המזרח התיכון – אזור מסוכן. אפילו עבור דמויות חסינות כמו דיפלומטים. בשנת 2016, בשטיח האדום שבאיסטנבול, נורה למוות שגריר רוסיה אנדריי קרלוב. אך עוד קודם לכן, ב־11 בפברואר 1829, בבירת פרס, טהראן, המון דתי מוסת קרע לגזרים שגריר אחר — המשורר הרוסי אלכסנדר גריבּוֹיֵדוֹב
״הם הרגו את אלכסנדר!״ — זעק ראש המשלחת הדיפלומטית הרוסית בפרס, שהיה גם מחבר הקומדיה האסורה "צרתו של השכל", היועץ המדיני גריבוידוב, כשפורעים פרצו דרך גג השגרירות והרגו ביריות את משרתו, שגם שמו היה אלכסנדר.
האנשים טיפסו דרך החלונות והפרצה, בעוד ההמון משתולל בחצר. ראשו של גריבוידוב דימם מאבן שנזרקה לעברו. השגריר, עובדיו והקוזאקים ששימש כמאבטחי המקום — בסך הכול כ־17 איש — נסוגו אל החדר האחורי ביותר. מהגג החל לעלות עשן של שריפה. התקווה שהשאה הפרסי ישלח חיילים לפזר את ההמון התמוססה.
הנצורים התכוננו למכור את חייהם ביוקר. גריבוידוב ירה והשיב אש, פגע בכמה תוקפים, עד שנפל קוזאק שנלחם לצידו, ופרסי חסון נעץ חרב בחזהו של הדיפלומט הרוסי. "סיימנו עם הכופר!", הגופות נגררו לרחוב, שם נישאו על חבלים ברחבי העיר, תוך קריאות לועגות: "פנו דרך לשגריר הרוסי!"
כך או בערך כך, על פי העדויות, מצא את מותו בעיר הבירה הפרסית המשורר והדיפלומט הרוסי. אך מדוע דווקא הוא ואנשיו — שבאו למשימת שלום — הפכו מטרה לזעמו של ההמון?
גרסה ראשונה: "הוא הביא את זה על עצמו."
באולם גיאורגייבסקי שבארמון החורף, קיבל הצאר ניקולאי פאבלוביץ' את חוסרו מירזָה, חבר השושלת הקאג'ארית ונכדו של השאה הפרסי — בנוכחות בני משפחתו ורבים מאנשי החצר. הנסיך, שבא לבקש סליחה על התקרית המצערת בטהראן, צעד באיטיות אל עבר כס המלכות כשראשו מורכן.
רוסיה ניהלה באותה תקופה מלחמה מול טורקיה ולא חפצה לפתוח חזית חדשה מול פרס, עימה זה עתה נחתם באומץ הסכם טורקמנצ’אי שהביא לסיום מלחמת 1826–1828. הוחלט, כי גריבוידוב הפגין בתפקידו כראש המשלחת "קנאות נמהרת", שהביאה את ההמון להתקומם נגדו — ולכן נרצח עם אנשיו.
הצאר הושיט את ידו לנסיך חוסרו והכריז: "אני מפקיר את האירוע הטרגי בטהראן לשכחה נצחית."
הגרסה הרשמית פורסמה בקרוב והגיעה לידיעת הציבור. טענו שגריבוידוב התנהג בצורה מתריסה כלפי השאה ואנשיו, זלזל בכללי הטקס ואנשיו שדדו את תושבי העיר ואף חטפו שפחות לשעבר מתוך ההרמון.
האירוע שהביא, לפי הדיווחים, להתפרצות הסופית היה חטיפת שתי פילגשות מחתנו של השאה, אללאיאר חאן, שנלקחו לבניין השגרירות הרוסית והוחזקו שם בניגוד לרצונן. עבור תושבי טהראן זה היה עלבון צורב: "כופרים חוטפים את נשות המוסלמים ומנסים להמיר את דתם לנצרות!" — כך נאמו המולות וההמון נענה לקריאה לנקום על חילול הדת והמסורת. הזעם, שהלך והצטבר, פרץ לבסוף — מחוץ ליכולת הריסון של השלטון.
למעשה, גריבּוֹיֵדוֹב — שבקיא היה בשפות מזרחיות ובתרבות האזור — ככל הנראה לא היה מזלזל בכללים הנהוגים בחברה הפרסית. אפילו מתנגדיו ציינו את רמתו המקצועית הגבוהה יוצאת הדופן ואת יכולתו המרשימה לנהל משא ומתן ולהגיע להבנות עם הפרסים.
"הוא לבדו שימש עבורנו שם תחליף לצבא בן עשרים אלף חיילים," — כך העיד על גריבּוֹיֵדוֹב הגנרל ניקולאי מוראבייב-קרסקי, אף שבינו לבין המשורר שררו תמיד יחסים מתוחים.
למעשה, הסכם טורקמנצ'אי היה ברובו תוצאה של מאמציו הדיפלומטיים של גריבּוֹיֵדוֹב. משימתו העיקרית כאשר נשלח לפרס הייתה הוצאה לפועל של סעיפי ההסכם, ובראש ובראשונה — גביית מלוא הפיצויים הכספיים.
האימפריה הרוסית הייתה אמורה לקבל 10 קורורים (כ־20 מיליון רובלים בכסף מאותה תקופה), אך בפועל היא לא קיבלה אפילו שמונה. בנוסף, ההסכם קבע כי יש להשיב לשטחי רוסיה את כל השבויים לשעבר — כולל כאלה מהחאנות של ירוואן ונחיצ'וואן, שסופחו במסגרת ההסכם. גריבוידוב חיפש את אותם אנשים, והיה נוהג לשאול אותם בנוכחות עדים אם הם מסכימים לשוב למולדתם.
הוא אמנם מילא הוראות שהיו קשות לעיכול מבחינת הפרסים, אך עשה זאת בהתאמה מלא להסכם שנחתם על ידי שני הצדדים. יתרה מכך, משהבין כי יורש העצר הפרסי עבאס מירזָה משכן אף את תכשיטי נשותיו כדי לגייס את הפיצוי הכספי, פנה גריבוידוב במכתב להנהגה בסנקט פטרבורג וביקש לדחות את מועד התשלומים. אך במשרד החוץ הרוסי לא גילו רחמים – הכספים נדרשו בדחיפות למימון המלחמה בטורקיה.
נוסף על כך, להסכם צורף מסמך העוסק בפרוטוקול חצר המלוכה, שקבע שלשגריר הרוסי יהיו זכויות יוצאות דופן: הוא רשאי להופיע בפני השאה בנעליים ולשבת בנוכחותו — עניין חריג מאוד בפרס של אותה תקופה. לכן, גם מהבחינה הזו, גריבוידוב לא הפר את כללי הטקס.
שתי נשים מהרמון של אללאיאר חאן אכן שהו בשגרירות הרוסית ביום ההסתערות, אך כפי שכתב איוואן מַלְצוֹב, המזכיר הראשון של המשלחת אשר ניצל בנס: "הנסיבות הללו כה זניחות, שאין טעם להרחיב עליהן. עם משרד החוץ הפרסי לא הוחלפה ולו מילה אחת בעניינן ורק לאחר רצח השגריר החלו לדבר עליהן."
בשנת 1828, לאחר חתימת הסכם השלום, שיחרר פאתח-עלי שאה, שליט פרס, כמה שפחות מתוך הרמון המלכות, בהתאם להוראות ההסכם. ראשי המדינה החזיקו מאות פילגשים ולכן אובדן של אחת או שתיים חסרות מעמד מיוחד לא נחשב למשבר של ממש.
הגרסה הרשמית לא עמדה בביקורת, אך התאימה לצרכיהן של שתי הממשלות — גם הרוסית וגם הפרסית. אבל אם גריבּוֹיֵדוֹב לא היה זה שעורר את זעמם של תושבי טהראן בהתנהגותו, מי כן עמד מאחורי ההתססה שהביאה למהומות ולרצח?
גרסה שנייה: "האנגלי הוא זה שמטנף"
מיד לאחר הטרגדיה החלו להתפשט שמועות על "טביעת אצבע בריטית" באירועים. המפקד העליון של כוחות הצבא בקווקז, הגנרל איוואן פסקביץ' — קרוב משפחה של גריבּוֹיֵדוֹב ופטרונו — כתב לשר החוץ קרל נסלרודה: "ניתן להניח שהאנגלים לא היו זרים לגמרי למהומה שפרצה בטהראן, אם כי ייתכן שלא חזו את תוצאותיה הקשות."
"מוזר," ציין גם פסקביץ', "שדווקא ביום הרצח העקוב מדם של גריבּוֹיֵדוֹב בטהראן — לא נמצא בעיר אף לא אנגלי אחד, בעוד שבימים רגילים הם נהגו לעקוב אחר הרוסים צעד אחר צעד."
כלומר, הבריטים — לפחות על פי ההשערה — ייתכן שידעו מראש על ההתפרעויות המתוכננות ועזבו מבעוד מועד למקום בטוח, כדי להימנע מלהיקלע לאירועי הדמים. רמז נוסף לכך שהם אולי לא יזמו את המהומות, אך בהחלט לא הופתעו מהן.
כמובן, מי אם לא המתחרים העיקריים במשחק הגדול — במאבק ההשפעה במזרח — שאפו להסית בין רוסיה לפרס? הבריטים מימנו את השרים האיראנים, סיפקו נשק ושלחו מדריכים צבאיים למדינה. רופא השגרירות והמרגל הבלתי נלאה ג'ון מקניל, שטיפל גם בשאה ובהרמונו, נהנה מאמון יוצא דופן בחצר המלוכה הפרסית.
בלונדון חששו מהתפשטות ההשפעה הרוסית במזרח וראו בפרס חיץ אסטרטגי בין האימפריה הרוסית להתיישבויות הבריטיות בהודו. לדברי ההיסטוריונים, הבריטים לא רצו שגריבוידוב ישוב ויפעיל את השפעתו על הנסיך עבאס מירזָה, כפי שעשה בעבר וישכנע אותו לצאת למלחמה משותפת עם רוסיה נגד טורקיה — בעלת ברית של בריטניה.
משרד החוץ בפטרבורג, שלא רצה להכעיס את הבריטים, לא הסמיך את גריבוידוב לדחוף לכך, אך מבחינת הנטייה האנטי-רוסית באי הבריטי, המניע התאורטי בהחלט היה קיים. עם זאת, יש שמציינים כי באותה תקופה בריטניה העדיפה יציבות בפרס ושימור שושלת השלטון, עמה הצליחה לנהל דיאלוג — ולכן לא הייתה יוזמת מהומות או מלחמה חדשה עם רוסיה.
את הגרסה שלפיה הדיפלומטים הבריטים, גם אם לא ביימו את הקשר לרצח גריבוידוב ולפוגרום בשגרירות, לפחות נטלו בו חלק, העלו היסטוריונים סובייטים רבים. אך עד כה לא נמצאו שום ראיות — אפילו לא עקיפות — שמעידות על מעורבות בריטית בהרס השגרירות בטהראן ולכן קשה לאשש את ההשערה הזו.
גרסה שלישית: וידויו של אדם מסוכן
אולי, כשחושבים על סיבת האסון בטהראן, כדאי להפעיל את סכין אוקאם — לא לחפש הסברים מסובכים כשיש הסבר פשוט ומשכנע מאוד? שתי הפילגשים של אללאיאר חאן לא היו השבויות היחידות שהמתינו בשגרירות לקראת שיבתן למולדת.
היה גם נתין פרסי בשם מירזָה-יאקוב, שכונה גם הארמני יאקוב מרקריאן. המזכיר הפרסי ששרד את הטבח בשגרירות וליווה את המשלחת, כינה אותו ב־"דו"ח האירועים…" כאדם "שבואו אלינו הפך לגורם… לאסון הנורא שפקד אותנו."
שנים רבות קודם לכן נפל יאקוב בשבי הפרסים, עבר סירוס, הובא לארמון המלכות ולאט לאט התקדם עד שהגיע לתפקיד הסריס השני בהרמון ואחראי על כספי החצר.
כאשר גריבוידוב ופמלייתו כבר התכוננו לעזוב את טהראן בדרכם לעיר הבירה הדיפלומטית של פרס, תבריז, הופיע מרקריאן וביקש מהם עזרה לשוב למולדתו. גריבוידוב ניסה לשכנעו לוותר, שכן היה שומר סודות המדינה, אך יאקוב התעקש — בטענה שזו זכותו על פי הסכם טורקמנצ'אי. לא היה מקום להתווכח. ייתכן שמירזָה-יאקוב נתפס בעיני חצר השאה כאיום מסוכן אף יותר מאשר אדוארד סנואודן על ה־CIA.
כפי שכתב המזכיר מַלְצוֹב: "השאה היה חייב לחסל את האיש הזה, אשר ידע את כל סודות חיי הארמון, כל רכילות ההרמון וסיפוריו." מעֵדויות נוספות של עדים פרסים עולה, כי יאקוב היה מסוגל גם לחשוף סודות כספיים שהיו מקלים על השגריר לגרום לשאה לשלם את יתרת הפיצויים. השאה, שחש עצמו מושפל וסירב לשלם, פחד גם ממרד עממי: תבוסת הממלכה פגעה קשות ביוקרת השושלת והעם — שנאנק תחת מיסים — רתח. על השפלה כזו לא סולחים.
ניסו לעצור את מירזה-יאקוב על האשמה בגניבה, אך לא הצליחו להוכיח דבר. השגריר הרוסי, על פי החוק, סירב להסגירו. אז החלו שמועות להתפשט בעיר, לפיהן הבוגד לא רק שמבזה את השאה, אלא גם את הדת. המולה העליון של טהראן, מירזה-מסיח, קרא להעניש את יאקוב ולהעניש את המשלחת הרוסית.
ב-11 בפברואר 1829, העם התקבץ במסגדים, שם המולות קראו להם ללכת לשגרירות ולפגוע בחוטאים. תחילה קרעו התושבים את מירזה-יאקוב לגזרים, ואז הרגו כמעט את כל חברי המשלחת הרוסית. ההמון, שהצביעו לו על הזר כמטרה לשנאה, היה כוח מפחיד.
במהלך ההסתערות, צוות המשמר הפרסי שאיבטח את המשלחת היה ללא נשק. רוביהם, שנצברו ללא סיבה בעליית הגג, עברו לידיהם של המורדים שהצליחו לעלות לגג. המוקפים חיכו להגעת תגבורת, אך לפי עדות של מזכיר פרסי, מושל טהראן, זילי-סולטן, בנו של השאה, קיבל בשתיקה את העלבונות שהוטחו בו על ידי ההמון ובמקום לפזר אותו, נסוג והסתגר בארמון.
בין התוקפים את השגרירות היו אנשים מקרובי משפחתו של חתן השאה, אללאיאר-חאן: הם הגיעו לקחת את השבויות. ישנן הרבה עדויות לא רק לחוסר פעולה, אלא גם לסיוע ישיר של השלטונות. יתרה מכך, מדובר במעורבות גורמי שלטון ברמות גבוהות מאוד. המניע העיקרי של המסתערים בניצוחו של מירזה-מסיח, במהלך ההסתערות היה… השאה.
כאשר הדאגות לגבי מלחמה אפשרית עם רוסיה שככו, התברר כי מההרס של השגרירות הרוויחו יותר מכל השאה וחצרו. העם פרק את תחושות הזעם שהצטברו על זרים, ניקולאי הראשון סלח לפרס על תשיעית מהחוב, כ-2 מיליון רובל ודחה את התשלום לעשור נוסף, בעוד שהאדם המסוכן והשליח הקשוח הושמדו על ידי ההמון.
חייו בקצרה
בסביבות 1795, הוא נולד למשפחתו של אציל, רב סרן שני בדימוס בצבא הרוסי.
1806–1808, למד במחלקה לספרות של אוניברסיטת מוסקבה ובסופו של דבר עבר את הבחינה לתואר בספרות.
1810–1812, השתתף בהרצאות במחלקה למדעי המוסר והפוליטיקה באוניברסיטת מוסקבה.
1812–1816, שירת בגדוד ההוסארים בצבא הקיסרי.
1817, הצטרף למשרד החוץ.
1818, מונה לראשונה כעובד הנציגות הרוסית לפרס.
1822–1824, כתב את הקומדיה ״צרתו של השכל״.
1826, בילה מספר חודשים במעצר בחשד לקשרים עם מנהיגי תנועת הדקבריסטים.
1827–1828, עבד על הטקסט והחתימה על הסכם השלום טורקמנצ'אי, שסיים את מלחמת רוסיה-פרס.
1828, מונה לראש הנציגות הדיפלומטית בפרס ושגריר רוסיה בממלכה. בטיפליס (טביליסי המודרנית) הוא התחתן עם הנסיכה בת ה-15, נינה צ'בצ'וואדזה.
1829, נהרג בטהרן, נקבר בכנסיית דוד הקדוש בהר מתצמינדה בטיפליס, בגאורגיה של ימינו.
מורשת
השגריר לא קיבל הרבה כבוד לאחר מותו ובוודאי לא מהמדינה איתה שירת: האימפריה הרוסית, אך תושבי העיר פטרבורג זוכרים את שמו מהתעלה הקרויה על שמו, תעלת גריבויידוב, שמחברת בין הנהרות מויקה ופונטנקה. התעלה שנחפרה ב־1793 נקראה תחילה על שמה של הקיסרית יקטרינה ורק ב־1923, בימי השלטון הסובייטי, קיבלה התעלה את שמה הנוכחי.
בשנת 2010, סיפור חייו עוּבד לסדרת טלוויזיה בשם ״מותו של וזיר-מוכתר: אהבתו וחייו של גריבוידוב״, שמבוססת על רומן מאת יורי טיניאנוב ופורסם בשנים 1927–1928.
