הרולד הולט: ראש הממשלה שנעלם

הגלים היו גבוהים, הזרם חזק והאזהרות כמעט מיותרות: מרבית האנשים שהגיעו עם הָרוֹלְד אֶדְוַורְד הוֹלְט לחוף צ'ביוט, בדרום מדינת ויקטוריה, העדיפו להישאר מחוץ למים. ראש ממשלת אוסטרליה חשב אחרת. הוא הכיר את המקום מביקורים קודמים, אהב לשחות ולדוג בצלילה, ולא נראה כמי שסבור שהים דורש ממנו זהירות מיוחדת. בתוך דקות נעלם מן העין. לא הייתה קריאה לעזרה, לא נראתה תנועת יד אחרונה, ומבצע החיפושים שנפתח מיד אחר כך לא הביא למציאת גופתו.

הולט, שנולד בסידני ב-5 באוגוסט 1908, כיהן כראש ממשלת אוסטרליה ה-17 מ-26 בינואר 1966 ועד ההכרזה הרשמית על מותו ב-19 בדצמבר 1967. הוא ירש את רוֹבֶּרְט מֶנְזִיס (Robert Menzies), הנהיג את המפלגה הליברלית וניצח בבחירות 1966 ברוב מכריע. בשנותיו הארוכות כחבר פרלמנט וכשר היה מעורב ברפורמות בבנקאות, ביחסי עבודה ובמדיניות ההגירה; כראש ממשלה קידם את משאל העם של 1967 בדבר זכויות הסמכות החוקתית של הממשלה הפדרלית בענייני עמי הילידים, ובד בבד העמיק את מעורבות אוסטרליה במלחמת וייטנאם. חייו הציבוריים כללו תהליכים עמוקים בהרבה מסיפור היעלמותו, גם אם הים הוא שהכתיב את הכותרת שנשארה בזיכרון.

בין סידני למלבורן

משפחה, מעברים ואובדן

הולט נולד בבית הוריו בסטנמור, פרוור של סידני במדינת ניו סאות' ויילס. אביו היה תוֹמַס גֵ'יימְס הוֹלְט (Thomas James Holt), ואמו אוֹלִיב מֵיי הוֹלְט (Olive May Holt), שנולדה בשם ויליאמס ונשאה גם את שם המשפחה פירס. הוריו נישאו בינואר 1908, שבעה חודשים לפני שנולד בנם הבכור. ב-1910 נולד אחיו הצעיר, קְלִיפוֹרְד (Clifford). שני ההורים היו בעלי רקע בהוראה: אביו למד הוראה ועבד כמורה לחינוך גופני בבית הספר ברחוב קליבלנד בשכונת סארי הילס, ובהמשך עבר לתחום הבידור והתיאטרון.

שורשי משפחתו התפזרו ברחבי אוסטרליה ומעבר לה. אמו נולדה באודונדה, בדרום אוסטרליה, והייתה בעלת מוצא קורני, אנגלי, גרמני ואירי; אחותה הייתה השחקנית וֶרָה פִּירְס (Vera Pearce). סבו מצד אביו, תומס הולט האב, החזיק אחוזה חקלאית גדולה בנאבה ונבחר פעמיים לראשות עיריית וולנבין הסמוכה. בין אבות המשפחה הרחוקים נמנה ג'יימס הולט, סנדלר מבירמינגהם שהגיע לניו סאות' ויילס ב-1829. גם סיפור שם המשפחה של האם היה מסובך מעט: לאחר מות בעלה הראשון, ג'יימס הנרי ויליאמס, נישאה סבתו מצד האם לארתור פירס, וילדיה אימצו את שם משפחתו.

ב-1914 עברו ההורים לאדלייד, שם נעשה האב לבעל רישיון הפעלה של מלון בפיינהאם. שני הבנים נותרו בינתיים בסידני, התגוררו אצל דוד ולמדו בבית הספר הציבורי רנדוויק. בסוף 1916 נשלח הרולד אל סביו בכפר ולמד תקופה קצרה בבית הספר המדינתי בנאבה. שנה לאחר מכן שב לסידני ונרשם לקולג' אבוטסהולם הפרטי בקילארה, שבו למד כשלוש שנים. בתקופה זו נפרדו הוריו; גירושיהם אירעו כשהיה בערך בן עשר. אביו פיתח קריירה כסוכן אמנים ונדד בארץ עם מופעי מעגל טיבולי.

ב-1920 החל הולט ללמוד בפנימיית וֶזְלִי קולג' (Wesley College) במלבורן. הוא הצטיין בספורט, במנהיגות ובאופי שייחסו לו מוריו, זכה במלגה בשנתו האחרונה וסיים שני במחזורו. חופשות הלימודים עברו עליו לא פעם אצל קרובים בנאבה או אצל חברים, ולא בבית הוריו. ב-1925 מתה אמו; הולט היה בן שש עשרה ולא יכול היה להשתתף בהלווייתה. מן הילדות הלא יציבה הזאת צמח צעיר חברותי, מוכשר ובעל כושר הופעה, תכונות שיסייעו לו מאוחר יותר הרבה מעבר למגרשי הספורט.

סטודנט למשפטים, ספורטאי ונואם

ב-1927 קיבל מלגה ללימודי משפטים באוניברסיטת מלבורן והתגורר בקווינס קולג'. הוא ייצג את האוניברסיטה בקריקט ובפוטבול, שיחק גם טניס והשתתף בפעילות ציבורית של סטודנטים. הוא עמד בראש אגודת הסטודנטים למשפטים והמועדון החברתי של הקולג', זכה בפרסים על נאומים ומאמרים והיה חבר בנבחרת הדיבייט הבין-אוניברסיטאית. בשנת 1930 השלים תואר במשפטים. אביו, שהתגורר אז בלונדון, הזמין אותו להמשיך ללמוד באנגליה, אך הבן דחה את ההצעה והעדיף להתחיל את דרכו באוסטרליה.

הולט התמחה במשרד עורכי הדין פינק, בסט ומילר. בראשית שנות השלושים הצטרף ללשכת עורכי הדין בוויקטוריה, וב-1933 פתח משרד עצמאי. השנים היו שנות המשבר הכלכלי הגדול; לקוחות לא היו רבים וגם מי שהגיעו התקשו לשלם. הוא התגורר בפנסיון, נסמך לעיתים על נדיבות חבריו ונעזר בקשרי המשפחה עם עולם הבמה. אותם קשרים הביאו אותו לתפקיד מזכיר התאחדות מציגי הקולנוע של ויקטוריה, גוף שייצג בעלי אולמות קולנוע. בתפקיד זה הופיע כמה פעמים בפני בית הדין הפדרלי לפיוס ולבוררות, ובכך בנה לעצמו ניסיון ציבורי ומקצועי.

בהמשך הצטרפו אליו כשותפים ג'ק גרהם ולאחריו ג'יימס ניומן. משרד הולט, גרהם וניומן פורק ב-1963 בעקבות מחלוקת כספית, ולאחר מכן אורגן מחדש בשם הולט, ניומן והולט, עם בנו סם. מעורבותו המעשית של הולט במשרד פחתה לאחר שנכנס לחיים הפוליטיים והסתיימה למעשה ב-1949, אף שפרישתו הרשמית מן המקצוע הגיעה רק כשמונה לראש ממשלה.

שלושה ניסיונות להיכנס לפוליטיקה

חסות פוליטית וכניסה לפרלמנט ב-1935

בשנת 1933 הצטרף הולט ל"לאומנים הצעירים", תנועת הנוער של מפלגת אוסטרליה המאוחדת (United Australia Party, UAP). הוא קשר קשרי ידידות עם מֵייבֶּל בְּרוּקְס (Mabel Brookes), שדרכה הכיר את הנהגת ליגת הנשים הלאומית האוסטרלית (AWNL), גוף פוליטי בעל השפעה. באותה תקופה זכה גם בחסותו של רוברט מנזיס, שבינו לבין הולט התקיימה קרבה ברקע ובהשקפות. הקשר הזה עתיד היה להיות אחד הצירים המרכזיים בקריירה שלו.

בבחירות הפדרליות של 1934 התמודד הולט במחוז יארה מול גֵ'יימְס סְקָאלִין (James Scullin), ראש ממשלה לשעבר ומנהיג מפלגת הלייבור, במחוז שהיה מעוז של הלייבור. הוא הפסיד בפער גדול, אך זכה להערכה על מסע הבחירות שניהל. כעבור חודשים ניסה את כוחו בבחירות לפרלמנט של ויקטוריה במחוז קליפטון היל, מעוז נוסף של הלייבור, והפסיד לבֶּרְט קְרֶמִין (Bert Cremean). ניסיונו השלישי היה מוצלח: לאחר מותו של חבר הפרלמנט ג'וֹרְג' מַקְסְוֶול (George Maxwell), התמודד בבחירות המשנה במחוז פוקנר, שבמרכז הפרוורים האמידים במזרח מלבורן, ונבחר באוגוסט 1935.

הולט גבר קודם לכן על חמישה מתמודדים בבחירות הפנימיות של מפלגתו. השבועון Smith's Weekly ייחס את הצלחתו לחסותן של "הסנדקיות הפוליטיות" שלו מליגת הנשים. הוא נכנס לפרלמנט בן 27, הצעיר שבחבריו. בעיתונות ובתיאורים מאוחרים יותר יוחס לו לעיתים גיל 26 בעת הכניסה לפרלמנט, אך שנת לידתו ותאריך בחירתו מציבים אותו בשנתו ה-28. בשנותיו הראשונות היה איש ספסלים אחוריים שקט יחסית, אף שהתבטא בנושאים רבים.

שר צעיר, מלחמת עולם וגיוס לצבא

ב-26 באפריל 1939, עם עליית מנזיס לראשות הממשלה, היה הולט לאחד מארבעה שרים בלי תיק. המינוי התאפשר לאחר פירוק הקואליציה עם מפלגת הכפר, שבעבר שמרה לעצמה מקומות בממשלה; הקבינט החדש הורכב מאנשי מפלגת אוסטרליה המאוחדת בלבד. ללא תיק רשמי שימש בפועל עוזרו של רִיצַ'רְד קֵייסִי (Richard Casey), השר לאספקה ולפיתוח, וטיפל בענייני המועצה למחקר מדעי ותעשייתי (CSIR). בתקופות שבהן נעדרו שרים אחרים מילא גם תפקידים הקשורים למסחר ולמכס ולתעופה אזרחית ואווירית. במרץ 1940 חודש השותף הקואליציוני הכפרי והולט יצא מן הממשלה; מחליפו היה אַרתוּר פָאדֶן (Arthur Fadden), שלימים יהיה אף הוא ראש ממשלה.

כבר בפברואר 1939 התגייס הולט למיליציה וליחידת ארטילריה חלקית שאיגדה אנשי מקצוע ובעלי עסקים. עבודתו הממשלתית העניקה לו חופשה בלתי מוגבלת מן השירות. במאי 1940 בחר להתגייס לכוח האימפריאלי האוסטרלי השני (2nd AIF), מבלי להתפטר ממושבו בפרלמנט, בכוונה לשרת כחייל במשרה מלאה. גם חברי פרלמנט אחרים, בהם ויליאם האצ'ינסון וקית' וילסון, התגייסו בסמוך למועד זה; תומס וייט כבר שירת. בסך הכול שירתו תשעה חברי פרלמנט מכהנים בכוחות הצבא במועד כלשהו במלחמת העולם השנייה.

הולט שובץ ברגימנט ארטילריית השדה 2/4 בדרגת תותחן. הוצע לו מינוי לקצונה בחיל האוויר המלכותי האוסטרלי, אך הוא סירב בנימוק שחסר לו ניסיון. בעיתונות הסביר שכחבר הצעיר בבית הנבחרים לא יוכל לחוש בנוח אם לא יהיה מוכן להקריב קורבן ולהשתתף באופן פעיל במאמץ המלחמתי. הוא נשלח לאימונים בפוקפוניאל וציפה להישלח לצפון אפריקה או לארץ ישראל. החזית הזאת לא תהיה היעד שלו.

ב-13 באוגוסט 1940 נהרגו שלושה שרים בכירים באסון אווירי בקנברה. מנזיס הקדים את הבחירות ל-21 בספטמבר; התוצאה הייתה פרלמנט תלוי וקואליציית מיעוט של מפלגת אוסטרליה המאוחדת ומפלגת הכפר. הולט קיבל חופשה מן הצבא כדי לנהל מסע בחירות, נבחר מחדש ברוב גדול והתבקש לשוב לקבינט. ב-28 באוקטובר 1940 הושבע לשר העבודה והשירות הלאומי, ובאותו יום התפטר רשמית מן הצבא. הוא עמד בראש משרד חדש שקיבל רבות מסמכויות משרד התעשייה לשעבר, ומונה גם לשר האחראי למחקר מדעי ותעשייתי ולחבר במועצה המייעצת הבין-מפלגתית לענייני מלחמה. העדפתו האישית הייתה להקים ממשלת אחדות לאומית עם הלייבור.

גישור עם איגודי העובדים וראשית קצבאות הילדים

עתה נדרש הולט למנוע מסכסוכי עבודה לשבש את המאמץ המלחמתי. הוא נפגש עם ראשי האיגודים ועם נציגי המעסיקים והשיג הסכמה לייעול הליכי הבוררות בזמן המלחמה. באפריל 1941 הוביל את חקיקת חוק קצבאות הילדים, שיצר תשלום שבועי של חמישה שילינג לכל ילד מתחת לגיל 16, החל בילד השני במשפחה. העיתונות הכתירה אותו בכינוי "הסנדק של מיליון ילדי אוסטרליה". זה היה הישג חברתי מוקדם בתקופה שבה נאלץ לפעול לצד מלחמה ומשבר פוליטי בלתי פוסק.

בהמשך 1941 התערערה הנהגת הקואליציה. הולט תמך תחילה במנזיס, אך לבסוף הצטרף לחמישה עמיתים שהעבירו את תמיכתם לארתור פאדן, מנהיג מפלגת הכפר, משום שסברו שרק כך תישמר יציבות הממשלה. מנזיס חש נבגד, אך קיבל את הסברו של הולט שהוא פעל לטובת המדינה. הולט נשאר בתפקידיו גם בממשלת פאדן, שנפלה באוקטובר 1941 לאחר ארבעים יום בלבד, בהצבעת אמון.

שמונה שנים באופוזיציה, ושיבה לשלטון

בין 1941 ל-1949 פעל הולט מספסלי האופוזיציה. במהלך יתר שנות המלחמה היה בולט פחות, למעט חברותו בוועדה המשותפת להוצאות המלחמה. מבקריו שאלו מדוע לא חזר לצבא לאחר יציאתו מן הממשלה. בבחירות 1943 התמודד מולו בריגדיר ויליאם קרמור, שמסע הבחירות שלו מומן בידי אנשי עסקים מסידני, בהם קית' מרדוק. חלקו של הולט בקולות ההעדפה הראשונה הצטמצם במידה ניכרת, אך הפגיעה במאזן הדו-מפלגתי הייתה קטנה יחסית.

בספטמבר 1943 חזר מנזיס לראשות מפלגת אוסטרליה המאוחדת. הולט שקל להתמודד על תפקיד סגן המנהיג, אך הסיר את מועמדותו כאשר ראש הממשלה לשעבר בִּילִי יוּז (Billy Hughes) נכנס למרוץ. הוא תמך ברעיון הקמת מפלגה ליברלית חדשה שתירש את מפלגת אוסטרליה המאוחדת, אף שלא היה פעיל במיוחד במעשה ההקמה עצמו. בפברואר 1945 היה לחבר רשמי במפלגה הליברלית החדשה.

ב-1949, עם ניצחונה הגדול של קואליציית הליברלים ומפלגת הכפר על ממשלת הלייבור, עבר הולט ממחוז פוקנר למחוז היגינס החדש. הוא החזיק בפוקנר בבחירות הכלליות שבין 1937 ל-1946, ובהיגינס בבחירות הכלליות שבין 1949 ל-1966. בממשלתו החדשה של מנזיס קיבל שני תיקים רבי השפעה: עבודה ושירות לאומי והגירה. משרותיו העניקו לו נראות ציבורית רבה, והוא היה גם השר הממונה על אולימפיאדת מלבורן בשנת 1956. בין 1952 ל-1955 כיהן כיו"ר האגודה הפרלמנטרית של חבר העמים הבריטי, תפקיד שבמסגרתו הרבה לנסוע לחו"ל ולבסס היכרות עם מדינאים מעבר לאוסטרליה.

במהלך מסע הבחירות של 1955 נפצע הולט בראשו בתאונת דרכים של רכב יחיד ונזקק לאשפוז בן שבועיים. הנהג שלו, גוּסְטַב הַיילְסְטֶר (Gustav Heilster), נהרג. בשנה שלאחר מכן, עם פרישת אֶרִיק הַרִיסוֹן (Eric Harrison), נבחר הולט לסגן מנהיג המפלגה הליברלית לאחר שגבר על ריצ'רד קייסי ועל ויליאם סְפּוּנֶר (William Spooner). הוא מונה גם למנהיג סיעת הממשלה בבית הנבחרים. מאז היה היורש המסתמן של מנזיס, אם כי לא ניסה להדיחו והעדיף להמתין לפרישתו.

שר ההגירה: הסדקים הראשונים במדיניות "אוסטרליה הלבנה"

הרחבת ההגירה לאחר מלחמת העולם השנייה

כשר ההגירה בשנים 1949 עד 1956 המשיך הולט להרחיב את תוכנית ההגירה שלאחר המלחמה, שהחלה בימי ממשלת צ'יפלי. הוא דיבר על רצונו באוכלוסייה גדולה ונמרצת, והעדיף בתחילה מהגרים בריטים, אך הרחיב את תוכנית הסיוע במעבר גם לארצות אחרות. תחילה עמדה במרכז איחוד המשפחות, ובהמשך שנות החמישים הופנה המאמץ למשיכת עובדים מקצועיים עבור פרויקט הרי השלג ומפעלי תשתית אחרים. ב-1955 בירך בפומבי את המהגר המיליון שהגיע לאחר המלחמה ואמר שהוא "מצפה למיליון השני". לאחר הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 השיג אישור ממשלה לקליטת עשרת אלפים פליטים הונגרים.

אלא שהרחבת ההגירה פעלה במדינה שהונהגה מאז 1901 על בסיס מדיניות "אוסטרליה הלבנה", שנועדה להרחיק מי שנחשבו למהגרים בלתי רצויים, בעיקר אנשים ממוצא לא-אירופי. אחד ממכשיריה היה מבחן הכתבה שנועד להיות בלתי עביר למועמדים מסוימים. הולט היה מעורב בביטול המבחן ובהקלות שכרסמו בהדרגה במערכת, אך בשנות כהונתו הראשונות במשרד לא נטש את המדיניות בכללותה. הוא טען שיש ליישמה ביתר זהירות, בייחוד כדי שלא לפגוע ביחסים עם שכנותיה האסייתיות של אוסטרליה.

בין צעדיו אפשר היה למצוא את האפשרות שניתנה ל-800 פליטים לא-אירופים להישאר באוסטרליה, בניגוד למגמת הגירוש שנקבעה בחוק הסרת פליטי המלחמה משנת 1949, ואת ההיתר לנשים יפניות שנישאו לאוסטרלים להתאחד עם בעליהן בראשית שנות החמישים. עוד בזמן שהיה דובר האופוזיציה לענייני הגירה ביקר את סירובו של השר הקודם, אַרתוּר קוֹלְוֶול (Arthur Calwell), להתיר את כניסתו של לוֹרֶנְצוֹ גַמְבּוֹאָה (Lorenzo Gamboa), אזרח פיליפיני שאשתו וילדיו חיו באוסטרליה. אחד ממעשיו הראשונים כשר היה לאפשר לגמבואה להתאחד עם משפחתו.

רפורמות 1966 והשינוי שלא התרחש בן לילה

כאשר התמנה לראש ממשלה ב-1966, כבר נשענה שארית המדיניות הגזעית על החלטות מנהליות יותר מאשר על הוראות חוק מפורשות. במרץ אותה שנה אוחדה דרישת המגורים להתאזרחות לחמש שנים, במקום חמש עשרה השנים שנדרשו בעבר ממועמדים שאינם לבנים; הוראות מפלות בנוגע לאיחוד משפחות הוסרו. בחוק ההגירה של 1966 הותרה כניסה רחבה יותר למתיישבים לא-אירופים, והמהלך נחשב נקודת מפנה בסיום מדיניות אוסטרליה הלבנה.

בתוך כשנתיים לאחר מרץ 1966 קיבלו אזרחות אוסטרלית כ-3,000 מהגרים מאסיה, לעומת כ-4,100 בלבד בשני העשורים שקדמו לכך. שר ההגירה יוּבֶּרְט אוֹפֶּרְמַן (Hubert Opperman) הודיע שהמועמדים ייבחנו על פי התאמתם להתיישבות, יכולתם להשתלב וכישוריהם המועילים למדינה; קודם לכן נדרשו מועמדים לא-לבנים להוכיח שהם "מוכשרים ובולטים במידה יוצאת דופן". קית' וילסון ראה ברפורמות התחייבות שלפיה "מעתה לא יהיה בחוקינו או בתקנותינו דבר שיפלה מהגרים בשל צבע או גזע". בפועל הרכב אוכלוסיית המהגרים לא השתנה באחת, והשינוי בשערי הכניסה היה הדרגתי.

הולט המשיך לטעון ש"כל מדינה שומרת לעצמה את הזכות לקבוע את הרכב אוכלוסייתה", והבטיח "חיי קהילה ללא בעיות חמורות של מיעוטים וגזעים". הוא הקפיד להציג את הרפורמות כהתאמות ולא כמהפכה, בין השאר מחשש להתנגדות מצד איגודי עובדים שהיו בעבר בין תומכי הגבלת ההגירה הלא-אירופית. הלייבור הסירה את מדיניות "אוסטרליה הלבנה" ממצעה רק ב-1965, וקולוול, מנהיג האופוזיציה, המשיך להתנגד להקמת חברה רב-גזעית. בחוץ לארץ בחר הולט בהדגשה שונה: הוא אמר לעיתונאים בריטים שמדיניות "אוסטרליה הלבנה" אינה קיימת עוד, והורה לנציגויות אוסטרליה להסביר את השינויים לממשלות ולתקשורת באסיה.

יחסי עבודה, שירות צבאי והולדתה של מערכת בוררות חדשה

בתפקידו השני, שר העבודה והשירות הלאומי בין 1949 ל-1958, ניהל הולט מערכות יחסים מורכבות עם נציגי המעסיקים והאיגודים. בתקופתו פחת באופן ניכר מספר שעות העבודה שאבדו בשל שביתות. הוא קיים יחסים קרובים עם אַלְבֶּרְט מוֹנְק (Albert Monk), נשיא מועצת האיגודים המקצועיים האוסטרלית (ACTU), למורת רוחם של חלק מחבריו בתנועת העבודה. קולוול אף דיבר בביקורת על "ציר הולט-מונק". הולט עבד גם עם ג'ים הֵיילִי (Jim Healy), מזכ"ל איגוד עובדי הנמלים, שהיה מעורב בסכסוכי עבודה רבים.

ב-1950, בהצעת מונק, יזם את החקירה הלאומית הראשונה באוסטרליה בתחום החינוך וההכשרה המקצועית, תוך תשומת לב מיוחדת להתמחויות. ב-1951 קידם חוק המחייב הצבעה חשאית בבחירות לאיגודים. אחרי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת Boilermakers בשנת 1956 פיקח על הפרדת בית המשפט הפדרלי לתעשייה ממערכת הפיוס והבוררות, במהלך שעיצב את צורתה המודרנית של מערכת הבוררות הפדרלית.

במקביל נשא באחריות להפעלת שירות החובה הצבאי שחודש בחוק השירות הלאומי של 1951 עם מעורבות אוסטרליה במלחמת קוריאה. החובה חלה על גברים בני 18, וההסדר נמשך עד 1959. מעורבותו בסוגיות הגיוס והעבודה, שהחלה בזמן מלחמת העולם השנייה, תימשך עוד שנים, אך בהקשר של מלחמת וייטנאם היא תעורר סערה ציבורית גדולה בהרבה.

שר האוצר: דולר חדש ומשבר "מכת הולט"

בדצמבר 1958, עם פרישתו של פאדן, מונה הולט לשר האוצר. כלכלה לא הייתה תחום מומחיותו או התעניינותו המרכזי, והוא נשען במידה רבה על עצותיו של מזכיר האוצר רוֹלַנְד וִילְסוֹן (Roland Wilson). ובכל זאת, בתפקיד הזה פיקח על רפורמות בנקאיות שהחלו עוד בימי קודמו, ובהן הקמת הבנק המרכזי של אוסטרליה. הוא היה שותף להכנות למטבע עשרוני ולהקמת המטבעה המלכותית האוסטרלית, ושכנע את השרים שהשם למטבע החדש צריך להיות "דולר", ולא "רויאל". פיתוח התוכנית היה ארוך יותר מכהונתו כראש ממשלה; הדולר והסנט נכנסו לשימוש ב-14 בפברואר 1966, זמן קצר לאחר שנכנס ללשכה הבכירה במדינה.

בתחילת כהונתו באוצר נהנתה אוסטרליה מצמיחה, בין השאר בעקבות פתיחת מכרות ברזל חדשים, אך שיעור האינפלציה הגיע ב-1959 ל-4.5 אחוזים. ב-1960 הצטרפו ללחצים גם בצורת, ירידה בתפוקת הצמר ועליית מחירים. הולט התלבט, אך בנובמבר הנהיג חבילת צעדים לצמצום האשראי ולריסון הביקוש: הגבלות אשראי, העלאת ריבית ההלוואות ועלייה חדה במס הקנייה על מכוניות. הבנק המרכזי העלה את הריבית בהסכמתו המסויגת. הציבור העניק לתוכנית שם שלא נזקק להסבר כלכלי: "Holt's Jolt", מכת הולט.

הצעדים לא מנעו מיתון. האבטלה עלתה לכשלושה אחוזים ואף דווחה בשיא מסוים ברמה של 3.5 אחוזים, שיעור חריג מאוד באותם ימים והגבוה זה שלושים שנה. בבחירות 1961 כמעט איבדה הקואליציה את השלטון ושרדה עם יתרון של מושב אחד בלבד. נשמעו קריאות לפטר את שר האוצר, אך מנזיס התייצב לצידו. הולט יתאר לימים את 1960 ו-1961 כ"השנה הקשה ביותר בחיי הציבוריים". ב-1962 בוטלו רוב צעדי הצמצום, והאבטלה ירדה ל-1.5 אחוזים באוגוסט 1963. בתקופות הכנת התקציב הבאות נהג הולט לפרוש לזמן מה לבית הנופש שלו בקווינסלנד, וב-1965 טען שתקציב אותה שנה זכה לקבלת הפנים הטובה מבין התקציבים שהגיש. קודם לכן, ב-22 בפברואר 1965, פתח הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, את המטבעה המלכותית האוסטרלית בטקס שבו נכחו שר האוצר הולט וראש הממשלה מנזיס.

ינואר 1966: אחרי מנזיס, הגיע תורו

ראש ממשלה שנבחר ללא מאבק

ב-20 בינואר 1966 הסתיימו שנות שלטונו הארוכות של רוברט מנזיס, ושישה ימים לאחר מכן, ב-26 בינואר, הושבע הולט לראשות הממשלה. טקס ההשבעה התעכב בשל מותו של שר ההגנה שֵיין פַּאלְטְרִידְג' (Shane Paltridge); הולט ומנזיס נשאו את ארונו בהלוויה הממלכתית שנערכה ב-25 בינואר. המפלגה הליברלית בחרה בהולט למנהיגה ללא מתחרים, ולסגנו נבחר וִילְיָאם מַקְמַהוֹן (William McMahon).

הולט היה ראש הממשלה הראשון שנולד במאה העשרים, וגם הראשון שנולד לאחר איחוד אוסטרליה כפדרציה. הוא היה צעיר מקודמו כמעט בארבע עשרה שנים, אך בגיל 57 עדיין היה הרביעי בגילו מבין ראשי הממשלה בעת כניסתם לתפקיד. יותר משלושים שנה המתין בין כניסתו לפרלמנט לבין קבלת הנהגת המדינה, פרק ההמתנה הארוך ביותר מבין ראשי הממשלה שאינם ממלאי מקום. רק ג'וֹן מֶקְיוּאֶן (John McEwen), שייכנס אחריו לזמן קצר, המתין יותר, שלושים ושלוש שנים.

הוא הביא עמו סגנון שונה מזה של מנזיס: בלתי פורמלי יותר, ספורטיבי, צעיר במראה ובעל הופעה נוחה מול מצלמות הטלוויזיה. רעייתו זָארָה הוֹלְט (Zara Holt) הייתה שותפה גלויה יותר לנוכחות הציבורית של לשכת ראש הממשלה. הולט פתח את שעריו לעיתונאים באופן חסר תקדים יחסית לתקופה, היה ראש הממשלה הראשון שקיים מסיבות עיתונאים סדירות ונתן ראיונות טלוויזיה קבועים. מזכיר העיתונות שלו, טוֹנִי אֶגְלְטוֹן (Tony Eggleton), התלווה אליו כמעט לכל נסיעה. כישרונו ביצירת קשר אישי הוצג כיתרון של ממש, אך לא תמיד הבטיח שהממשלה, שמנזיס החזיק בשורותיה משמעת נוקשה במשך שבע עשרה שנים, תמשיך לפעול בהרמוניה.

ממשלתו הראשונה השתנתה מעט מאוד ביחס לממשלת מנזיס. ג'וֹן גוֹרְטוֹן (John Gorton) ולֶס בֶּרִי (Les Bury) קודמו למקומות שהתפנו עם פרישת מנזיס ומותו של פאלטרידג'; מקמהון קיבל את תיק האוצר. הסנאטורית אַנָבֶּל רַנְקִין (Annabelle Rankin) מונתה לשרת השיכון והייתה האישה הראשונה שקיבלה תיק מיניסטריאלי בעל משרד משלה בממשלה הפדרלית. אֵנִיד לַיוֹנְס (Enid Lyons) אמנם ישבה בקבינט בשנים 1949 עד 1951, אבל בתפקיד הכבוד של סגנית נשיא המועצה המבצעת, ללא משרד נפרד. לאחר בחירות 1966 נוספו לקבינט דַאג אַנְתוֹנִי (Doug Anthony) ואִיאַן סִינְקְלֶר (Ian Sinclair), וצ'רלס בַּארְנְס (Charles Barnes) הועבר אל מחוץ לקבינט המצומצם.

המשרד החדש היחיד שהוקם בתקופת הולט היה משרד החינוך והמדע, שנוסד בדצמבר 1966 כמשרד הפדרלי הראשון שהוקדש במפורש לאחד התחומים הללו. עם זאת, ג'ון מקיואן, מנהיג מפלגת הכפר וסגן ראש הממשלה בפועל, נהנה ממשקל מכריע בשל הוותק הרב שלו בממשלה ויכול היה לחסום מהלכים. בתוך חודשים אחדים ילמד הולט שגם ניצחון בבחירות אינו מבטיח שליטה במנגנון הקואליציוני.

26 בנובמבר 1966: הניצחון הגדול

ב-26 בנובמבר 1966 נערכו הבחירות הכלליות היחידות שבהן התמודד הולט כמנהיג הממשלה. למלחמת וייטנאם היה מקום מרכזי במערכת הבחירות, והקואליציה קיבלה 56.9 אחוזים מקולות שתי המפלגות לאחר חלוקת ההעדפות. היא הוסיפה עשרה מושבים והגיעה ל-82 מתוך 124 מושבים בבית הנבחרים, הרוב הממשלתי הגדול ביותר בתולדות אוסטרליה עד אז. הליברלים היו חסרים שני מושבים בלבד כדי להחזיק ברוב ללא שותפתם. ניצחונו של הולט היה גדול משל כל שמונה ניצחונותיו של מנזיס כמנהיג הליברלים, וההפסד של הלייבור היה הקשה ביותר שלה מזה שלושים ואחת שנים.

לא כל הקרדיט ניתן למנצח. במפלגתו נטו לייחס את התוצאה במידה רבה לחולשתו של מנהיג הלייבור, ארתור קולוול, שהיה בן שבעים, ולמחלוקות במפלגת האופוזיציה. סקר גאלופ שלפני הבחירות הצביע על אהדה אישית של 24 אחוזים לקולוול מול 60 אחוזים להולט. קולוול הסתכסך עם סגנו גוֹף וִיטְלַאם (Gough Whitlam), והשניים השמיעו מסרים לא תואמים על עתיד הלחימה בווייטנאם. קולוול הבטיח להוציא את כל הכוחות האוסטרליים, בעוד ויטלאם דיבר על האפשרות להוציא את המגויסים לשירות חובה ולהשאיר את החיילים הסדירים. הלייבור נאלצה להתמודד גם עם החשש הציבורי מביטחון לאומי, ועם המשך מחויבותו של קולוול למדיניות אוסטרליה הלבנה, שהקלו על יריביו להציגו כבדלן.

אולי יעניין אותך

ירי קטלני. על ההתנקשות במלך גוסטב השלישי

מוקטסומה השני: מנהיג אצילי, או עריץ חלש?

נייג'ל פאראג' – האיש שינהיג את בריטניה?

פרופסור, ממציא וחובב כלבים? על מארק טוויין

מול דמותו הנוחה לטלוויזיה של הולט נתפס קולוול כמחוספס וכעוס. בעצרת באדלייד שבוע לפני הבחירות האשים קולוול את הולט בכך ש"השתמט ממלחמת העולם השנייה, כשם ששלושת בניו החורגים משתמטים היום מן המלחמה בווייטנאם". הוא סירב לחזור בו, למרות שאפילו מבקריו של הולט הזכירו שהולט שירת בצבא, ואילו קולוול עצמו לא שירת במלחמת העולם השנייה. התוצאה נחשבה גם למעין "בחירות חאקי", ניצחון שניזון מתמיכה במדיניות הביטחון ובהרחבת המאמץ בווייטנאם.

בתחילת 1967 פרש קולוול מהנהגת הלייבור וויטלאם ירש אותו. בניגוד לקודמו, ויטלאם התייצב מול הולט כיריב בטוח וחד, בשידורי הטלוויזיה ובפרלמנט כאחד. הלייבור התאוששה, והסדקים שנחבאו שנים תחת סמכותו האישית של מנזיס החלו להיפתח בקואליציה. כתב הפוליטיקה אַלַן רִיד (Alan Reid) תיאר ביקורת שהלכה וגברה כלפי ראש הממשלה, שנחשב בעיני חלק מאנשיו לאיש "מעורפל, לא מדויק ומתחמק", ואפילו נעים כל כך עד שהגינותו נראתה כחולשה. לא היה כאן המצב הפשוט שיצר מנזיס, כאשר אישיותו של מנהיג אחד הצליחה לאחד סוחרים חופשיים, ליברלים פרוגרסיביים ואידאולוגים ימניים תחת אותה מפלגה.

וייטנאם: "עד הסוף עם LBJ"

מעורבות צבאית גוברת

הסוגיה הגדולה ביותר במדיניות החוץ של ממשלת הולט הייתה מלחמת וייטנאם, שבה החלה מעורבות אוסטרלית ב-1962. הולט אימץ את תפיסת הבלימה ואת תאוריית הדומינו, שלפיה התפשטות הקומוניזם במדינה אחת מאיימת על שכנותיה. הוא כינה את העימות בין הגוש הקומוניסטי לבין "העולם החופשי" בשם "העובדה המרכזית הגדולה של ההיסטוריה המודרנית". הוא הזכיר את התחייבויותיה של אוסטרליה במסגרת SEATO כלפי דרום וייטנאם וטען כי על מדינתו "להתנגד לחתרנות ולתוקפנות קומוניסטית" ולהגן על "זכותו של כל עם לבחור את סדריו החברתיים והכלכליים". לדבריו, "אם אין ביטחון לכל המדינות הקטנות, אין ביטחון לאף מדינה קטנה". את מתנגדיו האשים בגישה מנותקת מן הסכנות שבעולם.

במרץ 1966 הודיע שהגדוד הראשון של הרגימנט האוסטרלי המלכותי יוחלף בכוח משימה אוסטרלי ראשון, מסגרת עצמאית בגודל חטיבה שהתבססה בנוי דאט. למעשה כמעט הוכפל פי שלושה הכוח האוסטרלי והגיע לכ-4,500 חיילים, ובתוכם כ-1,500 מגויסי שירות חובה, הראשונים מסוגם שהשתתפו בלחימה הזאת. בסוף 1966 נמנו כ-6,000 חיילים אוסטרלים בווייטנאם, ובחודשים האחרונים לכהונתו כבר שירתו בדרום וייטנאם יותר מ-8,000 אנשי צבא משלוש זרועות ההגנה. תגבור נוסף הוכרז באוקטובר 1967. הולט תמך בתקיפות גם בהפצצות האמריקאיות על צפון וייטנאם וקיווה שתגבור הכוחות הזרים יוביל להכרעה צבאית.

באירוניה מסוימת אמר עליו לימים ג'ון גורטון שאדם בעל אופי שוחר שלום מצא עצמו אחראי לאחד מגיוסי הכוח הצבאי הגדולים שידעה אוסטרליה. התמיכה הציבורית במלחמה סייעה לניצחון 1966, אך עד סוף 1967 החלו הסקרים וכלי התקשורת להצביע על היפוך המגמה. קולוול תיאר את המלחמה כמלחמת אזרחים אכזרית ובלתי ניתנת לניצחון והתחייב לנסיגה מלאה; ויטלאם התמקד בביקורת קונקרטית יותר על התנהלות הממשלה, ובייחוד על היעדר תוכנית יציאה. הפגנות ההמונים שיתמודדו עמן יורשיו עדיין לא הגיעו לשיאן בחייו.

האמריקאים, הידידות האישית והמשפט שיצא משליטה

ביוני וביולי 1966 ביקר הולט בארצות הברית ונפגש עם הנשיא לִינְדוֹן בֵּיינְס ג'וֹנְסוֹן (Lyndon B. Johnson), שאותו הכיר עוד מ-1942, כאשר ג'ונסון הגיע למלבורן כקצין בצי. השניים היו בני אותו גיל ופיתחו קשר ידידותי. בביקורו השני הוזמן הולט לקמפ דייוויד; השניים שיחקו טניס, בילו ליד הבריכה וצפו בסרטים. ביולי אותה שנה תועד הולט גם עם שר ההגנה האמריקאי רוֹבֶּרְט מַקְנַמַרָה (Robert McNamara) בפנטגון.

בביקורו הראשון בוושינגטון חרג הולט מנאום שהוכן מראש ואמר לג'ונסון שבשעות הקשות והבודדות של מנהיג לאומי, הוא מקווה שיתנחם בידיעה שיש לו חבר מעריץ ונאמן שיהיה "All the way with LBJ", כלומר "עד הסוף עם LBJ". הביטוי נשען על סיסמת הקמפיין של ג'ונסון מ-1964. בעיני הולט זו הייתה מחווה קלילה למארח נדיב; בעיני מתנגדים באוסטרליה היא נשמעה כהכרזה על כפיפות כמעט ללא תנאי למעצמה האמריקאית. בִּיל הֵיידֶן (Bill Hayden) אמר שהדברים זעזעו והעליבו אוסטרלים רבים ושהתרפסותם המשתמעת הייתה מביכה ומדאיגה. גם עיתונים שקיבלו את הסברו כי דבריו הוצאו מהקשרם ביקרו את שיקול דעתו. הנזק בבחירות היה מוגבל, אך המשפט הפך לאמרתו המזוהה ביותר.

באוקטובר 1966 הגיע ג'ונסון לאוסטרליה לביקור הראשון של נשיא אמריקאי מכהן במדינה. סגן הנשיא יוּבֶּרְט הַמְפְרִי (Hubert Humphrey) ביקר בה כבר בפברואר. ג'ונסון סייר בחמש ערים ונפגש עם המונים, ובה בעת עם מפגינים נגד המלחמה שחלקם הפריעו לשיירתו. האופוזיציה תיארה את הביקור כתעלול יחסי ציבור. הקשר האישי בין המנהיגים היה גם מרכיב בקשר אסטרטגי רחב יותר: הולט אישר הקמת תחנות קרקע עבור נאס"א וגופי מודיעין אמריקאיים, ובהן פיין גאפ, האניסאקל קריק וטידבינבילה, שהפכו את אוסטרליה למרכז חשוב לפעילות טילים וחלל אמריקאית מחוץ ליבשת ארצות הברית. ראש הממשלה הסביר שללא "המגן האמריקאי" תושבי אסיה ודרום האוקיינוס השקט יחושו חוסר ביטחון מתמיד.

לגלות מחדש את אסיה, מבלי להיפרד מיד מאירופה

מדיניותו של הולט לא הסתכמה בוושינגטון. הוא האמין שתפקיד ראש הממשלה הוא "לשקף את אוסטרליה המודרנית בפני בני ארצי, בעלי בריתנו והעולם כולו", וביקש להעמיק את הקשר עם האזור האסייתי שהממשלה האוסטרלית הזניחה במשך שנים. הוא העדיף דיפלומטיה אישית, פגישות וקשרים בלתי אמצעיים עם מנהיגים. שר החוץ שלו, פּוֹל הַסְלָק (Paul Hasluck), הסתייג מן האמונה שאפשר לייצר "דיפלומטיה מיידית" והתרעם על כך שהולט ייחס לעיתים לכישוריו החברתיים הישגים שהכינו עובדי שירות החוץ.

במסעו הראשון כראש ממשלה לחו"ל, באפריל 1966, ביקר במלזיה, בסינגפור, בדרום וייטנאם ובתאילנד. באוקטובר השתתף בוועידת הפסגה במנילה עם מנהיגים נוספים. במרץ ובאפריל 1967 נסע לקמבודיה, ללאוס, לקוריאה הדרומית ולטייוואן, ותכנן לשנת 1968 ביקורים בבורמה, בהודו, באינדונזיה, ביפן ובפקיסטן. בכמה מהמדינות האלה לא ביקר קודם לכן ראש ממשלה אוסטרלי. גם אוסטרליה אירחה מנהיגים מן האזור, ובהם אֵיסָאקוּ סָאטוֹ (Eisaku Satō) מיפן, סוּבַנָה פּוּמָה (Souvanna Phouma) מלאוס ותַנוֹם קִיטִיקָאצ'וֹרְן (Thanom Kittikachorn) מתאילנד.

הביקור השנוי במחלוקת ביותר היה זה של ראש ממשלת דרום וייטנאם נְגוּיֶן קָאוֹ קִי (Nguyễn Cao Kỳ) בינואר 1967, שהוזמן בידי הולט בלי התייעצות מוקדמת עם הקבינט. מפגינים גדולים מחו נגד בואו; קולוול כינה אותו בכינוי חריף שמשמעותו "קצב קטן ועלוב". אף על פי כן דיווח העיתון The Bulletin שהביקור היה מבחינתו של קי "ניצחון אישי". באפריל 1967 אמר הולט בפרלמנט: "מבחינה גאוגרפית אנו חלק מאסיה", והוסיף ש"סכנותינו הגדולות ביותר ותקוותינו הגדולות ביותר מצויות במחר של אסיה". יריבו ויטלאם יאמר בהמשך שהולט עשה את אוסטרליה מוכרת יותר ביבשת, וגרם לאוסטרלים להיות מודעים יותר לאסיה, הישג שלדעתו היה תרומתו החשובה ביותר לעתיד המדינה.

במקביל נותר הולט קשור מאוד לבריטניה ולחבר העמים הבריטי. הוא האמין שלמדינות החברות יש חובות מוסריות הדדיות, ובייחוד לבריטניה שנתפסה בעיניו כארץ האם ההיסטורית. יחסיו עם ראש ממשלת בריטניה הָרוֹלְד וִילְסוֹן (Harold Wilson) היו צוננים למדי. הולט ביקש ממנו להשאיר נוכחות צבאית בריטית משמעותית "ממזרח לסואץ" כדי להשלים את המאמץ האמריקאי. בראשית 1967 קיבל הבטחות שלא תתבצע נסיגה, אך באמצע השנה הודיעה בריטניה כי תסגור את בסיסיה באסיה עד תחילת שנות השבעים, למעט הונג קונג. הועלתה הצעה להקים בסיס ימי בריטי בקוקברן סאונד; הולט דחה אותה וחש שווילסון הטעה אותו בנוגע לכוונותיו.

בספטמבר 1967 הכריז הולט על כוונתו להפסיק את האפשרות לערער על הכרעות בית המשפט הגבוה של אוסטרליה בפני הוועדה המשפטית של המועצה המלכותית הבריטית, מכוח סעיף 74 לחוקה. החקיקה הנחוצה נכנסה לתוקף רק באוגוסט 1968, לאחר מותו. ערעורים בענייני החקיקה הפדרלית הוגבלו אז, אולם האפשרות לערער מבתי משפט עליונים של המדינות האוסטרליות נותרה עד חוק אוסטרליה של 1986. גם כאן הותיר הולט אחריו מהלך שיתממש בהדרגה ולא בהחלטה דרמטית אחת.

הרפורמות החוקתיות של 1967

27 במאי: משאל העם על עמי הילידים

ב-27 במאי 1967 הוצגו בפני האוסטרלים תיקונים לחוקה הפדרלית שנגעו למעמדם של תושבי אוסטרליה האבוריג'ינים ותושבי איי מצר טורס. השינוי בסעיף 51(26) העניק לממשל הפדרלי סמכות לחוקק חוקים מיוחדים הנוגעים לעמי הילידים, והסרת סעיף 127 אפשרה את הכללתם בספירת האוכלוסין הפדרלית. יותר מתשעים אחוזים מן המצביעים תמכו בתיקונים, וכ-91 אחוזים הצביעו בעד, הרוב הגדול ביותר שהושג במשאל עם אוסטרלי. המשמעות החוקתית הייתה פתיחת אפשרות למעורבות פדרלית בתחומים שנוהלו קודם בעיקר על ידי המדינות.

השינוי לא נולד ביום אחד. הצעות דומות הועלו עשרות שנים קודם לכן; אפילו ממשלת ג'וֹן קֶרְטִין (John Curtin) כללה הרחבה כזאת של סמכות החקיקה הפדרלית במשאל העם שלה מ-1944 על שיקום המדינה לאחר המלחמה וזכויות דמוקרטיות, משאל שנכשל. המהלך שבשל בתקופת הולט קיבל תנופה עם פרישת מנזיס. בתצלום של משלחת שדולה מאפריל 1967 נראים לצד הולט חברי הפרלמנט גוֹרְדוֹן בְּרַייאנְט (Gordon Bryant) ווִילְיָאם וֶונְטְווֹרְת' (William Wentworth), וכן פֵיית' בַּנְדְלֶר (Faith Bandler), הכומר דַאג נִיקוֹלְס (Doug Nicholls), הָארִי פֶּנְרִית' (Harry Penrith) וּוִינִי בְּרַנְסוֹן (Winnie Branson). בתצלום אחר של מפגש עם נציגי הארגון FCAATSI מופיע גם בּוּרְנוּם בּוּרְנוּם (Burnum Burnum).

הולט עצמו לא היה תמיד משוכנע בחשיבות המעשית של התיקון. הוא סבר בשלב מסוים שמהלכיו בעיקר סמליים, אך הבין את משמעותם של יחסי החוץ ושל תדמיתה של אוסטרליה, במיוחד באסיה. ברִי דֶקְסְטֶר (Barrie Dexter) סיפר שהולט הופתע בפרטיותו מעוצמת התמיכה, לאחר שלא היה בטוח שהתיקון יעבור. גם יועציו הוותיקים לא ייחסו לו עניין ממושך בסוגיה: הַסְלָק אמר שבשש עשרה שנות עבודה משותפת בקבינט לא הבחין בו מתעניין בענייני האבוריג'ינים; הוֹרֵיס "נָאגֶט" קוּמְבְּס (H. C. "Nugget" Coombs) אמר שבשיחותיהם התברר שהולט ידע על הנושא מעט ולא ידע כיצד יש לבנות מנגנון ממשלתי שיטפל בבעיותיו. העובדות האלה אינן מבטלות את משמעות ההכרעה שקיבל כראש ממשלה.

לאחר המשאל נסע הולט לקהילות אבוריג'יניות ונפגש עם מנהיגים ובהם צ'ארְלְס פֶּרְקִינְס (Charles Perkins) וקָת' וֹוקֶר (Kath Walker). בניגוד לעמדת חלק מממשלות המדינות, שקידמו שימור של המצב הקיים בכינוס בפרת' ביולי 1967, הקים בתוך משרד ראש הממשלה יחידה חדשה לענייני האבוריג'ינים וגוף מייעץ בשם המועצה לענייני האבוריג'ינים, שבראשו עמד קומבס. החוקר והפעיל הילידי גָארִי פוֹלִי (Gary Foley) ראה במותו של הולט פגיעה בהמשך המאמץ, משום שיורשיו לא הפגינו אותה מחויבות למסגרת המדינית שהקים. משאל העם נותר קשור בשמו של הולט לא רק בגלל התוצאה המספרית המוחצת, אלא משום שהעביר את שאלת האחריות הפדרלית מוויכוח ממושך ליכולת שלטונית ממשית.

משאל העם האחר, שנכשל

באותו עידן ניסתה ממשלת הולט גם לבטל את סעיף 24 בחוקה, "סעיף הקשר" או nexus clause, הקובע שמספר חברי בית הנבחרים יהיה קרוב ככל האפשר לפי שניים ממספר הסנאטורים. שלושת מנהיגי המפלגות המרכזיות תמכו ב"כן", אך מצביעים רבים השתכנעו מהטענה שהסעיף משמר את כוחו של הסנאט, ובכך מגן על המדינות הקטנות ועל האזורים הכפריים. רק כ-40 אחוזים תמכו בביטול; ניו סאות' ויילס הייתה המדינה היחידה שבה נרשם רוב בעד. ההתנגדות הגיעה בעיקר מחברי קואליציה שאינם שרים ומסנאטורים של מפלגת הלייבור הדמוקרטית. שני משאלי העם המחישו עד כמה הייתה תמיכת הציבור שונה בין שתי שאלות חוקתיות שהובאו להצבעה בתקופה אחת.

המטבע, הכלכלה והעצמאות מבריטניה

מלבד הדולר החדש שנכנס למחזור בפברואר 1966, הממשלה נאלצה להתמודד עם בצורת חמורה שהחלה ב-1965 והאטה את הצמיחה. הולט זכה לביקורת על חוסר נכונותו להרחיב את ההוצאה הציבורית מחשש לאינפלציה. צעד כלכלי מכריע הגיע בנובמבר 1967, כאשר ממשלת בריטניה הודיעה על פיחות בלתי צפוי של 14 אחוזים בלירה שטרלינג. הולט הודיע שהדולר האוסטרלי לא ילך בעקבות המטבע הבריטי, והחלטתו הוציאה למעשה את אוסטרליה מאזור הסטרלינג. בעלון The Bulletin נכתב כי בכך ייתכן שהסתיימו שרידיו של הקשר המיוחד בין אוסטרליה לבריטניה.

מקיואן ומפלגת הכפר חששו שההחלטה תפגע ביצוא ובמגזרים החקלאיים. מנהיג מפלגת הכפר אף פרסם הודעה פומבית נגד הצעד, שהולט ראה בה הפרת האחריות הקולקטיבית של הקבינט. היחסים בין השניים הידרדרו עד כדי כך שהולט הכין אפשרות להמשיך כממשלת מיעוט ליברלית אם מקיואן יפרק את השותפות. לבסוף יושבה המחלוקת לטובתו. בתקופה הזאת לא בוצעו רפורמות כלכליות גדולות אחרות, אבל אוסטרליה הייתה ב-1966 בין המדינות המייסדות של הבנק לפיתוח אסיה. חוק מענקי המחקר והפיתוח לתעשייה משנת 1967 (Industrial Research and Development Grants Act) העניק סיוע לתעשיות הייצור והכרייה. באותה שנה הוקמה גם אסדת הנפט הראשונה בים מול חופי אוסטרליה.

תרבות ואמנות: החלטות שנועדו להבשיל אחרי הכהונה

הולט נטה למרכז הפוליטי, לתפיסה פרגמטית יותר מאידאולוגית. הביוגרף טוֹם פְרֵיים (Tom Frame) כתב שהוא ראה קשר רעיוני בינו לבין אַלְפְרֶד דִיקִין (Alfred Deakin), ואף ציטט בהסכמה את האמירה הליברלית שלפיה "אנחנו ליברלים תמיד, רדיקלים לעיתים קרובות, וריאקציונרים לעולם לא". אחד התחומים שבהם הייתה למדיניותו תפנית מורגשת היה עולם התרבות.

הולט וקומבס היו בין הדמויות שסייעו להקמת הבלט האוסטרלי ב-1962. בנובמבר 1967, באחת מהודעות המדיניות הגדולות האחרונות שלו, הכריז ראש הממשלה על הקמת הגלריה הלאומית של אוסטרליה ועל הקמת מועצת אוסטרליה לאמנויות, גוף ארצי שייעץ למשרד ראש הממשלה על הקצאת תקציבים במרחק מסוים מן ההכרעה הפוליטית הישירה. המועצה נועדה ליצור מסגרת רחבה לתמיכה בתיאטרון, בדרמה, באופרה, בבלט, בקולנוע ובטלוויזיה, ולרכז תחומי פעילות שהיו מחולקים קודם בין גופים רבים. זו הייתה תחילת תהליך שיתרחב במיוחד בימי ממשלת ויטלאם.

הגלריה הלאומית, שנפתחה רק ב-1982, הייתה מיזם התשתית הגדול הראשון בתחום האמנות שמומן בידי הממשלה הפדרלית, לאחר שמיזמים מסוג זה הוקמו בדרך כלל בידי מדינות אוסטרליה או במימון פרטי. הולט אמר שהיא "תתרום תרומה משמעותית לחיי התרבות של אוסטרליה ושל הבירה הלאומית". רוּפֶּרְט מַיֶיר (Rupert Myer) טען מאוחר יותר שירושתו של הולט בתחום צריכה להיות אמונה ציבורית איתנה בצורך בתמיכה מתמשכת בפעילות תרבותית בכל שלוש רמות השלטון. בין הפיכת המטבע המקומי לסמל עצמאי ובין הבטחת עתיד לאמנויות, היו שנות כהונתו הקצרות משופעות במהלכים שכוונו לעשורים שאחריו.

שנת 1967: המשברים שמחוץ לים

השידור הציבורי ופרשת האונייה Voyager

למרות ניצחונו הגדול ב-1966, שנתו השנייה של הולט בלשכת ראש הממשלה לא הייתה נוחה. באפריל 1967 שידרה תוכנית האקטואליה החדשה של רשות השידור האוסטרלית ABC, שנקראה This Day Tonight, ביקורת על החלטת הממשלה שלא למנות מחדש את יו"ר מועצת הרשות, סר ג'ֵיימְס דַארְלִינְג (James Darling). הולט הגיב בחריפות, הטיל ספק באובייקטיביות של השידור ורמז להטיה פוליטית מצד העיתונאי מַייק וִילִיסִי (Mike Willesee), שאביו דוֹן וִילִיסִי (Don Willesee) היה סנאטור מטעם הלייבור ולימים שר בממשלת ויטלאם. הדברים עוררו מחאה מצד העיתונאי ומצד אגודת העיתונאים האוסטרלית.

בחודש מאי עמד הולט מול לחץ נוסף בגלל הטיפול בשקיעת ספינת הצי HMAS Voyager ב-1964. הלחץ מן העיתונות ומן המפלגה הליברלית הביא אותו להכריז על דיון פרלמנטרי ב-16 במאי בשאלה האם לפתוח בחקירה שנייה. במהלך הדיון נשא חבר הפרלמנט החדש מניו סאות' ויילס, עורך הדין אֶדְוַרְד סֵיינְט ג'וֹן (Edward St John), את נאום הבכורה שלו וניצל אותו כדי למתוח ביקורת על יחס הממשלה לעדויות חדשות בפרשה. הולט, שכעס על הדברים, קטע את הנאום בניגוד לנוהג הפרלמנטרי שלפיו נאום בכורה נשמע ללא הפרעה. הטעות הביכה את הממשלה ופגעה עוד יותר במעמדו. ימים ספורים לאחר מכן הודיע על הקמת ועדת חקירה מלכותית נוספת.

מטוסי האח"מים, הדלפות ובחירות לסנאט

באוקטובר הסתבכה הממשלה בפרשה הנוגעת לשימוש לכאורה לא ראוי במטוסים שיועדו לאישים רמי דרג. ג'ון גורטון, אז מנהיג הסיעה הממשלתית בסנאט, הציג מסמכים שהבהירו כי הולט, שלא במכוון, מסר קודם לכן תשובות מטעות לפרלמנט. הוא סירב לפטר את שר האוויר פִּיטֶר הָאוּסוֹן (Peter Howson), ואף שהחלטתו לא הייתה בהכרח הפרה של חובה כלשהי, מבקריו במפלגה ראו בה ראיה להיעדר התקיפות שאפיינה את מנזיס.

חלק גדול מהאחריות לפרשה הוטל בתוך השירות הציבורי על סר ג'וֹן בַּאנְטִינְג (John Bunting), מזכיר משרד ראש הממשלה, בעוד אחרים, ובהם סגן המזכיר פִּיטֶר לוֹלֶר (Peter Lawler), הצליחו להרחיק מעליהם חלק מן האשמה. כאשר הפך גורטון לראש ממשלה בינואר 1968, אחד ממעשיו הראשונים היה להרחיק את באנטינג מעמדת ההשפעה הישירה באמצעות הקמת משרד נפרד לקבינט, שבראשו הוצב באנטינג, ולמנות במקומו במשרד ראש הממשלה את לֶנוֹקְס הְיוּאִיט (Lenox Hewitt).

בנובמבר 1967 ספגה הקואליציה מכה בבחירות לסנאט: היא קיבלה 42.8 אחוזים מן הקולות מול 45 אחוזים ללייבור. בבחירות משנה איבדה גם את מחוזות קוריו ודוסון. בתוך המפלגה יוחסה הנסיגה במידה רבה לטיפולו של הולט בפרשת המטוסים, ונשמעו שאלות על סגנון מנהיגותו ועל מצבו הבריאותי. היו גם הדלפות ומאבקי כוח, בין השאר סביב מקמהון, אך ניסיון להפוך את המתחים הללו להסבר ודאי למותו העתידי אינו מתיישב עם מה שאירע בחוף. הפוליטיקה נעשתה פחות יציבה; היא לא סיפקה הוכחה לתאוריות שיופיעו בעקבות היעלמותו.

חייו הפרטיים: זארה, שלושה בנים וחיבה לים

סיפור משפחתי שנמשך שנים

עוד באוניברסיטה הכיר הולט את זָארָה דִיקִינְס (Zara Dickins), בתו של איש עסקים ממלבורן, ובין השניים נוצרה משיכה מיידית. הם התכוונו להינשא לאחר סיום לימודיו, אך סכסוך כספי הביא לפרידה. זארה נסעה לבריטניה והכירה שם את גֵ'יימְס פֶל (James Fell), קצין בצבא הודו הבריטית. היא נסעה עמו להודו, ובתחילת 1935 שבה לאוסטרליה. הולט הציע לה שוב נישואים, אך היא סירבה ונישאה לפל, ועברה עמו לג'באלפור בהודו.

בינתיים הפך הולט לחבר פרלמנט צעיר, והעיתונות הציגה אותו כאחד הרווקים המבוקשים ביותר בפוליטיקה. הוא יצא תקופה קצרה עם לוֹלָה תְ'רִינְג (Lola Thring), בתו של שותפו העסקי של אביו, פ' ו' תרינג. גם אביו האלמן, טום הולט, גילה בה עניין, למורת רוחו של בנו. לבסוף נשא האב את לולה לאישה ב-1936. בתם פְרַנְסֶס (Frances), אחותו למחצה של הרולד, נולדה ב-1940; טום הולט מת ב-1945.

זארה שבה לאוסטרליה ב-1937 כדי ללדת את בנה הראשון, נִיקוֹלַס (Nicholas). ב-1939 נולדו לה התאומים סַם (Sam) ואַנְדְרוּ (Andrew). נישואיה לפל התערערו, ובסוף 1940 חזרה לאוסטרליה לצמיתות וחידשה את הקשר עם הולט. בתחילה שמרו את יחסיהם מחוץ לעין הציבור, כדי שלא לסבך את הליך הגירושים שלה. השניים נישאו ב-8 באוקטובר 1946 בבית הוריה ברחוב סנט ג'ורג'ס בטוראק שבמלבורן. בתחילה התגוררו ברחוב וושינגטון הסמוך, וב-1954 רכשו את הבית ברחוב סנט ג'ורג'ס. הולט אימץ כחוק את שלושת ילדיה, ושלושתם אימצו בבגרותם את שם משפחתו.

הביוגרף טום פריים תיאר כ"סוד גלוי" את האפשרות שהולט היה אביהם הביולוגי של התאומים, משום שדמו לו ונולדו לאחר תקופה שבה ידוע שזארה שהתה במלבורן. הטענה הזאת לא הוכחה במידע הביוגרפי שפורסם. שלושת הבנים היו בני ביתו, ומתקפתו הפוליטית של קולוול עליהם בבחירות 1966 נעשתה לאחת הנקודות המכוערות של הקמפיין.

עצמאות כלכלית, נסיעות ומערכות יחסים

זארה הצליחה מאוד בעסקים והחזיקה רשת חנויות בגדים. הכנסותיה עלו על אלה של בעלה, גם בתקופת כהונתו כראש ממשלה, והצלחתה אפשרה למשפחה לרכוש שני בתי נופש: אחד בפורטסי, בוויקטוריה, ואחד בבינגיל ביי, בקווינסלנד. במקביל הקריבה זמן רב לטובת חייו הפוליטיים. היא התלוותה אליו כמעט לכל נסיעותיו הארוכות לחו"ל; הנסיעה היחידה שבה לא הצטרפה אליו הייתה באוגוסט 1948, כאשר השתתף בלונדון בכינוס של האגודה הפרלמנטרית של האימפריה. זו הייתה נסיעתו הראשונה אל מחוץ לאוסטרליה.

לאורך השנים דבק בהולט מוניטין של גבר כריזמטי, חברותי וחובב נשים. בתמונות מחוף הים נראו לעיתים הולט בבגדי צלילה לצד כלותיו בבגדי ים, והן חיזקו בעיני הציבור דימוי של אדם שופע חיוניות ושאינו נזהר יתר על המידה. לאחר מותו נישאה זארה ב-1969 לחברו למפלגה גֵ'ף בֵּייט (Jeff Bate), ונודעה גם בשם דיים זארה בייט. בייט מת ב-1984, והיא עצמה מתה ב-1989. בשנת 1988 אמרה בריאיון ל-The Sydney Morning Herald שבעלה ניהל "עשרות" פרשות מחוץ לנישואים. פריים נמנע מלמנות בספרו נשים שנקשרו בשמו משום שלא יכול היה לאמת את רוב הטענות או לשלול אותן, וציין שהולט נהג בדיסקרטיות רבה.

ביום היעלמותו הייתה רעייתו בקנברה, ואילו עמו בחוף נמצאה, בין היתר, מַרְג'וֹרִי גִילֶסְפִּי (Marjorie Gillespie), שכונתה ידידה ושכנה. מאוחר יותר אמרה זארה כי הולט הקפיד שלא להחזיק שומר ראש לידו. היא רמזה שההרגל קשור גם לחייו הרומנטיים: "הוא עשה עניין גדול מכך שלעולם לא יהיה שומר קרוב אליו. אני יודעת למה". דבריה הפכו לשכבה נוספת בסיפור הציבורי, אף שאין בהם כשלעצמם הסבר לגלים שסחפו אותו.

ספורט, אמונה ואישיות

הולט היה שחיין נלהב, חובב דיג בצלילה, קריקט, פוטבול וטניס. דמותו הפעילה עמדה בניגוד בולט למנזיס ולרבים מקודמיו, והתחברה למצביעים בדרך שתזכיר מאוחר יותר את תדמיתו של ראש הממשלה בּוֹב הוֹק (Bob Hawke). כושרו הרטורי נחשב עדיף בהרבה על זה של קולוול, והופעתו התקשורתית נמצאה מתאימה לעידן הטלוויזיה. גם ויטלאם, יריבו הפוליטי, שיבח לאחר מותו במרץ 1968 את יכולתו ליצור קשר עם בני אדם מרקעים והשקפות שונות, את סובלנותו, את אנושיותו ואת נימוסיו הטבעיים, ואמר שהיה במובן עמוק "ג'נטלמן".

מבחינה דתית תואר הולט כאגנוסטי אדיש. הוא הוטבל לנצרות האנגליקנית, למד בבתי ספר מתודיסטיים ונישא בטקס בעל סממנים פרסביטריאניים, אך דת לא עמדה במרכז חייו או חיי רעייתו. הדבר כמעט שלא פגע בקריירה הפוליטית שלו. אַלִיק דַאוּנֶר (Alick Downer) אמר שמחשבותיו של הולט היו נתונות לעולם הזה ולא לעולם הבא; ידידו סַיְמוֹן וָורֶנְדֶר (Simon Warrender) אמר שהולט היה אגנוסטי שמטרת חייו הייתה מסירותו לקריירה. היה בו גם יסוד פטליסטי: הוא אהב לצטט מן השיר To His Coy Mistress של אַנְדְרוּ מַארְוֶול (Andrew Marvell), המעודד לנצל את הזמן, ומהשיר If של רוּדְיַארְד קִיפְּלִינְג (Rudyard Kipling), שוורנדר הגדיר אור מנחה בחייו הציבוריים והפרטיים.

17 בדצמבר 1967: השחייה שממנה לא שב

חוף צ'ביוט והאזהרות שלא נשמעו

ביום ראשון, 17 בדצמבר 1967, שהה הולט בבית הנופש בפורטסי. הוא וארבעה מלווים נסעו לכיוון פוינט נפין כדי לראות את הימאי אַלֶק רוֹז (Alec Rose) עובר במעבר הימי הידוע בשם The Rip במהלך ניסיונו להקיף את העולם לבדו. בדרכם חזרה הציע ראש הממשלה לעצור בחוף צ'ביוט המבודד כדי לשחות לפני ארוחת הצהריים. הוא דג שם בצלילה פעמים רבות והתגאה בכך שהוא מכיר את החוף "כמו את כף ידי".

תנאי הים היו קשים. גלים גבוהים, זרמים חזקים ומערבולות אפשריות הפכו את המים למקום מסוכן גם לאדם בעל ניסיון. מרבית המלווים נשארו בחוף. רק אַלַן סְטְיוּאַרְט (Alan Stewart) נכנס בעקבות הולט, אך הוא נותר קרוב לחוף. הולט יצא למים העמוקים יותר. לפי העדים נראה שנלכד בזרם סוחף והתרחק מן העין. מרג'ורי גילספי, שצפתה מהחוף בשערו הכסוף נעלם, דימתה את הרגע לעלה שנלקח בזרם, "מהר כל כך, סופי כל כך". לא נשמעה קריאה ולא נראתה מחוות פרידה. בגיל 59 נעלם ראש ממשלת אוסטרליה אל תוך הגלים.

אלפי נופשים בחופי חצי האי מורנינגטון חוו באותו אחר צהריים קיצי מפגש מוזר בין השגרה לבין אירוע לאומי בלתי נתפס: חול, שמש ואנשים בבגדי ים, ומעליהם מסוקים שחגו נמוך בדרכם לנקודה המסוכנת שבה נפגשו מי המפרץ והאוקיינוס. החיפושים התרחבו במהירות לאחד ממבצעי החיפוש הגדולים בתולדות אוסטרליה. הם לא מצאו גופה, שריד או ראיה שתספק תשובה אחרת. סיפורו של אדם שאהב את הים והכיר לכאורה את כוחו הפך בן רגע לחקירה על מותו של מנהיג מכהן.

בין הכרזה על מוות לבין חקירה מאוחרת

ב-18 בדצמבר בשעה עשר בלילה הודיע המושל הכללי, לורד ריצ'רד קייסי, כי בשל ההנחה שהולט מת הופסק מינויו לראש הממשלה. ב-19 בדצמבר הוכרז רשמית כמת. ביום זה הושבע ג'ון מקיואן, מנהיג מפלגת הכפר, למלא את מקום ראש הממשלה. הולט היה השלישי מבין ראשי ממשלת אוסטרליה שמתו במהלך כהונתם, אחרי ג'וֹזֶף לַיוֹנְס (Joseph Lyons), שמת ב-1939, וג'ון קרטין, שמת ב-1945. בשונה מהם, גופתו לא נמצאה.

דוח משטרתי שפורסם בתחילת 1968 לא קבע ממצאים סופיים על סיבת המוות. רק ב-2005 הגיעה חקירה של חוקר מקרי מוות להכרעה בדבר טביעה מקרית. ההסבר המקובל הוא שהולט העריך את יכולת השחייה שלו יתר על המידה מול תנאי הים. שאלות על בריאותו, על כאב בכתף ועל שימוש במשככי כאבים ממשפחת האופיאטים הופיעו לאורך השנים לצד השערות על שיקול דעתו, אך לא שינו את מסקנת החקירה. בני משפחה ומכרים דחו את הטענה שהתאבד והצביעו על אופיו ועל תוכניותיו להמשך חייו.

היעדר הגופה הפך את הסיפור לקרקע פורייה להסברים קיצוניים: הועלו סיפורים על סוכן סיני שנאסף בצוללת אל סין, על חטיפה או התנקשות שביצעה ה-CIA, על היעלמות מבוימת ועל התאבדות בגלל מאבקי הכוח במפלגה או בגלל סערות בחייו האישיים. שום ממצא מוצק אינו מבסס את התרחישים הללו. הגלים מספקים הסבר פחות קולנועי, ואולי בשל כך התסריטים החלופיים התקשו להיעלם. המוות היה מן הסוג המתרחש לא אחת בחופי אוסטרליה; זהותו של השחיין הפכה אותו לאירוע חריג.

הלוויה ויורשים

ב-22 בדצמבר 1967 נערך טקס זיכרון ממלכתי בקתדרלת סנט פול במלבורן, בהשתתפות תשעה עשר מנהיגים בינלאומיים. בין האורחים היו הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון ונסיך ויילס, צ'רלס, לצד ראשי מדינות וממשלות אחרים. זו הייתה אחת מההתכנסויות הדיפלומטיות המרשימות שידעה אוסטרליה, לזכרו של אדם שכיהן בראש הממשלה פחות משנתיים. ג'ונסון שב לאוסטרליה כדי לחלוק לו כבוד, ובהמשך הזמין את זארה להתארח אצלו בביקורה בארצות הברית ב-1969.

ב-9 בינואר 1968 בחרה המפלגה הליברלית מנהיג חדש. ג'ון גורטון גבר על פול הסלק, בִּילִי סְנֶדֶן (Billy Snedden) ולס ברי. בעת הבחירה היה גורטון חבר בסנאט, ולפי הנוהג החוקתי ביקש ונבחר לבית הנבחרים בבחירות המשנה שהתפנו עקב מותו של הולט. כך הסתיימה תקופת הביניים של מקיואן, והממשלה חזרה להנהגה ליברלית.

המורשת שנשארה ביבשה

במשך שלושים ושתיים שנים כיהן הולט בפרלמנט הפדרלי, בדומה למשך כהונתו הפרלמנטרית של מנזיס. כשלושה רבעים מהזמן ישב בספסלי הממשלה, ובין 1941 ל-1949 בלבד ישב באופוזיציה. הוא חיכה יותר משלושים שנה עד שהגיע לראשות הממשלה, והספיק לכהן פחות משנתיים. הוא הותיר אחריו את הכניסה לדולר האוסטרלי, את הרפורמות בהגירה וביחסי עבודה, את הביסוס של מעורבות פדרלית בענייני עמי הילידים, את ההידוק של היחסים עם אסיה ואת המאמץ למסד תמיכה לאומית באמנויות. לצד אלה עמדה ההחלטה להעמיק את השתתפות אוסטרליה במלחמת וייטנאם, החלטה שהייתה ועודנה מרכזית להבנת תקופתו.

הזיכרון הציבורי בחר לעיתים במסלול מוזר יותר. מרכז השחייה על שם הרולד הולט בגלן אייריס, פרוור של מלבורן, החל להיבנות עוד בחייו ונקרא על שמו לאחר היעלמותו, משום שהיה חבר הפרלמנט המקומי. העובדה שמדובר בבריכת שחייה על שם אדם שככל הנראה טבע בים הפכה לבדיחה אוסטרלית עקשנית. גם בריכת שחייה במתחם התמיכה האוסטרלי הראשון בדרום וייטנאם נשאה את שמו. בסלנג האוסטרלי צמח הביטוי "לעשות הרולד הולט" או "לעשות הארי", משחק מילים עם הביטוי "לעשות בריחה", במשמעות להיעלם לפתע וללא הסבר, בדרך כלל ממפגש חברתי.

זכרו הונצח גם בדרכים רציניות יותר. בשנת 1968 נקראה על שמו ספינת ליווי של משחתות בצי האמריקאי, USS Harold E. Holt, מסדרת Knox; זארה השיקה אותה במספנות טוד בלוס אנג'לס ב-3 במאי 1969. הייתה זו ספינת המלחמה האמריקאית הראשונה שנקראה על שם מנהיג זר. ביוני 1968 הוענק לזארה תואר דיים, מפקדת מסדר האימפריה הבריטית (DBE), כאות כבוד במסגרת אותות יום ההולדת של המלכה.

ב-1969 הותקן על קרקעית הים ליד חוף צ'ביוט לוח זיכרון, לאחר טקס שנערך במקום. על הלוח נכתב, בתרגום לעברית: "לזכר הרולד הולט, ראש ממשלת אוסטרליה, שאהב את הים ונעלם באזור זה ב-17 בדצמבר 1967". מקומות ואתרים נוספים נקראו על שמו: הפרוור הולט בטריטוריית הבירה האוסטרלית; תחנת הקשר הימית הרולד א' הולט באקסמות' שבמערב אוסטרליה; מחוז הבחירה הולט בוויקטוריה; אגף פנימייה בקולג' וזלי במלבורן; ואבן זיכרון ב"גן ראשי הממשלה" בבית העלמין הכללי של מלבורן. פסל ראש שלו מוצב בשדרת ראשי הממשלה שבגן הבוטני של בלארט.

בתוך מפרץ פורט פיליפ הדרומי מצויים חמישה אזורי טבע מוגנים שנקראו שמורות הדיג הרולד הולט, בסוואן ביי, בפוינט לונסדייל, באיי מאד, בפוינט נפין ובפופס איי. שמו הונצח אפילו במינרל הולְטִיט (Holtite), שהתגלה בשדה הבדיל גרינבושס במערב אוסטרליה ותואר לראשונה באופן מדעי בשנת 1971. לא כל ההנצחות האלה מוכרות באותה מידה, אך כל אחת מהן מצביעה על זווית אחרת של חייו: הים, הספורט, השטח, המדינה והמעמד הבינלאומי.

העיתונאים שעקבו אחריו ראו פוליטיקאי שעבר מן הדור הישן של מנזיס אל השינויים החברתיים של שנות השישים. יריביו ראו מנהיג שהכפיף את אוסטרליה לוושינגטון וחיזק מלחמה מעוררת מחלוקת; תומכיו הצביעו על פתיחות גדולה יותר לאסיה ועל תיקונים חברתיים וחוקתיים. שתי התפיסות התקיימו במקביל. במותו, הולט הפך מייד לסיפור עולמי; בחייו, עוד הספיק להיות איש ציבור שעיצב חלק ניכר מן המוסדות ומהשאלות שהעסיקו את אוסטרליה בעשורים הבאים.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

הביוגרפיה The Life and Death of Harold Holt מאת טום פריים (2005, הוצאת Allen & Unwin בשיתוף הארכיון הלאומי של אוסטרליה) עוסקת בחייו ובמותו של הולט. פריים פרסם גם את Harold Holt and the Liberal Imagination ב-2018, חיבור שהכותרת שלו ממקמת את הולט בתוך המסורת הליברלית האוסטרלית. ספרו של רוס ווקר Harold Holt: Always One Step Further משנת 2022 מתמקד בדמותו ובקריירה שלו. שלושת הספרים נכללים ברשימות הביבליוגרפיות על הולט.

לדיון רחב בפוליטיקה האוסטרלית ובתדמיתם הציבורית של מדינאים נזכרים Party Games: Australian Politicians and the Media from War to Dismissal מאת ברידג'ט גריפן-פולי (2003), Australian Prime Ministers בעריכת מישל גראטן, ובו פרק על הולט מאת איאן הנקוק (2000, עמ' 270 עד 285), וכן Mr Prime Minister: Australian Prime Ministers 1901–1972 מאת קולין א' יוז (1976, פרק 19). ברשימות מופיעים גם Party Politics in Australia 1966–81 מאת ג'יימס ג'אפ (1982), The Power Struggle מאת אלן ריד (1969), The Gorton Experiment מאת אותו מחבר (1971), ו-The Frightened Country מאת אלן רנוף (1979). אלה הם פרסומים העוסקים בשדה הפוליטי האוסטרלי ובתקופות שבהן פעל הולט ויורשיו.

מבט אישי יותר מופיע באוטוביוגרפיה של זארה הולט, My Life and Harry משנת 1968. לצד ספר זה נזכרים This Is The ABC מאת קנת אינגליס (1983), בהקשר של תולדות השידור הציבורי, ו-In God They Trust? The Religious Beliefs of Australia's Prime Ministers, 1901–2013 מאת רוי ויליאמס (2013), בהקשר אמונותיהם של ראשי הממשלה. התמונה התרבותית של אוסטרליה נזכרת גם ב-In a Sunburned Country מאת ביל ברייסון (2000), ותולדות הנוכחות האוסטרלית בווייטנאם ב-Where We Were in Vietnam מאת מייקל קלי (2002). הביטוי העממי שנקשר בשמו של הולט מופיע ב-The Macquarie Australian Slang Dictionary מאת ג'יימס למברט (2004).

לקריאה ממוקדת מצויים ברשימות גם מאמרו של ג'ון הוקינס Harold Holt: Urbane Treasurer משנת 2012 על כהונתו באוצר, המחקר של פיטר ראשברוק מ-2001 על הבדיקה הלאומית הראשונה של ההכשרה המקצועית, מאמרו של גארי פולי מ-27 במאי 2017 על משמעות משאל העם, המאמר The Forgotten 1967 Referendum ממאי 2017, וכתבת Harold Holt and the Art of Personal Diplomacy מיולי 2016. קיימים גם פרסומים של המוזיאון הלאומי של אוסטרליה, הארכיון הלאומי האוסטרלי, המוזיאון לדמוקרטיה אוסטרלית, מילון הביוגרפיה האוסטרלי והעיתונים The Canberra Times, The Age, The Australian ו-The Sydney Morning Herald.

בין הפריטים התיעודיים הספציפיים נזכר גם המאמר המדעי של M. W. Pryce משנת 1971 בכתב העת Mineralogical Magazine, שבו תואר לראשונה המינרל הולְטִיט; המקור המקוון Mindat מתייחס אף הוא למינרל. תולדות ההנצחה באתרים ימיים, פוליטיים וציבוריים מתועדות גם בפרסומי עיריית סטונינגטון, בפרסומים ממשלתיים ובמקורות העוסקים במסדר האימפריה הבריטית.

ההיסטוריה שמאחורי הגל

הולט לא תכנן לסיים את מסלולו הפוליטי באותו בוקר בחוף צ'ביוט. בממשלה שחיבר בין שמרנות ביטחונית לבין צעדי שינוי בהגירה, בחוקה ובתרבות, הוא עדיין היה בעיצומו של מאבק על אופייה של אוסטרליה. שיטוט קצר לתוך הים העניק לחייו סוף חד ובלתי צפוי, וההיעדר הגופני הפך את הסוף הזה לחידה שאפשר לספר שוב ושוב. אולם בעוד התעלומות נשענות על מה שלא נמצא, השפעתו ההיסטורית של הולט ניכרת בהחלטות שנעשו, במוסדות שהוקמו ובשאלות שהועלו אל סדר היום הלאומי.

אם הסיפור גרם לכם לראות אחרת את ההיסטוריה האוסטרלית, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא באתר על דמויות והכרעות שההיסטוריה כמעט השאירה מאחורי הכותרת הסנסציונית.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.