ראשת הממשלה השלישית של ניו זילנד, ובגיל 37 המנהיגה הצעירה ביותר במדינה מאז אדוארד סטפורד בשנת 1856, ג'סינדה ארדרן חוותה את העלייה המטאורית ביותר לשלטון מכל ראשת ממשלת ניו זילנד – שלושה חודשים לפני שהושבעה לתפקיד, היא אפילו לא הייתה מנהיגת מפלגתה.
כמו אחת המנטורות הפוליטיות שלה, הלן קלארק, ארדרן גדלה בוואיקטו הכפרית, רחוקה מלהיות מעוז מסורתי של מפלגת הלייבור. היא גדלה כמורמונית, אך עזבה את הכנסייה בשנת 2005. לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטת וואיקאטו, היא עבדה במשרדיהם של פיל גוף וקלארק ובקבינט ובמשרדי הפנים של בריטניה, ואף כיהנה כנשיאת האיגוד הבינלאומי של הנוער הסוציאליסטי. לאחר שחזרה לניו זילנד, בת ה-28 נכנסה לפרלמנט ברשימת הלייבור בבחירות 2008.
חייה
ג'סינדה ארדרן נולדה בהמילטון שבניו זילנד למשפחה נוצרית-מורמונית, וגדלה בכפרים מורינסוויל ומורופרה, שם אביה, רוס ארדרן, שירת כשוטר. כבר מגיל צעיר בלטה בארדרן סקרנות פוליטית ונחישות יוצאת דופן. היא למדה באוניברסיטת ואיקאטו, שם השלימה בשנת 2001 תואר ראשון בלימודי תקשורת, פוליטיקה ויחסי ציבור – שילוב שהכין אותה לקריירה ציבורית דינמית ומורכבת.
עוד לפני שסיימה את לימודיה, הצטרפה למפלגת הלייבור והפכה לדמות בולטת בתנועת הצעירים שלה. היא החלה את דרכה המקצועית כעורכת מחקר במשרדיה של הלן קלארק, ולימים יצאה ללונדון, שם עבדה כיועצת בכירה למדיניות לטוני בלייר ואף הייתה שותפה לפרויקטים של משרד הפנים הבריטי לבחינת מערכות השיטור באנגליה ובוויילס. בשנת 2008 נבחרה לנשיאת האיגוד הבינלאומי של נוער סוציאליסטי, תפקיד שהעניק לה ביקורים במדינות כמו ירדן, ישראל, אלג'יריה וסין, והרחיב את המבט הבינלאומי שלה.
ב-2008, עם חזרתה לניו זילנד, זכתה ארדרן להיות חברת הפרלמנט הצעירה ביותר בתולדות המדינה, כשהיא מדורגת במקום ה-20 ברשימת הלייבור. בפרלמנט כיהנה כדוברת לענייני נוער, אך לא הסתפקה בכך – היא הפכה לפנים מוכרות גם בתקשורת, בהופעות בתוכניות בוקר וכתוכניות טלוויזיה אחרות, והחלה ליצור קשר ישיר עם הציבור.
הפריצה הגדולה הגיעה ב-1 באוגוסט 2017, שבעה שבועות בלבד לפני הבחירות הכלליות. בעקבות התפטרותו של אנדרו ליטל, נבחרה ארדרן למנהיגת מפלגת הלייבור, והפכה בגיל 37 למנהיגה הצעירה ביותר בהיסטוריה של המפלגה ולמנהיגה-אישה השנייה מאז הלן קלארק. מהרגע הראשון היא כבשה את לב הציבור, החזירה את המפלגה לזירה המרכזית והכינה את הבמה לניצחון היסטורי בבחירות הכלליות של 2017.
למרות שזוהתה זה מכבר ככוכבת עולה בפוליטיקה של ניו זילנד, ארדרן החלה את 2017 כחברת פרלמנט במפלגת אופוזיציה שדשדשה בסקרים. בפברואר היא ניצחה בבחירות ביניים במחוז הבחירה מאונט אלברט – מוקד הבחירה לשעבר של הלן קלארק – ובמרץ היא מונתה לסגנית מנהיג מפלגת הלייבור. לאחר מכן, ב-1 באוגוסט, פחות משמונה שבועות לפני יום הבחירות, היא החליפה את אנדרו ליטל כמנהיגת המפלגה.
ארדרן ניהלה קמפיין מרשים נגד ביל אינגליש, שהיה מנוסה ממנה בהרבה והעלתה את הלייבור ל-36.9% מהקולות. לאחר שבועות של משא ומתן מתוח, ב-19 באוקטובר, "יוצר המלכים" של מפלגת MMP, וינסטון פיטרס, הודיע כי מפלגתו ״ניו זילנד תחילה״ תקים קואליציה עם הלייבור, שיכולה גם היא לסמוך על תמיכת המפלגה הירוקה. עם 63 מושבים, זה הספיק כדי להכשיר את ארדרן כראש ממשלה ה-40. ב-21 ביוני 2018 ארדרן הפכה למנהיגה הנבחרת השנייה בעולם (אחרי בנזיר בהוטו מפקיסטן) שילדה בזמן כהונתה. לאחר מכן היא זכתה להכרה בינלאומית על תגובתה לפיגועי הטרור ב-15 במרץ 2019 בכרייסטצ׳רץ׳ ועל מנהיגותה במהלך מגפת הקורונה.
באוקטובר 2020 היא הובילה את מפלגת הלייבור לניצחון מוחץ בבחירות, כשהיא זוכה ב-50% מהקולות – הפעם הראשונה שמפלגה כלשהי השיגה אבן דרך כזו מאז 1951 – וב-65 מתוך 120 מושבים בבית הנבחרים. למרות שיכלה למשול לבדה, מפלגת הלייבור ניהלה משא ומתן על הסכם שיתוף פעולה עם מפלגת הירוקים, שהחזיקה ב-10 מושבים.
מחוץ לניו זילנד, ארדרן נתפסת כדמות ליברלית מופתית בקרב מנהיגי העולם. במהלך כהונתו הראשונה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הפכה פופולרית מאוד בזכות היותה ההפך האנושי והמרענן בהשוואה אליו. ארדרן נכנסה לתפקיד בשנת 2017, בגיל 37 וכעבור זמן קצר הודיעה שהיא בהריון. בשנה שלאחר מכן, היא הביאה את בתה בת שלושה חודשים לפגישה של אסיפת האומות המאוחדות. בשנת 2019, לאחר פיגוע טרור במסגד בכרייסטצ'רץ', חבשה צעיף ראש כדי להתאבל עם הניצולים ודחפה לאסור על שימוש בנשק חצי-אוטומטי.
עם זאת, המגפה הייתה זו שעיצבה את דמותה של ארדרן ואת דימויה של ניו זילנד כמקום כמעט פנטסטי.
מגפת הקורונה
קראו גם: על מגיפת הקורונה
במרץ 2020, ארדרן קיבלה החלטה קיצונית לפעול לפי אסטרטגיה של חיסול השפעות מגיפת הקורונה, על ידי סגירת הגבולות למבקרים והטלת אחד מהסגרים הנוקשים ביותר בעולם. במשך רוב השנה, לא היו מקרי תחלואים חדשים מחוץ למתקני בידוד, ומספר המתים נשאר נמוך. ילדים חזרו לכיתות, התקיימו קונצרטים באצטדיונים ולא נראו מסכות. לכן אין זה מפתיע שארדרן נבחרה בקלות לתקופת כהונה שנייה בסוף 2020, עם סקרים שהראו שהיא המנהיגה הפופולרית ביותר במדינה במאה השנים החולפות.
עד שהגבול נפתח מחדש באמצע 2022, 90% מהאוכלוסייה כבר היו מחוסנים. מחקרים הראו שהגישה התקיפה למגיפה הביאה לשיעור תמותה נמוך בכ-80% מזה של ארצות הברית, וחסכה עד עשרים אלף חיים. "המדינה שלה במצב טוב יותר בזכות המנהיגות המיוחדת שלה," הכריז ברק אובמה כאשר ארדרן התפטרה בתחילת 2023, תוך שהיא מייחסת את עזיבתה לשחיקה. לאחר עזיבתה את התפקיד, מפלגת הלייבור ספגה הפסד צורב בבחירות וניו זילנד עברה להיות מנוהלת על ידי קואליציה שמרנית, בעוד ארדרן עצמה עברה בארצות הברית, לאחר שהפכה לדמות פוליטית קוטבית עד שנעלמה כמעט לגמרי מהחיים הציבוריים במדינתה.
הממשלה בתחילה התכוונה לנהוג כפי שרוב המדינות עושות – להטיל הגבלות להאטת התפשטות הנגיף ולמנוע עומס על בתי חולים. באמצע מרץ, יועץ המדע שלה הגיע עם גרף מדאיג. המודלים הראו שגם אם המדינה תדכא את הנגיף, מערכת הבריאות המוגבלת שלה (פחות מ-300 מיטות טיפול נמרץ) לא תוכל להתמודד עם מאה אלף מקרים משוערים. צוותה תכנן במהירות מערכת סגר מדרגתית. ב-23 במרץ 2020, ארדרן הודיעה על הטלת הסגר הנוקשה ביותר, רמה 4. לאנשים ניתנו 48 שעות להקים "בועה" ולשהות בה. מלבד פעילות גופנית באזור מגוריהם, לא היה מותר לנסוע. הסופרמרקט היה המקום היחיד לרכוש מצרכים; המשטרה אכפה את הכללים. ארדרן הציגה את ההיגיון עבור "צוות של חמישה מיליון" בניו זילנד: זה יעבוד רק אם כולם ישתתפו. "הרגשתי כאילו אני מכניסה את ניו זילנד לקרב," היא נזכרת.
הבידוד של המדינה היה יתרון משמעותי במאבק למחיקת הנגיף, אך גם ההגמוניה החברתית המרשימה תרמה לכך. מדי יום בשעה 13:00, יותר משליש האוכלוסייה צפה בהנחיות עם ארדרן ואשלי בלומפילד, מנכ״ל משרד הבריאות הניו זילנדי. בערבים, ארדרן לרוב התחברה ל-Facebook Live לעדכונים ושאלות, כשהיא יושבת במיטה בסוודר רגיל. הממשלה סיפקה מקלט לחסרי בית, סובסידיות לעסקים ושלחה מודמים ללימוד בבית. הסגר קיבל תמיכה משתי המפלגות בפרלמנט והיה פופולרי כמעט בכל רחבי הציבור.
לאחר עלייה ראשונית, מספר המקרים התחיל לרדת, וביום ה-33 החלה הממשלה להקל בהגבלות. ביוני, המדינה נכנסה לרמה 1. הגבול נשאר סגור למעט אזרחים ותושבים קבועים, אך החיים חזרו כמעט למסלולם הרגיל. גודלה ובידודה של ניו זילנד היו מקור לגאווה אך גם לחוסר ביטחון. אחרי הסגר, המדינה שמחה. הרוח השיתופית נחשבה לפוטנציאל להתמודד עם בעיות נוספות כמו משבר הדיור ואי-השוויון הכלכלי. עם זאת, מצב הרוח החל להתחלף.
ממשלת ניו זילנד קיבלה את החיסונים מאוחר יחסית, בעיקר בגלל היותה חפה מהנגיף. בתחילת 2021, קיוו התושבים לראות את החיסונים בארה"ב ובאירופה, בעוד שהחיסון הציבורי במדינה היה צפוי רק ביולי. כיוון שמספר מיטות טיפול נמרץ לא גדל משמעותית, הסגר נותר הכלי היחיד במאבק. כאשר הקורונה יצא ממערכת הבידוד באוגוסט 2020 ובפברואר 2021, סגר קצר הצליח כמקודם. עם הופעת וריאנט הדלתא, הוחזרו הסגרים באוגוסט 2021, שלושה שבועות ברוב המדינה ומאה ושבעה ימים באוקלנד. באותו זמן, ניו זילנד הייתה מבודדת מהעולם יותר משנה. מערכת הבידוד הייתה עמוסה, עם אלפי אנשים מופרדים מבני משפחה. התגובה למגפה כבר לא נראתה כמודלית. נוצרה תפיסה הפוכה, בה התושבים חוו הגבלות חמורות בעוד מדינות אחרות כבר פתחו הכל. ועל כך ארדרן ספגה ביקורת ציבורית נוקבת. הכלכלה הניו-זילנדית התאוששה מהר יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות באותה תקופה. אולם באופן פרדוקסלי, ההצלחה של המדינה במניעת הנגיף הקשתה על אנשים להבין את הטראומה והכאוס שממנו ברחו. תחושת התסכול הזו קיבלה ביטוי אצל מגיש הרדיו המשפיע ביותר במדינה, מייק הוסקינג, בראיון לפברקוארי 2022 עם השרכקריס היפקינס, שאמר כי ניו זילנד רשמה את שיעור התמותה הנמוך ביותר במדינות המפותחות והוסקינג הגיב: "נכון. אבל באיזה מחיר?"
אירוניה מוזרה היא שתוצאת חוויית הקורונה הייחודית של ניו זילנד היא מדינה הנתונה לאותן בעיות שמטרידות דמוקרטיות מודרניות רבות: פילוג, דיסאינפורמציה, ירידה באמון בממשלה. אם המגפה שימשה כניסוי עולמי שהראה את חוזקות וחולשות כל מדינה, ניו זילנד התחילה כקבוצת ביקורת כמעט מושלמת – קטנה, מבודדת, מאוחדת, ולכן הצליחה להימנע מהשלכות הקורונה הקשות ביותר. אך גם זה לא הספיק כדי להימנע מהתגובה שדחפה מנהיגים מהשלטון ברחבי העולם, בניסיון להעלים את שנות הקורונה מהזיכרון. קבוצת הביקורת היא, כמובן, סוג של מציאות חלופית. בניו זילנד, המילה "מגפה" אינה מזכירה מוות המוני וסגרים מתמשכים, אלא את ההגבלות ששמרו על המדינה חפה מקורונה במשך זמן רב. עם הזמן, ארדרן הפכה לסמל לאותן הגבלות. כאשר התגובה השלילית הגיעה, היא הייתה כמעט אישית כמו הפופולריות שלה. לקראת סוף כהונתה, לא היה נדיר לשמוע אנשים שתמכו במדיניות הקורונה שלה מדברים כאילו התנגדו לה כל הזמן. לבסוף, ב-19 בינואר 2023 הודיעה ארדרן כי תפרוש מתפקידה כמנהיגת הלייבור וכראשת ממשלה ותירצה את החלטתה בתשישות ובשחיקה מהתפקיד הפוליטי; כריס היפקינס נבחר לראשות הממשלה במקומה ונכנס לתפקידו ב-25 בינואר 2023.
ג'סינדה ארדרן היא דמות יוצאת דופן בפוליטיקה העולמית, מנהיגה צעירה, חזקה ואנושית שהצליחה לשלב בין מנהיגות עקרונית ליכולת אמפתית יוצאת דופן. מסיפור חייה עולה סיפור על עליות ומורדות, על קבלת החלטות בלתי מתפשרת בתקופות משבר ועל האומץ לנהל מדינה שלמה בנחישות ובחמלה. מהצעדים הראשונים בפרלמנט ועד ההתמודדות עם פיגוע טרור ומגפת הקורונה, היא הפכה לסמל של תקווה, יושרה ונחישות והותירה חותם בל נשכח על ההיסטוריה המקומית.
חומר מעשיר לקריאה
ארדרן עצמה כתבה את הביוגרפיה שלה, A Different Kind of Power, המגולל את תקופת כהונתה כראשת ממשלת ניו זילנד, מנקודת מבטה. כמעט חצי מהרומן עוסק בתקופה שלפני כניסתה לפרלמנט. היא כותבת בכנות על המאבק שלה ליישב את אמונתה המורמונית עם עמדת הכנסייה לגבי הומוסקסואליות. במשך זמן מה ניסתה לחיות בשני עולמות, עד שעזבה את הכנסייה בתחילת שנות העשרים לחייה. אז היא כבר עבדה כיועצת פוליטית בוולינגטון והייתה כישרון עולה במפלגת הלייבור. הפרקים על שנותיה כראש ממשלה מתוארים בקווים כלליים של אירועים. הפרטים האישיים אינם חושפים במיוחד (במהלך טקס ההשבעה כמעט הקיאה בשידור חי) אך הם אינם מספקים תובנה עמוקה. בשני פרקים על המגפה היא מתארת את מאבקה להיות נוכחת רגשית עם בתה בעוד שכל מחשבתה מוקדשת למשבר, אך היא כמעט ואינה מסבירה כיצד התקבלו ההחלטות המרכזיות או כיצד היא חושבת עליהן כיום. לכן, הספר אינו מסביר את השינוי המפתיע במדינה במשך השנתיים שבהן היא הייתה מבודדת מהעולם.
