סיפורו של היינץ קלוגר, שעלה מגרמניה, נשר מבית הספר והפך לדמות המזוהה ביותר עם הטלוויזיה הישראלית. ■ ממסכי השחור-לבן של 1968, דרך טביעת המונח "מהפך", ועד הפרישה הדרמטית ב-2008, מסע בעקבות האיש שהגדיר את המהדורות המרכזיות.
ב־17 במאי 1977, בליל הבחירות לכנסת התשיעית, נטבע מטבע לשון שהגדיר מחדש את הפוליטיקה והחברה בישראל. מול המצלמות, במשדר שבו נעשה לראשונה שימוש במדגם עם סגירת הקלפיות, עמד מגיש טלוויזיה ובישר על תום עידן שלטון מפלגת מפא"י הוותיקה, שהובילה להקמת המדינה ומשלה בה מאז. זה היה הרגע שבו ניצח הליכוד בראשות מְנַחֵם בֵּגִין (מנחם בגין) את המערך, והאיש שניסח את התפנית ההיסטורית במילה אחת – "מהפך" – היה חיים יבין.
חיים יבין (10 בספטמבר 1932 – 22 ביולי 2026), אשר הלך לעולמו בגיל 93, היה עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק, עורך וקריין טלוויזיה ורדיו ישראלי. הוא נמנה עם אנשי התקשורת המובילים בישראל וזכה בפרס ישראל לתקשורת לשנת ה'תשנ"ז (1997).
לאורך שנותיו המקצועיות כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית ושימש כמגיש מהדורת החדשות המרכזית, "מבט לחדשות", מהיום שבו נכנסו שידורי הטלוויזיה לישראל ב-1968 ועד לשנת 2008. דמותו הופיעה על המסך יותר מכל אדם אחר בישראל, והוא נותר מזוהה עם הערוץ הראשון יותר מכולם, מה שהעניק לו את הכינוי המוכר "מר טלוויזיה".
שורשים, נעורים וחיפוש דרך
סיפורו של יבין מתחיל הרחק ממוקדי התקשורת של ירושלים. הוא נולד בעיר ביטום שבגרמניה (אשר הפכה לימים לחלק מפולין) בשם הַיְנְץ קְלוּגֶר, בנם של אֶרְנָה קְלוּגֶר וזִיגְמוּנְד קְלוּגֶר. בשנת 1933, בהיותו בן שנה בלבד, עלה לארץ ישראל.
את שנות ילדותו העביר בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם העיר קריית אתא. הוא למד בבית הספר העממי בשכונה, שזכה לימים לשם "שפרינצק", והמשיך לבית הספר התיכון בקריית מוצקין. אולם, הנער היינץ נשר מהלימודים והחל לעבוד במסגרייה של בית החרושת "פניציה" בעיר חיפה. את שירותו הצבאי עשה במסגרת הנח"ל, שם עבר קורס חובשים וקורס מדריכי אימון גופני (מד"סים). בתקופת השירות ללא תשלום, שהה בקיבוץ גונן.
לאחר שחרורו מצה"ל, השלים יבין את בחינות הבגרות. הוא פנה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם עבד במקביל במספר עבודות מזדמנות כדי לכלכל את עצמו. באוניברסיטה השלים תואר ראשון בספרות עברית ובספרות אנגלית, והמשיך ללימודי תואר שני בספרות השוואתית.
מקול ישראל ועד לטלוויזיה הישראלית
דרכו המקצועית של יבין בתקשורת החלה בשנת 1956. עוד בהיותו סטודנט, התקבל לעבודה ב"קול ישראל", שם שימש תחילה כמגיש חדשות וכמגיש תוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 רשם ציון דרך מקצועי כאשר פתח את שידורי "הגל הקל", התחנה שלימים הפכה ל"רשת ב'". בהמשך דרכו הרדיופונית, עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל, שם שימש כעורך, כמפיק וכמגיש של משדרי תעודה. אחד הרגעים הבולטים מאותה תקופה היה בתוכנית "יום ביישוב", עת שודר ריאיון שקיים יַעֲקֹב בֶּן-הֶרְצְל (יעקב בן-הרצל) עם ילדה מבית שאן בשם יָפָה לֵוִי (יפה לוי). הילדה זעקה למקרופון "אני רעבה!" וסיפרה כי למשפחתה אין מספיק כסף לאוכל. אמירתה של יפה לוי עוררה תהודה ציבורית נרחבת בישראל של אותם ימים.
בשנת 1968, נמנה חיים יבין עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. ב-1 באוגוסט 1968 הגיש את מהדורת "מבט לחדשות" הראשונה ששודרה אי פעם, אשר עסקה בנושא המרכזי של חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה. מאותו רגע, הפך למגיש הבלתי מעורער של "מבט", אך תפקידיו בערוץ הראשון לא הסתכמו בכך; הוא הגיש גם את "יומן השבוע" ו"מבט שני". נוכחותו הציבורית התרחבה, ובשנת 1969 הוא תועד משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" יחד עם השר ישראל גלילי בבסיס צה"ל (תמונה השמורה באוסף דן הדני בספרייה הלאומית).
בין השנים 1970–1975 יצא לארצות הברית כשליח רשות השידור. עם חזרתו ארצה, המשיך לבלוט בתפקידי עריכה וניהול, ובכלל זה כעורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, וכן עורך ומגיש של "מבט שני".
העימות המתוקשר עם מנחם בגין
כאמור, במאי 1977 טבע יבין את המונח "מהפך". אולם, מערכת היחסים המורכבת בין מגיש הטלוויזיה הממלכתי לבין מנהיג הליכוד, מנחם בגין, הגיעה לנקודת רתיחה חודשים ספורים לאחר מכן. בתום שידור של אחד הראיונות עם ראש הממשלה בגין, יבין נצפה כשהוא מרים גבה על המרקע. בתגובה, עורר בגין פולמוס ציבורי חריף כשהתבטא בפומבי נגד המגיש.
דבריו של ראש הממשלה עוררו סערה ציבורית של ממש. חבר הכנסת יוֹסִי שָׂרִיד (יוסי שריד) אף בחר להגיש שאילתא רשמית במליאת הכנסת ושאל: "האם מר בגין יעקם בעצמו את פרצופו של יבין, או שמא ישלח את בריוני הליכוד?".
למרות המתיחות הקשה, זמן קצר לאחר מכן, נרשם פיוס מפתיע. השניים נפגשו באירוע של סיעת חרות; בגין ניגש ליבין, ליטף את לחיו ואמר לו בחיוך: "הם איבדו לגמרי את חוש ההומור?".
יצירה דוקומנטרית
בין השנים 1986–1990 כיהן יבין בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית. בתפקידו זה, הוא היה אחראי ליצירתן של תוכניות שהפכו לנכסי צאן ברזל תרבותיים, בהן "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". ב-1993 יצא לתקופה קצרה ככתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה, ושם עמל על יצירת סרטו התיעודי "ברלין – ירושלים וחזרה".
לצד עבודתו במסך הקטן, השקיע יבין בהכשרת הדור הבא של העיתונאים. הוא הנחה קורסים לכתבי טלוויזיה במוסדות שונים, ובהם בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים והאוניברסיטה הפתוחה.
בשנת 1997 חרג יבין מפעילותו במסגרת השידור הציבורי ועבר לתקופה קצרה לערוץ 2 המסחרי. הוא יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית "קשת". חוויה זו נמשכה עונה אחת בלבד, שלאחריה שוחרר מהחוזה. בספטמבר 1998 חזר לכורסה המוכרת בערוץ הראשון ושב להגיש את מהדורת מבט. מעת לעת, עורר שכרו הגבוה בשידור הציבורי דיון ציבורי נוקב בישראל.
יבין בלט ביצירת סדרות תעודה היסטוריות ופוליטיות שאותן ערך והגיש.
יצירותיו העמיקו בסוגיות יסוד בחברה הישראלית והעולמית. בין סדרותיו הבולטות היו "הנבחרים" (1981), "גחלת לוחשת" (1991) שעסקה במצבה של יהדות ברית המועצות, "המהפך השני" (1993), "בין המהפכים" (2001) – סדרות שסקרו את הפוליטיקה והחברה באותה עת, ו"תעודה כחולה" (2008) שעסקה בערביי ישראל.
בשנת 2005 ביים יבין עבור ערוץ 2 את הסדרה "ארץ המתנחלים", סדרה שעוררה הדים רבים. הסדרה סקרה את המצב בשטחי יהודה ושומרון מנקודת מבטו האישית, והציגה את המתנחלים כאנשים הפטורים מחוקי מדינת ישראל, תוך חשיפת תופעות של לאומנות אגרסיבית. גורמים בימין מתחו ביקורת נוקבת וטענו כי הסדרה מכפישה ציבור גדול, במיוחד על רקע ערב ההתנתקות מרצועת עזה. המבקרים טענו כי לא עולה על הדעת שמגיש חדשות ממלכתי ינקוט עמדה פוליטית מובהקת.
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בחנה את התלונות ודחתה אותן, בנימוק שיבין נקט גישה עניינית וישרה המשרטטת בבהירות את המחלוקות ונותנת ביטוי לכל הדעות. עם זאת, עקב ריבוי התלונות, הזכיינית "טלעד" החליטה לקיים דיון מיוחד באולפן בסופה של כל תוכנית. יבין עצמו הגן על עבודתו וטען כי בעוד שבמשדרי חדשות הוא מקפיד על איזון מוחלט, בסדרה דוקומנטרית קיימת הזכות לנקוט עמדה אישית, מה גם שהעניק פתחון פה נרחב לנציגי המתנחלים. יצירה זו זכתה בפרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.
בשנים שלאחר מכן המשיך יבין לתעד את המציאות. ב-2011 ביים את "צבא העם", סדרה בת שלושה חלקים שבחנה את האתוס הצבאי ובדקה האם מחלוקות פוליטיות מפוררות את צה"ל. ב-29 בדצמבר 2016, הוקרן בשידורי קשת בערוץ 2 סרטו "ירושלים – עיר של חלומות שבורים".
לאורך שנות פעילותו, הכתבות, המשדרים והסדרות התיעודיות של יבין ליוו את השינויים הטקטוניים שידעה החברה הישראלית. החל מסקירת שקיעתה של מפלגת מפא"י ההיסטורית ועליית הליכוד ב-1977, עבור בנפילת הקומוניזם בברית המועצות והשפעתה על יהדות רוסיה בתחילת שנות ה-90, ועד למתחים הגיאו-פוליטיים הסוערים סביב שטחי יהודה ושומרון, ערב ההתנתקות מרצועת עזה. עבודתו התיעודית שימשה מראה לתקופות של משברים פוליטיים וצבאיים במדינת ישראל ובעולם.
פרישה, חיים אישיים ושנים אחרונות
ב-10 במאי 2007 הודיע חיים יבין על כוונתו לפרוש מהגשת "מבט", לאחר כ-40 שנה בתפקיד. ב-4 בפברואר 2008 הגיש את המהדורה בפעם האחרונה. בסיומה של אותה מהדורה, נרשם רגע טלוויזיוני ייחודי כאשר המסך פוצל לארבעה חלקים: מגישי החדשות של הערוצים המתחרים, מיקי חיימוביץ', יעקב אילון ודני קושמרו, הופיעו כדי לברך את יבין לרגל פרישתו, יחד עם מחליפיו בערוץ הראשון, מרב וינון מגל. בהמשך שנת 2008 עוד הספיק להגיש תוכנית אישית בתחנת "רדיו ללא הפסקה".
בחייו האישיים, היה יבין נשוי ליוספה קְרוֹנְפֶלְד, שעבדה שנים רבות בבנק ישראל ולאחר מכן הפכה לעורכת דין העוסקת בגישור עסקי. במשך עשרות שנים התגוררו בני הזוג בירושלים, עד שבשנת 1999 העתיקו את מגוריהם לתל אביב. לזוג נולדו ארבעה ילדים: שלושה בנים, בהם העיתונאי והסופר יוֹנָתָן יָבִין (יונתן יבין), ובת, דפנה יָבִין-רֶכֶס (דפנה יבין-רכס), פרקליטה ומנהלת בית ספר יסודי, שנפטרה בטרם עת ב-31 באוקטובר 2025 בגיל 54.
בשנותיו המאוחרות, שמו של יבין נקשר גם בפרשיות ציבוריות אחרות. בדצמבר 2016 טענו שתי נשים כי הוא הטריד אותן מינית. בנובמבר 2017, בעיצומה של פעולת תנועת "Me Too", העיתונאית נֵרִי לִיבְנֶה טענה בריאיון כי יבין אמר לה בעבר: "אם נהיה חברים ממש טובים – אז תהיה לי עבודה טובה בשבילך". יבין הכחיש מכל וכל את הטענות הללו והגיב כי "מדובר בשטויות".
לאורך שנות עשייתו, זכה יבין להערכה מרובה והוקרה ממסדית. מלבד פרס ישראל (1997), הוענק לו ביוני 2003 פרס על מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. בנובמבר 2008 קיבל פרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב בכנס אילת לעיתונות, ובנובמבר 2009 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. יבין הלך לעולמו ב-22 ביולי 2026.
מהמסגרייה בחיפה, דרך אולפני הרדיו הישנים, ועד למעמד בלתי מעורער בלב הפריים-טיים הלאומי, מסעו של היינץ קלוגר הפך למסעה של הטלוויזיה הישראלית כולה. הוא היה הקול שבישר על מהפכים, הפנים שהרגיעו בשעות משבר, והעיניים שהישרו מבט אל סלון הבית הישראלי במשך ארבעה עשורים. מורשתו של יבין, לטוב ולרע, שזורה לנצח בזיכרון החזותי של המדינה.
חומר מעשיר לצפייה
קלידוסקופ (1969), תוכנית טלוויזיה מוקדמת מראשית ימי הערוץ הראשון, בה מופיע יבין הצעיר. במהלך התוכנית הוא תועד בבסיס צה"ל יחד עם ישראל גלילי.
הנבחרים (1981), המהפך השני (1993) ובין המהפכים (2001) היו סדרות תעודה בולטות שערך והגיש יבין, אשר סקרו את המערכות הפוליטיות סביב הבחירות לכנסת ואת השינויים בחברה הישראלית באותן שנים.
גחלת לוחשת (1991) היא סדרת תעודה מקיפה שמתעדת את שבריה של יהדות ברית המועצות בעקבות התפרקות ברית המועצות ונפילת הקומוניזם.
ברלין – ירושלים וחזרה (1993) הוא סרט תיעודי שעליו עמל יבין במהלך התקופה הקצרה שבה שימש ככתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה.
ארץ המתנחלים (2005), סדרה דוקומנטרית נוקבת של יבין בערוץ 2 שבה חקר את ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, ועוררה הדים, ביקורות רבות מימין ופולמוס סביב הגשת עמדה אישית על ידי איש חדשות ממלכתי.
תעודה כחולה (2008) היא סדרת תעודה העוסקת במורכבות חייהם ומעמדם של ערביי ישראל.
צבא העם (2011), סדרת תעודה בת שלושה חלקים שבחנה את האתוס הצבאי במדינה ושאלה האם המחלוקות הפוליטיות מפוררות את צה"ל מבפנים.
ירושלים – עיר של חלומות שבורים (2016) הוא סרט תיעודי מאוחר מפרי יצירתו של יבין, אשר הוקרן בשידורי קשת ועוסק במורכבותה של עיר הבירה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
