפלגה הקומוניסטית הגרמנית במהלך שנות ה-20. עם זאת, חברותו בארגון הייתה קצרה ולפי הדיווחים הוא הצטרף רק כדי שיוכל לנגן בלהקת כלי נשיפה שלו.
החריג המכריע היחיד עבור אלזר היה שנאתו למפלגה הנאצית, במיוחד למדיניותה הכלכלית. שעות העבודה היו ארוכות והחופשות היו מועטות תחת שלטונם. בנוסף, השכר הוקפא והכי חשוב עבור אלזר — נאסרה פעילות איגודי העובדים.
אלזר התרעם על כך שחברי המפלגה הנאצית נהנו מהטבות שנמנעו מאזרחים רגילים כמוהו. לפי הדיווחים הוא סירב להצדיע במועל היד הנאצי עוד ב-1933 ולא הקשיב כשהיטלר הושמע ברדיו. כמו כן, אומרים שהוא הפנה את גבו ושרק כשמצעד פרו-היטלראי עבר בעיר הולדתו. בתחילת 1938 החליט אלזר לקחת את העניינים לידיים ולתקוף ישירות את היטלר. לשאלת החוקרים בגסטאפו באשר להחלטה ההיא, השיב אלזר: "חשבתי שאפשר לשנות את המצב בגרמניה רק על ידי חיסול ההנהגה הנוכחית. במנהיגות, אני מתכוון לברנז'ה, כמו היטלר, [הרמן] גרינג ו[יוזף] גבלס".
אלזר הבין בשלב מוקדם שהוא יצטרך לדעת זמן ומיקום ספציפיים עבור היטלר בעתיד כדי לבצע התנקשות. למרבה המזל, היה אירוע שנתי אחד שנשאר קבוע בלוח הזמנים של היטלר. בכל 8 בנובמבר נסע היטלר למינכן כדי לשאת נאום באולם הבירה Bürgerbräukeller כדי להנציח את פוטש בית הבירה, הניסיון המופרע של היטלר והמפלגה הנאצית לפתוח בהפיכה נגד רפובליקת ויימאר עוד בשנת 1923 שהכינה את הבמה לעליית היטלר לשלטון. כך, בנובמבר 1938, נסע אלזר למינכן כדי לחפש את המקום והחל לתכנן את התקפתו. הוא ערך שתי תצפיות חשובות באותו טיול ראשוני. ראשית, האבטחה הייתה רופפת באולם הבירה, כאשר היטלר בחר להשתמש בחברים מהשורה הראשונה של המפלגה הנאצית במקום במשטרת מינכן. שנית, הוא הבחין בעמוד אבן שנמצא מאחורי במת הרמקול שתמך במרפסת גדולה מעליו.
לפי החישובים שלו, פצצה גדולה שהיה אפשר להטמין בתוך העמוד הזה הייתה מסוגלת להפיל את כל המרפסת. כך יכול היה לקבור לא רק את היטלר אלא גם מספר משריו ותומכיו. ביודעו שיש לו רק שנה להתכונן, גיאורג אלזר עבד בשיטתיות, והבריח כ-50 ק״ג של חומרי נפץ גבוהים ממפעל החימוש Waldenmaier וכן מרעומים בעלי קיבולת גבוהה. מאוחר יותר יספר אלזר לחוקרי הגסטאפו: "לפני ההחלטה לנקוט בפעולה שלי בסתיו 1938, לא גנבתי לא חלקים ולא אבק מהמפעל".
ההכנות
באפריל 1939 יצא אלזר לטיול נוסף למינכן כדי לצלם כמה תמונות של ה-Bürgerbräukeller ולמדוד ולתעד את מידות אולם הבירה והעמוד. לאחר מכן החל לעבוד על תכנון פצצת זמן מתוחכמת. ביולי הוא בדק כמה פצצות במטע שהיה בבעלות הוריו.
מרוצה מהתוצאות, הוא עבר למינכן באוגוסט 1939 כדי להתחיל בהכנות אחרונות. מאחר שכבר מודע לאבטחה הרופפת של המקום, אלזר הפך ללקוח קבוע באולם הבירה, ואכל את ארוחת הערב שלו שם מדי לילה.
לאחר מכן, הוא היה מסתתר במחסן בקומה העליונה עד שהבניין היה ננעל למשך הלילה. לאחר מכן הוא היה יוצא מהמחבוא ומתחיל לעבוד על הרחבת חור בעמוד עבור הפצצה שלו.
העבודה הייתה איטית מאוד. הוא בילה שלושה לילות שלמים רק בהסרת העץ שהקיף את העמוד. לאחר מכן, הוא החל לחצוב חור בעמוד באמצעות פטיש ואזמל. כדי להסתיר את הרעש, הוא תזמן את מכות הפטיש שלו כך שיהיו בקנה אחד עם השטיפה האוטומטית של משתנות הבניין ומעבר החשמליות. הוא הקפיד לטאטא כל גרגר אבק ואבן כדי לא להשאיר אחריו עדות לעבודתו. הוא גם נאלץ להחליף בזהירות את העץ לפני שנמלט מדלת צדדית מוקדם בבוקר לפני פתיחת אולם הבירה. בסך הכל, לקח לו 35 לילות להשלים את העבודה הזו.
לבסוף, הוא הטמין את הפצצה שלו בעמוד. הוא חימש אותו בשני טיימרים לתוספת אמינות וכדי למזער את רעש השעון ריפד את חלל העמוד בפקק. אלזר ידע מהמחקר שלו שהיטלר התחיל את נאומו מדי שנה בערך בשעה 20:30 ודיבר במשך כ-90 דקות. אז, הוא קבע את הטיימר של הפצצה שלו להתפוצץ בדיוק בשעה 21:20, בערך במחצית הדרך של הנאום.
ואז, כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש…
היטלר תכנן בתחילה לטוס בחזרה לברלין לאחר נאומו כדי לעבוד על תוכניות למלחמה כעת כשהיא יצאה לדרך באופן רשמי. עם זאת, דיווחי מזג האוויר המקומיים הזהירו מערפל צפוף ב-8 בנובמבר, מה שהפך את הנסיעה האווירית למסוכנת. אז, היטלר החליט לחזור לברלין ברכבת פרטית. אולם הדבר חייב להזיז את שעת תחילת נאומו עד לשעה 20:00 בערב, והוא קוצר לכשעה.
כתוצאה מכך, סיים היטלר את נאומו בשעה 21:07 והסתלק במהירות ללא המשקה הרגיל שלו עם חברים נאצים מקומיים. הפצצה של אלזר התפוצצה כמתוכנן כעבור 13 דקות והפילה את הבניין כולו, נהרגו 7 אנשים מיד ונפצעו יותר מ-60 אחרים. עם זאת, כשהבמה התרוקנה, אף אחת מהמטרות המקוריות של הפצצה לא הייתה ביניהם. אלזר מיהר לקחת רכבת לקונסטנץ, עיירה גרמנית ליד הגבול השוויצרי בבוקר נאומו של היטלר. עם רדת החשיכה, הוא יצא לכיוון הגבול ברגל וניסה לחצות, אך נעצר במהירות על ידי שוטרי הגבול.
מודאג מכך שהנאצים ינסו להאשים מישהו אחר ברצח היטלר, אלzר תכנן לשלוח רכיבים לייצור פצצות יחד עם שרטוטי של הפצצה והציורים שלו של הבורגרברוקלר. כאשר קיבלו אנשי משמר הגבול ידיעות על ניסיון ההתנקשות, הם העבירו את אלזר למינכן, שם הוא נחקרו על ידי הגסטפו. נאספו עדויות שהיו מדהימות. לדוגמה, לחלק מהשעון שנמצא באולם הבירה היה סימן יצרן קריא המזהה אותו כמגיע ממפעל השעונים שבו עבד אלזר. בנוסף, אחת המלצריות מאולם הבירה זיהתה את אלזר כאחד הגברים שרכש חומרים במינכן.
גאורג אלזר חתם על וידוי ב-15 בנובמבר. עם זאת, הבעיות שלו לא הסתיימו שם. ראשית, היטלר סירב להאמין שגרמני יעז לנסות להתנקש בחייו. בנוסף, היטלר התעקש שאלזר עבד עבור שירותי הביון הבריטיים. הוא הועבר לברלין ב-18 בנובמבר לחקירה נוספת כדי לקבל את "ההודאה" שהם רצו. לפי הדיווחים, הוא נחקר על ידי היינריך הימלר, ראש האס-אס הנאצי. הוא המשיך להתעקש שהוא פעל לבד, ואמר לחוקריו כי: ״הייתה לי גם כוונה ושקלתי בפירוט, לכתוב משווייץ למשטרה הגרמנית כדי להסביר שאני האשם הבלעדי ברצח, לא היו לי שותפים או סייענים. הייתי שולח גם שרטוט מדויק של המנגנון שלי ותיאור ביצוע המעשה, כדי שאפשר יהיה לאמת את טענתי. עם הודעה כזו למשטרה הגרמנית, רק רציתי להבטיח שבשום פנים ואופן לא ייעצר אף אדם חף מפשע בחיפושים אחר עבריינים.״
אלסר מעולם לא נשפט על ניסיון ההתנקשות. לאחר שבילה שנה בברלין לאחר עינויים קשים על ידי קציני גסטאפו, הוא הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם הוחזק עד 1945. עם התבוסה הגרמנית באביב 1945, אלזר הועבר למחנה הריכוז דכאו באפריל, שם נורה למוות ב-9 באפריל 1945, ארבעה שבועות בלבד לפני תום מלחמת העולם השנייה באירופה.
מורשתו
אלזר נותר מעט יותר מהערת שוליים בספרי ההיסטוריה עד 1999 כשההיסטוריון הלמוט האאסיס פרסם את הביוגרפיה שלו. בשנת 2003, רשות הדואר הגרמנית הנפיקה בול מיוחד לציון יום הולדתו ה-100 של אלזר
העיתונאי הפוליטי הגרמני קלאוס כריסטיאן מלזהן כתב על אלזר ב-2005. "העובדה שהתעלמו ממנו במשך זמן רב כל כך על ידי ההיסטוריונים של גרמניה המזרחית והמערבית, רק מראה כמה זמן לקח לגרמניה להרגיש בנוח להתעמת בכנות עם ההיסטוריה של עצמה", כתב. "עם זאת, יוהאן גיאורג אלזר התנגד לקטגוריה אידיאולוגית ומסיבה זו, הוא גיבור גרמני אמיתי."
סיפור חייו של אלזר היה נושא לשני סרטי קולנוע, ״שבע דקות״ בבימויו של קלאוס מריה ברנדאואר מ-1989, והסרט ״13 דקות״ בבימויו של אוליבר הירשביגל משנת 2015.
