אירועי 1857 החלו כהתקוממות, אך מהר מאוד הפכו למלחמה עממית נגד האימפריאליזם הקולוניאלי ונודעו ברבות בשנים בשם ״המרד ההודי הגדול״ ומלחמת העצמאות הראשונה של הודו.

בערב יום ראשון, ה-10 במאי 1857, שכירי חרב מקומיים – סיפויים מרגימנט הרגלים ה-20 וה-11 של בנגל ומרגימנט הפרשים הקלים השלישי – פתחו במרד בבסיס הצבאי האסטרטגי במיראט. הם סירבו להישמע לקציניהם הבריטים ופתחו לעברם באש. המורדים פשטו על בתי המגורים (בונגלו) של האירופאים, שדדו אותם והעלו אותם באש, תוך שהם טובחים בתושביהם בדם קר. איש לא נותר בחיים. שאון הירי וצלילי חצוצרות המלחמה החרישים גברו על זעקות הכאב הנוראות והתחנונים הנואשים לרחמים.

המורדים נעלמו בחשיכת הלילה כשהם לוקחים עמם בני ערובה. פחות מיממה לאחר מכן, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-11 במאי, חצו הסיפויים את הגשרים מעל נהר היאמונה ופנו לעבר המצודה האדומה בדלהי. כשהם חמושים ברובים, אקדחים, סכינים וחרבות, הכניעו המורדים את ההתנגדות של חיל המצב שהוצב במצודה והרגו אנגלים רבים. בראש המרד התייצב הפאדישאה בהאדור שאה זאפאר השני, שליטה הישיש של השושלת המוגולית. דלהי, בירת האימפריה המקומית, נפלה. הסיפויים נחלו את ניצחונם הראשון.

עוד לפני שהמנהל הקולוניאלי הספיק לעמוד על היקף האסון, פרצו מרידות בצפון ובמרכז הודו. הייתה זו תחילתם של אירועים מחרידים שנמשכו ימים וחודשים ארוכים. לשלטונות הבריטיים התברר כי מתרחש כאן משהו גדול בהרבה מסתם מרד סיפויים – הוצב אתגר ישיר לאימפריאליזם הבריטי.

פרשת התרמילים

העילה למרד הייתה הבעיה הידועה לשמצה באמצעי התחזוקה של רובי ה"אנפילד" החדשים שנכנסו אז לשימוש. הגריז לשימון הרובה והחומר בו הוספגו תרמילי הנייר הכילו שומן מן החי. את קצה התרמיל (בו נמצא הקליע) היה צריך לנשוך בזמן טעינת הרובה (אבק השריפה נשפך מהתרמיל לקנה, התרמיל עצמו שימש כפקק, ומעליו נדחף הקליע במוט טעינה).

אולי יעניין אתכם גם

גיטה פוגאט: גברת הברזל של הודו ששינתה את עולם ההיאבקות

הודו וקנדה מאתחלות את היחסים בעסקת אנרגיה גרעינית

אחוות החונקים הסודית: פורעי החוק שהטילו אימה על הודו הקולוניאלית

סריניוָואסה רַמנוּג'אַן, ההודי שהקדים את המתמטיקה

פאי, רמנוג’אן והפיזיקה שמאחורי היקום

כיצד שינה גנדי את דרך המחאה הפוליטית?

הסיפויים, שביניהם היו הינדים ומוסלמים כאחד, נחרדו מהאפשרות של חילול דתי דרך מגע כזה עם שרידי בעלי חיים – פרות וחזירים. הסיבה, כפי שידוע, נעוצה בטאבו דתי: החזיר נחשב לחיה טמאה עבור המוסלמים, ואילו הפרה היא חיה קדושה עבור ההינדים, ואכילת בשרה היא חטא כבד.

הנהגת הצבא התעקשה על השימוש הן בדגם הרובה החדש והן בתרמילים המשומנים בשומן האסור, תוך התעלמות מחוסר שביעות הרצון הגוברת בקרב הסיפויים. כשנוכחו השלטונות בטעותם, כבר היה מאוחר מדי: הסיפוֹיים פירשו את החידוש כעלבון מכוון לרגשותיהם הדתיים. למרות שהפיקוד הקפיד לבנות את יחידות הסיפויים בהרכב דתי מעורב כדי למנוע קנוניה, האפקט היה הפוך. הסיפויים – הינדים ומוסלמים – שכחו את המחלוקות והתאחדו בהגנה על ה"דהרמה והקוראן".

ב-29 במרץ 1857, קרא הסיפויי מנגל פאנדי לחבריו לנשק בבארקפור (סמוך לכלכותה) להתקומם. הגנרל הירסי, מפקד צבא בנגל, רשם כי פאנדי, שהיה נתון להשפעת סמים, "התרוצץ תוך שהוא מניף מוסקט טעון" וצעק לסיפויים סביבו: "קומו! האירופאים כבר כאן! מדוע אינכם מוכנים עדיין? למען דתנו! בנשיכת התרמילים אנו הופכים לטמאים! סרבו להישמע!"

הקריאה למרד התפשטה במהירות הבזק ממחנה למחנה בכל צבא בנגל, וזכתה למענה נלהב כמעט בכל מקום. בספטמבר 1858 דיווחו השלטונות הבריטיים כי רק שבעה רגימנטים של צבא בנגל, המונים 7,796 סיפויים, נותרו נאמנים לכתר מתוך סך של 139 אלף לוחמים. למעלה מ-100 אלף איש הפנו את כוחם נגד האימפריה.

דלהי – יריית הפתיחה

לאחר נפילת המצודה האדומה בדלהי, הפנו הסיפויים את כידוניהם נגד כל מה שנתפס בעיניהם כסמל לשלטון הבריטי ולדיכוי הקולוניאלי. רכושם של ה"פירנגי" (זרים), הבנק של דלהי, בתי האירופאים בסביבה ומחנות הצבא הבריטי – כולם נתפסו ונשדדו. גם מעוז השלטון הבריטי, האוצר, נפל, והערכים שבו הועברו מיד לבהאדור שאה.

כדי לשבש את התקשורת, המורדים הרסו תחנות טלגרף ומסילות ברזל, ושחררו אסירים מבתי הכלא. גם רכוש הכנסייה הותקף: הסיפויים היו משוכנעים כי הבריטים זוממים לעקור את ההינדואיזם והאסלאם באמצעות הפצת הנצרות.

הדוגמה הבולטת ביותר להתקפות אלו היא סיפורה של כנסיית סנט ג'יימס בדלהי, שנבנתה ב-1837. המבנה עצמו כמעט לא ניזוק, אך כפי שדיווחו עדי ראייה, הוא "נבזז לחלוטין על ידי המון מטורף וצועק, שהוציא הכל, עד הכיסאות והספסלים, תוך לעג וצלצול בפעמוני הכנסייה לפני שהשליכו אותם מהצריח וחתכו את החבלים".

המורדים הרגו אירופאים ללא רחם. בדלהי נפוצו שמועות על כך שנשים אנגליות אולצו לצעוד בעירום ברחובות, נאנסו לעיני כל ושדיהן נכרתו, ללא רחם אפילו על ילדות קטנות. כמרים נוצרים לבנים הפיצו את המידע הזה באינטנסיביות, אך ראש מחלקת המודיעין, ויליאם מיור, כתב: "בסיפורים רבים על מעשי אכזריות ומרחץ דמים מופיעים סיפורי אונס, אשר לפי תצפיותיי והמידע שברשותי, אין להם הוכחות מספקות".

כאשר הבריטים החזירו לעצמם את השליטה על דלהי ודיכאו את המרד, כבר היה מאוחר מדי: ההתקוממות נתנה את הדחף למרד עממי רחב. מאות אלפי אנשים התקוממו בצפון ובמרכז הודו, כולל בלאקנאו, קאנפור, ג'אנסי ואזורים נוספים.

כרוזים ולחמניות

ראוי לציין כי לצורך הפצה רחבה של רעיונותיהם והבטחת תמיכה במרד, השתמשו הסיפויים בשיטות מעניינות ביותר. ב-30 במאי 1857 התמרד חיל המצב בלאקנאו. בדומה לדלהי ומיראט, המרד לווה בהצתת בתי מגורים, התקפות על קצינים ושוד. עם זאת, המפקד הבריטי הנרי לורנס הצליח להתבצר במתחם מוגן עם 1,700 איש.

ניסיונותיהם הראשונים של המורדים לפרוץ את הביצורים נכשלו. לאחר 90 ימי לחימה אבדו לבריטים למעלה מ-1,000 איש, אך הם לא ויתרו. ב-18 בנובמבר הגיע המפקד החדש סר קולין קמפבל עם תגבורת, והאנגלים שמרו על לאקנאו.

במהלך אירועים אלו החלו המורדים להפיץ כרוזים (פרוקלמציות). כפסיכולוגי שטח מיומנים, הם השתמשו בתכסיס מנצח: הם החליפו את השפה הרשמית של השלטון הישן – פרסית – בהינדוסטנית מדוברת. ב-25 באוגוסט 1857 פרסם מנהיג המורדים הנסיך פיירוז שאה תוכנית מפורטת לשינוי המנהל, המיסים והכספים. התוכנית הבטיחה סמכות מוחלטת ל"זמינדרים" (בעלי קרקעות) על אדמותיהם, זכויות סחר בלעדיות להודים, העלאת שכר לסיפויים, ומינוי הודים בלבד לשירות המדינה.

ככל שהבריטים התאוששו, נוצר צורך בגיוס חשאי אך יעיל. למטרה זו החלו להפיץ "צ'פאטי" (לחמניות שטוחות) ששימשו כקוד. שומר מכפר אחד הכין שני צ'פאטי והעביר אחד לשומר בכפר אחר עם הוראה לאפות עוד עשרה. כך הופץ האות למרד במהירות. טכניקה זו הייתה כה יעילה, שקולונל בריטי כתב מאוחר יותר: "קשה לתאר כמה מתוחכם היה מעטה הסודיות שעטף את הקנוניה כולה".

הסיפויים פושטים מדים

בליל ה-4 ביוני 1857 התמרדו הסיפויים בקאנפור. המורדים פשטו את מדיהם והתערבבו בקהל. בהשפעת המורדים, נאנה סאהיב, דמות פוליטית בעלת השפעה, התייצב בראשם. ב-25 ביוני הבטיח נאנה סאהיב לבריטים שהתבצרו בעיר מעבר בטוח אם ייכנעו.

אולם במהלך הפינוי לסירות החלו חילופי ירי. הסירות עלו באש והחל טבח שבו חוסלו כל הגברים. הנשים והילדים ששרדו נשלחו ל"ביבי-גהאר" (בית הנשים) בקאנפור. ב-15 ביולי, מתוך פחד מהצבא הבריטי המתקרב, ניתן הציווי להוציאם להורג. הסיפויים המקומיים סירבו, ולכן זומנו ארבעה קצבים מהשוק שרצחו את בני הערובה במאכלות.

הטבח בקאנפור עורר זעם נורא בקרב הבריטים והוביל למעשי נקם קשים.

הנסיכה – מנהיגה עממית

ב-5 ביוני 1857 פרץ המרד בנסיכות ג'אנסי תחת הנהגתה של הראני (נסיכה) לקשמי-באי. היא התגלתה כמנהיגה יוצאת דופן וזכתה לפופולריות אגדית. לקשמי-באי אימצה טקטיקה של "אדמה חרוכה" בתגובה לטרור המוני של הבריטים.

סר היו רוז, שהוביל את הכוחות הבריטיים נגדה, כתב בדוח הרשמי: "היא הייתה אישה, אך כמנהיגת מורדים הראתה עצמה כמפקדת האמיצה והמבריקה ביותר. הגבר האמיתי היחיד בקרב המורדים". ביוני 1858 נפלה לקשמי-באי בקרב.

למה פרצה המלחמה?

רבים מההיסטוריונים מסכימים כי תרמילי הנייר היו רק הניצוץ. הסיבות האמיתיות היו עמוקות בהרבה: תנאי שירות מחפירים, שכר זעום, ותחושת השפלה מתמדת תחת שלטון זר. בנוסף, חוקי הקרקע הבריטיים גרמו להתרוששות של בעלי קרקעות ואיכרים רבים, שנפלו לחובות כבדים.

גם תחושת האיום על הדת שיחקה תפקיד מרכזי. הפעילות המיסיונרית הנוצרית בחסות חברת הודו המזרחית עוררה חשד כבד. היסטוריונים הודים מכנים את האירועים "מלחמת העצמאות הראשונה של הודו", תוך הדגשת הגזענות והשחיתות של הממשל הבריטי.

תבוסה ודיכוי

היעדר תוכנית פוליטית משותפת ופיקוד מרכזי הובילו לתבוסה הבלתי נמנעת של המורדים. הכיבוש מחדש של דלהי ב-19 בספטמבר 1857 היה אכזרי במיוחד. לחיילים ניתן אישור לבזוז את העיר במשך שלושה ימים. אוצרות המוגולים נשדדו, ומבנים דתיים חוללו. העונשים היו מחרידים. כדי להרתיע את האוכלוסייה, קשרו הבריטים מורדים ללועי תותחים וירו בהם, או תלו אותם בהמוניהם. כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה.

המרד של 1857 זעזע את יסודות השלטון האימפריאלי. בעקבותיו פורקה חברת הודו המזרחית, והשלטון על הודו הועבר ישירות לכתר הבריטי. המלכה ויקטוריה הבטיחה לכבד את המנהגים והמסורות של הודו, אך הזרעים לחירות כבר נזרעו. עבור הודו, הייתה זו נקודת אל-חזור בדרך לעצמאות שתגיע כמעט מאה שנה מאוחר יותר.

מעוניינים לצלול עמוק יותר להיסטוריה המרתקת של אסיה? המשיכו לקרוא באתר שלנו על התמוטטות האימפריות הגדולות.