על השמנה ומיניות

על גברים שמעדיפים שמנות, או נשים שאוהבות גברים שמנים הספקנו לשמוע לא פעם, מה שפעם נחשב לטאבו הולך והופך לסוג של מיינסטרים, האם בצדק?

לעודף משקל או השמנת יתר יש השפעה ברורה על המיניות של אנשים בהיבטים שונים. זה יכול לכלול היבטים שליליים כמו סטיגמטיזציה שיכולה להוות מכשול להתפתחויות רומנטיות, הפרעות בתפקוד המיני וסיכוי מוגבר להתנהגות מינית מסוכנת. אבל יש גם היבטים חיוביים שמתבטאים בעיקר בתת־תרבות פטישיסטית, הידועה בכינוי פטישיזם או פטיש לשמנים. נושא שהולך ותופס תאוצה בעשורים האחרונים. אחת הסיבות להתרחבות התופעה היא למעשה העובדה שאחוז השמנים בעולם כיום גבוה יותר מאי פעם, יותר ממיליארד (!)

רקע

ככלל, השמנת יתר נצפתה לאורך כל ימי ההיסטוריה האנושית. תיאורים מוקדמים רבים של צורת האדם באמנות ובפיסול נראים שמנים. עם זאת, רק במאה ה־20 השמנת יתר הפכה לנפוצה, עד כדי כך שבשנת 1997, ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכיר רשמית בהשמנה כמגיפה עולמית והעריך כי השכיחות העולמית של השמנת יתר כמעט פי שלושה מאז 1975.

אף שהשמנת יתר מוגדרת לפי נתוני אינדקס מסת גוף (BMI) גדול או שווה ל-30 ק"ג/מ"ר ברור שיש נתונים נוספים לקחת בחשבון, אך אין עוררין שב־2013 האיגוד הרפואי האמריקאי סיווג אותה כמחלה, כאשר במדינות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), ילד אחד מכל חמישה סובל מעודף משקל או השמנה.

בעבר השמנת יתר נחשבה לבעיה רק ​​של מדינות בעלות הכנסה גבוהה, אך שיעורי ההשמנה עולים ברחבי העולם. כך בשנת 2014, ה־BMI הממוצע ב-128 מדינות היה מעל הסף לעודף משקל. בעולם, יש כיום יותר אנשים שסובלים מהשמנת יתר מאשר בתת משקל, מגמה שנצפתה בכל אזור בעולם מלבד חלקים מסוימים באפריקה שמדרום לסהרה ובאסיה. בשנת 2013, כ-2.1 מיליארד מבוגרים סבלו מעודף משקל, לעומת 857 מיליון ב-1980 ומבין המבוגרים הסובלים מעודף משקל, 31% סובלים מהשמנת יתר חולנית, כאשר עלייה בשיעורי ההשמנה נצפתה בעיקר במסגרות עירוניות.

מכיוון שניתן למדוד שומן בגוף במספר דרכים, הסטטיסטיקה על אפידמיולוגיה של השמנת יתר משתנות. אומנם BMI הוא המדד הבסיסי והנפוץ ביותר להשמנה, מדדים אחרים כוללים היקף מותניים, יחס מותניים לירכיים, עובי קפל עור ועוד. סטטיסטית, שיעור ההשמנה עולה עם הגיל לפחות עד גיל 50 או 60, אך גם הבדלים מבוססי מין ומגדר משפיעים על שכיחות ההשמנה. בעולם יש יותר נשים שמנות מאשר גברים, אבל המספרים משתנים בהתאם לאופן שבו נמדדת השמנת יתר באוכלוסיה.

סטיגמה

סטיגמה חברתית של השמנת יתר היא הטיה או התנהגויות מפלות המכוונות לאנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר בגלל משקלם ואחוז שומן גבוה בגוף. סטיגמות חברתיות כאלה יכולות להימשך כל החיים, כל עוד יש משקל עודף, החל מגיל צעיר ועד לבגרות.

מחקרים גם מצביעים כי מי שסובלים מעודף משקל והשמנת יתר חווים רמות גבוהות יותר של סטיגמה בהשוואה לאנשים אחרים. בנוסף, הם מתחתנים בתדירות נמוכה יותר, חווים פחות הזדמנויות לימודיות וקריירה ומרוויחים בממוצע הכנסה נמוכה יותר מאשר אנשים במשקל תקין. למרות שתמיכה ציבורית בנוגע לשירותים מיוחדים, זכויות אזרח וחוקים נגד אפליה במקום העבודה נגד אנשים שמנים זכתה לתמיכה לאורך השנים, אנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר עדיין חווים אפליה, שעשויה להיות בעלת השלכות מזיקות ביחס לבריאות פיזיולוגית ופסיכולוגית כאחד. בעיות אלו מתווספות מההשפעות הפיזיולוגיות השליליות המשמעותיות שכבר קשורות להשמנה, שחלקם הציעו שעשויות להיגרם ממתח מהסטיגמה החברתית של השמנת יתר ולא מההשמנה כשלעצמה.

היחס השלילי לשומן מתייחס להנחות קדומות המבוססות על היחס של אדם כבעל עודף משקל או השמנת יתר. יחס זה ידוע גם בשם "שיימינג כלפי שמנים" או "פאטפוביה" (fatphobia). ניתן למצוא נטיות שליליות נגד שמנים בהיבטים רבים של החברה ופעילים חברתיים נוהגים לצטט דוגמאות מתקשורת ההמונים והתרבות הפופולרית לתופעה זו.

אפליה נגד שמנים מובילה אנשים לשייך אנשים הסובלים מעודף משקל או השמנת יתר עם תכונות אישיות שליליות כגון "חסר כוח רצון", "עצלן", "גרגרן", "טיפש", "חסר יכולת" או "חסר מוטיבציה". חשיבה כזו אינה מוגבלת לאנשים שמנים קלינית. היא מקיפה גם את אלה שצורת גופם נמצאה כלא מקובלת בהשוואה לתפיסה של החברה המודרנית לגבי סוג הגוף האידיאלי (אם כי עדיין בטווח התקין של מדד מסת הגוף, BMI). נטיה כזו היא דבר נפוץ למדי בארצות הברית, למרות שרוב האמריקאים המבוגרים סובלים מעודף משקל. לפי Huffington Post, "שני שלישים מהמבוגרים האמריקאים סובלים מעודף משקל או השמנת יתר. עם זאת אנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר נתונים לאפליה מצד מעסיקים, אנשי מקצוע בתחום הבריאות ושותפים רומנטיים פוטנציאליים".

כך, כאשר נאמר לאדם הסובל מהשמנת יתר בגלל "אכילת יתר" ו"חוסר פעילות גופנית", נמצאה שישנה התייחסות שלילית מרומזת יותר בקרב משתתפי המחקר מאשר אלה שלא קיבלו יחס כזה. כאשר נאמר לקבוצה ש"הגנטיקה" אשמה, הם לא הפגינו נטיה מרומזת פחות לאחר ההסבר.

למעשה זו אינה תופעה תרבותית מערבית למהדרין. מקרים של יחס שלילי לשמנים היו במספר תרבויות. בנוסף, מחקר סביב בעיות מראה גופני, דימוי גוף ודעות קדומות נגד השמנת יתר מצביעות על כך שתחושות לגבי המראה של האדם עשויות לעורר השוואות גופניות שליליות עם אנשים שמנים על מנת לגרום לאדם להרגיש טוב יותר לגבי המראה הפיזי שלו עצמו.

יחסים

עבור רבים, הסטיגמה כלפי שמנים בדייטים נשארת גם לאחר ירידה במשקל, גם בשל חשש לעלות שוב במשקל. לפי פרופסור לפסיכולוגיה דיוויד סרוור, האמונה הרווחת היא שאנשים שמעולם לא סבלו מהשמנת יתר מסוגלים לשלוט טוב יותר במשקלם. אך זו רק דעה קדומה, כי ממחקרים אחרים עולה כי זוג רזה נוטה לעלות במשקל ביחסים.

איך זה מגיע לנושא המיניות? למצער, המצב הביא לכדי פטישיזציה של שמנים, כשנוצרו כמה אתרי היכרויות המיועדים אך ורק לאנשים שמנים, תופעה שהיא כצפוי נרחבת הרבה יותר בארצות הברית, מאשר בשאר מדינות העולם.

אולי יעניין אותך

ראשונה בעולם: חולת סוכרת מקבלת טיפול מוצלח בתאי גזע

על מגיפת הקורונה

בין שפע לתשוקה: למה יש שרואים בהשמנה משהו חיובי ומושך?

בעקבות חיסון קורונה: שדיה של אישה התנפחו לפי ארבעה מגודלם המקורי

מבחינה בריאותית, משקל גוף גדול יכול להוביל לעלייה בגלובולין והורמוני מין, מה שעלול לגרום לכשל טסטוסטרון. שבתורו יכול לגרום לירידה בחשק המיני. זה גם יכול להצר את כלי הדם, מה שמקשה על הגעה לפורקן. מה גם שתנוחות מסוימות יהיו קשות יותר לביצוע, אם אצל גברים השמנה עלול להוביל לבעיות זיקפה, נשים תחושנה פגיעה באיכות החיים המינית, עם חוסר הנאה כללי והערכה עצמית נמוכה ולדימוי עצמי שלילי.

אבל גם הצד השני של המטבע לא מקובל. תופעות כמו פטישיזם שמן (ו"פידריזם") תוארו כתת-תרבות מינית, פטיש מיני ואורח חיים, שמוציא מהפסים שיח משמעותי יותר על מיניות והשמנה. בתת התרבות הזו, המזון נתפס כאמצעי שליטה מכיוון שגבר בתת התרבות הזו נוטל חלק פעיל בהאכלתן של נשים ומחליט מה היא תאכל וכמה הגוף שלה ישתנה. בעוד שיש אנשים שמנים שעוסקים בשמחה בפטישיזם מסוג זה ומוצאים בו הגשמה עצמית. רבים אחרים חשים שפטישיזם כזה נופל עליהן ללא הסכמה. אך התפיסה שלפיה משיכה לשמנים היא בהכרח פטיש היא שגויה מהיסוד.

יחסים, מיניות ופטישיזם

התפיסה שלפיה משיכה לשמנים היא בהכרח פטיש היא שגויה מהיסוד. השאלה הישנה "האם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה?" עושה יותר מאשר רק להמחיש את נטייתו של אדם לפסימיות או לאופטימיות. היא מפנה את תשומת ליבנו לאפשרות שאותן תופעות בעולם האמיתי עשויות להתפרש בדרכים שונות לחלוטין, עם השלכות אמיתיות מאוד.

ניתן ליישם את הרעיון הזה על האופן שבו מין של שמנים ומין של רזים נתפסים בתודעה החברתית הרחבה. בעוד שפעולות מיניות, רומנטיות ו/או אינטימיות בין אנשים שבהם לפחות אדם אחד הוא שמן נחשבות פעמים רבות ללא אופייניות, חריגות, פטישיסטיות ואף פוגעניות (כפי שציינו חוקרים שונים), מפגשים כאלה בין אנשים בעלי גוף מתפקד ובריא (able-bodied) שהם רזים או בעלי משקל ממוצע, נחשבים לנורמליים ורצויים.

חוקרי תרבות טוענים כי הפער הזה – האופן שבו אנו מתייגים ומתייחסים למיניות של שמנים ושל רזים – לא מוצדק, מכיוון ששני התחומים דומים יותר מאשר שונים. לאור הדמיון ביניהם, עלינו להתייחס להיבטים דומים בשני התחומים באותה דרך, כלומר או כנורמליים או כפטישיסטיים, על בסיס קריטריונים רלוונטיים ולא על בסיס גודל הגוף. דעה קדומה נגד שמנים ופריבילגיית הרזון עומדות בבסיס הפער הזה בחברה המערבית המודרנית, וגורמות לנזק אישי וחברתי משמעותי הן לאנשים שמנים והן לאנשים רזים.

מין של שמנים – הנורמלי שעבר פטישיזציה

האנה בלאנק, בכותבה על כניסתה לתחום ההוצאה לאור של חומרים המקדמים דימוי גוף חיובי וחוקרים מיניות של שמנים, מדברת על הצורך במרחבים המכירים בחיוניות ובמגוון של המין של השמנים. לא בתיאורים פטישיסטיים ופורנוגרפיים של 'נשים גדולות ויפות' (BBW) המציעות את עצמן כאובייקט תשוקה, אלא ככאלה המשקפים את התשוקות והחוויות המיניות של אנשים שמנים עצמם.

אם יש 100 מיליון אנשים באמריקה המוגדרים כסובלים מהשמנת יתר, היא טוענת, הם מייצגים מערך שלם של מידות גוף והמון פעילות מינית.

עם זאת, נורמליות וביטוי מגוון שכזה לא מתוארים בדרך כלל בתקשורת הפופולרית, ואפילו לא במרבית המחקר האקדמי. במרבית המחקרים, התנהגויות מיניות של נשים שמנות לעולם אינן מוצגות כתוצאה של עצמאותן, אלא תמיד כתוצאה של החפצתן, ולעולם לא מוגדרות כבריאות.

הגבלה כזו נוצרת בשל מסרים גלויים וסמויים שמוטמעים בתודעה החברתית: "אנשים שמנים אינם מושכים", "מין של שמנים הוא פטיש", "שום אדם נורמלי לא יכול להימשך לאדם שמן". ייצוגים בתקשורת המיינסטרים מבססים אמונות אלו, למשל אחת הדמויות האהובות של שנות ה-90, 'מוניקה השמנה' מ"חברים", הוצגה כגרגרנית, מסורבלת, לא רצויה ונואשת למין. בסרט "הפנטזיה של הל", הבחור מתאהב ב"יופי הפנימי" של אישה שמנה, שמוצג על המסך על ידי בחורה בלונדינית ורזה, בעוד הסרט מריץ בדיחות שומן על חשבונה של הדמות האמיתית.

הפנמת האמונות הללו פוגעת באופן פעיל בהערכה העצמית ובעצמאות המינית של אנשים שמנים, כמו גם באלו שנמשכים אליהם. במחקר שנועד לחקור את הקשר בין דימוי גוף לבריאות מינית, חוקרים גילו כי נשים מלאות מתקשות להאמין שבני זוגן נמשכים אליהן בגלל משקלן. אחרות נשארות במערכות יחסים פוגעניות כי הן מאמינות שלא ימצאו אף אחד אחר. מצד שני, גברים רבים שמוצאים נשים שמנות כמושכות נשארים בארון המיני מכיוון שהתשוקה שלהם סובלת מסטיגמה. מחקרים מצביעים על כך שהם סופגים את אותה כמות של סטיגמה מהחברה, כאילו היו שמנים בעצמם.

התנגדות לסטיגמה: יצירת נרטיבים נגדיים

אימוץ "אידיאולוגיית קבלת המידות" משנה דרמטית לטובה את חיי המין והזוגיות של אנשים שמנים. סביבות כמו במת הבורלסק המודרנית מציעות מרחב שבו גופות שמנים נוצרים מחדש כסקסיים ורצויים. מכיוון שבורלסק הוא צורת ריקוד ארוטית, נשים שמנות על הבמה מסומנות כמיניות ללא עוררין. עם זאת, הגבול בין ביטוי נורמלי של מיניות שמנים לבין האמונה הנפוצה שמין של שמנים הוא פטישיסטי נותר מטושטש. קיים מתח מתמיד בין תחושת הכוח המשכרת שבהיותך סוכן מיני עצמאי, לבין הרצון להיות מבוקש בזכות יותר מסתם היותך אובייקט של פטיש (כמו באתרי היכרויות ספציפיים ל-BBW).

בניגוד לגוף השמן, הגוף הרזה מיוצר בתרבות כיפה, מושך מינית, מצליח ובהחלט מהווה את הנורמה. התרבות שלנו אובססיבית ליופי פיזי ולמין, ושניהם ממוקמים בגופות רזים. אולם, גם אנשים רזים מתמודדים עם החפצה מינית (בעיקר נשים), שמובילה לפירוק זהותן לחלקי גוף שמנותקים מאישיותן. מה שמעניין הוא שלמרות שהיבטים אלו של מיניות רזה מוכרים כפטישיסטיים וכהחפצה, מין של רזים עדיין נחשב בסופו של דבר ל"נורמלי".

הנורמליזציה של החפצה מינית בחברה הרזה יכולה לעמוד בניגוד מוחלט לגישות כלפי היבטים דומים אצל שמנים. פרופסורים הראו שתרבות ה"פידריזם" (Feederism) ותרבות הדיאטות הן תופעות דומות שמעוררות שיפוטים מנוגדים. בפידריזם הדגש החברתי הוא על התנהגויות שוליים וסטיגמה, בעוד שבהערכת תרבות הדיאטות, המיקוד הוא בהתנהגויות הנחשבות לנורמליות ובריאות, אף על פי ששתיהן עוסקות בשליטה קיצונית ושינוי של משקל הגוף (למעט הפרעות אכילה המוכרות קלינית). ההבדל בשיפוט הזה נטוע עמוק בפוביה משומן ובדעה קדומה.

בסופו של יום, גם מין רזה וגם מין שמן כוללים אנשים המעורבים בפעילות מינית, מערכות יחסים אינטימיות והסכמה. בשניהם יש מימד של החפצה פוטנציאלי, אך בפועל, החברה חוגגת את האחד ומטילה סטיגמה על השני. בניסיון להבהיר את התפיסה השגויה לפיה אהבה לנשים שמנות היא בהכרח פטיש.

כך המיניות של אנשים שמנים הולכת לאיבוד בצל הקיבעון המציצני של התקשורת המרכזית במה שמוצג כפריק שואו, כמו נשים (או אפילו גברים) שנהנות מזלילה ומתהליך ההשמנה שלהם בעוד שיש אחרות שפשוט מקבלות את גופן כמו שהוא. אבל כל אלה שאוהבים שמנות ונשים שאוהבות שמנים לא צריכים לראות באדם מעין אובייקט מיני. וכאן טמונה הבעייתיות. ממש כמו סבלן המתמשך של נשות מאוריטניה, שנאלצות לעבור האכלה בכפייה כדי להשמין לקראת חתונתן.

חשוב לזכור, שכל אלה לא צריכים להוביל לחשיבה שלילית. דימוי גוף חיובי הוא מבורך ומשמעותו האמיתית היא לא עידוד השמנה, אלא קבלת העצמי. כל מיני דוגמניות במידות גדולות או פשוט אושיות רשת שמנות סופגות עלבונות לא מוצדקים ולא משנה מה יגידו, יאשימו אותן בעידוד השמנה.

אך ההיפך הוא הנכון, לא ההשמנה או אפילו הרזון חשובים, אלא הידיעה שכל משקל הוא בסדר ופשוט תקבלו את עצמכם/ן כמו שאתם, אם בחרתם לרזות או להשמין זה שלכם, לאף אחד אין זכות לבקר אתכם על בחירתכם. וזו הנקודה החשובה באמת.