ב-23 בפברואר 1945 צילם ג'ו רוזנטל, צלם סוכנות הידיעות אסושייטד פרס, את אחד התצלומים המזוהים ביותר עם מלחמת העולם השנייה: שישה נחתים אמריקאים מניפים את דגל ארצות הברית מעל האי היפני איוו ג'ימה, שהיה באותם ימים זירה של קרב עקוב מדם.
אלא שהתמונה המפורסמת אינה מתעדת את הנפת הדגל הראשונה באותו יום. רוזנטל גם לא היה הצלם היחיד שנכח על הר סוריבאצ'י. למעשה, מאחורי הרגע שהפך לאחד הסמלים הגדולים של המלחמה מסתתר סיפור מורכב יותר, הכולל שני דגלים, כמה צלמים, רגע של תזמון כמעט בלתי אפשרי וגם שמועה עיקשת שליוותה את רוזנטל במשך עשרות שנים. יש הרואים בתצלום את אחד מתצלומי העיתונות המפורסמים והמושלמים ביותר מבחינת הקומפוזיציה שנוצרה אי פעם.
התמונה עוררה התרגשות עצומה בארצות הברית. במונחים של 1945, היא הפכה לתופעה שהתפשטה במהירות יוצאת דופן. היא עוררה תקווה שהכוחות היפניים יובסו בקרוב ושהמלחמה מתקרבת לסיומה, ואף סייעה לעודד מיליוני אמריקאים לרכוש איגרות מלחמה שנועדו לסייע במימון המאמץ המלחמתי. כוחו של התצלום היה כה גדול עד שהוא הפך בעצמו לחלק מהמאמץ האמריקאי במלחמה.
אבל רוזנטל היה רק אחד מכמה אנשי צילום שנמצאו באותו יום על הר סוריבאצ'י. התצלומים והסרטים שצילמו האחרים מאפשרים לשחזר את הסיפור המלא שמאחורי התמונה המפורסמת, ובין היתר להבין כיצד נולדו הטענות שלפיהן התצלום שזיכה את רוזנטל בפרס פוליצר היה מבוים.
האל ביואל, לשעבר עורך הצילום הראשי של אסושייטד פרס, הכיר את רוזנטל וסיפר כי אחד הדברים שהפתיעו אותו יותר מכול היה העובדה שגם עשרות שנים לאחר האירוע עדיין היו אנשים שהאמינו שהתצלום הועמד ובוים.
"הנה זה עולה!"
ב-23 בפברואר 1945 שהה רוזנטל באיוו ג'ימה במסגרת עבודתו כצלם שסיקר את הקרב. הוא שמע שקבוצת נחתים עושה את דרכה במעלה ההר, והחליט לטפס בעקבותיהם כדי לראות מה מתרחש בפסגה.
אלא שסמל לואיס לאורי, צלם של חיל הנחתים שעבד עבור כתב העת "לת'רנק", כבר הקדים אותו. לאורי הגיע לפסגה וצילם את הנחתים כשהם מניפים בגאווה את דגל ארצות הברית.
מראה הדגל האמריקאי המתנוסס בראש ההר עורר תגובה מיידית בסביבה. למרחקים נשמעו שריקות, יריות וקולות חגיגה. הרעש עורר חילופי אש עם חיילים יפנים שהיו בקרבת הפסגה. לאורי זינק לתפוס מחסה ונפל מגובה של כ-15 מטרים. המצלמה שלו התרסקה.
לאורי החליט לרדת מן ההר כדי להשיג ציוד חדש. בדרכו למטה פגש את רוזנטל, שהיה בדרכו למעלה יחד עם שני נחתים נוספים: טוראי ראשון בוב קמפבל, שהיה אף הוא צלם, וסמל ויליאם גנאוסט, צלם קולנוע.
לדברי ביואל, לאורי הודיע להם שהם איחרו משום שכבר הונף דגל בפסגה. עם זאת, הוא המליץ לרוזנטל להמשיך בטיפוס כדי לראות את הנוף המרשים שנשקף מן המקום.
ככל שרוזנטל התקרב לפסגה החל הדגל להיראות לעיניו. הוא עצר לרגע והוצף ברגש לנוכח המחיר שנדרש כדי להציב אותו שם. הוא חשב על הקרבות הקשים ועל הנחתים שנהרגו במהלך ההשתלטות על ההר.
כאשר רוזנטל, קמפבל וגנאוסט הגיעו לפסגה, הם הבחינו בקבוצת נחתים המחזיקה דגל נוסף. הנחתים הסבירו שקיבלו הוראה להחליף את הדגל הראשון בדגל גדול יותר, כדי שאפשר יהיה לראותו בבירור גם מן האזורים הנמוכים יותר של האי. לפתע הבין רוזנטל שניתנה לו הזדמנות נוספת לתעד רגע חשוב בפסגה.
חשוב לזכור כיצד פעלה אז עבודת הצילום. לא היו מצלמות דיגיטליות, צילום רציף מהיר או אפשרות לבדוק מיד אם התמונה הצליחה. הצלמים צילמו תמונה אחת בכל פעם, ולעיתים הייתה להם הזדמנות יחידה ללכוד את הרגע הנכון.
רוזנטל נדרש להחליט במהירות אם לצלם את שני הדגלים בו-זמנית, כאשר הראשון מורד והשני מונף, או להתמקד בהנפת הדגל השני. הוא בחר באפשרות השנייה והבחירה הזאת שינתה הכול.
ביואל הדגיש שהתצלום לא בוים. לדבריו, רוזנטל פעל כפי שפועל צלם מנוסה ומוכשר: הוא צפה את הרגע שבו הפעולה תגיע לשיאה והצליח ללכוד אותו בדיוק בזמן. בזמן שהצלמים התמקמו לקראת הצילום, שאל גנאוסט את רוזנטל אם הוא מפריע לו. רוזנטל הסתובב אליו, ואז הבחין גנאוסט שהדגל מתחיל להתרומם וקרא את תשומת לבו לכך.
הדגל עלה.
רוזנטל הספיק להרים את המצלמה אל עינו וללחוץ על התריס וכך נלכד רגע אמיתי לחלוטין, שהפך בתוך זמן קצר לדימוי היסטורי.
אולי יעניין אותך
תצלום כמעט מושלם
התזמון היה קריטי. אילו רוזנטל היה מצלם רגע מוקדם יותר, הדגל היה נמוך מדי. אילו היה ממתין שנייה נוספת, מוט הדגל כבר היה מזדקף והתמונה הייתה מאבדת את הקו האלכסוני החזק שהפך לאחד המרכיבים הבולטים בקומפוזיציה שלה.
גם שאר מרכיבי התצלום הסתדרו באופן יוצא דופן. מוט הדגל יוצר קו אלכסוני חזק; הדגל עצמו מתנופף ברוח; הנחתים היוצרים יחד צורה המזכירה פירמידה נראים כגוף אחד הדוחף את המוט כלפי מעלה. אף שכל אחד מהחיילים הוא אדם נפרד, בתצלום הם כמעט מתמזגים לדמות קולקטיבית אחת.
גם הרקע הריק תורם לעוצמת התמונה משום שאין בו כמעט דבר שמסיח את הדעת מן הפעולה המרכזית. האור היה רך ומסונן. שכבה דקה מאוד של עננים ריככה את אור השמש, כך שהצללים לא נעשו קשים מדי ובכל זאת נשמרו פרטים בתוך האזורים הכהים של המדים ושל הדגל.
באותו שבריר שנייה התחברו יחד האור, הצללים, הרוח, תנועת הנחתים והתזמון של רוזנטל. ביואל הסתייג מן המילה "תאונה" והעדיף לתאר זאת כצירוף מקרים מוצלח במיוחד.
ומה באשר לתצלום של לאורי, שתיעד את הדגל הראשון?
מבחינה תיעודית הוא עשה את עבודתו היטב. בתמונה נראה נחת בחזית כשהוא מחזיק רובה, וברקע נראה הדגל הראשון מתנופף ברוח. אלא שלדברי ביואל, זו פשוט לא הייתה תמונה בלתי נשכחת. לא היה בה אותו מסר חזותי עוצמתי ולא אותה איכות צילומית שהיו בתמונה של רוזנטל.
מבחינתו, ההבדל בין השתיים היה עצום, כמעט כמו ההבדל בין יהלומים לזכוכית.
השמועה שהתצלום בוים
התצלום של רוזנטל הצליח לגלם עבור רבים את גבורתם של הלוחמים במלחמת העולם השנייה. הוא תיעד רגע בתוך קרב אכזרי, אך באותו זמן נדמה היה שהוא מצביע קדימה, לעבר ניצחון אפשרי וסיומה של המלחמה. דווקא משום שהתמונה הייתה מוצלחת כל כך, החלו להישמע טענות שרוזנטל ביים אותה. זו הייתה שמועה חסרת בסיס, אך היא רדפה אותו במשך חלק ניכר מחייו.
לשמועה היה מקור מבלבל במיוחד: רוזנטל אכן ביים תצלום על פסגת הר סוריבאצ'י.
אלא שלא היה זה התצלום המפורסם. לאחר הנפת הדגל צילם רוזנטל תמונה אחרת שבה נחתים הצטלמו מול הדגל כשהם מניפים באוויר את קסדותיהם ואת רוביהם בתנוחת ניצחון. התמונה הזאת נודעה כתצלום ה"גונג הו" של רוזנטל מאיוו ג'ימה.
עוד לפני שרוזנטל עצמו ראה את התמונות שצילם, סרט הצילום נשלח במטוס לגואם, שם פותח ונערך. התצלום המפורסם הועבר באמצעות רדיופקס לסן פרנסיסקו ומשם הופץ לעיתונים ברחבי ארצות הברית והעולם.
כאשר לאורי ראה את התצלום של רוזנטל, הוא כעס. הוא החמיץ את הנפת הדגל השני ולכן לא ידע מה בדיוק התרחש לאחר שעזב את הפסגה. מבחינתו, התמונה של רוזנטל הופיעה בעמודים הראשיים של כמעט כל עיתון בארצות הברית, בעוד שהתמונה שלו כמעט לא זכתה לתשומת לב.
לאורי העלה את הטענה שתצלומו של רוזנטל בוים. הבלבול החמיר בעקבות שאלה שהופנתה לרוזנטל עצמו. מישהו שאל אותו אם הוא ביים את התמונה, ורוזנטל, שסבר כי השאלה מתייחסת לתצלום הקבוצתי המבויים שצילם לאחר ההנפה, השיב בחיוב.
כעבור דקות הבין על איזו תמונה נשאל וניסה מיד לתקן את הטעות. אבל היה מאוחר מדי.
כפי שביואל ניסח זאת, תיקון כמעט לעולם אינו מצליח להשיג את הטעות שכבר התפשטה. במשך שנים נאלץ רוזנטל להגן על עצמו מפני הטענה שהתמונה המפורסמת הייתה מזויפת או מבוימת.
אלא שהיה גם תיעוד נוסף מן האירוע. גנאוסט, צלם הקולנוע של חיל הנחתים, צילם את הנפת הדגל במצלמת קולנוע. הסרט שצילם סייע להוכיח שהתצלום של רוזנטל היה אותנטי ושההנפה לא בוימה עבור המצלמות. גנאוסט עצמו לא זכה לחזור מן הקרב. הוא נהרג באיוו ג'ימה ב-4 במרץ 1945, תשעה ימים לאחר צילום התמונה המפורסמת.
בסופו של דבר נדרשה פגישה מיוחדת בוושינגטון בין אנשי צבא לבין עורכים ממגזין "לייף" ומאסושייטד פרס כדי להכריע במחלוקת. המסקנה הייתה חד-משמעית: התצלום לא בוים. זו הייתה תמונת עיתונות אותנטית שתיעדה את הנפת הדגל השני.
מסמל של רגע לסמל של חיל הנחתים האמריקאי
שנים לאחר מכן יישבו רוזנטל ולאורי את המחלוקת ביניהם. במהלך אירוע של חיל הנחתים באזור הקרוליינות הם נפגשו מחדש בחדר מלון וחלקו בקבוק בורבון. לאחר מכן הכיר לאורי בכך שהתמונה של רוזנטל לא הייתה מבוימת. השניים נותרו חברים, ורוזנטל אף השתתף בהלווייתו של לאורי.
רוזנטל מת בשנת 2006 בגיל 94. גם בשנותיו האחרונות, כך סיפר ביואל, הוא עדיין התקשה להשתחרר מן התסכול שגרמו לו הטענות החוזרות ונשנות בדבר אמינות התמונה. גם זהותם של הנחתים הנראים בתצלום עוררה מחלוקות לאורך השנים. לפחות שניים מהאנשים שבתמונה זוהו בעבר באופן שגוי.
אף על פי כן, מקומו של התצלום בתרבות האמריקאית כבר התקבע. הוא הפך לסמל בלתי רשמי של חיל הנחתים ושל המלחמה באוקיינוס השקט. הדימוי שיצר רוזנטל שימש בסיס לאנדרטה המפורסמת של חיל הנחתים בארלינגטון שבווירג'יניה; סרטים הוליוודיים עסקו בהנפת הדגל; שירות הדואר האמריקאי הנציח את התמונה על בול; ואפילו צורתו של המוזיאון הלאומי של חיל הנחתים בטריאנגל שבווירג'יניה הושפעה מן הקווים החזותיים של התצלום.
בסופו של דבר, למרות המחלוקת שרדפה אותו, רוזנטל היה מרוצה מכך שהתמונה שצילם הפכה לסמל של אומץ לבם והקרבתם של האנשים שאותם נהג לכנות "הנחתים שלי".
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
