תאמל״ק לי
ה"נוביק", שנכנסה לשירות בשנת 1913, הפכה למשך זמן מה למודל לחיקוי עבור בוני ספינות ברחבי העולם.
בתולדות בניית הספינות הצבאיות לא היו הרבה ספינות שניתן לכנותן "פריצות דרך". אם מדברים רק על המאה ה-20, עולות מיד בזיכרון אוניות המערכה "דרדנוט" ו"יאמטו", הסיירות "אינווינסיבל" ו"הוד", נושאות המטוסים "פיוריוס" ו"אנטרפרייז", וכן… המשחתת הרוסית "נוביק". ספינה קטנה זו, שהדהימה את בני דורה, שירתה במשך כמעט 30 שנה עד לטביעתה בראשית מלחמת העולם השנייה. שרידי המשחתת האגדית התגלו על קרקעית הים הבלטי רק במאה ה-21.
נשקם של החלשים
במחצית השנייה של המאה ה-19, המעצמות הגדולות בעולם נקלעו למרוץ חימוש טכנולוגי — הראשון בהיסטוריה העולמית. בריטניה, צרפת, רוסיה, ארה"ב, גרמניה, איטליה ואוסטרו-הונגריה החלו לבנות בכמויות גדולות אוניות מערכה משוריינות, משופעות בקנים של תותחים בעלי קליבר גדול. החזקה באוניות משוריינות, לפי מחשבת האסטרטגים של אז, העניקה את היכולת לבסס שליטה על נתיבי הים. עם זאת, התפתחות המדע והטכנולוגיה הצבאית היא תמיד דואליסטית: בזמן שמתכננים מסוימים יוצרים משהו מסורבל ויקר, אחרים ממציאים דרכים זולות ומעשיות לנטרלו.
הפתרון נגד המשוריינות נמצא די מהר. בשנת 1866, המהנדס האנגלי רוברט וייטהד, שעבד עבור ממשלת אוסטרו-הונגריה, הציג מוקש צף דמוי סיגר עם מנוע פנאומטי, מצויד בכמות חומר נפץ כזו שתוכל להטביע גם את כלי השיט הגדול ביותר.
לחידוש קראו "טורפדו"ֿ, על שם משפחת דגי החשמל (בלטינית: Torpedinidae). מהר מאוד גילו ציי המדינות השונות עניין בטורפדות: תחילה רכשו אותם מוייטהד, ואחר כך החלו לייצרם במדינות נוספות. השימוש המוצלח הראשון בנשק החדש התרחש במהלך המלחמה הטורקית-רוסית (1877–1878): ב-13 בינואר 1878, סירות הקיטור "צ'סמה" ו"סינופ", שהורדו מסיפון אוניית הקיטור "הדוכס הגדול קונסטנטין", השמידו בנמל בטומי באמצעות שתי פגיעות של טורפדות וייטהד את ספינת התותחים "אינטיבאך".
הצלחה זו עוררה התרגשות קדחתנית אצל רבים. מדינות שונות, כולל אלו שלא יכלו להרשות לעצמן אוניות מערכה, החלו להצטייד בכלי שיט קטנים שנועדו לשגר טורפדות לעבר ספינות האויב. קונספט זה כלל חימוש ארטילרי צנוע והעדר שריון, שפוצו על ידי מהירות גבוהה שאפשרה להנחית מכה מהירה ומפתיעה.
וכך, במקביל ל"מרוץ המשוריינות", שמשתתפיו התאמצו לבנות את ספינת המלחמה החמושה והמוגנת ביותר, החל גם מרוץ ספינות הטורפדו — ליצירת הספינה המהירה ביותר. ספינות הטורפדו כונו "נשקם של החלשים", כיוון שהן העניקו למדינות קטנות ועניות אפשרות להשוות את הסיכויים מול המעצמות הימיות הגדולות.
ספינות הטורפדו הראשונות, שנבנו בשנות ה-80 של המאה ה-19, פיתחו מהירות של 15–19 קשר (27–35 קמ"ש). עם זאת, הקידמה לא קפאה על שמריה — המתכננים יצרו מערכות הנעת קיטור חזקות יותר ויותר, והתנסו בשאיפה להקל ככל האפשר על משקל הספינות. בשנת 1892, ספינת הטורפדו הצרפתית מס' 149 הגיעה בניסויים למהירות של 24.6 קשר (45.56 קמ"ש), והספינות "לנסייה" ו"שבלייה" שנבנו שנה לאחר מכן פיתחו כ-26 ו-27 קשר (48.15 ו-50 קמ"ש) בהתאמה.
בשנת 1893, במספנה של החברה שהייתה שייכת לבונה הספינות הבריטי אלפרד יארו, נבנו ה"הורנט" וה"האבוק". במהלך הניסויים הציגה ה"האבוק" 27.6 קשר (מעל 51.12 קמ"ש), וה"הורנט" — 28.2 קשר (52.23 קמ"ש). באוגוסט 1896 הגיעה בצרפת ספינת הטורפדו "פורבאן" באורך 44 מטרים למהירות של 31 קשר (57.41 קמ"ש), ובכך חצתה לראשונה את מחסום 30 הקשרים.
בהמשך עלה לבמה המהנדס צ'ארלס אלג'רנון פארסונס, שיצר סוג חדש של מנוע — טורבינת הקיטור. הסירה "טורביניה" שבנה פארסונס פיתחה 34 קשר (62.97 קמ"ש), ולאחר מכן החלו להטמיע מערכות טורבינה בציים ברחבי העולם. כך למשל, בריטניה, שהייתה "קובעת האופנה" המרכזית בתחום החימוש הימי-צבאי, השיקה בשנים 1907–1909 סדרת ספינות טורפדו מסוג "טרייבל". עם הדחק מלא של 1200 טון, נשאו כל אחת שלוש טורבינות בהספק כולל של 14,000 כוחות סוס ופיתחו מהירות של 33 קשר (61.11 קמ"ש).
שיאנית רוסית
המשחתת "נוביק" נוצרה במסגרת תוכניות בניית הצי הרוסי "שאחרי צוקשימה", שחזו את שיקום העוצמה הימית של האימפריה הרוסית לאחר המלחמה עם יפן בשנים 1904–1905. את שמה קיבלה על שם הסיירת שאבדה באותה מלחמה והצטיינה בהגנת פורט ארתור. הספינה הונחה ב-19 ביולי (1 באוגוסט לפי הלוח החדש) 1910 במפעל פוטיולוב בסנט פטרסבורג בנוכחות שר הצי איוואן גריגורוביץ'.
המתכנן הראשי של הפרויקט היה מנהל מחלקת בניית הספינות במפעל זה, סגן-אלוף קונסטנטין טניסון. הפיקוח על הבנייה הוטל על סגן-אלוף בחיל מהנדסי הספינות (KKI) נ.ו. לסניקוב ועל סרן בחיל המהנדסים ו.פ. קוסטנקו; על הצד המכני הופקד סרן מחיל המהנדסים-מכונאים של הצי (KIMF) ג.ק. קרבצ'נקו. הבונה הבכיר שביצע את התיאום הכללי היה טניסון עצמו, שרצה יותר מכל אחד אחר לראות את יציר כפיו הופך למתכת.
בניית הספינה נעשתה מכספי תרומות מרצון, ולכן טקס הנחת היסוד שלה נערך בחגיגיות רבה, תחת קהל צופים גדול. ב-4 (17) באפריל 1911 נרשמה ה"נוביק" ברשימות הצי הבלטי וב-21 ביוני (4 ביולי) הושקה למים.
ספינה זו משכה מיד תשומת לב רבה בחוגים הימיים-צבאיים ברחבי העולם. עם הדחק רגיל של 1280 טון (מרבי — 1360 טון) ואורך של 102.4 מטרים, היא צוידה בשלוש טורבינות קיטור "A.E.G. קרטיס — וולקן", שישה דודי נפט של החברה הגרמנית "וולקן" ושלושה מדחפים. הספק מערכת ההנעה תוכנן ל-42,000 כוחות סוס.
המשחתת חומשה בארבעה תותחי 102 מ"מ ובארבעה משגרי טורפדו דו-קניים בקוטר 457 מ"מ (מאוחר יותר במהלך המודרניזציה הם הוחלפו בשלושה משגרים תלת-קניים); כמו כן, היא יכלה לשאת כחמישים מוקשי עגן ימיים. ספינה כזו הייתה מסוגלת להשיג ולהשמיד ללא קושי אויב חלש יותר ולחמוק מאויב חזק ממנה.
עבור לוחם אימתני שכזה כבר לא התאימה ההגדרה "ספינת טורפדו": ה"נוביק" ואחיותיה שנבנו לפי המודל שלה הוגדרו במחלקה נפרדת של משחתות (Eskadrenny Minonosets – משחתת שייטת). הכינוי "שייטת" הצביע על יכולתן של ספינות ממחלקה זו לפעול כחלק משייטת באזורי האוקיינוס והים.
באוגוסט 1913, המפקד הראשון של ה"נוביק", דמיטרי ורדרבסקי (לימים — מפקד הצי הבלטי וראש משרד הצי), הוציא את הספינה לניסויים. ב-21 באוגוסט (3 בספטמבר), תוך תנועה במלוא המהירות, פיתחה ה"נוביק" 37.3 קשר (69.8 קמ"ש) — זה היה שיא עולמי חדש. לדברי עד ראייה, חבר ועדת הקבלה ומהנדס-המכונאי הראשי של הצי הבלטי, קולונל ו.א. וינטר: "כל מערכת המכונות והדודים עבדה ללא דופי וללא מאמץ, הקיטור נשמר בקלות ובשפע, ושרפת הנפט הייתה ללא עשן לחלוטין".
ב-25 באוגוסט (7 בספטמבר) ביצעה ה"נוביק" שיט ניסיוני בן שלוש שעות, שגם הוא עבר בהצלחה. לבסוף הגיע השלב האחרון של הניסויים. ב-27 באוגוסט (9 בספטמבר) עלתה על סיפון הספינה ועדת קבלה בראשות סגן-אדמירל בדימוס א.א. וירניוס. ה"נוביק" שמרה על מהירות ללא קושי, כשהיא חותכת את המים בחרטומה בקלות. לאחר שלוש שעות של שיט במלוא המהירות, ובהתחשב בכך שהמנגנונים עבדו ללא תקלה ותדירות הסיבוב הממוצעת של הטורבינות עלתה על התוצאות שהושגו במדידה הקודמת, החליטה הוועדה שניתן לסיים את הבדיקה.
בדו"ח המסכם מ-29 באוגוסט (11 בספטמבר) 1913, הוכרזו ניסויי הקבלה של המשחתת "נוביק" כסתיימו, והמשחתת עצמה נמצאה ראויה למסירה למדינה.
ניצחון "על האפס"
ה"נוביק" שימשה כאב-טיפוס לעוד עשרים ותשע ספינות דומות, שבאותה עת נחשבו בצדק לאחת הטובות בעולם בסוגן. ה"נוביקים" נלחמו באומץ לא רק במלחמת העולם הראשונה, אלא גם במלחמת העולם השנייה: בים הבלטי, בים השחור ובאוקיינוס הקרח הצפוני. הן הפכו למעין "סוסי עבודה" של הצי, הן יצאו להתקפות על ספינות אויב, הניחו שדות מוקשים, הנחיתו כוחות פשיטה ופינו כוחות נסוגים ואוכלוסייה אזרחית. היה להן רזרבת עמידות עצומה — ספינות אלו שירתו בצי הסובייטי עד אמצע שנות ה-50.
למייסדת הסדרה נועד גורל מרשים במיוחד. מלחמת העולם הראשונה החלה ומשנת 1914 ועד סוף 1917 נאלצה ה"נוביק" להשתתף במספר גדול של קרבות ומבצעים. אויביה ראו ללא הרף את צללית ארבעת הארובות האופיינית לה (המשחתות הבאות בסדרה נשאו שלוש ארובות בלבד). באותה תקופה שירת כאחד מקציני הספינה גארלד גראף, שהשאיר אחריו את הספר "על ה'נוביק'. הצי הבלטי במלחמה ובמהפכה", בו מסופר בפירוט על עלילותיה של ה"נוביק".
האירוע הידוע ביותר בביוגרפיה של המשחתת התרחש ב-4 (17) באוגוסט 1915. באותו חודש ניסה הצי הגרמני לפרוץ למפרץ ריגה. במהלך קרבות עזים הצליח הצי הרוסי להדוף את כל ההתקפות ולאלץ את השייטת הקיסרית הגרמנית לסגת. בפרט, ה"נוביק" נכנסה אז לקרב עם המשחתות הגרמניות החדישות ביותר V-99 ו-V-100 שחדרו למפרץ ריגה. הקרב התרחש ליד מגדלור מיכאילובסקי, שנועד לסמן שרטון בכניסה המערבית למצר אירבן (כיום זהו מגדלור מיקלבאקה ביישוב הלטבי מיקלטורניס).
ה"נוביק" הייתה בסיור במצר אירבן כאשר בשעות הבוקר המוקדמות הבחינו מהגשר בשתי ספינות הנעות מולה במלוא המהירות. ברגע הראשון חשב מפקד המשחתת, רב-חובל בדרגה 2 מיכאיל ברנס, שאלו כוחותינו — כדי לוודא זאת סופית, הוא הורה להעלות אותות זיהוי.
לא התקבלה תשובה. אז היה ברור שמדובר באויב — מה גם שזמן קצר לפני כן התקבל מברק רדיו מהמשחתת "גנרל קונדרטנקו" על כך שהיה לה חילופי אש ליליים קצרים עם שתי משחתות גרמניות שפרצו למפרץ. אלו התבררו כ-V-99 ו-V-100 — שבתכונותיהן הטקטיות-טכניות, אגב, היו דומות מאוד ל"נוביק" עצמה.
למרות העליונות הכפולה של הגרמנים, ברנס הורה לפתוח באש. כבר לאחר המטח הראשון פנו משחתות האויב לעבר ה"נוביק" והחלו להשיב אש. הפגזים שלהן נחתו קרוב מאוד, אך ללא פגיעות בינתיים.
"הירי שלנו, מצדו, היה ללא דופי. במטח השלישי כיסינו את המשחתת הראשונה והפלנו לה ארובה; בחרטומה פרצה דליפה. היא התעטפה כולה בענני קיטור ועשן, ובירכתיה ניתן היה לראות להבה בהירה. הירי שלה נחלש מיד ואיבד את דיוקו, אך היא עדיין ירתה", כותב גראף.
לאחר שגרם נזק ל-V-99, הורה ברנס להעביר את האש ל-V-100.
"שוב הירי שלנו היה קטלני: גם במשחתת זו נראו שריפות, והירי שלה חדל להיות מדויק. פתאום הבחנו שהראשונה כאילו החלה להתאושש מעט ולפנות לאט לעבר החוף. נאלצנו להעביר את האש שוב, וניתן היה לראות כיצד פגעו בה עוד מספר פגזים. פרצו שריפות חדשות, והירכתים שלה שקעו עמוק. למרות זאת, המשחתת המשיכה לנוע לאט לעבר החוף, כשהיא משגרת רקטות לבנות ואדומות, וככל הנראה שאפה לעלות על שרטון.
באותו זמן העברנו שוב את האש למשחתת האחורית וגרמנו לה נזקים נוספים, כך שגם היא נמצאה במצב קשה", מדווח גארלד גראף.
ברנס ידע שסמוך לשם נמצא שדה מוקשים — הוא רצה להבריח את האויב אליו. ותוכניתו הצליחה. כפי שהתברר מאוחר יותר, ה-V-99, שנפגעה קשות מאש ה"נוביק" (21 מאנשי צוותה נהרגו), עלתה על שני מוקשים, נזרקה לחוף ליד מגדלור מיכאילובסקי וכעבור שעתיים פוצצה סופית על ידי צוותה, שהשתכנע בחוסר היכולת לשקם את הספינה.
"בנו, למעשה, לא היו פגיעות כלל. רק שני פגזים התפוצצו ממש ליד הדופן, כך שרסיסיהם גרמו למספר נזקים קלים. <…> אך ייתכן שזה נעשה גם על ידי התותחים שלנו בעת ירי בזוויות חרטום קיצוניות. לא היו אבדות או פציעות בקרב הצוות, ורק לשני מלחים נכנסו לרגליים שני רסיסים קטנים בגודל אפונה; אי אפשר להחשיב זאת כפציעה, כמובן", מעיד גראף.
על קרב יוצא דופן זה, שנמשך 17 דקות בלבד, זכו ברנס וקצין התותחנות של ה"נוביק", סגן דמיטרי פדוטוב, בעיטורי גיאורגי הקדוש מדרגה 4.
—
### מול חופי שוודיה
מבצע בולט נוסף בהשתתפות ה"נוביק" בוצע על ידי הצי הבלטי בסוף מאי 1916. קונטר-אדמירל אלכסנדר קולצ'ק, שפיקד על דיוויזיית המוקשים של הצי הבלטי, הוביל את המשחתות "נוביק", "פובדיטל" ו"גרום" למפרץ נורשפינג מול חופי שוודיה — בתקווה ליירט את אחת השיירות הגרמניות הנושאות עפרות ברזל שוודיות. ואכן, הכוח גילה אוניות קיטור גרמניות.
"לא התקרבנו לשיירה, שכן הייתה הנחה שכלי השיט הנלווים המלווים את אוניות הקיטור חמושים בארטילריה כבדה מאוד, ובנוסף לכך נצפו משחתות בין המלווים. ככל שהמשחתות שלנו ירו, נראו שריפות ופיצוצים בין ספינות השיירה, מה שהעיד ללא ספק על הפעולה המוצלחת של הארטילריה שלנו.
בתוך השיירה פרצה פאניקה עזה. ניתן היה לראות כיצד מישהו החל להאיר בזרקור בצורה לא מסודרת, מישהו ירה חלושות לעבר מטרה לא ידועה, וכל אוניות הקיטור הצטופפו בערימה בלתי נתפסת. בנסיבות אחרונות אלו החליט האדמירל לנצל את המצב והורה ל'נוביק' לשגר שני מוקשים (כאן ולהלן גראף מכנה את הטורפדות מוקשים — הערת המחבר)", כותב גראף.
לדבריו, בתחילה לא הייתה לרוסים ודאות אם הטורפדות ששוגרו הגיעו למטרה, אך לפתע אחת מאוניות הקיטור עלתה באש עזה והחלה לפלוט ענני קיטור גדולים.
המשחתות המשיכו לירות — תוך שהן מנסות לאגף את השיירה כך שלא יתאפשר לאוניות הקיטור להסתתר במים הטריטוריאליים של שוודיה.
"פתאום הבחנו כי מהשיירה נפרדו כמה צלליות ותחת מסך עשן החלו להתקרב אלינו. אלו היו משחתות. האדמירל הורה מיד להגביר מהירות ל-30 קשר ולרכז עליהן אש. עד מהרה המשחתות לא עמדו באש שלנו ופנו לאחור. התחלנו להתקרב לשיירה, שהמשיכה להתרוצץ באי-סדר", מספר גראף.
רוב אוניות הקיטור נמלטו למים השוודים, כמה ניסו לברוח דרומה, ורק אחת עמדה ללא תנועה — ככל הנראה פגועה קשות. כפי שהתברר מעט מאוחר יותר, הייתה זו אוניית הפחם "הרמן", שזמן קצר לפני האירועים המתוארים הוסבה ל"ספינת מלכודת". במהלך מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש נרחב ב"מלכודות" כאלו לציד צוללות — הן הציגו עצמן כספינות סחר תמימות, אך היו חמושות בארטילריה מוסווית על ידי מבני הסיפון.
ל"הרמן" היו ארבעה תותחי 105 מילימטר, אך הפגזים ששיגרו המשחתות ריסקו את הארטילריה שלה, הרסו את הגשר, ההגה וצינור הקיטור הראשי. חלק מהצוות בראשות הקפטן נמלט בסירה.
"האדמירל החליט לחסל אותה ופנינו לעברה. כשהגענו למרחק של כבל אחד, ה'נוביק' שיגרה מוקש, אך הוא פגע באונייה ולא התפוצץ. אז שיגרו מוקש שני ממרחק 3 כבלים, אך גם הוא לא התפוצץ, למרות שראינו שפגע בדופן. בהנחה שהמוקשים שלנו אינם תקינים, הורה האדמירל ל'גרום' לשגר מוקשים. היא עשתה זאת ממרחק של כבל אחד מהספינה, אך שוב שני המוקשים ששוגרו, למרות שפגעו במטרה, לא התפוצצו. רק כאשר ה'גרום', לאחר שהתרחקה כשמונה כבלים, שיגרה מוקש, הוא התפוצץ לבסוף בירכתי האונייה. לאחר מכן היא החלה לטבוע לאט, כשבחרטומה נראית שריפה ומבפנים נשמעו פיצוצים תכופים", נזכר גראף.
בשלב זה הקרב פסק, והרוסים עסקו בהצלת אנשים שצפו מסביב על שברים שונים, סירות מרוסקות ופשוט במים.
"ההצלה הייתה קשה מאוד. ניתן זמן קצר ולא היה ניתן להוריד סירות. נאלצנו רק להשליך חבלים, למשוך את האנשים הטובעים לדופן ובדרך זו להעלותם לסיפון. הצלחנו להציל רק 9 אנשים. אני נזכר בעל כורחי כיצד נמשך לדופן מלח אחד כבד מאוד בחגורת הצלה. הוא היה קפוא מאוד ובקושי יכול היה להניע את גפיו, כך שאנשינו החלו למשוך אותו במאמץ רב.
באותו רגע ה'נוביק' החלה לנוע, והמלח, שלא החזיק מעמד, נפל מסולם החבלים למים, כמעט מושך איתו גם את אחד המלחים שלנו; לאחר מכן הוא נשאב במהירות תחת המדחפים ונהרג. באופן כללי, זו הייתה תמונה קשה נורא, ורצינו להציל את כל האנשים שצפו בחוסר אונים; זעקותיהם יישארו בזיכרוננו עוד זמן רב. האדמירל לא יכול היה לבזבז זמן נוסף, כיוון שקיבל התראה שבאזור נמצאת צוללת אויב ושכמה ספינות יצאו לעזרת השיירה", מסכם גארלד גראף את סיפור הקרב הזה.
המעבר האחרון
הספינה ששרדה את המלחמה והמהפכה קיבלה תחת השלטון הסובייטי שם חדש, "יאקוב סברדלוב" — על שם אחד המנהיגים הבולשביקים. היא עברה תיקון יסודי ושתי מודרניזציות שחיזקו את חימושה. לפני מלחמת העולם השנייה שימשה כחלק מיחידת ספינות אימון, ועם תחילת המלחמה נכלל בדיוויזיית המשחתות ה-3 של שייטת הצי הבלטי.
ה"יאקוב סברדלוב" ביצעה משימות ליווי של ספינות גדולות יותר, חיפתה על פעולות כוחות הצי, ביצעה חיפושים אחר ספינות שטח וצוללות אויב, והעניקה סיוע באש לכוחות היבשה הסובייטיים. במשך זמן מה ביולי 1941 היא אף שימשה כספינת הדגל של הצי: עליה הוקמה עמדת פיקוד.
הגורלי עבור ה"יאקוב סברדלוב" היה "מעבר טאלין" הידוע לשמצה. תחת שם זה נכנסה להיסטוריה הפינוי שהתקיים בסוף אוגוסט 1941 מבירת אסטוניה לקרונשטאדט של הכוחות העיקריים של הצי הבלטי וכוחות הגיס ה-10. מטאלין יצאו 225 ספינות וכלי שיט, שהותקפו קשות על ידי התעופה הגרמנית. בנוסף, הגרמנים והפינים הספיקו להניח שדות מוקשים בנתיב השיירה הענקית. בסופו של דבר הגיעו לקרונשטאדט רק 163 ספינות. האבדות הסובייטיות בנפש הסתכמו ביותר מ-10 אלף איש. בין הספינות שאבדו הייתה גם ה"יאקוב סברדלוב", שנעה באבטחה של הסיירת "קירוב".
ב-28 באוגוסט בשעה 20:30 בערך, ה"קירוב" העלתה מוקש במכמורת, אך הוא החל להיסחף לעבר הדופן. האסון נמנע, והסיירת עצרה את תנועתה. ברגע דרמטי זה, ממש בנתיב של ה"קירוב", התפוצצה המשחתת "גורדיי", ובשעה 20:36 נשמע פיצוץ ב"יאקוב סברדלוב". הנה כיצד תיאר מאוחר יותר אירועים אלו בדיווחו מפקד הספינה אלכסנדר ספירידונוב:
"מאחורי הגשר של 'יאקוב סברדלוב' עלה עמוד ענק של להבה, קיטור ועשן. כל העומדים על הגשר הופלו ארצה, חלקם עפו אל מעבר לסיפון. נפלתי עם פניי על הטלגרף, כשאני מכוון אותו ל'עצור', ולרגע איבדתי את ההכרה… כשחזרתי לעצמי והסתכלתי לעבר הירכתיים, ראיתי שהן ניתקו מהחרטום (הפיצוץ אירע באזור משגר הטורפדו הראשון). חרטום הספינה שקע במהירות במים. הירכתיים התהפכו וגם הן עלו למעלה. לאחר 3–4 דקות מה שנקרא קודם גשר הלך למים; פקדתי על הצוות שנותר בחרטום (10–15 איש) לקפוץ למים, וכך נעשה".
על סיפון הספינה היו מונחות פצצות נגד צוללות, שמרעומיהן כוונו מראש לעומק קטן. כשהמשחתת החלה לשקוע, הפצצות החלו להתפוצץ, כשהן גורמות לאנשים שניצלו במים מכות הידרודינמיות חזקות. כשהיא קרועה לשניים באזור הארובה השנייה כתוצאה מהפיצוץ העז, ירדה הספינה מתחת למים בתוך פחות מחמש דקות. יחד עם המשחתת נהרגו 144 איש — מבין אנשי הצוות והחיילים המפונים (לפי נתונים אחרים — 300 איש). הניצולים חולצו על ידי סירות סובייטיות.
מדבריו של ספירידונוב שניצל נכנסה לשימוש הגרסה לפיה ה"נוביק" טבעה מטורפדו של צוללת גרמנית, שיועד ל"קירוב". כביכול המפקד, בראותו טורפדו נע, החליט להקריב את המשחתת הישנה למען הצלת הסיירת החדישה.
תגלית הצוללנים
במשך כמעט 77 שנים שכבו שרידי ה"נוביק" על קרקעית מפרץ פינלנד מול חופי אסטוניה, מבלי שאיש יפריע להם. והנה ביוני 2018, "צוות סיור וצלילה" רוסי גילה את הספינה המפורסמת בעומק שבעים וחמישה מטרים באזור כף יומינדה. "גוף הספינה שבור לשני חלקים כתוצאה מפיצוץ מוקש. בירכתיים ניתן לקרוא בבירור את שם הספינה ברגע הטביעה — 'יאקוב סברדלוב' ואת סמל ברית המועצות", נאמר בהודעת "צוות הסיור והצלילה". מיקום הספינה נקבע מראש על ידי ההיסטוריון מיכאיל איוואנוב לפי חומרים מארכיון גרמני. לדבריו, בדו"חות הגרמנים נשמרו נתונים על הפצצה שגויה בשנת 1943 לעבר אובייקט כלשהו, שהנאצים חשבו לצוללת סובייטית Shch-406. אך באותו זמן Shch-406 כבר טבעה ליד האי בולשוי טיוטרס.
החוקרים החליטו לברר את המצב. כתוצאה מסריקת סונאר צפונית לאי מוכני (במים הכלכליים של אסטוניה) בעומק שבעים ושישה מטרים התגלה אובייקט, שקווי המתאר שלו דומים למשחתת. לאחר מכן נשלח לאובייקט צוות צוללנים שביצע זיהוי של הספינה, בדק שלושה תותחי 102 מ"מ מהחימוש הראשי, את מבנה הירכתיים עם הגה חלופי וטלגרף מכונות.
הבדיקה הראתה שהספינה נקרעה לשני חלקים — בדיוק כפי שסיפרו הניצולים מה"יאקוב סברדלוב". שני חצאי הספינה מונחים על הקרקעית כשהם פונים לכיוון צפון-דרום. חלק הירכתיים מונח על שדרית ישרה. חלק החרטום מונח כשהשדרית כלפי מעלה והחרטום מורם מעט, כנראה נשען על הקרקעית עם הגשר. תותח הירכתיים מופנה לאחור, ושני האחרים פונים בזוויות שונות לעבר דופן שמאל.
נבדק מבנה הירכתיים — שם הצוללנים גילו עמדת פיקוד רזרבית עם הגה, מצפן וטלגרפי מכונות, וכן תותח נ"מ 37 מ"מ. בדיקת הסיפון הלאה לעבר החרטום הראתה נזקים קשים מהפיצוץ. ככל הנראה, מהדף הפיצוץ נעקרו משגרי הטורפדו ממקומם הקבוע. המחקר חשף את חוסר הביסוס של הסיפור על טביעת המשחתת מטורפדו של צוללת — מוקשי אויב הם ששלחו אותה לקרקעית.
פרטים נוספים על החיפושים אחר הספינה סיפר לנו אחד המשתתפים במשלחת התת-ימית — האקונום של מנזר דנילוב במוסקבה וחבר "צוות הסיור והצלילה", הנזיר אינוקנטי.
"ההיסטוריון שלנו מישה איבנוב אסף נתונים רבים שאפשרו במידת ביטחון גדולה למדי לציין את הריבוע שבו צריכה לשכב ספינה כלשהי. לאחר מכן הוא יצר קשר עם הקולגה הפינית שלנו אימי ואלין והיא, כשיצאה לים בספינתה הקטנה, סרקה את הקטע הזה בעזרת סונאר. הצלחה! על הקרקעית התגלתה תוך זמן קצר ספינה, שקווי המתאר שלה דומים למשחתת מתקופת מלחמת העולם הראשונה או השנייה. מכיוון שה'יאקוב סברדלוב' טבעה בדיוק כאן, עלתה מיד המחשבה שנמצאה דווקא היא. אך היה צריך לוודא זאת שוב במדויק", סיפר.
הבדיקה הראשונית של ה"נוביק" בוצעה על ידי הנזיר אינוקנטיוס יחד עם ראש משלחת "ספינות הניצחון הגדול" קונסטנטין בוגדנוב, מיכאיל איבנוב וצוללן פיני אחד. "מכיוון שציידתי את עצמי מראש במצלמת וידאו המאפשרת צילומים תת-ימיים, הצלחתי לתעד את בדיקת המשחתת הטבועה. זה היה הצילום השלישי או הרביעי שלי בלבד. עם זאת, הצלחתי לצלם את הדבר החשוב ביותר: שם הספינה, הסמל הסובייטי, וכן את ההגה ותותחי החימוש הראשי. לאחר מכן לא נותר ספק", שיתף החוקר.
לדברי האב אינוקנטיוס, התגלית ההיסטורית נמצאת במצב שימור טוב בהרבה ממה שניתן היה להניח בתחילה. "כן, הספינה אכן נשברה לשני חלקים, החלידה והתכסתה בבוץ — אך עדיין ניתנת לזיהוי לחלוטין, גם לאחר כמעט שמונים שנה בקרקעית. זה ניכר היטב מצילומי הווידאו, למרות שהצילום לא היה איכותי במיוחד, כיוון שהמים היו עכורים מאוד. אם נתכונן בקפידה ונבטיח תאורה, בפעם הבאה נצליח לצלם את הספינה בפירוט רב יותר", הסביר הנזיר אינוקנטי, וציין כי בעתיד ניתן ליצור הדמיית תלת-ממד של ה"נוביק", שתהווה בסיס למוזיאון וירטואלי של הספינה.
במקום טביעת המשחתת נערכה תפילת אשכבה לזכר האנשים שנהרגו עליה. החוקרים התכוונו לחזור למקום זה עם הזמן. למרבה הצער, החמרת היחסים מול המדינות הבלטיות לא איפשרה לרוסים להמשיך את חקר מייסדת סדרת "נוביק", השוכבת מול חופי אסטוניה.
ה"נוביק" לא הייתה רק הישג טכנולוגי יוצא דופן שקבע שיאי מהירות עולמיים, אלא ספינה שהגדירה מחדש דור שלם של לוחמה ימית. מראשיתה כפורצת דרך הנדסית בתחילת המאה ה-20, דרך קרבות הגבורה במלחמת העולם הראשונה ועד לסופה הטראגי ב"מעבר טאלין", סיפורה שזור בדברי הימים של הצי הרוסי והסובייטי. גילוי שרידיה במאה ה-21 לא רק פתר את תעלומת טביעתה, אלא גם העניק כבוד אחרון לכלי שיט שהיה, ובמובנים רבים נותר, הטוב ביותר במינו.
