קולו של דור: חייו, עטו ופועלו של יוסף חיים הפטמן

באולם מוגרבי התל-אביבי, הדחוס עד אפס מקום בלילות שבת של שנות הארבעים, היה עומד איש אחד שניצח על הקהל בחן, בקלילות ובהברקות לשוניות. כה מושחזות היו הגימטריות שהשמיע, עד כי קציני המנדט הבריטי החלו לחשוד: האם בתוך שעשועי הלשון הללו מסתיר העיתונאי מסרים מחתרתיים נגד השלטון? החשד הגיע לממדים כאלו, עד שהבריטים דרשו כי חידודי הלשון והמתמטיקה שלו יועברו לבדיקת הצנזורה. אותו איש שניצב על הבמה היה יוֹסֵף חַיּים הֶפְטְמָן (העפטמאַן), עיתונאי, עורך, פזמונאי, ומעל לכל, דמות נדירה שהצליחה לגשר על התהומות הפוליטיים של היישוב היהודי בארץ ישראל.

הפטמן היה אחת הדמויות הבולטות בעיתונות במשך למעלה מארבעים שנה, בפולין ובארץ ישראל. לאורך השנים כיהן כעורכו המיתולוגי של עיתון "הבוקר", ייסד את "עיתון העיתונאים", עמד בראש "ועדת העורכים" והיה פעיל מרכזי בתנועת "החלוץ" ומאוחר יותר במפלגת "הציונים הכלליים". סיפורו שופך אור על התפתחותה של התקשורת העברית משלהי התקופה העות'מאנית ועד לשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

מבראנסק אל שורות "הצפירה"

הפטמן נולד ב-23 ביולי 1888, ט"ו באב תרמ"ח, בעיירה בראנסק שהייתה ממוקמת אז בתחומי רוסיה הצארית (ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בתחומי פולין). בילדותו ספג חינוך תורני מקיף, אך במקביל השלים את השכלתו התיכונית כתלמיד אקסטרני. משיכתו אל עולם המילים ניכרה בגיל צעיר מאוד. בהיותו בן 12 בלבד, שלח את יצירתו הראשונה – פיליטון קצר (רשימה הומוריסטית או ביקורתית) – אל היומון העברי "הצפירה".

פריצתו הממשית התרחשה כשהיה עלם בן 17. המשורר חיים נחמן בְּיַאלִיק, ששימש באותם ימים כעורך המדור הספרותי של הירחון הנודע "השלוח", בחר לפרסם את שירו הראשון של הפטמן, שנשא את השם המלנכולי "לילה באופק עננים". ההכרה מצד גדול המשוררים פתחה בפניו את הדלתות. בשנת 1910, והוא בן 22, הוזמן הפטמן באופן רשמי לעבוד ולכתוב ב"הצפירה". בעיתון זה קיבל לידיו מדור אישי בשם "בין הפרשיות", שעליו חתם בכינוי העט "יוסיפון". בתוך זמן קצר רכש מוניטין נכבד במערכת, שימש כעורך חדשות החוץ וכעורך המוסף "הצפירה לילדים", ובשנת 1911 כבר הפך לחבר מערכת מן המניין.

בין יידיש לעברית: עלייה ראשונה, חלוציות ושירה

מ-1912, הרחיב הפטמן את פעילותו אל העיתונות בשפת היידיש והחל את השתתפותו ארוכת השנים ביומונים ושבועונים בשפה זו. המפורסם שבהם היה העיתון "דער מאמענט" ("הרגע"), שנחשב לאחד מגופי התקשורת החשובים של יהדות פולין. במקביל, לא זנח את כתיבתו בעיתונות העברית. באותן שנים סוערות, הפטמן נמנה עם ראשוני הפעילים של תנועת "החלוץ", ובאופן טבעי נבחר לערוך את ביטאונה הרשמי של התנועה.

בשנת 1920 (או 1921), עלה הפטמן לארץ ישראל לראשונה. במהלך ביקור ממושך זה, שארך כשנה וחצי, הוא הספיק להטביע את חותמו במגוון רחב של תחומים. הוא עבד כפועל וסלל כבישים בעמק יזרעאל ולאחר מכן ייצג את תנועת "החלוץ" בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים. בנוסף, נטל על עצמו תפקיד מנהיגותי כשכיהן כמזכיר הכללי של "הוועד הלאומי", הגוף שניהל בפועל את היישוב היהודי הקטן. במסגרת תפקידו, ארגן את המגבית הראשונה של היישוב, שזכתה לשם "סלע-היישוב", ואף ניהל את הגיוס הראשון של שוטרים יהודים לשורות ממשלת המנדט. השיר פרי עטו מאותם ימים משקף היטב את הפתוס החלוצי, כשהבית הראשון שבו מכריז: "אנו נהיה הראשונים, / כה אמרנו אח אל אח, אח אל אח. / אנו נהיה בין הבונים, / נֵט המיתר, נֵט אנך".

חייו בפולין וההמנון האבוד

עם חזרתו לפולין, ולאחר הקמת הרפובליקה הפולנית השנייה ב-1918, התיישב הפטמן בוורשה. שם חידש את עבודתו העיתונאית ואת פועלו כנואם מבוקש. יהודי פולין הכירו אותו היטב מההרצאות הרבות שהיה נושא אפילו בעיירות הנידחות ביותר ברחבי המדינה. מבחינה אידאולוגית, חלה אצלו תפנית ימינה. הוא הפך לאחד ממנהיגיה של מפלגת "הציונים הכלליים", מפלגה שייצגה את חוגי המעמד הבינוני והגבוה, בעלי הון, סוחרים ותעשיינים, ואשר הייתה משולבת עמוקות בהנהגת היישוב ובארגון "ההגנה". מטעם מפלגה זו, נשלח הפטמן כציר לקונגרסים הציוניים השונים.

בשנים 1924–1926 הוא יזם וערך את היומון העברי "היום" בוורשה. משנסגר העיתון, חזר אל כור מחצבתו וערך בשנית את "הצפירה". במהלך התקופה שבה חי ופעל בפולין, המשיך לכתוב שירים וסיפורים ולתרגם ממיטב היצירות של ספרות העולם. באותו המנון מיוחד לאוניברסיטה, שהולחן על ידי המלחין היהודי-פולני אברהם דָוִידוֹבִיץ', המשיל הפטמן את מוסד ההשכלה למקדש של ידע וכתב: "כבית-מקדש הוד יתנוסס שם, והמדע ינווה בו". השיר, שלא בוצע בטקס עצמו, זכה לעדנה רק כשבוצע לראשונה על ידי הזמרת אוֹרָה זִיטְנֶר, עשרות שנים לאחר מות המחבר.

העורך המיתולוגי של "הבוקר" ועידן "עיתון העיתונאים"

בסוף שנת 1933 (או 1934), ארז הפטמן את חפציו ועלה לארץ ישראל בשנית, הפעם לתמיד.

אולי יעניין אותך

מבצע אנטבה: חטיפה, חילוץ ונקמה

חנוכה. ההיסטוריה שמאחורי החג

קומודור מת'יו פרי: האיש שאילץ את יפן לפתוח את שעריה

ג'ון פטריק אוניל: איש הבולשת שחזה את הטרור ונספה בתאומים

בתחילה התמנה לעורכו של העיתון "דואר היום", אך כעבור שלוש שנים (ב-1936) הגיע אל התחנה העיתונאית החשובה והממושכת מכולן: עריכת היומון "הבוקר". עיתון זה שימש כשופר לעמדותיהם של החוגים האזרחיים ומפלגת הציונים הכלליים. במשך כעשרים שנה, עד ליום מותו, הנהיג הפטמן את המערכת. אף שלצידו כיהן כעורך פֶּרֶץ בֶּרְנְשְׁטַיין, הרי שעיסוקיו הפוליטיים של ברנשטיין וכהונתו כשר בממשלות ישראל הותירו את מושכות העריכה הממשיות בידיו של הפטמן. במקביל, הפטמן עצמו לא משך ידו מעסקנות ציבורית, מילא תפקידים בכירים במפלגתו, ופעל במסגרת הקונגרס היהודי העולמי.

השפעתו חרגה הרבה מעבר לדפי העיתון. כמי שהיה אהוד ומקובל על כלל עמיתיו מכל גוני הקשת הפוליטית, הוא נבחר שוב ושוב לתפקיד נשיא אגודת העיתונאים, ואף כיהן כיושב ראש האגודה משנת 1940. תחת שרביטו בא לעולם המיזם שהפך ללהיט תרבותי בימי המנדט: "עיתון העיתונאים". מפגש שבועי זה, שנערך בלילות שבת בין השנים 1940 ל-1952, קיבץ אישי ציבור, עיתונאים ודמויות בולטות על במת אולם מוגרבי. הפטמן שימש כעורך וכמנחה, והבריק בנוכחותו הקלילה ובחידודי הלשון והגימטריות שהשמיע. הפורמט זכה להצלחה כבירה ואף הועבר בשידור חי בתחנת "קול-ירושלים", עד כדי כך שהבריטים, כאמור, חשדו כי הוא מנהל תעמולה סמויה ודרשו להכפיף את בדיחותיו לצנזורה.

ממאבק בצנזורה ל"ועדת העורכים"

בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עמד הפטמן בראש קבוצה קטנה של בכירים שהקימה את "ועדת התגובה". ועדה עיתונאית זו הציעה את שירותיה להנהגת היישוב בכדי לסייע במאבק נגד שלטונות המנדט ובמיוחד מול הצנזורה הבריטית הנוקשה. הפטמן כיהן כיושב ראש הוועדה והוביל עימותים עקרוניים מול הבריטים. עם קום המדינה, הפך גוף זה ל"ועדת העורכים" המפורסמת – הוועדה הבכירה שנועדה בקביעות עם ראשי המדינה ונחשפה למידע ביטחוני רגיש שלא הותר לפרסום. הפטמן עמד בראש הוועדה החדשה במשך שבע שנותיה הראשונות, עד פטירתו.

מעורבותו העמוקה בייסוד מוסדות התקשורת לא עצרה שם. במרץ 1946 נמנה עם יוזמיו של "איגוד עיתונאי ארץ ישראל" (שלימים הפך ל"איגוד הארצי של עיתונאי ישראל"). כאות הוקרה לפועלו, ב-8 באוגוסט 1948, הוענקה לו תעודת העיתונאי הראשונה שהונפקה אי פעם במדינת ישראל העצמאית. הפטמן היה גם מההוגים והדוחפים המרכזיים להקמת קורת גג לקהילת העיתונאים. הוא הפציר בממשלת המנדט להקצות מגרש בתל אביב לשם כך, אסף תרומות בקדחתנות והניע את שלבי הבנייה ב-1953. הבית, המוכר לנו כיום כ"בית סוקולוב", נחנך רק ב-1957, לאחר פטירתו.

המגשר על פני תהומות פוליטיים

תקופת היישוב היהודי בארץ ישראל ושנותיה הראשונות של המדינה התאפיינו בקיטוב פוליטי עז בין מחנה השמאל ותנועות הפועלים לבין חוגי הימין, האזרחים וההון.

העיתונות העברית של אותם ימים הייתה מגויסת למאבקים אלו, כשכל עיתון משמש נשק רעיוני של תנועה פוליטית. בתוך האקלים המפולג והלעומתי הזה, דמותו של הפטמן נחשבה לתופעה יוצאת דופן. אף על פי שניצב בראש מערכת העיתון "הבוקר" – שופרה המובהק של מפלגת ימין מובהקת – הוא שמר על כבוד וחיבה גם מצד אנשי השמאל, שזכרו לו את חסד נעוריו בתנועת "החלוץ" ואת ימיו כפועל שסלל כבישים במו ידיו.

"הפשרה בין כולנו": סוף הדרך ומורשתו

בכ"ד בטבת תשט"ו, 18 בינואר 1955, ליבו של יוסף חיים הפטמן נדם. הוא הותיר אחריו חלל עצום במערכת העיתונאית והפוליטית. מסע הלווייתו לבית העלמין "נחלת יצחק" היה למפגן פרידה המוני. אלפים צעדו אחרי ארונו ובראשם שרים, חברי כנסת, עמיתיו מכלל מערכות העיתונים במדינה וכן מאות אנשים מהשורה שהכירו אותו לאורך למעלה מארבעים שנה של כתיבה בעברית וביידיש.

עַזְרִיאֵל קַרְלִיבַּךְ, עורכו המיתולוגי של עיתון "מעריב", עמד מעל קברו ונשא דברי הספד שזיקקו במדויק את המהות האנושית שהייתה הפטמן:

כעבור שנתיים, ב-1957, הונצח שמו כשרחובות נקראו על שמו בערים תל אביב, רמת גן ובת ים. יוסף חיים הפטמן הותיר אחריו נתיב עמוק של אותיות שחיברו בין עולמות. בעולם שבו כל משפט היה עלול להצית מחלוקת, הוא ידע להשתמש במילים לא רק ככלי נשק רעיוני, אלא כגשר שבכוחו לאחד אנשים ממחנות יריבים תחת אוהל התרבות הישראלית הצומחת.

מצאתם את עצמכם מרותקים לאיש שהצליח לשטות בבריטים באמצעות מתמטיקה, עיתונות וגימטריה? ההיסטוריה תמיד מחביאה בתוכה עוד מילים שטרם נחשפו במלואן. שתפו את הכתבה עם חובבי היסטוריה ומילים, והמשיכו לחקור עמנו את נבכי העבר באתר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.