על שכירי החרב השווייצרים שהפילו דוכסים ושברו את המוניטין של עצמם

תארו לעצמכם שאתם יושבים לכם בהרים השווייצריים, משקיפים על פרות רגועות ונהנים מנוף אגמים פסטורלי עד שמישהו מציע לכם לצאת למסע הרפתקאות אלים מעבר לאלפים, תמורת שק זהב או שניים. נשמע כמו התחלה של בדיחה? אז זהו, שבשווייץ של ימי הביניים המאוחרים זה היה מקצוע של ממש: להיות שכיר חרב. ואם בדרך יצא לכם להביס כמה דוכסים, מלכים או אפילו להרוס את הקריירה של קרל מבורגונדיה, מה טוב.

סוף ימי הביניים הביא עמו שינויים גדולים לא רק בתחום הכלכלי והרוחני, אלא גם בחיי הצבא של אירופה. במיוחד בלטו השינויים הללו בשטחי האימפריה הרומית הקדושה, שם האצולה האבירית הייתה מהראשונות שהכירה בחולשתה מול חיל רגלים מאורגן, ואף החלה להשתמש בו בעצמה במאבק נגד שכנותיה.

אורחים לא קרואים בחגיגת האבירות

המאמר שלפנינו מוקדש בראש ובראשונה להתפתחות חיל הרגלים השווייצרי והגרמני השכיר, שעיצב את דמותו של כל המערך הצבאי במאות ה-16 וה-17. במהלך ימי הביניים, באזורי ההרים של שווייץ, ובעיקר בקנטונים הישנים שווייץ, אורי ואונטרוולדן, נוצרו קהילות בעלות חוקה צבאית, שהחזיקו בכל התכונות הצבאיות העיקריות: אומץ ונחישות של הלוחמים הבודדים, משמעת, ולכידות בלתי ניתנת לערעור. כבר בתחילת המאה ה-14 הם הוכיחו עצמם בקרבות השחרור, שבהם נלחמו למען ענייניהם שלהם: קרב מורגארטן (1315) וקרב זמפאך (1386), שניהם מול צבאות האבירים ההבסבורגיים. בין שני קרבות אלו התרחש גם קרב לאופן (1339), שבו השתתפו הקנטונים כשכירי חרב במאבק בין ברן לפרייבורג, אף שלא נגע להם כלל.

מאותה תקופה החל להתפתח נוהג השכירות בקרב השווייצרים. צעירים, ששעמום תקף אותם בהרי מולדתם, מכרו עצמם למדינות זרות לוחמות. העסקה הראשונה מסוג זה נכרתה בשנת 1373 עם ויסקונטי, דוכס מילאנו. הקנטונים שלחו לו 3000 שכירי חרב, שחוללו מהומות כה קשות באיטליה עד כי האפיפיור גרגוריוס ה-11 נאלץ לפנות בתוכחות נוקבות לקנטון שווייץ בעניין. מאמצע המאה ה-15 החלו השווייצרים להשתתף באופן פעיל במלחמות מצפון-מערב להרי האלפים. כאשר המלך לואי ה-11, מייסד המלוכה החדשה בצרפת, יצא למאבק מול הפיאודלים הגדולים ובמיוחד מול הוואסל החזק ביותר שלו – קרל, דוכס בורגונדיה – הוא ניסה לשכור את השווייצרים. בתחילה לא רצו בני ההרים להתגייס תחת דגלי המלך, אך בשמחה שירתו את הדוכס המורד. מכיוון שצעד זה הפר את האיסור הפורמלי על שירות שליטים זרים, חויבו שכירי החרב מברן לאחר חזרתם לשלם שלושה מטבעות זהב משכרם לצורך בניית כנסיית סנט וינסנט ואף לבלות שמונה ימים בכלא.

עם זאת, לאחר כמה שנות משא ומתן, הצליח לואי לאסוף תחת דגליו לא רק את בני ברן אלא את כל שמונת הקנטונים של הברית. דוכס בורגונדיה, שראה כי הפסיד את האפשרות לשכור את בני ההרים לצבאו, ביקש לנקום ויצא למלחמה בברן (מכמה סיבות, ובהן סכסוך ישן בין ברן לוואסלים הבורגונדיים בדמות סבויה ודוכסויות סמוכות). בסופו של דבר, בקרב ליד מצודת נאנסי בראשית 1477, מצא דוכס בורגונדיה את מותו בידיהם של השווייצרים.

לאחר סיום מלחמות בורגונדיה נותרו חברי הברית השווייצרית שכירי חרב, שמכרו עצמם למדינות שונות, בלא כל קשר לאינטרסים של ארצם, אלא לפי התמורה המשתלמת ביותר. לעיתים קרובות מכרו עצמם אף לשני הצדדים היריבים, עד כדי כך שבקרבות נאלצו להילחם אלה באלה. בראשית המאה ה-16 הפכו השווייצרים לכוח מאיים, אך כזה שנמשך תמיד למקום שבו הובטחו להם כספים רבים יותר. הודות לשיתוף פעולה עם צרפת, הפכה צפון איטליה לבסיס שלהם.

הדוקטרינה הצבאית של השווייצרים

הטקטיקה וההתנהגות של השווייצרים בשדה הקרב נגזרו מאורח חייהם ההררי: השדות והאחו דרשו עיבוד מתמיד, ולכן הגברים שהיו מסוגלים לשאת נשק יכלו לעזוב את אדמתם רק לזמן קצר והיו חייבים לקצר ככל האפשר את "עבודת הדמים" שלשמה נשכרו. לפזר את האבירים ומשרתי הפיאודלים באמצעות מכה אדירה של טור ריבועי עדיין לא היה מספיק; היה צורך לשלול מהם את האפשרות להתארגן מחדש. האמצעי היחיד לכך היה – המוות. לכן נאסר על השווייצרים בתכלית האיסור לקחת שבויים; כל מה שנפל לידיהם – הושמד. ומכיוון שהם, כשכירי חרב מובהקים, חשבו רק על ביזה, הם נדרשו להישבע לפני הקרב כי לא יבזזו עד שהקרב יסתיים.

אימת המוות שהטילו שכירי החרב השווייצרים הייתה אחת הסיבות המרכזיות לניצחונות המתמשכים.

סוף הניצחונות המזהירים

אולם לכל מסע ניצחונות מגיע קץ. בשנת 1522, בקרב בּיקוֹקָה, ספגו השווייצרים את תבוסתם המוחלטת הראשונה – כזו שלא ניתן היה לפצות עליה בניצחון חדש. משמעת הברזל של השווייצרים נחלשה עם כל יציאה מוצלחת מעבר להרי מולדתם. סכומי העתק שקיבל אפילו לוחם רגלים פשוט, פיקינר, הרגילו אותו להימנע מסיכון עצמי מיותר. מחלוקות על גובה השכר בין חיילים רגילים לבין שכירי חרב מועדפים, שקיבלו שכר כפול ואף לעיתים פי עשרה, יצרו מחלוקות פנימיות.

ובראש ובראשונה – המעצמות הגדולות, אוסטריה, צרפת וספרד, נאלצו להקים צבאות משלהן. אם השווייצרים נמכרו לכל דורש – והם אף החליפו קונים מדי שנה – הרי שלא ניתן היה להותיר את המדינות האחרות חסרות מגן. כך נוצרו חיל הרגלים הצרפתי, הגרמני והספרדי, שנבנו על פי הדגם השווייצרי והשווייצרים עצמם היו למוריהם. בכך למעשה חפרו את קבר מונופול הצבא שלהם.

נוסף לכך התעוררה סתירה נוספת: חיל הרגלים החדש, שהיה קל להביס וקשה להשלימו במקרה של אבדות, לא השתווה בתחילה לעוצמת המכה של הטורים השווייצריים ולא היה ראוי לאסטרטגיה של השמדה כוללת. עובדה זו אילצה את מצביאי התקופה להעדיף אסטרטגיה של התשה.

דוגמה מובהקת: קרב ביקוקה

השינויים הללו באו לידי ביטוי ברור בקרב ביקוקה. במאבק הגדול בין קרל החמישי לפרנסואה הראשון על השליטה בלומברדיה ניצבו זה מול זה שני צבאות. צבאו של קרל הונהג בידי הגנרל האיטלקי פרוספרו קולונה, וכלל 19,000 חיילי רגלים ספרדים בהנהגת המרקיז דה פסקארה והלאנדסקנכט הגרמנים בהנהגת גיאורג פון פרוינדסברג, שהיו שכירי החרב הגרמנים. הצבא הצרפתי בפיקודו של המרשל לוטרק היה עדיף בהרבה, ומנה 32,000 איש – מחציתם צרפתים, ונציאנים ואחרים, ומחציתם שווייצרים, שחולקו לשני טורים: האחד בפיקודו של אלברכט פון שטיין מברן, והשני בראשות ארנולד פון וינקלריד מאונטרוולדן. קולונה ולוטרק ניהלו את המלחמה לפי עקרונות ההתשה. לוטרק עורר בכך תרעומת עזה בקרב השווייצרים, שדרשו למוטט את האויב במכה מכרעת, בעוד שהוא ביקש לשתקו במלחמת תמרונים איטית. תוכנית הקרב הייתה ברורה: 16,000 שווייצרים היו אמורים להעסיק את האויב מלפנים, בעוד 16,000 ונציאנים וצרפתים יאגפו אותם. רק לאחר תחילת הקרב באגף, היו השווייצרים אמורים לפתוח בהסתערות.

אך השווייצרים סיכלו את התוכנית. ברוח מרדנית, בעת הפריסה, צעקו: "קדימה, אצילים, גמלאים, שקי כסף! שאלה שמקבלים שכר כפול יעמדו בראש ולא יסתתרו בעורף". הם הסתערו מוקדם מדי, ספגו אבדות כבדות בעת חציית החפירים ובעלייתם על הסוללות נתקלו ביער צפוף של חניתות גרמניות ובאש עזה של קלעים ספרדים. במצב נואש זה נלחמו השווייצרים באומץ אך ללא הצלחה. בבהלה הגדולה הוטלו אל החפירים, ו-3000 מהם נפלו חללים, נוסף על הפצועים. פרוספרו קולונה לא העז לרדוף אחריהם כי לא רצה לקלקל את ניצחון הבכורה של שכירי החרב הגרמנים על מוריהם הבלתי מנוצחים עד אז. מאחר שכבר לא היה ממה לחשוש מהם ולא נותר כסף בצבא הצרפתי, שבו השווייצרים לבתיהם. לוטרק נאלץ לסגת מעבר להרי האלפים והמערכה אבדה למלך צרפת.

אף שקרב ביקוקה לא שם קץ לשכירי החרב השווייצרים, הרי שגדולתם הצבאית באירופה דעכה במידה ניכרת. היה ברור לכל שהתבוסה הקרב לא נגרם בשל מקריות, עודף אומץ או עליונות מספרית של האויב, אלא בשל שיתוק מוחלט של מה שהיה בעבר מקור כוחם הבלתי מנוצח של השווייצרים – המשמעת.

סיפורם של שכירי החרב השווייצרים הוא סיפור על עלייה ונפילה. מתוך קהילות קטנות בהרים צמח חיל רגלים ששינה את פני הצבאות של אירופה, ניצח בשדות הקרב ונחשב כמעט בלתי מנוצח. אך ככל שהניצחונות התרבו כך גם פחתה המשמעת, והכסף החל לדבר חזק יותר מהחרב. קרב ביקוקה סימן את תחילת שקיעתם והמעצמות האירופיות למדו לבנות צבאות משלהן על בסיס הדגם השווייצרי. השווייצרים אמנם נותרו סמל לנחישות, אך במידה רבה חפרו בעצמם את קבר המונופול הצבאי שלהם.