הוא היה הילד הרע של הפוליטיקה האיטלקית. האיש שהוציא את הסוציאליסטים מצילם של הקומוניסטים והפך אותם לבעלי הבית של רומא • בֶּטִינוֹ קְרָאקְסִי היה כוח טבע בלתי מוסבר בפוליטיקה האיטלקית ששימש כראש ממשלה במשך 4 שנים משגשגות.
בתקופתו, איטליה דהרה קדימה והפכה למעצמה כלכלית עולמית. הוא היה מנהיג שהעז להגיד "לא" לנשיא ארה"ב רונלד רייגן כשחיילים איטלקים ואמריקאים כמעט פתחו באש אלו על אלו בבסיס סיגונלה. הוא חתם על הסכמים היסטוריים עם הוותיקן ושינה את פני המדינה. אבל לכל נסיקה יש מחיר. בתחילת שנות ה-90, מגדל הקלפים קרס. פרשת השחיתות הגדולה בהיסטוריה, "ידיים נקיות", חשפה מערכת שלמה של שוחד ומימון בלתי חוקי שקראקסי עמד במרכזה. הרגע שבו הוא יצא מהמלון שלו ברומא וספג מטר של מטבעות מהמון זועם, הפך לסמל של סוף עידן.
במקום לעמוד למשפט, הוא בחר בגלות וסיים את חייו בחולות של חמאמת, תוניסיה, רחוק מהמדינה שפעם העריצה אותו וגם שנאה אותו. זהו שיעור על כוח, ריבונות, שחיתות והמחיר הכבד של הפוליטיקה.
רקע
בטינו היה חבר המפלגה הסוציאליסטית של איטליה (PSI) והיה השני ממפלגה סוציאליסטית כלשהי בראשות הממשלה (עד אז ראשי הממשלה באו ממפלגת הנוצרים-הדמוקרטיים). הוא הנהיג את הממשלה הרביעית באורכה בתולדות הרפובליקה האיטלקית ונחשב לאחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בתקופת הרפובליקה האיטלקית הראשונה.
קראקסי היה מעורב בחקירות שניהלו שופטי "ידיים נקיות" (Mani pulite) במילאנו, ובסופו של דבר הורשע בשחיתות פוליטית ובמימון בלתי חוקי של מפלגתו. הוא דחה את כל האשמות השחיתות תוך שהודה במימון הבלתי חוקי שאיפשר פעילות פוליטית יקרה, שכן ה-PSI הייתה חלשה יותר מבחינה פיננסית משתי המפלגות הגדולות – "הדמוקרטיה הנוצרית" (DC) והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI). ממשלתו ומפלגתו של קראקסי נתמכו גם על ידי ראש הממשלה לעתיד סילביו ברלוסקוני, איל תקשורת וחברו האישי של קראקסי.
קראקסי שמר על קשרים חזקים עם מנהיגים רבים מהשמאל המערב-אירופי, בהם פרנסואה מיטראן, פליפה גונסאלס, אנדראס פפנדראו ומאריו סוארש, והיה מהנציגים המרכזיים של הסוציאליזם המערב-אירופי. תומכיו שיבחו במיוחד את מדיניות החוץ שלו, שהייתה אסרטיבית והובילה לעיתים קרובות לעימותים עם ארצות הברית בנושאים כמו הבעיה הפלסטינית, טרור וקשריו הקרובים עם ממשלות סוציאליסטיות ערביות. מבקריו נהגו לכנותו בכינוי "איל צ'ינגיאלונה" (il Cinghialone – "חזיר הבר הגדול") בשל מימדי גופו. שם זה ניתן לו על ידי בעל בריתו ויריבו, מנהיג מפלגת הדמוקרטיה הנוצרית, ג'וליו אנדראוטי.
ראשית חייו
קראקסי נולד במילאנו ב-24 בפברואר 1934. אביו, ויטוריו קראקסי, היה עורך דין סיציליאני שהתנגד לפשיסטים ונרדף על ידי משטרו של בניטו מוסוליני, בעוד אמו, מריה פרארי, הייתה עקרת בית מסנט'אנג'לו לודיג'אנו. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח קראקסי הצעיר למכללה הקתולית "אדמונדו דה אמיצ'יס" בשל אופיו הפרוע וכדי להגן עליו מפני אלימות פשיסטית כנקמה על פעילותו האנטי-פשיסטית של אביו.
לאחר המלחמה מונה אביו לסגן-פרפקט במילאנו ולאחר מכן לפרפקט באזור קומו, לשם עבר עם משפחתו ב-1945. מספר חודשים לאחר מכן חזר קראקסי ללימודים במכללה, תחילה בקומו ואז בקאנטו, שם שקל להיכנס לסמינר לכמרים. אביו של קראקסי התמודד בבחירות הכלליות ב-1948 מטעם "החזית הדמוקרטית העממית", ברית פוליטית בין הסוציאליסטים לקומוניסטים. קראקסי ניהל את מסע הבחירות של אביו ומאוחר יותר הצטרף למפלגה הסוציאליסטית PSI בגיל 17.
הקשר היסטורי: הרפובליקה האיטלקית הראשונה
השנים 1946–1994, אופיינו סאיטליה בשליטה של מפלגת "הדמוקרטיה הנוצרית" ובמאמצים מתמידים למנוע מהמפלגה הקומוניסטית הגדולה במערב לעלות לשלטון. קראקסי שינה את המשוואה הזו כשהפך את הסוציאליסטים ללשון מאזניים קריטית.
קריירה פוליטית מוקדמת ומזכיר המפלגה הסוציאליסטית
קראקסי היה פוליטיקאי בכל רמ״ח איבריו והתקדם בדרגות המשרה הציבורית בגיל צעיר. במקביל ללימודי משפטים באוניברסיטת מילאנו ולאחר מכן מדעי המדינה באורבינו, הקים קראקסי את "הגרעין האוניברסיטאי הסוציאליסטי". בתקופה זו עסק לראשונה בנאומים פומביים, ארגון כנסים והקרנות סרטים וב-1956 הפך לחבר בוועדה המחוזית של המפלגה הסוציאליסטית במילאנו ולמנהיג פדרציית הנוער הסוציאליסטית.
בשנת 1956, בעקבות הפלישה הסובייטית להונגריה, פעל קראקסי לניתוק המפלגה הסוציאליסטית מהמדיניות הפרו-קומוניסטית שלה, אך נכשל. בנובמבר 1956 נבחר למועצת העיר סנט'אנג'לו לודיג'אנו, וב-1957 נבחר לוועד המרכזי של ה-PSI כנציג הזרם האוטונומיסטי של פייטרו נני. בשנת 1968 נבחר לראשונה לבית הנבחרים. ב-1970 מונה לסגן מזכיר המפלגה. בתקופה זו היה תומך נלהב בקואליציית "מרכז-שמאל אורגני" בין הדמוקרטים-הנוצרים לסוציאליסטים ולמפלגות קטנות נוספות. כמי שהיה אחראי על קשרי החוץ של המפלגה, הוא יצר קשרים עם מנהיגים אירופאים עתידיים כמו הקנצלר העתידי וילי ברנדט ומישל רוקאר. הוא אף תמך כלכלית במפלגות סוציאליסטיות שנאסרו על ידי דיקטטורות בארצן, כולל המפלגה הסוציאליסטית הצ'יליאנית של חברו הקרוב סלבדור איינדה.
בשנת 1976, לאחר תבוסה מוחצת של המפלגה בבחירות שבהן צנחה אל מתחת ל-10%, מונה קראקסי לתפקיד המזכיר הלאומי של המפלגה. הוא הצליח לגבש את כוחו ולהרחיק את המפלגה מהקומוניסטים, תוך הבאתה לברית עם הדמוקרטיה הנוצרית. קראקסי התנגד ל"פשרה ההיסטורית" שביקשה לאחד בין הדמוקרטים-הנוצרים לקומוניסטים, מחשש שהדבר יהפוך את הסוציאליסטים ללא רלוונטיים.
במהלך חטיפת אלדו מורו ב-1978 על ידי "הבריגדות האדומות", היה קראקסי המנהיג הפוליטי היחיד (לצד אממינטורה פנפאני ומרקו פאנלה) שהיה מוכן לפתרון הומניטרי שיאפשר את שחרורו, מה שעורר ביקורת חריפה מצד "מפלגת העמידה האיתנה" בהובלת הקומוניסטים. קראקסי שינה את סמל המפלגה לציפורן אדומה (לכבוד מהפכת הציפורנים בפורטוגל) ופעל להפיכת המפלגה למפלגה סוציאל-דמוקרטית רפורמיסטית מודרנית ופרו-אירופית. למרות שהמפלגה מעולם לא עקפה את המפלגות הגדולות בבחירות, מיקומה כציר מרכזי אפשר לקראקסי לדרוש את תפקיד ראש הממשלה לאחר בחירות 1983.
ראש ממשלת איטליה
קראקסי הנהיג את אחת הממשלות הארוכות ביותר באיטליה המודרנית והשפיע רבות על הפוליטיקה בשנות ה-80. תחת הנהגתו הפכה איטליה למדינה התעשייתית החמישית בגודלה והצטרפה לקבוצת G7. כדי להילחם באינפלציה הגבוהה, ביטל קראקסי את מנגנון ה"סקאלה מובילה" (הצמדת השכר למדד), צעד שהצליח להוריד את האינפלציה אך עורר התנגדות מצד איגודי העובדים. במדיניות הפנים הוכנסו רפורמות בתחום הרווחה והתעסוקה. בשנת 1984 חתם קראקסי על הסכם עם הוותיקן שעדכן את החוזים הלטראניים מ-1929, וביטל את מעמדה של הדת הקתולית כדת המדינה היחידה באיטליה. קראקסי עצמו הגדיר את עצמו כ"נוצרי חילוני".
בזירה הבינלאומית זכור קראקסי במיוחד בשל אירוע באוקטובר 1985, כאשר סירב לבקשת נשיא ארה"ב רונלד רייגן להסגיר את חוטפי ספינת התענוגות "אכילה לאורו". לאחר שכוחות אמריקאים אילצו את מטוס החוטפים לנחות בבסיס סיגונלה, הורה קראקסי לחיילים איטלקים להקיף את הכוחות האמריקאים. הוא עמד על כך שהפשע בוצע על אדמה איטלקית (הספינה) ולכן איטליה היא בעלת סמכות השיפוט. אירוע זה העניק לו שבחים על עמידתו האיתנה מול ארה"ב.
על פי דיווחים מאוחרים, קראקסי היה זה שהזהיר טלפונית את מנהיג לוב, מועמר קדאפי, מפני התקיפה האמריקאית המתוכננת ב-1986, מה שאפשר לקדאפי ולמשפחתו להתפנות מביתם רגעים לפני נפילת הפצצות.
נקודת המפנה בקריירה שלו החלה בפברואר 1992 עם מעצרו של מריו קייזה, שפתח את תיבת הפנדורה של פרשות השחיתות המכונות "מאני פוליטה" (ידיים נקיות). קראקסי ניסה לטעון בפרלמנט שכולם ידעו על המימון הבלתי חוקי של המפלגות וקרא לסולידריות, אך קריאתו נדחתה.
באפריל 1993, כשצא מבית המלון "רפאל" בו התגורר, הותקף קראקסי במטר של מטבעות על ידי מפגינים שזעקו לעברו "בטינו, אתה רוצה גם את אלה?". ב-1994 נמלט לתוניסיה כדי להתחמק ממאסר, שם חי כגולה עד מותו.
סגנון חייו של קראקסי נתפס כבלתי הולם עבור מזכיר מפלגה עם קשיים כלכליים: הוא התגורר במלון יוקרה ברומא והחזיק וילה מפוארת בחמאמת, תוניסיה. רינו פורמיקה, חבר בכיר במפלגתו, אמר בציניות: "המנזר עני, אבל הנזירים עשירים". קראקסי ספג ביקורת גם על קשריו עם דמויות כמו סילביו ברלוסקוני, שקיבל הטבות רבות עבור אימפריית התקשורת שלו. קראקסי מעולם לא התנצל על מעשיו, וטען כי לא עשה דבר שכולם לא עשו וכי הוא נרדף באופן אישי.
מוות ומורשת
קראקסי מת ב-19 בינואר 2000 בתוניסיה מסיבוכי מחלת הסוכרת. משפחתו סירבה להצעה להלוויה ממלכתית באיטליה, בטענה שהממשלה מנעה ממנו לחזור לטיפול רפואי מציל חיים בארצו והוא נקבר בבית העלמין הנוצרי בחמאמת.
