מי היו באמת הגלדיאטורים? איך הם חיו? ומה קרה בזירות? המיתוס והמציאות נחשפים בסיפור מרתק על הלוחמים של רומא העתיקה.
כשהמילה "גלדיאטור" עולה, רובנו חושבים מיד על קרב עוצר נשימה בזירה, עם דם, חיילים, ואגרסיביות שלא נגמרת. אבל המציאות הייתה מורכבת הרבה יותר. הגלדיאטורים היו שילוב יוצא דופן של עבדים, פושעים, ואף מתנדבים, שהפכו לסמל תרבותי ולכוכבים אהובים על הציבור הרומאי. בין אם הם נולדו חופשיים או נקלעו לחיי העבדות, חייהם התנהלו בקפדנות מוחלטת: אימונים יומיומיים, משטר תזונתי מוקפד, וטכניקות לחימה מקצועיות שהפכו אותם ל"מכונות קרב" אמיתיות.
גלדיאטור רומאי היה לוחם מקצועי עתיק שהתמחה בדרך כלל בנשק מסוים ובסוגי שריון מסוימים. הם לחמו בפני הציבור במשחקים מאורגנים ונפוצים מאוד, שהתקיימו בזירות גדולות שנבנו במיוחד למטרה זו ברחבי האימפריה הרומית, בין השנים 105 לפני הספירה עד 404 לספירה (תחרויות רשמיות). מכיוון שהקרבות היו בדרך כלל עד מוות, אורך חייהם של הגלדיאטורים היה קצר. לכן, אף שבחלק מהיבטים מדובר במקצוע מבריק ומרשים, רוב הלוחמים היו עבדים, לשעבר עבדים או אסירים שהורשעו. אין ספק שהופעות הגלדיאטורים היו אחת הצורות הפופולריות ביותר של בידור המוני בעולם הרומי.
מקורות אטרוסקיים
הרומאים הושפעו במובנים רבים מקודמיהם באיטליה: האטרוסקים. לדוגמה, בשימוש בקרבנות בעלי חיים לחיזוי העתיד, בשימוש בפסקס הסמלי (fasces) ובארגון משחקי גלדיאטורים. האטרוסקים קישרו את הקרבות הללו לטקסי מוות, ולכן הם נחשבו בעלי משמעות דתית מסוימת.
למרות שהקרבות הראשונים המאורגנים באופן פרטי ברומא בשנת 264 לפני הספירה נערכו לציון מותו של אב, בקרבות הרשמיים המאוחרים יותר יסוד זה נזנח. עם זאת, שרידים של המקור הדתי נותרו בפעולת "החיסול" של הגלדיאטורים הפגועים. במקרה זה, עוזר היה מכה את הפצוע במצחו, כשהוא לובש תחפושת המייצגת את הרמס, אל השליחים שהוביל נשמות לעולם התחתון, או את חרון (Charun), מקבילו האטרוסקי. נוכחותו של הקיסר האלוהי בעצמו, בליווי כוהנים והווסטליות, העניקה גם אווירה דתית-מדומה לקרבות.
משחקי הגלדיאטורים
משחקי הגלדיאטורים היו בידור מדמם, והקרבות עצמם היו מילה במילה עניין של חיים ומוות. משחקי הגלדיאטורים היו הזדמנות לקיסרים ולאצילים עשירים להראות את עושרם בפני הציבור, לציין ניצחונות צבאיים, לסמן ביקורים של פקידים חשובים, לחגוג ימי הולדת או פשוט להסיט את תשומת הלב של הציבור מהבעיות הפוליטיות והכלכליות של התקופה. הקסם של המשחקים נבע מהבידור המדמם ומהעניין הנובע מקרבות שבהם חיי הלוחמים היו על הכף.
אירועים עצומים התקיימו בזירות ענק ברחבי האימפריה, כשהקולוסיאום (או האמפיתיאטרון הפלאווי) היה הגדול ביותר. שלושים, ארבעים ואפילו חמישים אלף צופים מכל שכבות החברה הרומית התאספו לצפות במופעים מחרידים, שבהם צדו בעלי חיים פראיים ומוזרים, הוצאו להורג אסירים, מעונים דתיים הושלכו לאריות, והכוכבים של ההצגה – הגלדיאטורים – השתמשו בכל כישוריהם הלוחמניים בקרב "להרוג או להיהרג".
רווח נפוץ אך מוטעה הוא שהגלדיאטורים בירכו את הקיסר בתחילת כל מופע בקו: "Ave imperator, morituri te salutant!" (שלום קיסר, אנו המתים בקרוב מברכים אותך!), בעוד שבפועל משפט זה נאמר על ידי אסירים שהיו צפויים להיהרג בקרבות ימיים מדומים (naumachia), שהתקיימו גם הם בזירות באירועים מיוחדים.
הרקע של הגלדיאטורים
רוב הגלדיאטורים הגיעו מרקע של עבדים או פושעים, אך רבים גם היו אסירי מלחמה שנאלצו להופיע בזירות. היו גם מקרים של אצילים מחוסרי אמצעים שנאלצו להרוויח את לחמם בחרב, כמו סמפרוניוס, צאצא לשושלת הגראכים החזקה. יש לציין שגם נשים הורשו להילחם כגלדיאטוריות עד לאיסור שהטיל ספטימיוס סוורוס בשנת 200 לספירה. ברחבי האימפריה הוקמו בתי ספר מיוחדים לגלדיאטורים; ברומא עצמה היו שלושה מחסנים כאלה, וקהילת קפואה הייתה מפורסמת במיוחד בגלדיאטורים שהוצאו ממנה.
סוכנים חיפשו את האימפריה אחר מועמדים פוטנציאליים לגלדיאטורים כדי למלא את בתי הספר, שהיו בעלות מחזור גבוה במיוחד של לוחמים. תנאי החיים בבתי הספר היו דומים לכל כלא אחר – תאים קטנים וברזל, אך המזון היה טוב יותר (כגון שעורה מחזקת), והלומדים קיבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, שכן הם היו השקעה יקרה.
נשק ושריון
מונח "גלדיאטור" נגזר מ"גלדיאטורס" בלטינית, בהתייחס לנשק העיקרי שלהם – גלדיאוס או חרב קצרה. עם זאת, נעשה שימוש במגוון נשקים בקרבות. הגלדיאטורים גם לבשו שריון, וקסדותיהם היו מלאכת יד מרשימה, מוטבעות בקישוטים ועשויות לעיתים עם נוצות יען או טווס. סוגי הנשק והשריון נקבעו לפי סוג הגלדיאטור. היו ארבעה סוגים עיקריים:
- סמנייט – חמוש כבד עם חרב או חנית, מגן גדול ושריון על הזרוע הימנית והרגל השמאלית.
- תרקי – חרב קצרה וקשתה, מגן קטן ומעוגל, מוחזק ביד.
- מירמילו – כינויו "איש הדגים" בשל קשת בצורת דג על קסדתו. נשק קצר ומגן, עם שריון מינימלי – רק על הזרוע והרגל.
- רטיאריוס – ללא קסדה או שריון אלא כתף מרופדת, נשק בעיקר רשת כבדה וחנית לשליפה מהירה.
•
הגלדיאטורים לחמו בדרך כלל בזוגות שהביאו ניגוד, כבד נגד מהיר, כמו מירמילו מול רטיאריוס. היו גם סוגים נוספים, כמו קשתים, מתאבקים (boxers) ולוחמים שנאבקו בבעלי חיים (bestiarii).
מנצחים ומפסידים
מי שהסס להילחם נדרשו על ידי המנהל שלהם (lanista) וקבוצת עבדים שנשאו חבלים או מוטות לוהטים לשכנע אותם להילחם. גם קריאות זעם של 40,000 צופים והתקפות מתמשכות של היריב שכנעו רבים להילחם עד הסוף.
הגלדיאטור המפסיד, אם לא נהרג מיד, היה מבקש רחמים על ידי הנחת נשקו ומגן והעלאת אצבע. היריב היה יכול להחליט להראות רחמים, אך המקובל היה שהשגת נקמה בזירה הייתה נחשבת לפרקטיקה מקצועית טובה. אם הקיסר היה נוכח, הוא היה מחליט, בעוד שהקהל השפיע על שיפוטו על ידי מחוות: אגודלים למעלה או קריאות "Mitte!" – הרשה לו ללכת, אגודלים למטה (pollice verso) או קריאות "Iugula!" – להרוג.
המנצחים, במיוחד אלה עם קרבות רבים מאחוריהם, הפכו למועדפים של הקהל, וכפי שמראות כתובות על קירות רומא, הם היו אהודים מאוד בקרב נשים – היו גם מקרים של קשרים רומנטיים ואף בריחה יחד עם אצילות. כתובות בפומפיי מתארות את הפופולריות הזו: "Oceanus, הבחירה של המלצרית" או "decus puellarum, suspirium puellarum" – התענוג של הבנות, וגם כמה ניצחונות השיגו: Petronius Octavius – 35 (האחרון שלו), Severus – 55, Nascia – 60. עם זאת, הממוצע היה נמוך יותר, והיו משחקים שבהם המנצחים לחמו עד שנשאר גלדיאטור אחד בלבד. פרסים נוספים כללו את דקל הניצחון היוקרתי, לעיתים כתר, כלי כסף עם פרסים כספיים, ואפילו חירות לאחר שנים רבות של ניצחונות.
גלדיאטורים מפורסמים
אולי המפורסם ביותר היה ספרטקוס, שהוביל מרד של גלדיאטורים ועבדים מקפואה בשנת 73 לפנה"ס. הוא הגיע מטרקיה, היה חייל לשעבר שהפך לשודד עד שנלכד והוכשר כגלדיאטור. הוא ואחרים ברחו מהלודוס והקימו מחנה מגן במורדות הווזובוס. לאחר המצור, הם נמלטו ושדדו את כפרי קמפאניה, גייסו תומכים ויצרו כוח לוחם יעיל.
ספרטקוס הציג יכולת מופתית בהובלת קרבות וניצח ארבעה צבאות רומיים לפחות בתשעה אירועים. עם זאת, לפי המנהג, לאחר מותו של חבר, הוא ארגן קרבות בין 300 אסירים רומיים לכבודו. אחרי שנתיים, צבאותיו של מרקוס ליקיניוס קרסוס השמידו את המורדים באפוליה, והוקעו 6,000 אסירים לאורך דרך האפיה בין קפואה לרומא. בעקבות זאת, ניהול הגלדיאטורים הפרטיים הוגבל במידה ניכרת.
עוד גלדיאטור מפורסם, אם כי לא מקצועי, היה הקיסר קומודוס (180-192 לספירה), שהתלהב והיה די מטורף להשתתף בעצמו בזירה. שמועות אף טענו שהוא בנם הבלתי חוקי של גלדיאטור. קומודוס לווה בתשלום גבוה על השתתפותו, אך רוב הזמן לא היה בסכנה ממשית והשתתף בעיקר בהרג חיות פראיות מקורה מוגן, בדרך כלל בקשת.
משחקי הגלדיאטורים, שאינם מתיישבים עם האימפריה החדשה הנוצרית, הסתיימו בשנת 404 לספירה. הקיסר הונוריוס סגר את בתי הספר לחמש שנים קודם לכן, והאירוע האחרון התרחש כאשר נזיר מהאסיה הקטנה בשם תלמכוס קפץ בין שני גלדיאטורים כדי לעצור את הדמם, והקהל זעם והטיל עליו אבנים עד מותו. בעקבות זאת הונוריוס אסר באופן רשמי על קרבות גלדיאטורים, אם כי ציידי החיות הפראיות נמשכו עוד כעשור. רבים ברומא ללא ספק התגעגעו לבידור שהיווה חלק בלתי נפרד מחיי העיר, אך סופה של רומא כבר היה קרוב – שש שנים לאחר מכן, הויזיגותים בראשות אלאריק שדדו את העיר הנצחית עצמה.
משחקי הגלדיאטורים היו יותר מסתם בידור. הם שימשו ככלי רב עוצמה להפצת התרבות הרומית, להטמעת עמים כבושים ולהרגעת האוכלוסייה באמצעות "לחם ושעשועים". זה מעלה שאלה מרתקת: מי היו המנצחים האמיתיים של משחקי הגלדיאטורים?
חומר מעשיר לקריאה
חומר מעשיר לצפייה
אחת מההפקות הבולטות היא הסדרה ״ספרטקוס״ שמגוללת את סיפורו של אחד הגלדיאטורים המפורסמים ביותר.
הסרט הידוע ביותר הוא הסרט ״גלדיאטור״ (2000) בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובו של ראסל קרואו. הסרט זכה לאחרונה לסרט המשך מוצלח פחות ונותר יצירת מופת קולנועית.
