סיפורו של ארגון ההֲגָנָה מתחיל עוד לפני הקמתו הרשמית, בצורך הקיומי של התיישבות יהודית להגן על עצמה מפני איומים בשטח. הרעיונות בדבר הצורך בשמירה ובהגנה על היישובים היהודיים בראשית דרכם החלו להישמע במקביל להקמת יישובים אלו. כבר בשנת 1862 כתב הרב צבי קלישר כי על המתיישבים להכין כוח שמירה המיומן בלחימה ובעניינים צבאיים, וזאת כדי למנוע מהערבים להשמיד את היבולים ואת המטעים.
עד שנת 1920, ההגנה העצמית היהודית התמקדה בעיקר בהגנה על מושבות מפני שודדים ובדואים שנהגו לגנוב עדרים מחקלאים יהודים. השלטונות הטורקים לא הצליחו להתמודד עם התופעה, והמתיישבים נאלצו לבחור בין תשלום כופר לשודדים עבור רכושם, אובדן הרכוש לחלוטין, או ארגון הגנה עצמית. באותה תקופה, להתקפות הערביות לא היה מניע פוליטי, והשודדים לא הבחינו בין קורבן לקורבן.
השינוי הגדול החל לאחר מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, אז החלו העימותים לקבל אופי לאומי. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, החל המאבק בין התנועה הלאומית הערבית לתנועה הלאומית היהודית, וההגנה העצמית הפכה לחלק בלתי נפרד מהתנועה הלאומית. במהלך העלייה השנייה הגיעו לארץ צעירים יהודים רבים עם ניסיון בהקמת יחידות הגנה עצמית כנגד פוגרומים ברוסיה. ב-12 באפריל 1909 הוקם ארגון "השומר", שנחשב לקודמו של ארגון ההגנה.
השלב הראשון: שנות ה-20 והקמת הארגון
ארגון ההגנה הוקם רשמית ביוני 1920. הקמתו הייתה מענה ישיר למאורעות תל חי, שבהם נרצחו שמונה ממגיני המקום, וביניהם יוסף טרומפלדור. כל כוחות ההגנה העצמית היהודיים אוחדו תחת חסותה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (ההסתדרות). בועידת מפלגת "אחדות העבודה" ביוני 1920 התקבלה החלטה להבטחת ביטחון האוכלוסייה היהודית. בדצמבר של אותה שנה, בכינוס הראשון של ההסתדרות, הוחלט על הקמת צבא הגנה עצמית מחתרתי חמוש. הלוחמים הראשונים היו מתיישבים מרוסיה, סטודנטים לשעבר, רופאים ותלמידי ישיבות.
בתקופה זו התמודד היישוב עם אתגרים קשים. בשנת 1920, במהלך חגיגות נבי מוסא שחלו במקביל לפסח, ערבים חמושים תקפו יהודים בירושלים העתיקה, פרצו לבתים וחיללו בתי כנסת. המשטרה הערבית לא מנעה זאת ולעיתים אף השתתפה בביזה. המשטרה הצבאית האנגלית מנעה מיחידות ההגנה החמושות להגיע לעזרה. בשנת 1921 חזרו המקרים ביפו, פתח תקווה, רחובות וחדרה. בשנת 1924 גובש תקנון הארגון.
השלב השני: 1929 עד 1936 והקמת האצ"ל
מאורעות תרפ"ט (1929), שבהם נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339 בתוך שבוע אחד, היוו נקודת מפנה בהתפתחות ההגנה. הוועד הלאומי מינה מועצת הגנה מיוחדת בראשות פנחס רוטנברג. בשנת 1931 פרשה קבוצה מסניף ההגנה בירושלים והקימה ארגון לוחם חדש, בעיקר על רקע אידיאולוגי של תנועות לא-סוציאליסטיות ורוויזיוניסטים. הארגון החדש נקרא לבסוף "ארגון צבאי לאומי" (אצ"ל).
בתוך ההגנה חלו תהליכי התמקצעות. בשנת 1934 הוקמה המחלקה הטכנית לתכנון ביצורים ומבצעים, שהפכה לגרעין המטה של הארגון. המבנה הפך ריכוזי יותר וכלל שירות ידיעות (מודיעין), מערכות איתות וקשר.
השלב השלישי: 1936 עד 1939 ומדיניות ההבלגה
במהלך המרד הערבי הגדול, הפכה ההגנה מארגון של יחידות מקומיות למבנה צבאי מאורגן. בתקופה זו הונהגה "מדיניות ההבלגה". מדיניות זו פירושה היה סירוב לנקוט בטרור נגדי או במבצעי תגמול נגד האוכלוסייה הערבית הכללית מתוך רצון לנקמה.
הפעולות כוונו אך ורק נגד המבצעים הישירים של מעשי הטרור. מדיניות זו נתמכה על ידי רוב היישוב ונועדה גם לזכות באהדת דעת הקהל בבריטניה, אך היא ספגה ביקורת חריפה מצד האצ"ל. החל מ-1938 הפכה ההגנה לזרוע הצבאית של ההסתדרות הציונית העולמית, ופעילותה הוכפפה גם לסוכנות היהודית. באותה עת מונה יוחנן רטנר לעמוד בראש הארגון.
שנות מלחמת העולם השנייה
לאחר פרסום הספר הלבן של 1939, שהגביל את העלייה, הגדיר דוד בן גוריון את המדיניות: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא קיים הספר הלבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא קיימת מלחמה". הארגונים הציוניים, ובהם ההגנה, התייצבו לצד בעלות הברית.
בשנת 1940 פוצצו אנשי ההגנה את האונייה "פאטריה" בנמל חיפה כדי למנוע גירוש מעפילים לאי מאוריציוס. התכנון היה לגרום נזק קל, אך החור היה גדול מדי והאונייה טבעה עם למעלה מ-250 פליטים יהודים. במאי 1941 הוקמו פלוגות המחץ (פלמ"ח) בפיקודו של יצחק שדה בשל סכנת פלישה נאצית. שתי הפלוגות הראשונות היו בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין. לוחמי ההגנה השתתפו בפשיטות בסוריה (שם איבד משה דיין את עינו), בדיכוי המרד הפרו-נאצי בעיראק, ורבים התנדבו לבריגדה היהודית.
בין השנים 1944 ל-1945 התנהל "הסזון", שבמהלכו חטפו אנשי הגנה חברי אצ"ל וחקרו אותם. מידע על כ-700 חברי אצ"ל הועבר למשטרה הבריטית לצורך מעצרם. בסוף המלחמה הפכו היחסים עם הבריטים לעוינים, והפלמ"ח ירד למחתרת.
תנועת המרי העברי ומלחמת העצמאות
ב-2 ביולי 1946, "תנועת המרי העברי" (שכללה את ההגנה) תכננה את הפיצוץ במלון המלך דוד, שם שכן המטה הבריטי. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים. הנהגת ההגנה טענה כי הפעולה בוטלה והאצ"ל ביצע אותה על דעת עצמו, טענה שהאצ"ל הכחיש.
עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-1947, החלו העימותים להפוך למלחמה בקנה מידה מלא. ההגנה כבר הייתה ארגון מסועף שכלל את הפלמ"ח, שש חטיבות חי"ר, מודיעין ומפקדות. בנובמבר 1947 מנו הכוחות כ-14 עד 16 אלף לוחמים, ובמאי 1948 הגיעו לכ-27 עד 35 אלף. ההתקפה של ההגנה באפריל-מאי 1948 הובילה לכיבוש טבריה, חיפה, צפת, יפו, עכו ויישובים נוספים.
מהגנה לצבא הגנה לישראל
עם הכרזת המדינה, נדרש שינוי במעמדה של ההגנה. דוד בן גוריון הוביל רפורמה ארגונית שכללה את ביטול המפקדה הארצית בראשות ישראל גלילי, מה שעורר משבר אמון מצד ראשי האגפים במטכ"ל.
ב-12 במאי 1948, ישראל גלילי ויגאל ידין השתתפו בישיבה היסטורית של מנהלת העם. הם הציגו את המצב בחזיתות ודחו את דרישתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל לדחות את הכרזת המדינה. דעתם המקצועית של ראשי ההגנה הכריעה את הכף לטובת הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948.
ב-26 במאי 1948 אישרה הממשלה הזמנית את הפקודה להקמת צבא הגנה לישראל, וב-31 במאי פרסם בן גוריון את פקודת יום להקמת הצבא. כל מי ששירת ביחידות ההגנה הפך לחייל בצבא החדש וחתם על שבועת אמונים.
ארגון ההגנה עבר דרך ארוכה משמירה מקומית על שדות ועד להקמת הכוח הצבאי הלאומי של מדינת ישראל. מורשתו נותרה חקוקה בבסיס הביטחון הישראלי ובזיכרון ההיסטורי של העם.
חומר מעשיר לקריאה
תולדות ההגנה (שישה כרכים), מחקר מדעי משנות ה-70.
