זהב נצנץ בין האבנים, אי שם בתוך תל היסרליק, לאחר שנים שבהן טרויה התקיימה בעיני רבים בעיקר בין שורותיו של הומרוס, נדמה היה שהעיר האבודה מתחילה לצאת מהאדמה. שלימאן היה משוכנע שהוא עומד מול עולמו של המלך פריאמוס. הוא שלח את הפועלים מהאתר, נשאר עם אשתו סופיה והוציא בחשאי אוצר של תכשיטי זהב, כלי כסף, כלי נשק מנחושת וחפצי ערך נוספים. הסיפור היה כמעט מושלם. אולי מושלם מדי.
ב-1873 התפשטה בעולם המדעי הידיעה הסנסציונית כי שלימאן, גרמני שלא היה ארכאולוג מקצועי במובן המודרני, מצא את טרויה האגדית ואת מה שהציג כאוצרותיו של פריאמוס. עד אז עצם קיומה של טרויה היה נתון בספק בעיני חוקרים רבים. שלימאן הצליח להפוך את הוויכוח על העיר לאתר חפירות ממשי בגבעת היסרליק שבטרואדה, כיום בחצי האי ביגה שבטורקיה. אלא שהדרך לשם עברה דרך מסחר, מסע חרוסיה, נישואים שהתפרקו, תואר דוקטור שהושג בדרך יוצאת דופן, אובססיה להומרוס וחפירה אגרסיבית כל כך, עד שבחיפוש אחר טרויה של האיליאדה הוא הרס חלק ניכר מהשכבות המאוחרות יותר של האתר. אפילו האוצר שהפך אותו למפורסם התברר לבסוף כקדום ביותר מאלף שנה מהעיר שאותה חשב שמצא.
טרויה
במשך ימי הביניים ובמהלך רוב העת החדשה נתפסו אירועי “האיליאדה” של הומרוס בראש ובראשונה כמורשת ספרותית. מחברים מהעת העתיקה לא הטילו ספק בכך שטרויה התקיימה, אבל מיקומה המדויק של העיר נשכח עם הזמן. היא נשארה בזיכרון התרבותי, אך לא על מפה שאפשר היה לקחת אליה את חפירה.
במאות ה-18 וה-19 השתנה היחס לאפוס ההומרי. עם התפתחות המחקר ההיסטורי החלו חוקרים רבים להתייחס ל”איליאדה” כמיתוס. בעיניהם, אכילס, הקטור, הלנה היפה ופריאמוס היו דמויות של אגדה ולא אנשים ממשיים. אחרים היו זהירים יותר: הם סברו כי ייתכן שבבסיס השירה ההומרית נמצאים אירועים אמיתיים מתקופת הברונזה המאוחרת. הבעיה הייתה הראיות. העיר עצמה לא נמצאה, וגם לא היו עקבות למלחמה שעליה סיפר הומרוס.
דמותו של פריאמוס, לפחות בעולם האמנות, המשיכה לחיות. בשנת 1756 תיאר האמן תדאוש קונצה את מותו של המלך ביצירה “מות פריאמוס”. אולם בין ציור, שירה ומסורת לבין הוכחה ארכאולוגית פעורה הייתה תהום של ממש.
אל תוך המחלוקת הזאת נכנס אדם שלא השתייך לממסד הארכאולוגי. הוא לא הגיע אל טרויה מתוך מסלול אקדמי מסודר, ולא היה מצויד בהכשרה המקצועית שאנו מצפים מארכאולוג. הוא הגיע לשם אחרי חיים אחרים לגמרי, ובמידה רבה בזכות הון שהרוויח במסחר. שמו היה היינריך שלימאן.
מהמכולת אל העולם הגדול
שלימאן נולד בשנת 1822 בעיירה הגרמנית נויבוקוב, למשפחתו של כומר. בגרסה שאהב לספר על עצמו, מערכת היחסים שלו עם טרויה החלה כבר בילדות. לדבריו, הוא נשבה אז בקסמו של המחזור ההומרי ואף נשבע למצוא יום אחד את העיר האבודה.
זה סיפור מוצלח מאוד לביוגרפיה של האיש שבסופו של דבר חפר בהיסרליק. אלא שביוגרפים בני זמננו מתייחסים אליו בספקנות. לשלימאן הייתה נטייה ברורה להפוך את חייו שלו לסיפור רומנטי. ככל הנראה, כאשר כתב את האוטוביוגרפיה ואת מכתביו, הוא עשה זאת מתוך מחשבה שהם יפורסמו לאחר מותו. משום כך, סיפור השבועה הילדותית למצוא את טרויה נחשב ככל הנראה לתוספת מאוחרת, מיתוס אישי ששלימאן יצר בדיעבד.
המציאות של ילדותו הייתה פחות רומנטית. משפחת שלימאן הייתה ענייה, והיינריך נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר בחנות מכולת. משם נשאה אותו דרכו אל חברת המסחר “שרדר” באמסטרדם, ובהמשך לסנקט פטרבורג. אם כילד הוא אכן חלם על הומרוס, חייו הבוגרים החלו לא בארכאולוגיה אלא בעולם המסחר.
שם התבררו כישוריו. שלימאן היה סוחר מוכשר, רכש לעצמו מוניטין טוב בקרב הסוחרים והגיע לעמוד בראש הנציגות של “שרדר”. רוסיה הייתה גם המקום שבו התחתן לראשונה. אשתו הייתה יֶקָטֶרִינָה לִיזִ’ינָה, בתו של עורך דין מצליח. אבל מסחר לא היה הכישרון היחיד שלו.
האיש שדיבר ביותר מעשר שפות
שלימאן היה פוליגלוט יוצא דופן. הוא למד שפות מתוך ספרים ובשיחות עם מלחים וסוחרים זרים, ועד שהגיע לגיל מבוגר שלט באופן שוטף ביותר מעשר שפות. בין השפות שבהן שלט היו רוסית, אנגלית, צרפתית, טורקית ויוונית.
היכולת הזאת לא הייתה קישוט אינטלקטואלי בלבד. בשנים הבאות, כאשר ינסה לקדם חפירות בשטחי האימפריה העות’מאנית, כישוריו הלשוניים יסייעו לו פעם אחר פעם במשא ומתן עם השלטונות העות’מאניים.
עד גיל ארבעים כבר צבר שלימאן הון מן המסחר. בשלב הזה החליט למצוא שימוש חדש לכישרונותיו ולכספו. בשנת 1866 נרשם לאוניברסיטת פריז, ושם החל להתעניין ברצינות בשאלת קיומה של טרויה.
באותו זמן הלכו חייו האישיים בכיוון הפוך. יקטרינה סירבה לעזוב את רוסיה ולנסוע עמו, והנישואים למעשה התפרקו. האיש שהצליח לבנות לעצמו קריירה מסחרית, לצבור הון וללמוד שורה ארוכה של שפות עמד לפתוח פרק חדש, הפעם סביב שאלה שלא היה ברור כלל אם אפשר לענות עליה: היכן נמצאת טרויה, ואם בכלל נותר ממנה משהו שאפשר למצוא?
היכן מסתתרת טרויה?
באמצע המאה ה-19 כבר התקיימו כמה השערות באשר למיקומה האפשרי של העיר. חוקרים אחדים סברו שיש לחפש אותה באזור הכפר בונרבאשי. אחרים הציעו אזורים שונים לחלוטין באסיה הקטנה. טרויה עדיין לא הייתה נקודה מוסכמת על המפה.
מי שמילא תפקיד מכריע בהפניית החיפוש אל המקום הנכון לא היה שלימאן, אלא פְרֶנְק קַלְוֶורְט, קונסול בריטי ואמריקאי באימפריה העות’מאנית. קלווורט היה חובב עתיקות נלהב. במשך שנים השווה בין התיאורים של הומרוס ושל סטרבון לבין הנוף הממשי של טרואדה, אזור שהוא כיום חצי האי ביגה בטורקיה.
ההשוואה הובילה אותו למסקנה ברורה: את העיר יש לחפש בגבעת היסרליק. הייתה לכך גם משמעות מעשית מאוד מבחינתו, שכן חלק מן השטח היה שייך למשפחתו. בשנת 1865 החל קלווורט לבצע במקום חפירות קטנות. מה שלא היה לו הוא כסף מספיק כדי להפוך אותן למסע חפירות רחב היקף.
שלימאן, לעומת זאת, כבר היה אדם אמיד שחיפש יעד חדש להונו ולמרצו.
בשנת 1868 יצא למסע באיתקה, קורינתוס, מיקנה וטרואדה. במהלך המסע הכיר את קלווורט. חוקרים רואים בפגישה הזאת את הרגע שבו נולד למעשה “הארכאולוג היינריך שלימאן”. קלווורט כבר הצביע על היסרליק; שלימאן החליט להפוך את המקום למוקד של חפירה בקנה מידה גדול.
אלא שכסף, נחישות ויכולת לדבר בשפות רבות עדיין לא הפכו אותו לאיש אקדמיה.
דוקטור שלימאן מחפש לעצמו עבר ועתיד
לשלימאן לא היה שם מוכר בקהילה המדעית וגם לא תואר אקדמי. הוא פתר את הבעיה בדרכו. לאוניברסיטת רוסטוק שלח שני ספרים שכתב ובהם רשמי מסע, לצד האוטוביוגרפיה שלו, והצליח לקבל תואר דוקטור לפילוסופיה.
במקביל התחוללה סדרה נוספת של שינויים בחייו. שלימאן קיבל אזרחות אמריקאית, התגרש והחליט להתחתן מחדש. גם במקרה הזה, הבחירה לא הייתה אמורה להיות מקרית. אשתו החדשה, החליט, חייבת להיות יוונייה.
אולי יעניין אותך
לשם כך פנה אל מורהו לשעבר ליוונית וביקש ממנו למצוא עבורו מועמדת מתאימה. שלימאן אפילו הגדיר במדויק את הדרישות.
בסופו של דבר התחתן עם סוֹפִיָה אֶנְגַסְטְרוֹמֶנוּ, יוונייה צעירה שהייתה בת מחצית מגילו. שלימאן קיווה להפוך אותה גם לשותפה בחיפושיו. אפילו שמות ילדיהם ביטאו עד כמה חדר עולמו של הומרוס אל תוך חיי המשפחה: הם נקראו אנדרומכה ואגממנון, על שם גיבורי “האיליאדה”.
האובססיה הספרותית הפכה אפוא למערכת חיים שלמה. שלימאן לא הסתפק בקריאת הומרוס או בחיפוש אחר העיר. הוא עיצב סביב האפוס את הנרטיב של ילדותו, את יעדו הארכאולוגי, את בחירת אשתו ואפילו את שמות ילדיו. עכשיו נותר לו לעשות את הדבר החשוב ביותר: לפתוח את האדמה.
1870: החפירה מתחילה
באביב 1870 החל שלימאן לפעול. הוא לא המתין לקבלת אישור מן השלטונות העות’מאניים. הוא שכר פועלים והורה להם לחפור את התעלות הראשונות בגבעת היסרליק.
שרידים של חומת אבן שנחשפו במקום נתנו לו מושג על היקף העבודה הצפויה. אלא שבאותן שנים הארכאולוגיה עצמה עדיין הייתה מדע בהתהוות. רבים התייחסו לחפירות ארכאולוגיות באופן המזכיר חיפוש אחר אוצרות, ושלימאן הגיע אל האתר ללא הכשרה מקצועית בתחום. השילוב הזה עתיד היה לגבות מחיר כבד.
שלימאן ידע מה הוא רוצה למצוא. מבחינתו המטרה הייתה טרויה ההומרית. כל מה שלא התאים לחיפוש הזה היה עלול להפוך למכשול בדרך אליה. הוא חפר במהירות, לא תמיד בזהירות, ודילג על ממצאים מתקופות אחרות משום שלא היו העיר שחיפש.
כיום מזהים בתוך גבעת היסרליק תשע שכבות תרבותיות. שלימאן התעקש למצוא שכבה אחת בלבד: העיר מן המאות ה-13 וה-12 לפנה”ס. כדי להגיע אליה הורה לחפור דרך התל תעלה עצומה ברוחב של כ-40 מטרים. לימים היא קיבלה שם שהנציח לא רק את האדם שחפר אותה, אלא גם את המחיר ששילמה הארכאולוגיה על שיטותיו: “התעלה הגדולה של שלימאן”.
כשהמטרה מקדשת את האמצעים
העבודה התקדמה במהירות. אדמה הוצאה מן האתר כמעט בלי תיעוד מפורט. חומות אבן פורקו. מבנים מאוחרים יותר נהרסו משום שנחשבו חסרי עניין. שלימאן רצה להגיע אל טרויה של הומרוס, ומה שהפריד בינו לבינה נתפס לעיתים כחומר שיש לפנות.
מנקודת המבט של הארכאולוגיה המאוחרת יותר, זו הייתה טעות עצומה. למעשה, היא נחשבת לאחת הטעויות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. בניסיון להגיע לעיר שחיפש הרס שלימאן חלק ניכר מן השכבות התרבותיות המאוחרות יותר, שכבות שהיו בעלות ערך מדעי רב בפני עצמן.
האיש שהקדיש את עצמו להוכחת קיומו של עבר אבוד היה גם האיש שמחק חלקים ממנו. שלימאן לא ביקש להשמיד את ההיסטוריה של היסרליק. הוא פשוט היה ממוקד כל כך בהיסטוריה המסוימת שרצה למצוא, עד ששכבות אחרות של אותו מקום נדחקו מן הדרך.
החפירה התקדמה, ועם כל מטר של אדמה שפונה גדלה האפשרות ששלימאן אכן ימצא דבר מה יוצא דופן. במאי או ביוני 1873 זה קרה.
הזהב שהפך את שלימאן לאגדה
התגלית הגדולה ביותר של שלימאן התרחשה במאי-יוני 1873. אפילו התאריך המדויק אינו ודאי. בספרים וביומן שלו הוא מסר תאריכים שונים: פעם 31 במאי ופעם 17 ביוני.
במהלך החפירות התגלו תכשיטי זהב, כלי כסף, כלי נשק מנחושת וחפצי ערך נוספים. מבחינת שלימאן לא היה ספק באשר למשמעותם. הוא הכריז שמדובר באוצרותיו של פריאמוס, מלך טרויה. כך נולד “אוצר פריאמוס”.
בזיכרונותיו תיאר שלימאן את רגע הגילוי כמעט כסצנה מתוך סיפור הרפתקאות. לדבריו, הוא הבחין בנצנוץ של זהב בין האבנים. במקום לאפשר לחפירה להמשיך כרגיל, הוא שילח את הפועלים. לאחר מכן, סיפר, הוא ואשתו סופיה הוציאו בחשאי את האוצר ממקום החפירה.
הסיפור קיבל גם דימוי חזותי שיהפוך למפורסם. בעיתונות האירופית פורסם צילום של סופיה שלימאן כשהיא עונדת נזר זהב ומחרוזות מן האוצר. אלא שכבר בני דורו של שלימאן הבחינו בבעיות בסיפור. האם סופיה בכלל הייתה שם?
אחת הסתירות הבולטות נגעה דווקא לדמות שהעניקה לסיפור את הנופך הרומנטי ביותר. ביום שבו נמצא האוצר, סופיה ככל הנראה כלל לא הייתה באתר החפירות. היא שהתה באתונה.
אם כך, התיאור שבו בני הזוג מוציאים יחד את אוצרו של פריאמוס מהאדמה היה לכל הפחות בעייתי. הוא התאים היטב לאופן שבו שלימאן אהב לספר את חייו, אך פחות לעובדות הידועות על מקום הימצאה של אשתו. זו גם לא הייתה הבעיה היחידה.
האוצר עצמו היה שייך, מבחינה חוקית, למדינה העות’מאנית. חוקי האימפריה העות’מאנית קבעו שכל הממצאים שייכים למדינה. שלימאן, במקום למסור את האוצר, הבריח אותו בחשאי תחילה ליוון ולאחר מכן לגרמניה.
כאשר התברר לשלטונות העות’מאניים מה עשה, הם תבעו אותו. שלימאן נאלץ לשלם פיצוי גדול. רק לאחר תשלום הפיצוי הורשה להמשיך בחפירות.
אוצר של פריאמוס בלי פריאמוס
המחלוקת על הדרך שבה נמצא האוצר ועל הברחתו הייתה חמורה, אבל מבחינה ארכאולוגית חיכתה לשלימאן בעיה יסודית עוד יותר. הוא טעה בתיארוך.
שלימאן היה משוכנע שהעיר שחשף היא טרויה של תקופת פריאמוס, העיר שתוארה אצל הומרוס. בהמשך התברר שהשכבה שחפר הייתה עתיקה הרבה יותר.
גם “אוצר פריאמוס” לא היה אוצרו של פריאמוס. הממצאים תוארכו בקירוב לשנים 2500-2300 לפנה”ס, יותר מאלף שנה לפני מלחמת טרויה. שלימאן יצא לחפש את עירו של פריאמוס, חפר עמוק מדי אל עבר קדום בהרבה, ואז העניק לממצאים שמצא שם את שמו של המלך שחיפש.
ובכל זאת, הטעות לא הפכה את הממצא לחסר חשיבות. להפך. שלימאן מצא אחד מהאוצרות העשירים ביותר מתקופת הברונזה הקדומה. התגלית תרמה במידה ניכרת להבנת התרבות של העולם האגאי בתקופה שקדמה זמן רב לציוויליזציה המיקנית.
כך נוצר אחד הפרדוקסים הגדולים בסיפורו. שלימאן טעה במה שמצא, אך מה שמצא היה חשוב מאוד. הוא חיפש את פריאמוס וקיבל עולם קדום ממנו ביותר מאלף שנה.
האיש שהפך את טרויה לסנסציה
הידיעה על גילויה של טרויה חוללה סנסציה באירופה. שלימאן הפך במהירות לידוען בקנה מידה עולמי. הסוחר לשעבר, האיש שהתחיל את דרכו בחנות מכולת, עבר באמסטרדם ובסנקט פטרבורג, צבר הון, למד יותר מעשר שפות והחליט בגיל מבוגר יחסית להפנות את חייו אל העבר, הצליח להציב את היסרליק במרכז תשומת הלב העולמית.
חומר מעשיר לצפייה
סיפורו של היינריך שלימאן זכה גם לעיבוד דרמטי בהפקה הגרמנית “האוצר המסתורי של טרויה” (Der geheimnisvolle Schatz von Troja), המוכרת גם בשם הבינלאומי “The Hunt for Troy”. הסרט, שהופק לטלוויזיה בשני חלקים ויצא בשנת 2007, עוקב אחר שלימאן והחיפוש שהוביל אותו אל טרויה. את הסרט ביים דרור זהבי, במאי ישראלי שפיתח חלק ניכר מהקריירה שלו בגרמניה, ואת שלימאן מגלם השחקן היינו פרך, לצד מלאני דוטיי בתפקיד סופיה שלימאן. הסרט מציג גרסה דרמטית וסיפורית של חייו ושל המרדף אחר העיר ההומרית.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
David A. Traill, “Schliemann of Troy: Treasure and Deceit”, ספרו של חוקר העולם הקלאסי דייוויד א’ טרייל, שראה אור ב-1995, הוא ביוגרפיה ביקורתית של היינריך שלימאן. טרייל בחן מחדש אוסף גדול של מסמכי שלימאן באתונה, ובהם מכתבים ויומנים, והקדיש תשומת לב מיוחדת לפערים בין האופן שבו שלימאן הציג את חייו ואת תגליותיו לבין התיעוד שנותר אחריו. הספר עוסק בין היתר ב”אוצר פריאמוס” ובנטייתו של שלימאן לעצב את הביוגרפיה שלו ואת הישגיו כסיפור גדול מהחיים.
אם רוצים לפגוש את שלימאן לא דרך ביוגרף מאוחר אלא דרך כתביו שלו, “Ilios: The City and Country of the Trojans” מאת שלימאן עצמו הוא מקור מרכזי. הספר פורסם ב-1880 ומשתרע על כ-800 עמודים. שלימאן מתאר בו את המחקרים והתגליות שביצע באתר טרויה וברחבי הטרואדה בשנים 1871, 1872, 1873, 1878 ו-1879, והוא כולל גם אוטוביוגרפיה של המחבר. דווקא משום ששלימאן היה מספר נלהב של סיפור חייו, הקריאה בספר מעניינת בשתי רמות: כתיעוד של עבודתו וכדרך לראות כיצד הוא עצמו ביקש שהחיפוש אחר טרויה והאדם שעמד מאחוריו ייזכרו.
גישה ספרותית יותר מציע אירווינג סטון ברומן הביוגרפי “The Greek Treasure”, שראה אור ב-1975 ועוסק בהיינריך ובסופיה שלימאן. בניגוד למחקרו של טרייל או לכתביו של שלימאן עצמו, מדובר ביצירה בדיונית-היסטורית המבוססת על חייהם של בני הזוג ומעמידה את מערכת היחסים ביניהם ואת החיפוש אחר טרויה במרכז הסיפור. אך עבור קוראים המבקשים להמשיך מן הכתבה אל גרסה ספרותית רחבה של סיפורם של היינריך וסופיה, הוא מספק נקודת כניסה שונה לחלוטין אל אותה פרשה.
הסיפור של שלימאן מזכיר שלפעמים הדרך אל העבר מעניינת כמעט כמו מה שנמצא בסופה, ובמקרה שלו היא גם מעט מסוכנת יותר. אם הגעתם עד לתחתית התעלה, המשיכו לקרוא באתר ושתפו את הכתבה עם מי שחושב שארכאולוגיה היא רק אבק, אבנים ומברשות קטנות.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
