מי היה ג׳ק המרטש?

✅ הועתק ללוח

סוף המאה ה־19. רחובותיה האפלים של שכונת וייטצ'אפל בלונדון מתמלאים בערפל כבד, בין סמטאות צרות, בתי מחסה צפופים וריחות חריפים של עוני ומוות. בעוד האליטה האנגלית מבלה באולמות הנשף המפוארים, בשולי העיר מתחולל סיוט שיטלטל את העולם כולו – סדרת רציחות אכזריות שמזעזעות את הממלכה הבריטית וילוו את ההיסטוריה למשך דורות. זהו סיפורו של הרוצח המסתורי ביותר בכל הזמנים: ג'ק המרטש, דמות שמאגדת בתוכה פחד, מסתורין וסקרנות אינסופית. • מי היה האיש שהטיל אימה על לונדון? למה הרציחות שלו עוררו סערה כה גדולה? והאם, יותר מ-137 שנה אחרי, נוכל סוף סוף לגלות את האמת?

התקופת הוויקטוריאנית התאפיינה בעוני קיצוני ובפערים עצומים בין המעמדות. מעמד הפועלים סבל מתנאים קשים במיוחד – מיליונים עבדו שעות ארוכות במכרות ובמפעלים וחיו בתנאי מחיה ירודים, עם גישה לחינוך ברמה נמוכה מאוד. בנוסף, הייתה חלוקה חדה במישור הפוליטי והכלכלי, שהתבססה בעיקר על מעמד ומגדר: גברים נחשבו עצמאיים, בעלי זכות להשתתף בפוליטיקה ולעבוד בעבודות בשכר. בעוד נשים נחשבו תלויות בגברים ונמנע מהן חופש פעולה בתחומים רבים. כך לגברים הייתה חירות מינית יחסית, בעוד שנשים נחשבו פסולות אם חרגו מהנורמות החברתיות.

ג'ק המרטש היה רוצח סדרתי שזהותו נותרה בגדר תעלומה עד היום. בין אוגוסט לנובמבר 1888 הוא רצח לפחות חמש נשים ברובע וייטצ'אפל שבמזרח לונדון.

הרציחות המיוחסות לג'ק המרטש

בין אפריל 1888 לפברואר 1891 נרצחו באזור וייטצ'אפל כ־11 נשים. מתוך רציחות אלו, החוקרים מייחסים לג'ק המרטש חמש קורבנות מרכזיים, המוכרים בשם "חמשת הקאנוניות" (Canonical Five). בהתחלה כונה הרוצח "הרוצח מוייטצ'אפל", אך לאחר שנשלח מכתב מאיים למשטרה שבו החותם כינה את עצמו "Jack the Ripper", השם נקשר לנצח לפרשה.

מרי אן ניקולס – 31 באוגוסט 1888. בערב ה־31 באוגוסט, בשער סמוך לרחוב Buck's Row, נמצאה גופת אישה מרוטשת. האישה זוהתה כמרי אן ניקולס. מרי, כמו נשים רבות בתקופתה, נאלצה לעסוק בזנות כדי לשרוד, משום שלא היה כל סיוע ממשלתי לנשים במצוקה. מרי נראתה בחיים בפעם האחרונה בשעה 02:30 לפנות בוקר, על ידי חברתה אמילי הולנד, שסיפרה לה שהיא זקוקה לכסף כדי לשלם ללינה הלילה. אמילי ניסתה לשכנע אותה לחזור הביתה מחשש לביטחונה, אך מרי סירבה. בבוקר נמצאה גופתה. גרונה שוסף כמעט עד לעמוד השדרה, והחתך היה כה עמוק שכמעט ערף את ראשה. נתיחה העלתה גם פציעה עמוקה בבטנה. הלווייתה התקיימה ב־6 בספטמבר 1888.
אן צ'פמן – 8 בספטמבר 1888. אן צ'פמן הייתה הקורבן השני. כמו מרי, גם היא חיה בעוני ונאבקה לשרוד. היא תמכה בעצמה בעבודות יד ובזנות, מאחר שלא היה סיוע ממשלתי לנשים במצבה. ב־7 בספטמבר פגשה את חברתה אמיליה פאלמר וסיפרה לה שהיא מרגישה חולה אך חייבת לצאת להרוויח כסף. בבוקר למחרת, בשעה 06:00, נמצאה גופתה מרוטשת ברחוב הנבורי (Hanbury Street). היא זוהתה על ידי אחיה הצעיר, פונטיין סמית. הלווייתה התקיימה ב־14 בספטמבר, בדומה להלוויה של מרי – בחשאיות, כדי למנוע התקהלויות. רציחתה, יחד עם זו של מרי, עוררה לראשונה דיון חברתי על סבלן של נשים ממעמד הפועלים.
אליזבת סטרייד – 30 בספטמבר 1888. אליזבת סטרייד נולדה בשוודיה בשנת 1842 והיגרה ללונדון בגיל 22. היא נישאה לג'ון תומאס סטרייד אך נפרדה ממנו ב־1877. לאחר מכן עברה בין בתי מחסה ועבדה בעבודות מזדמנות. בזמן עבודתה כזונה קיבלה את הכינוי "ליז הארוכה" (Long Liz). ב־29 בספטמבר בשעה 00:45 לפנות בוקר, גבר בשם ישראל שוורץ דיווח שראה את אליזבת מותקפת ברחוב ברנר בידי גבר מסתורי אך לא התערב. בהמשך נמצאה גופתה בחצר סמוכה. גרונה שוסף, אך בניגוד לקורבנות אחרים – הגופה לא לא ניזוקה מעבר לחיתוך הגרון.. רציחתה נחשבת לחלק מ"אירוע כפול", כיוון שזמן קצר לאחר מכן אירעה רציחה נוספת. הלווייתה התקיימה ב־6 באוקטובר 1888.
קתרין אדואוס – 30 בספטמבר 1888. קתרין אדואוס נולדה ב־14 באפריל 1842. היא עברה ילדות קשה – שני הוריה מתו והיא הופרדה מאחיה ואחיותיה. לאחר שהתגרשה, עברה לבית מחסה בשם Cooney's ושם הכירה את ג'ון קלי, עמו חיה לסירוגין. ביום הרצח סיפרה לקלי שהיא הולכת לנסות להשיג כסף מבתה ללינה. הוא הזהיר אותה מפני "הרוצח מוייטצ'אפל", אך היא לא ייחסה לכך חשיבות. בשעה 01:45, השוטר אלפרד ווטקינס גילה את גופתה בכיכר Mitre. גרונה שוסף כמו הקורבנות הקודמים, אך פניה עברו חיתוכים בצורת V ועורה נחתך עמוק. רחמה הוסר לחלוטין. הלווייתה התקיימה ב־8 באוקטובר 1888, בהשתתפות קהל רב ואחיותיה.
מרי ג'יין קלי – 9 בנובמבר 1888. מרי ג'יין קלי היא הקורבן האחרון הידוע של המרטש. מעט ידוע על חייה: היא נולדה באירלנד וגדלה עם שבעה אחים ואחות אחת. בגיל 16 נישאה, אך בעלה נהרג שלוש שנים לאחר מכן. בן דוד שלה חשף אותה לעולם הזנות, והיא עברה ללונדון, שם הכירה נשים צרפתיות שניהלו בתי בושת. מרי שקעה באלכוהול והחלה לחיות עם גבר בשם ג'וזף בארנט. לאחר שהוא איבד את עבודתו, היא חזרה לזנות כדי לשלם את שכר הדירה. בלילה שלפני הרצח, גבר בשם ג'ורג' האצ'ינסון ראה אותה מבקשת כסף ממנו, אך הוא כבר הוציא את כל כספו. זמן קצר לאחר מכן, גבר אחר ניגש אליה, לחש משהו באוזנה והשניים צחקו והלכו יחד. בסביבות 04:00 בבוקר, שכנים שמעו רעש אך חשבו שמדובר בקטטה בין שיכורים. בשעה 10:45 נמצאה גופתה בחדרה על ידי שליח מטעם בעל הבית שבא לגבות שכירות. בעל הבית, מקארתי, דיווח: "המראה היה מעבר לכל תיאור. אני מקווה שלעולם לא אראה דבר כזה שוב." המשטרה תיארה את הגופה כמפורקת לחלוטין. פניה הושחתו אך עיניה נותרו פקוחות. תמונות מזירת הפשע שנלקחו אז נחשבות לאחת מהראיות המצולמות הראשונות בהיסטוריה. הלווייתה התקיימה ב־19 בנובמבר 1888.

החקירה: סקוטלנד יארד מול ג'ק המרטש

בזמן הרציחות, המשטרה התמודדה עם אתגר חסר תקדים: לא היו כלים כמו טביעות אצבע או מדע פורנזי מתקדם, האזור היה ממקומות הפשיעה החמורים ביותר בלונדון והמשטרה הגבילה את הגישה של עיתונאים מתוך מחשבה שזה יבלום את הרוצח – אך בפועל זה פגע בחקירה.

ב־27 בספטמבר 1888 קיבלה המשטרה מכתב מהמרטש עצמו, חתום בשם "Jack the Ripper", מה שהצמיד לפרשה את השם הרשמי. זמן קצר לאחר מכן אירעו שתי הרציחות של סטרייד ואדואוס והמשטרה הבינה שהמכתב אמיתי.

סר צ'ארלס וורן, מפקד המשטרה, ספג ביקורת חריפה מהציבור ומהתקשורת. עוד לפני הרציחות הוא הואשם באירוע "יום ראשון המדמם", שבו שני מפגינים נהרגו ומאות נפצעו. הביקורת על המשטרה גברה ככל שגבר הפחד מהמרטש. וורן ביקש להתפטר מספר פעמים, אך סורב. ביום שלפני רצח מרי ג'יין קלי אושרה סוף סוף התפטרותו. הוא טען כי אחת הסיבות המרכזיות לכישלון הייתה היעדר הנהגה פוליטית חזקה.

המפקח אברליין נכנס לתמונה

בעקבות התפתחויות החקירה הוחלט שהגיע הזמן למנות קצין בעל ידע מעמיק בעולם הפשע של מזרח לונדון, שיוכל להוביל את המאמצים לפענוח המקרה. כך, בתחילת ספטמבר 1888, נקרא לתפקיד המפקח פרדריק ג'ורג' אברליין – אדם שבילה כמעט ארבע־עשרה שנה כבלש בשכונה שבה התרחשו הרציחות, לפני שקודם לתפקיד אחר בשנה החולפת. אברליין הובא במיוחד כדי לפקד על החקירה בשטח ולרכז את כל פעולות המשטרה. הוא הפך במהרה לאחד החוקרים החשובים ביותר בפרשה. שהצליח, ברוב המקרים, להימנע מהביקורת החריפה ולעיתים גם מהלעג הציבורי שהופנו לעבר קצינים בכירים אחרים שהיו מעורבים בחקירה. למעשה, נראה שאברליין זכה להערכה רחבה – לא רק מצד שוטרים וקצינים אחרים, אלא גם מצד העיתונות והציבור כולו.

פרדריק ג'ורג' אברליין (1843 – 1929) היה הבלש שהוביל את החקירה בשטח של פרשת ג'ק המרטש במהלך חודשי הסתיו והחורף של שנת 1888 ובתחילת החקירה היה בן 45. הוא הצטרף למשטרת המטרופולין ב־5 בינואר 1863 (מספר תעודה 43519) ורוב הקריירה שלו הוקדשה לשמירה על הסדר ברחובות ווייטצ'אפל וספיטלפילדס.

וולטר דיו, שהיה אז בלש צעיר במחלקת H בזמן רציחות ווייטצ'אפל – ושבהמשך דרכו התפרסם כאיש שתפס את ד"ר האוולי הארווי קריפן, שרצח את אשתו – היה מוצב במהלך הרציחות בתחנת המשטרה ברחוב Commercial Street. בספר הזיכרונות שלו, I Caught Crippen, כתב דיו על המפקח אברליין: "המפקח אברליין היה איש רחב גוף ודיבר בנימוס וברוגע. מסוג השוטרים – וישנם לא מעטים כמותו – שקל לטעות בהם ולחשוב שהם מנהלי בנק או עורכי דין. הוא היה גם אדם שהוכיח את עצמו פעמים רבות בחקירות גדולות בעבר. החוזקה העיקרית שלו הייתה הידע העמוק שלו על הפשע והעבריינים במזרח לונדון, שכן במשך שנים רבות שימש כבלש־מפקח של מחלקת ווייטצ'אפל, או כפי שכונה אז – 'המפקח המקומי'. המפקח אברליין היה הממונה הישיר שלי כשנשלחתי לראשונה לווייטצ'אפל. הוא עזב רק כאשר קיבל קידום למטה המשטרה המרכזי, דבר שהיה לצערי הרב וגם לצערם של רבים אחרים ששירתו תחת פיקודו. אין ספק כלל לגבי יכולותיו של המפקח אברליין כצייד פושעים."

באותה תקופה, חקירות המשטרה בקרב הזונות באזור הובילו לחשוד אפשרי – גבר שכונה על ידן "סינר העור" (Leather Apron), משום שנהג ללבוש באופן קבוע סינר עשוי עור. לדברי הזונות, "סינר העור" הפעיל ביניהן שיטת סחיטה, ואיים לקרוע אותן לגזרים אם לא ימסרו לו את כספן. למרבה הצער, כשהעיתונות שמעה על החשוד הזה, כמה עיתונים החלו להדגיש את מראהו "העברי" לכאורה – דבר שגרם להתפרצות של אנטישמיות באזור.

כהוקרה למסירותו ושירותו של אברלין הוא זכה בקידום למשרד המרכזי בסקוטלנד יארד וערב פרידתו נערכה עבורו חגיגה בדצמבר 1887 בטברנת היוניקורן, ברחוב שורדיץ' היי סטריט. אברלין נקרא לראשונה לתת חוות דעת על הפשעים מיד לאחר רצח מארי ניקולס, שהתרחש ב-31 באוגוסט 1888. עיתון St James's Gazette הזכיר את מעורבותו במקרה במהדורתו של יום שבת, 1 בספטמבר 1888: "עד כה המשטרה הסתפקה בעצמה, אך לגבי מציאת רמז לרוצחתה הם מביעים מעט תקווה. העניין נחקר על ידי חוקר. המפקח אברלין, מסקוטלנד יארד, והמפקח הלסון, יחידה J…"

כמובן, אחד הדברים הראשונים שהמשטרה נאלצה לשקול בעקבות הפשעים החדשים היה האם אותו אדם ביצע גם את רצח מארי ניקולס שבוע קודם. למעשה, היה מעט ספק שהרוצח ביצע את כל שלושת הרציחות, הוא קיים התייעצות עם חוקר-מפקח הלסון, יחידה J, שבתחומו התרחש הרצח ב-Buck's-row, ועם סגן-מפקח ווסט, האחראי על יחידת H. תוצאת ההתייעצות הייתה הסכמה כי הפשעים הם עבודתו של אדם אחד בלבד, שהרציחות בוצעו במקום שבו נמצאו הגופות, ושהם לא היו עבודתה של אף כנופיה.

ביום שני, 10 בספטמבר 1888, אברלין היה הקצין שנסע לגרייבסנד כדי ללוות את ויליאם הנרי פיגוט (1835–1901) חזרה ללונדון. פיגוט נעצר בערב הקודם בטברנת Pope's Head, ברחוב ווסט, גרייבסנד. סוכנות החדשות המרכזית דיווחה כי ידו "…ננשכה חזק, ויש סימני דם על בגדיו. הוא מתאים במעט לתיאור של האיש המבוקש. הוא מודה שהיה בוייטצ'אפל ביום שבת בבוקר, באזור שבו נמצאה גופת האישה…" נראה כי פיגוט נחשב לחשוד פוטנציאלי מבטיח, וללא ספק אברלין ציפה לפריצת דרך מעורפלת בעת שנסע לגרייבסנד.

העיתון The Morning Star כיסה את הסיפור במהדורת יום שלישי, 11 בספטמבר 1888 ונכתב כי "בתגובה למברק שהתריע בפניו על המעצר, מפקח אברלין נסע לגרייבסנד אתמול בבוקר, והחליט להביא את האסיר מיד לוייטצ'אפל, כדי שיוכל להיתקל עם הנשים שנתנו את תיאור 'סינר עור'. התאסף קהל נכבד בתחנת הרכבת בגרייבסנד כדי לצפות ביציאת החוקר והאסיר, אך הגעתו לגשר לונדון כמעט לא נבחנה, היחידים שהיו מודעים למסע מראש היו המשטרה, וקבוצה קטנה מהם שהייתה נוכחת בלבוש אזרחי. המפקח אברלין והאסיר נסעו מיד במונית ארבע-גלגלית לתחנת המשטרה ברחוב קומרשיאל, שם מאז הבוקר היו קבוצות של סקרנים שציפתה לחזות למעצר. החדשות על הגעתו של פיגוט התפשטו מיד, וכעבור כמה שניות התחנה הוקפה בקהל נרגש שרצה לראות את הרוצח המיוחס. לאחר זמן מה הקהל התפזר, אך המשטרה נאבקה מספר שעות לשמור על הרחוב פנוי לתנועה. פיגוט הגיע לרחוב קומרשיאלבמצב דומה לזה שבו נלקח למעצר. הוא לא לבש אפודה, חבוש כובע לבד מרופט, ונראה במתח עצבי רב. גברת פידימונט, שהייתה אחראית על ההצהרה לגבי אדם הדומה ל'סינר עור' שנמצא ב-Prince Albert ביום שבת, נשלחה, כמו גם אנשים אחרים שיכלו לזהות את האסיר, אך לאחר בדיקה קצרה התקבלה ההסכמה שהוא אינו 'סינר עור'. למרות זאת, הוחלט לשמור אותו עד שיוכל לתת הסבר מספק יותר לגבי עצמו ותנועותיו. לאחר מספר שעות, התנהגותו הפכה מוזרה יותר, ודיבורו לא ברור יותר; רופא מחוזי נקרא, והביע את דעתו שהנפגע אינו שפוי. נכתבה תעודה רפואית ופיגוט יישאר במעצר לעת עתה."

לאחר רצח אליזבת סטרייד, אברלין זכה להכרה כחוקר הראשי במקרה, אם כי כעת חלק את עול חקירת הרציחות עם המפקח הראשי דונלד סוואנסון. בעיתון The Scotsman, מיום שני, 1 באוקטובר 1888, נכתב כי: "לאחר שלמשטרה נודע על הרצח, הועבר המקרה לידיהם של המפקח הראשי סוואנסון והמפקח אברלין מסקוטלנד יארד…"

לאחר רצח מארי קלי, אברלין היה כבר במקום, ואחת הפעולות הראשונות שלו הייתה, לפי עיתון ה-The Dundee Courier, מיום שבת, 10 בנובמבר 1888, לתת "… פקודות שאיש לא יורשה להיכנס או לצאת מהחצר." לאחר מכן, לפי המאמר, "חיכה מעט ואז שלח מברק לסר צ'ארלס וורן להביא את כלבי הדם כדי לנסות לעקוב אחרי הרוצח אם אפשר…"

אברלין גם היה אחראי למלאכה הלא-נחשקת של סינון אפר מתוך אח בולט בחדרה של מארי קלי, כדי לבדוק אם ניתן למצוא רמזים. לפי עדותו בחקירה, כפי שפורסם ב-The Manchester Times, יום שבת, 17 בנובמבר 1888: "…הלכתי ל-Miller's Court ב-11:30 בבוקר ביום שישי. שם קיבלתי מידע שכלבי הדם בדרך. חיכיתי עד 1:30 אחר הצהריים, כאשר סגן-מפקח ארנולד הגיע ואמר שההזמנה לכלבי הדם בוטלה. הדלת נפתחה בכוח. באח נמצאו שרידים של בגדי נשים שנשרפו. דעתי היא שהם נשרפו כדי לספק די אור לרוצח לבצע את מעשיו."

אברלין גם ריאיין את ג'ורג' האצ'ינסון, עד שטען שראה את מארי קלי עם גבר ברחוב קומרשיאל בשעות הבוקר המוקדמות ביום הרצח. האצ'ינסון אמר כי עקב אחרי הזוג, וצפה בהם נכנסים ל-Miller's Court. נראה שאברלין לקח ברצינות רבה את עדותו של האצ'ינסון, ואף הקצה שני חוקרים ללוותו ברחבי המחוז, בתקווה שיוכל לזהות את הגבר. עם זאת, כמו ברוב הרמזים הקודמים, הדבר לא הביא לתוצאה; כיום יש הטוענים שאולי אברלין האמין מדי לטענותיו של האצ'ינסון.

עד 1889, בנסיבות שמעולם לא הובהרו, אברלין הוצא מחקירת רציחות וייטצ'אפל וביולי 1889, הוא הוחלף על ידי המפקח הנרי מור כמפקח הראשי בשטח. הוא המשיך לחקור את שערוריית רחוב קליבלנד ומספר מקרים נוספים שפורסמו בעיתונות הארצית בין 1889 ל-1892.

המפקח פרדריק ג'ורג' אברלין פרש ממשטרת המטרופוליטן של לונדון ב-8 בפברואר 1892. בעיתון Pall Mall Gazette פורסמה הודעת הפרישה הצפויה שלו – שהוגשה חודש קודם לכן, אך תתקיים לאחר סיום חקירתו במקרה שבו עסק – במהדורתו של יום שישי, 4 במרץ 1892: "מדווח שמר א. אברלין, מפקח ראשי במחלקת החקירות הפליליות, עומד לפרוש לאחר שלושים שנות שירות. פרישתו של מר אברלין (לדברי Exchange Telegraph Company) תיחשב לאובדן גדול לסקוטלנד יארד, שם תמיד נחשב לאחד הקצינים היעילים ביותר במחלקה ותמיד הוטלו עליו מקרים הדורשים אומץ, מיומנות ושיקול דעת. לכן, היו לו הזדמנויות להצטיינות בחקירות החשובות ביותר של סקוטלנד יארד. פרישתו תיכנס לתוקף לאחר שהשלמת תפקידיו לאחר מה שמכונה 'שוד האג"ח הגדול'."

מספר חודשים לאחר מכן, משהשתחרר מהמגבלות שהיו עליו כששירת במשטרה, העניק ריאיון לכתב Cassell's Saturday Journal, שבו שוחח על הבעיות בהן נתקל במהלך חקירת ג'ק המרטש. מעניין, שהוא גם ציין כי לדעתו רצח מארי קלי היה הרצח האחרון שבוצע בפועל על ידי ג'ק המרטש. העיתון פרסם את הריאיון במהדורת יום שבת, 22 במאי 1892: "[הידע של מר אברלין] על נפשעים ועל האנשים המבצעים אותם נרחב ומיוחד. אין שום הגזמה בכך שכאשר בוצעה גניבה או עבירה על החוק באזור, החוקר ידע היכן למצוא את האדם ואת הרכוש גם כן. יחסיו הידידותיים עם האנשים החשודים ששכנו בבתי הלינה המשותפים אפשרו לו להמשיך את חקירותיו בנוגע לרציחות בביטחון המירבי והאפשרויות שניתנו לו הבהירו כי הפושע לא מסתתר במטבח של 'דוסר'. למעשה, רצונם של תושבי המזרח לעזור למשטרה היה כה חזק, שמספר ההצהרות שניתנו – כולן נדרשו לרישום ולבדיקה – היה כה רב, עד שהקצין כמעט התמוטט מהלחץ. דאגתו להביא את הרוצח לדין הובילה אותו, לאחר יום שלם בניהול הצוות, לבלות ברחובות עד שעותמ הבוקר המוקדמות, חוזר עייף לביתו בשעה 5 לפנות בוקר. ולעיתים קרובות, רק כשכבר היה עומד ללכת לישון, קיבל קריאה חזרה למזרח העיר כדי לחקור משוגע או חשוד שהמפקח הראשי לא לקח אחריות לשאול."

"תיאוריות!" קרא המפקח, כששוחח על הרציחות – אבדנו כמעט בתיאוריות; היו כל כך רבות. "…עם זאת, יש לו אחת שהיא חדשה. הוא מאמין, על סמך ראייתו האישית, שהזוועה ב-Miller's Court הייתה האחרונה בסדרה האמיתית והאחרות היו חיקויים, וכי ב-Miller's Court הרוצח הגיע לשיא ההנאה של רעיונותיו המורבידיים…"

מספר חודשים לאחר מכן, ביום רביעי, 8 ביוני 1892, תושבי המזרח העיר, יחד עם עמיתיו לשעבר מיחידת H, ערכו עבורו ערב פרידה. רשימת האורחים מעניינת, שכן נוכח היה ג'ון מקארתי, בעל המלון ב-13 Miller's Court, החדר שבו נרצחה מארי קלי לפני 4 שנים.

East London Observer פרסם תיאור מלא של הערב והנאומים במהדורתו של יום שבת, 11 ביוני 1892: ״ביום רביעי בערב, לכבוד פרישתו מהשירות, הובא המפקח הראשי פרדריק ג'. אברלין, ממחלקת החקירות הפליליות, לארוחת ערב ב-"Three Nuns Hotel" על ידי מספר חבריו…״.

השפעת הפרשה על יהודי לונדון

האנשים שחיו באזור היוו חתך רוחב של השכבה התחתונה של החברה הוויקטוריאנית. המאה ה-19 ראתה זרם קבוע של מהגרים כלכליים שנסחפו ללונדון מאזור מזרח אנגליה. אסקס, שנהרסה עקב דעיכת תעשיות הבד והחקלאות שלה והייתה אחת המחוזות העניים ביותר באנגליה, הידועה במספר העצום של בתי מחסה. אסקס חוותה הגירה עצומה של מהגרים למזרח לונדון. מהגרים איריים החלו להגיע עם פרוץ רעב תפוחי האדמה בשנת 1846 ואילך. רבים מהם היו מהגרים בעל כורחם שלא רצו להגיע לאזור הזוהמה של מזרח לונדון, אך בסופו של דבר נתקעו שם כאשר ניסיונותיהם למצוא גאולה סופית באמריקה נכשלו. הם התיישבו באזורים סביב גדת הנהר, והתפרנסו מכוחם הפיזי, כאשר רובם מצאו עבודה ברציפים. הם לא היו אהובים במיוחד ואלימות בקרב חלק זה של קהילת איסט אנד, במיוחד כשהיו שיכורים, הייתה דבר שבשגרה.

ההגירה הגדולה ביותר לאיסט אנד הייתה ללא ספק של יהודים שהחלו להגיע במספרים הולכים וגדלים משנת 1881 ואילך, כשנמלטו מרדיפות או מקשיים כלכליים ברוסיה, פולין וגרמניה. עד 1888 האוכלוסייה היהודית של וייטצ'אפל גדלה ל-45,000 עד 50,000. בתחילה, מהגרים יהודים אלה התיישבו ברחובות מדרום לספיטלפילדס. אך עד 1888 הם החלו להתרחב לחלקים אחרים של איסט אנד. צ'ארלס בות' תיעד כיצד העולים החדשים החליפו בהדרגה את האוכלוסייה האנגלית במחוזות שלמים. בעבר, בוויטצ'אפל, רחוב קומרשיאל הפריד בערך בין המקומות היהודיים של פטיקוט ליין ורחוב גולסטון מהרובע האנגלי המחוספס יותר ששכן במזרח. היהודים גם הגיעו לרחוב הנברי, רחוב האופנה, רחוב פלהאם, רחוב בות', רחוב מונטגיו הישנה, ורחובות וסמטאות רבים הוצפו ביהודים; הם מילאו גושי בניינים שלמים של בתי מגורים והשיגו לעצמם מקצועות חדשים וגם הרגלים חדשים, והם חיו יחד.

בתחילה, המהגרים היהודים התקבלו במידה מסוימת של אהדה. אך ככל שהעשור התקדם, ושפל כלכלי הביא איתו את רוח האבטלה ההמונית שסחפה את איסט אנד, החלו הגישות להשתנות. בפברואר 1886 הזהיר ה"פאל מאל גאזט" את קוראיו כי "היהודים הזרים ללא כל לאום הופכים למזיק ואיום על ילידי איסט אנד העניים". עד 1888, אבטלה מקומית גבוהה, בשילוב עם מחסור חמור בדיור באיסט אנד, מיקדו את תשומת הלב הלאומית בבעיית המהגרים, ושתי ועדות נבחרות הוקמו כדי לבחון אותה. הראשונה בבית הנבחרים התכנסה בין ה-27 ביולי ל-8 באוגוסט, והתמקדה בהגירה זרה. השנייה התכנסה בבית הלורדים וחקרה את מה שנקרא מערכת ההזעה באיסט אנד, לפיה עובדים שנדחסו לסדנאות קטנות, מסריחות ולא בריאות, היו עובדים עד 20 שעות ביום תמורת שכר שהסתכם בסכום זעום. זה נתפס כנפוץ במיוחד בקרב המהגרים היהודים שאך הגיעו, או "הירוקים", שרבים מהם גם ישנו בחדרים שבהם עבדו.

ארנולד ווייט – אימפריאליסט וסופר – אמר לוועדה במונחים המזכירים בעצב רגשות שעדיין צצים בימינו, אם כי כלפי שעירים לעזאזל שונים: "היהודי הרוסי המסכן צוחק על מה שהוא שומע על עוני אנגלי ומזון דל. יש לו תפיסה שגויה שהאומן האנגלי בדרך כלל אוכל יתר על המידה, ומתוסכל בקלות, ושהיהודי יכול לחיות בקלות במקום שבו אנגלי יגווע ברעב!" הדעות הקדומות של ווייט הופרכו על ידי כמה חברי פרלמנט יהודים בולטים – ובראשם חבר הפרלמנט מאיסט אנד, סמואל מונטגו – אך ווייט שיקף רגשות ודעות קדומות שעד אמצע 1888, הוחזקו על ידי מספר רב של תושבי איסט אנד. לאחר מכן נאם בפני הוועדה צ'ארלס פריק, מזכיר אגודת הסנדלרים, מקצוע שהיה שם נרדף לוויטצ'אפל, ששחרר פיסת שנאת זרים קטנה ומבישה. ״הזרים היהודים הללו עובדים במקצוע שלנו בעבודה הנפוצה הזו 16 או 18 שעות ביום, והתוצאה היא שהם מייצרים הרבה דברים זולים ומגעילים שהורסים את השוק ופוגעים בנו." הוא המשיך והאשים את המהגרים היהודים בתסכול בקרב פועלים אנגלים במאבקם להשיג שכר גבוה יותר על ידי סחיטה במהלך סכסוכים ו"לקיחת עבודה בכל מחיר".

העוינות מצד הגויים הייתה גרועה מספיק, אך המהגרים ספגו גם ביקורת מצד יהודים מקומיים אחרים. כולל הנרי דה יונגה, יהודי אנגלי ממוצא הולנדי, שלמרות שנשכר כמתורגמן יידיש ויועץ משפטי לסייע להם, הרגיש צורך להאיר את עיני הוועדה בנוגע לדעות קדומות פופוליסטיות של גויים נגד היהודים. הם, לטענתו, עקרו בעלי מלאכה מקומיים שכעת יכלו להרוויח רק "מחיה רעועה בהשוואה למה שהיו רגילים לקבל". כדוגמה, הוא הסביר כיצד "שכר החייטות, הסנדלרות והארונות, שעמד בעבר על 2 פאונד לשבוע, ירד כעת בחצי ללירה אחת ו-15 פאונד".

בסופו של דבר, הוועדות הצדיקו את המהגרים, אך דיוניהם הממושכים הבטיחו שהעניין יהיה בעין הציבור לאורך שמונת החודשים הראשונים של 1888. ה"איסט לונדון אדוורטייזר" עקב בקפידה וביקורת אחר בעיית המהגרים לאורך כל השנה, והתלונן ב-30 ביוני על כך שהעניים המקומיים סובלים משכר דירה גבוה ותחרות מצד "יהודים זרים".

בספרה "מחוץ לעבודה", ג'ואן לאו – הידוע גם כמרגרט הרקנס – ביקשה מאשתו של נגר רדיקלי לבטא את רגשותיהם של רבים באיסט אנד של לונדון. "למה הם צריכים לבוא לכאן, הייתי רוצה לדעת?" לונדון כבר לא מה שהייתה פעם; היא פשוט כמו עיר זרה. האוכל לא אנגלי; השיח לא אנגלי. למה כל הזרים האלה צריכים לבוא לכאן כדי להוציא לנו את האוכל מהפה, ולחיות על מזון שלא היינו נותנים לחזירים?"

עובדה אחת שלא זכתה לתשומת לב, או לפחות לא הוזכרה, מצד הזרים והגורמים שונאי הזרים, יותר בתקשורת, הייתה העובדה שבדרך כלל, כשהמהגרים היהודים עברו לשכונה, הם נטו להשפיע בצורה תרבותית להפליא על סביבתם. עובדים סוציאליים, רפורמטורים ואפילו המשטרה מיהרו להבחין כיצד זרם של יהודים לשכונה מסוימת יעלה במהרה את הסטנדרטים וההתנהגות בכמה מהחלקים הגרועים ביותר של לונדון. רחובות וגושי מבנים, הידועים לשמצה באלימות ובפשיעה, הפכו לבעלי נטייה למנהגים יחסית טובים לאחר שמשפחות יהודיות עברו לגור שם. עם זאת, זו לא הייתה דעה רווחות בקרב מרבית תושבי איסט אנד, והמשמעות של הפניית הזרקור אל המהגרים היהודים לאורך המחצית הראשונה של 1888 הייתה שעד סוף הקיץ, רבים בשכונה האמינו באמת שהיהודים מסוגלים לכל דבר.

לכן, כאשר רציחות וייטצ'אפל עימתו את הרובע הלונדוני איסט אנד עם סוג חדש של פשע, חסר תקדים בברבריות שלו, האוכלוסייה הגויה הייתה מוכנה להאשים את קהילת המהגרים ברציחות. בהשראת שנאת הזרים בעיתונות, הם הגיעו למסקנה שאנגלי לא יכול להיות אחראי, ושמחו לנקום בקהילה שכבר הפכה לשעיר לעזאזל שלהם כמעט לכל הרעות האחרות שפגעו בחיי היומיום שלהם.

מכתבי המרטש

במהלך סתיו הטרור נשלחו מאות מכתבים למשטרה ולתקשורת המקומית, שהתיימרו ככאלה שנכתבו על ידי רוצח וייטצ'אפל. רובם נחשבו כזיופים שנכתבו על ידי אנשי העיתון שניסו להתחיל סיפור או טיפשים שניסו להסית לטרור נוסף. רבים מאמינים שכולם מתיחות. מומחים אחרים מאמינים שחלקם (במיוחד מכתב הבוס היקר, גלוית ג'קי החצוץ ומכתב "מהגיהנום") מקוריים.

מכתב "בוס היקר"

המכתב, שהתקבל ב-27 בספטמבר 1888 בסוכנות הידיעות המרכזית, נחשב במקור לעוד מתיחה. שלושה ימים לאחר מכן, הרצח הכפול של סטרייד ואדוז גרם להם לשקול זאת מחדש, במיוחד לאחר שנודע להם שחלק מתנוך אוזנה של האחרונה נמצא חתוך מהגופה, מה שמזכיר באופן מוזר הבטחה שניתנה במכתב. המשטרה ראתה במכתב "בוס היקר" חשוב מספיק כדי לפרסם אותו בעיתונים ובדואר באותה תקופה, בתקווה שמישהו יזהה את כתב היד.

גלויה שהתקבלה בסוכנות הידיעות המרכזית ב-1 באוקטובר, המתייחסת ישירות הן לרציחות והן למכתב "הבוס היקר", ככל הנראה נכתבה על ידי אותו כתב יד. היא משוחזרת להלן. בין אם המכתב הוא מתיחה ובין אם לאו, זוהי ההתייחסות הכתובה הראשונה המשתמשת בכינוי "ג'ק המרטש" בהתייחס לרוצח מוייטצ'אפל.

Dear Boss,
I keep on hearing the police have caught me but they wont fix me just yet. I have laughed when they look so clever and talk about being on the right track. That joke about Leather Apron gave me real fits. I am down on whores and I shant quit ripping them till I do get buckled. Grand work the last job was. I gave the lady no time to squeal. How can they catch me now. I love my work and want to start again. You will soon hear of me with my funny little games. I saved some of the proper red stuff in a ginger beer bottle over the last job to write with but it went thick like glue and I cant use it. Red ink is fit enough I hope ha. ha. The next job I do I shall clip the ladys ears off and send to the police officers just for jolly wouldn't you. Keep this letter back till I do a bit more work, then give it out straight. My knife's so nice and sharp I want to get to work right away if I get a chance. Good Luck.
Yours truly
Jack the Ripper
Dont mind me giving the trade name
PS Wasnt good enough to post this before I got all the red ink off my hands curse it No luck yet. They say I'm a doctor now. ha ha
בוס יקר,
אני ממשיך לשמוע שהמשטרה תפסה אותי, אבל הם עדיין לא יתפסו אותי. צחקתי כשהם נראים כל כך חכמים ומדברים על זה שהם בדרך הנכונה. הבדיחה ההיא על "סינר העור" גרמה לי להתפרק מצחוק. אני מתייחס לזונות ואני לא אפסיק להרע להן עד שיתפסו אותי. העבודה האחרונה הייתה מצוינת. לא נתתי לאישה זמן לצרוח. איך הם יכולים לתפוס אותי עכשיו? אני אוהב את העבודה שלי ורוצה להתחיל שוב. בקרוב תשמעו עלי עם המשחקים הקטנים והמצחיקים שלי. שמרתי קצת מהחומר האדום האמיתי בבקבוק של בירה ג'ינג'ר מהעבודה האחרונה כדי לכתוב איתו, אבל זה התקשה כמו דבק ואני לא יכול להשתמש בו. דיו אדום אמור להספיק, אני מקווה, חה חה. בעבודה הבאה שאני אעשה אני אחתוך את אוזני האישה ואשלח אותם לשוטרים רק בשביל הכיף, נכון? שמור את המכתב הזה עד שאעשה עוד קצת עבודה, ואז תפרסם אותו מיד. הסכין שלי כל כך חדה ומצוינת שאני רוצה להתחיל לעבוד מיד אם תהיה לי הזדמנות. בהצלחה.
שלך באמת,
ג'ק המרטש
אל תתייחס לשימושי בשם המסחרי.
נ.ב. לא היה מספיק טוב לשלוח את זה בדואר לפני שהסרתי את כל הדיו האדום מהידיים שלי, לקלל את זה. עדיין אין מזל. הם אומרים שאני עכשיו רופא. חה חה.

גלויית "ג'קי החצוף"

מכתב זה התקבל ב-1 באוקטובר 1888 בסוכנות הידיעות המרכזית. כתב היד דומה לזה של מכתב "הבוס היקר", ומתייחס ישירות הן למכתב זה והן לרציחות של הלילה הקודם. מי שמאמינים שהוא אמיתי טוענים כי הסרת אוזנה של אדואוס (היא לא נלקחה, וגם לא נשלחה למשטרה) והעובדה שהגלויה מזכירה את האירוע הכפול לפני שהוזכר על ידי העיתונות, שתיהן מעידות על אמיתותה. אחרים מאמינים כי מתחזה היה יכול לגלות פרטים הן על המכתב הקודם והן על הרציחות בעיתון בוקר מוקדם של ה-1 באוקטובר.

I was not codding dear old Boss when I gave you the tip, you'll hear about Saucy Jacky's work tomorrow double event this time number one squealed a bit couldn't finish straight off. ha not the time to get ears for police. thanks for keeping last letter back till I got to work again.
Jack the Ripper
לא צחקתי על הבוס היקר כשנתתי לך את הטיפ, תשמע על עבודתו של ג'קי החצוף מחר, אירוע כפול הפעם, מספר אחת צווחה קצת, לא יכולתי לסיים ישר. חה, לא היה זמן לשמוע להאזין למשטרה. תודה ששמרת את המכתב האחרון עד שאחזור לעבודה.
ג'ק המרטש

המכתב "ממעמקי הגיהנום"

ב-16 באוקטובר, ג'ורג' לוסק, נשיא ועדת הערנות של וייטצ'אפל, קיבל בדואר קופסת קרטון מרובעת. בפנים הייתה חצי כליה אנושית שנשמרה ביין, יחד עם המכתב הבא. דו״חות רפואיים שערך ד"ר אופנשו מצאו שהכליה דומה מאוד לזו שהוצאה מקתרין אדואוס, אם כי ממצאיו לא היו חד משמעיים בכל מקרה.

כך נכתב במכתב:

From hell.
Mr Lusk,
Sor
I send you half the Kidne I took from one woman and prasarved it for you tother piece I fried and ate it was very nise. I may send you the bloody knif that took it out if you only wate a whil longer
signed
Catch me when you can Mishter Lusk
ממעמקי הגיהנום.
מר לוסק,
סליחה
אני שולח לך חצי מהכליה שלקחתי מאישה אחת ושמרתי אותה בשבילך, ואז טיגנתי ואכלתי אותה, היא הייתה טעימה מאוד. אולי אשלח לך את הסכין הארורה שהוציאה אותה אם רק תחכה עוד קצת.
חתימה
תפוס אותי אם תוכל, מר לוסק.

מכתבים נוספים

6 באוקטובר 1888 — מכתב זה התקבל בעיתון מקומי ומאמינים שהיה ממוען לישראל שוורץ או ליוסף לוונדה, ששניהם היו עדים למרטש וסיפקו תיאורים של האיש שהם ראו למשטרה. מעט חוקרים מאמינים שהמכתב הזה אמיתי.

You though your-self very clever I reckon when you informed the police. But you made a mistake if you though I dident see you. Now I known you know me and I see your little game, and I mean to finish you and send your ears to your wife if you show this to the police or help them if you do I will finish you. It no use your trying to get out of my way. Because I have you when you dont expect it and I keep my word as you soon see and rip you up.
Yours truly
Jack the Ripper.
PS You see I know your address
אני חושב שחשבת שאתה מאוד חכם כשעדכנת את המשטרה. אבל עשית טעות אם חשבת שלא ראיתי אותך. עכשיו אני יודע שאתה מכיר אותי ואני רואה את המשחק הקטן שלך, ואני מתכוון לחסל אותך ולשלוח את האוזניים שלך לאשתך אם תראה את זה למשטרה או תעזור להם אם תעשה זאת אני אהרוג אותך. אין טעם שתנסה להתרחק ממני. כי אני אתפוס אותך כשאתה לא מצפה לזה ואני מקיים את דבריי כפי שאתה בקרוב תראה ואקרע אותך.
בכבוד רב ג'ק המרטש.
נ.ב. אתה מבין אני יודע את כתובתך

אין תאריך זמין – קתרין אדואוס נמצאה נרצחה ליד המינורי ב-30 בספטמבר. 'החודש הראשון והשני' פירושו הראשון והשני של החודש (אוקטובר). מעט חוקרים מאמינים שמכתב ז היה אמיתי.

Beware I shall be at work on the 1st and 2nd inst. in the Minories at 12 midnight and I give the authorities a good chance but there is never a policeman near when I am at work.
Yours
Jack the Ripper.
היזהר, אהיה בעבודה בחודש הראשון והשני. במינורי בשעה 12 ואני נותן לרשויות הזדמנות טובה אבל אף פעם אין שוטר בקרבת מקום כשאני בעבודה.
שלך ג'ק המרטש.

אין תאריך זמין – רחוב הנסיך וויליאם היה במרחק מטרים ספורים מהכביש הראשי בין אייגבורת' למשרד בורסת הכותנה. מעט חוקרים מאמינים גם שמכתב זה היה אמיתי.

What fools the police are. I even give them the name of the street where I am living. Prince William Street.
איזה טיפשים המשטרה. אני אפילו נותן להם את שם הרחוב שבו אני גר. רחוב הנסיך וויליאם.

המכתבים לד"ר תומאס הורוקס אופנשו, בסביבות 1902

29 באוקטובר 1888 – מכתב זה, שלא ברור אם אמיתי, נשלח לד"ר אופנשו, שביצע את הבדיקה הרפואית על חלק הכליה שקיבל ג'ורג' לוסק בקשר למכתב "ממעמקי הגיהנום".

Old boss
you was rite it was the left kidny i was goin to hoperate agin close to you ospitle just as i was going to dror mi nife along of er bloomin throte them cusses of coppers spoilt the game but i guess i wil be on the jobn soon and will send you another bit of innerds
Jack the Ripper
O have you seen the devle with his mikerscope and scalpul a-lookin at a kidney with a slide cocked up.
בוס זקן, היית רציני שזו הייתה הכליה השמאלית, התכוונתי לבצע זאת שוב, קרוב אליך, בדיוק כשהייתי עומד לגרור את הסכין שלי לאורך הגרון שלה. התפיסותהללו של השוטרים הרסו את המשחק, אבל אני מניח שאהיה בעבודה בקרוב ואשלח לך עוד קצת הצצות.
ג'ק המרטש
או, ראית את השטן עם המיקרוסקופ והסכין שלו – מסתכל על כליה עם שקופית מכוונת?

17 בספטמבר 1888 – מכתב זה, מתאריך 17 בספטמבר 1888, התגלה על ידי פיטר מק׳לנד במעטפה חתומה של דו״ח במשרד הרישומים הציבוריים הבריטי בשנת 1988. האותנטיות שלו שנויה במחלוקת סוערת, ורבים מאמינים שמדובר במרמה שהוכנסה בחשאי לרשומות. פורסם לראשונה בספרו של פול פלדמן, ״ג'ק המרטש: הפרק האחרון״.

Dear Boss
So now they say I am a Yid when will they lern Dear old Boss! You an me know the truth dont we. Lusk can look forever hell never find me but I am rite under his nose all the time. I watch them looking for me an it gives me fits ha ha I love my work an I shant stop until I get buckled and even then watch out for your old pal Jacky.
Catch me if you Can
Jack the Ripper
Sorry about the blood still messy from the last one. What a pretty necklace I gave her.
בוס יקר
אז עכשיו הם אומרים שאני יהודי, מתי הם ילמדו? בוס יקר! אתה יודע שאני יודע את האמת, נכון? לוסק יכול לחפש לנצח, הוא לעולם לא ימצא אותי, אבל אני ממש מתחת לאפו כל הזמן. אני צופה בהם מחפשים אותי וזה מעלה לי התקפים, חה חה. אני אוהב את העבודה שלי ואני לא אפסיק עד שאתפס, וגם אז תיזהר מחברך הוותיק ג'קי.
תפוס אותי אם תוכל
ג'ק המרטש
מצטער על הדם שעדיין מלוכלך מהקודם. איזו שרשרת יפה נתתי לה.

הכתובת ברחוב גולדסטון ומכתב שזויף

ב-30 בספטמבר 1888, השוטר אלפרד לונג, 254A, מצא פיסת סינר מוכתמת בדם בקשת בביתן Wentworth Model Dwellings, רחוב גולדסטון, (בסביבות 2:55 לפנות בוקר) ולאחר מכן הודעה בגיר בפתח שהוביל לגרם המדרגות ולדלת המרתף של מספר 108-119. הקצין דניאל האלס, חזר לרחוב גולדסטון מתישהו אחרי 3:00 לפנות בוקר. השוטר לונג חזר בסביבות 5:00 לפנות בוקר והכתובת נמחקה בסביבות 5:30 לפנות בוקר.

לפי גרסתו של השוטר לונג הכתובת הייתה "היהודונים הם האנשים שלא יאשימו על לא דבר"

הכתיב המקורי של השוטר לונג, השתמש ב-"Jewes", שתוקן ל-"Juwes", בזירה על ידי הקצין האלס. תיקון זה צוין במחברתו של השוטר לונג ובמהלך חקירת אדואוס.

לפי גרסתו של דניאל האלס – "היהודונים אינם האנשים שיואשמו על כלום"

לרוב, משטרת לונדון קיבלה את גרסתו של האלס, בעוד שמשטרת המטרופולין קיבלה את גרסתו של השוטר לונג – כל אחד מהגופים תמך באיש שלו. ובגלל הדיונים הרבים בנוגע למילה "יהודונים" ומה משמעותה אמורה להיות, מעניין לציין שיש למעשה איותים רבים של שניתן למצוא ברשומות הרשמיות (HO 144/221/A49301C f164, 195, 197; רישומי חקירת אדואוס):

Jewes, Jeuwes, Juwes, Jeuws, Juewes, Juews

חיפוש לקסיקוני על הגרסאות יניב בהכרח את אותה התוצאה – "יהודים", עם התייחסות רק לקבוצה בכללותה, ולא לאדם או אנשים ספציפיים.

אין תאריך זמין – אחד מהפסוקים הרבים שנשלחו לכאורה למשטרה (עם זאת, סביר להניח שמכתב זה היה מתיחה מאוחרת יותר של דונלד מקורמיק).

Eight little whores, with no hope of heaven,
Gladstone may save one, then there'll be seven.
Seven little whores beggin for a shilling,
One stays in Henage Court, then there's a killing.
Six little whores, glad to be alive,
One sidles up to Jack, then there are five.
Four and whore rhyme aright,
So do three and me,
I'll set the town alight
Ere there are two.
Two little whores, shivering with fright,
Seek a cosy doorway in the middle of the night.
Jack's knife flashes, then there's but one,
And the last one's the ripest for Jack's idea of fun.
שמונה זונות קטנות, ללא תקווה לגן עדן,
גולדסטון אם יציל אחד, יהיו שבע.
שבע זונות קטנות מתחננות לשילינג,
אחת נשארת בחצר הנאג', ואז יש רצח.
שש זונות קטנות, שמחות להיות בחיים,
אחת מתקרבת לג'ק, ואז יש חמש.
ארבע וזונה מתחרזות,
גם שלוש ואני,
אני אצית את העיר
לפני שיהיו שתיים.
שתי זונות קטנות, רועדות מפחד,
מחפשות פתח נעים באמצע הלילה.
הסכין של ג'ק מנצנצת ואז יש רק אחת,
והאחרונה היא הבשלה ביותר לרעיון של ג'ק לבילוי.

החשודים המרכזיים

זהותו של ג'ק המרטש היא אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה של הפשע. במהלך השנים הוצעו מעל 500 חשודים, אך אלה רק הידועים והמרכזיים שבהם.

מונטגיו דרויט

מונטגיו ג'ון דרויט – בוגר מכללת וינצ'סטר וספורטאי נלהב שנמצא מת בנהר התמזה ב-31 בדצמבר 1888. הוא נחשב על ידי רבים לחשוד מספר אחת בתיק. מעניין לציין, שיש מעט מאוד ראיות שיכולות להצדיק את אשמתו, כי התברר שבעת בעת הרצח הראשון הוא שיחק קריקט הרחק מזירת הפשע..

דרויט היה בנו השני של רופא, ויליאם דרויט, שנולד ב-15 באוגוסט 1857 בווימבורן, דורסט. דרואיט התחנך בווינצ'סטר ובניו קולג', אוקספורד, וסיים מאוחר יותר תואר ראשון בהצטיינות בלימודים קלאסיים בשנת 1880 (סאגדן). עם זאת, בזמן שהותו בווינצ'סטר, דרויט היה מעורב מאוד בחברת הדיבייט ובחר בעיקר נושאים פוליטיים לנאומיו. הוא היה ידוע בכך שגינה את המפלגה הליברלית ואת השפעתו של ביסמרק כ"קללה מוסרית וחברתית לעולם". בנאומו האחרון טען כי בעוד שדורות קודמים האמינו ש"האדם נוצר למען מדינות", זהו "שיפור עצום שמדינות נבנו למען האדם, כפי שהן כיום".

דרויט, שהיה ספורטאי ודובר במידה רבה, קיבל מקום בליגת הקריקט הראשונה של וינצ'סטר (Winchester First Eleven) בשנת 1876 והיה חבר במועדון הקריקט קינגסטון פארק ודורסט קאנטרי. הוא צוין כבעל כוח אדיר בזרועותיו ובפרקי ידיו, למרות מראהו הרזה בתמונות ששרדו. דרויט גם הפך לכישרון רב בחמש, וזכה בתארים כפולים ויחידים בווינצ'סטר ובאוקספורד. ב-9 במרץ 1875, הוא סיים במקום השלישי בתחרות זריקת כדורי קריקט בווינצ'סטר. מיד לאחר סיום לימודיו, דרויט החל ללמד בפנימייה בבלאקהית'. בשנת 1881 דרויט הצטרף לחברים המקומיים של מועדון ההוקי בלאקהית' ומאוחר יותר החל לשחק במועדון הקריקט מורדן של בלאקהית'. בשנה שלאחר מכן, בשנת 1882, דרויט החליט שוב להתמקד בקריירה משפטית, והתקבל לבית המשפט הפנימי של אינר טמפל ב-17 במאי. ב-29 באפריל 1885 הוא הוכרז כעורך דין. רשימת המשפטים משנת 1886 מציבה אותו בבית המשפט המחוזי של המחוז המערבי ובבית המשפט המחוזי של וינצ'סטר. בשנה שלאחר מכן הוא נרשם כתובע מיוחד עבור בית המשפט המחוזי של המחוז המערבי ובתי המשפט של המפשייר, פורטסמות' וסאות'המפטון (סאגדן).

בשנת 1885 אביו מת כתוצאה מהתקף לב, והותיר אחריו ירושה בסך כולל של 16,579 ליש"ט, אך הותיר את מונטגיו ושני אחיו הגדולים בחובות. הטרגדיה הכתה שוב ביולי 1888, כאשר אמו אן (לבית הארווי) מתה ממחלת נפש ונכלאה בבית החולים ברוק אסילום בקלפטון. עם זאת, בתקופה סוערת זו נראה כאילו דרויט ניהל את ענייניו בצורה מעוררת הערכה. הוא היה מועמד לחבר במועדון הקריקט מורדן בשנת 1883, ונבחר ב-26 במאי של השנה שלאחר מכן. דמי המנוי שלו שולמו במלואם בזמן מותו. דרויט מונה מאוחר יותר לגזבר ומזכיר כבוד של חברת הקריקט, גוטבול וטניס הדשא של בלקהית' בשנת 1885. כתובתו ניתנה אז כ-9 אליוט פלייס, בלקהית'. וכך נראה שדרויט הצליח להתמודד עם אובדן שני הוריו בתוך פרק זמן קצר של שלוש שנים. אך בסוף נובמבר 1888, נראה שקש אחד אחרון שבר את גב הגמל, שכן דרויט נמצא ביום שני, 31 בדצמבר 1888, מת בנהר התמזה. הנרי ווינסלייד, איש שיט ליד רציף ת'ורניקרופט בתמזה, גילה את הגופה המפורקת בסביבות השעה 13:00 באותו יום, הביא אותה לחוף והודיע לרשויות. הדעה הרווחת הייתה שהוא איבד את שפיותו.

וכך מסתיים סיפורו של מונטגיו ג'ון דרויט, ומתחילה מעורבותו לכאורה ברציחות וייטצ'אפל. עיקר הטיעון שדרויט היה המרטש טמון בציטוט של מפקח המשטרה בתזכיריו המפורסמים, שהתייחס למונטגיו בציטוט הבא: ״תמיד החזקתי בדעות נחרצות לגביו, וככל שאני חושב על העניין, כך דעות אלה מתחזקות. האמת, עם זאת, לעולם לא תיחשף, ואכן, שכב פעם בתחתית התמזה, אם השערותיי נכונות!

תיאור החשוד שונה במקצת בתזכירים ובתיקי הרישומים הציבוריים של סקוטלנד יארדס. הראשון קובע כי מר מ.ג'. דרויט, רופא כבן 41 וממשפחה טובה למדי, שנעלם בזמן רצח חצר מילר, וגופתו נמצאה צפה בתמזה ב-31 בדצמבר: כלומר 7 שבועות לאחר הרצח האמור. נאמר שהגופה הייתה במים במשך חודש, או יותר – עליה נמצא כרטיס בין בלאקהית' ללונדון. ממידע פרטי אין ספק שמשפחתו חשדה באיש שהוא הרוצח מוייטצ'אפל; נטען שהוא היה משוגע מינית.

ראיות התומכות בכך שדרויט היה המרטש כמעט ואינן קיימות. למעשה, הקשר האמיתי היחיד שלו ניתן למצוא במראהו ובדמיונו לעדויות עדים רבות. כל עד מלבד אחד נתן הערכת גיל קרובה לגילו של דרויט (31): סמית' (28), ישראל שוורץ (30), ג'וזף לואנדה (30) וג'ורג' האצ'ינסון (34-35). אליזבת לונג מסרה גיל, אך הודתה שלא ראתה את פניו של החשוד.

באשר למראה החיצוני, שלושה עדים מרכזיים מדווחים שלמרטש היה שפם (כמו לדרויט), אם כי הצבע משתנה מ"כהה", ל"חום", ל"בהיר". דרויט היה גם בעל מראה מכובד, תמיד ידוע כאחד שמתלבש היטב. כל העדים מלבד לואנדה (שאמר שלחשוד היה מראה של מלח) תומכים באפשרות זו: לונג תיאר אדם בעל "גזרה אצילית מרופטת", סמית' ושוורץ שניהם תייגו את האיש כמכובד, והאצ'ינסון אף הרחיק לכת ותיאר אותו כ"בעל מראה אמיד".

מבחינת מבנה גוף, לעומת זאת, דרואיט אינו עומד בציפיות. הוא היה אדם רזה, בעוד עדים תיארו את האיש כבעל מבנה גוף בינוני עד כבד, חסון ורחב כתפיים. כמעט תמיד, החשוד תויג באופן עקבי כ"בעל מראה זר" ו"יהודי". בעיות נוספות עולות גם כן. מקובל בדרך כלל שהמרטש היה תושב איסט אנד, אך לדרויט היה ניסיון מועט, אם בכלל, באזור וייטצ'אפל או בסביבתה. הוא התגורר ברחוב אליוט פלייס 9, בלאקהית' במהלך הרציחות. הרחק מרובע ווייטצ׳אפל.

ג'ורג' האצ'ינסון

האצינסון הוזכר כחשוד לראשונה בספרו של בוב הינטון "ממעמקי הגיהנום", ומאוחר יותר בספרו של סטיבן רייט "ג'ק המרטש: מבט אמריקאי". סיבות לחשד הן כי ג'ורג' האצ'ינסון העיד במשטרה ותיאר איש שראה מחוץ לחדרה של קלי בליל הרצח בתיאור שהיה מפורט במיוחד ויש הסבורים, מפורט מדי. כמו כן, העובדה שהוא הסתיר את עדותו עד לאחר סיום חקירתה של קלי נראית חשודה. עם זאת, המשטרה באותה עת ראיינה אותו לא אחת, אך לא נראה כי ראתה בו חשוד.

ג׳יל המרטשת

הרעיון שג'ק המרטש אולי אינו גבר כלל, אלא אישה, הועלה על ידי המפקח אברליין עצמו בזמן הרציחות. לדברי דונלד מקורמיק, מחבר הספר "זהותו של ג'ק המרטש" שפורסם בשנת 1959, אברליין העלה את התיאוריה בשיחה עם המנטור שלו, ד"ר תומאס דאטון, לאחר רצח מרי קלי. עדותה של קרוליין מקסוול, שגרה באזור, הייתה מרכזית לטיעון. שעת המוות של מרי קלי הוערכה בין השעות 3:30 ל-4:00 לפנות בוקר ביום שישי, 9 בנובמבר 1888. זמן זה נראה מתאים לא רק בשל ראיות רפואיות כמו טמפרטורת הגוף ונוקשות המפרקים, אלא גם תואם את רוב העדויות שניתנו על ידי אלו שטוענים שראו או שמעו אותה בליל מותה. עם זאת, רוב העדויות אינן כוללות את עדותה של גברת קרוליין מקסוול.

גברת מקסוול העידה שראתה את מרי קלי לא פעם אחת אלא פעמיים, מספר שעות לאחר שהרופאים סברו שמתה. המקרה הראשון היה בין השעות 8:00 ל-8:30 בבוקר מול בית המשפט של מילר, ונראתה, לדעתה של גברת מקסוול, חולה למדי. גברת מקסוול הצהירה שהיא בטוחה בשעה משום שבעלה חזר מהעבודה בסביבות השעה 8:00 בכל בוקר. הפעם השנייה הייתה שעה לאחר מכן, כאשר גברת מקסוול טוענת שראתה את קלי מדברת עם גבר מחוץ לפאב בריטניה. גברת מקסוול תיארה בצורה חיה את הבגדים שראתה על האישה שלדעתה היא קלי באותו בוקר כ"חולצה כהה, מחוך קטיפה וצעיף בצבע חום-אדמדם". כשנשאלה אם ראתה אי פעם את קלי בתלבושת זו, היא ענתה שהיא בהחלט זוכרת אותה לובשת את הצעיף.

לאברליין לא הייתה סיבה לפקפק בעדה זו, והיא המשיכה לדבוק בתוקף בזמנים ובתיאורים שסיפקה. הבעיה הטרידה אותו, ומאוחר יותר הוא פנה לדאטון ושאל, "האם אתה חושב שזה לא יכול להיות מקרה של ג'ק המרטש אלא של ג'יל המרטשת?" אברליין ביסס את עיקר הוויכוח על העובדה שייתכן שהרוצחת התלבש בבגדיה של קלי כדי להסוות את עצמה, ובכך הסבירה את העובדה שגברת מקסוול ראתה אותה למחרת. דאטון ענה שהוא מאמין שזה מחמת ספק, אבל שאם מדובר באישה שמבצעת את הפשעים, הסוג היחיד המסוגל לעשות זאת יהיה מיילדת.

כך מתחילה התיאוריה של ג'יל המרטשת – שלפעמים מכונה המיילדת המשוגעת. מגוחכת ככל שתישמע התיאוריה בהתחלה, ישנן מספר נקודות המוסיפות אמינות לתיאוריה. ראשית, עצם העובדה שכל לונדון חיפשה אחר ג'ק המרטש (כלומר גבר) איפשר לרוצחת להסתובב ברחובות וייטצ'אפל ללא חשש מחשיפה. שנית, מיילדת יכלה לסייר בכל שעות הלילה. שלישית, כל נוכחות של דם על בגדיה תוסר מיד כתוצאה מעבודתה. לבסוף, בהתבסס על ראיות המצביעות על רוצח בעל השכלה אנטומית, מיילדת תהיה בעלת הידע האנטומי שחלק האמינו שהרוצח החזיק בו.

ויליאם סטיוארט היה אחד הראשונים שכתבו על האפשרות של ג'יל המרטשת בספרו "ג'ק המרטש: תיאוריה חדשה", שפורסם בשנת 1939. בספרו, הוא ניסה לצמצם לא את זהות הרוצח אלא את סוג האדם שהוא היה עשוי להיות, על ידי שאילת ארבע שאלות רלוונטיות:

איזה סוג אדם היה יכול לנוע בלילה מבלי לעורר את חשדותיהם של בני הבית או של אנשים אחרים שהוא עשוי היה לפגוש.
מי יכול היה ללכת ברחובות בבגדים מוכתמים בדם מבלי לעורר יותר מדי תגובות.
למי היה הידע והמיומנות הבסיסיים לבצע את הרציחות.
מי היה יכול להימצא ליד גופה ועדיין לקבל אליבי משביע רצון על היותו במקום.

המועמד העיקרי של סטיוארט, בהמשך לשיחה בין אברליין לדאטון למעלה מחמישים שנה קודם לכן, היה שהרוצח היה מיילדת – אולי רופאת הפלות. הוא משער ש"ייתכן שהיא נבגדה על ידי אישה נשואה שניסתה לעזור לה, ונשלחה לכלא – כתוצאה מכך, זו הייתה דרכה להתחייב מחדש למין שלה". סטיוארט הזכיר את היתרונות שהוזכרו לעיל של התיאוריה (ידע אנטומי, סיבה להיות מוכתמת בדם, ועוד) כדי לגבות את הטענה. באופן ספציפי, נראה שסטיוארט התמקד בעובדה שמיילדת הייתה מסוגלת "לגרום כמעט באופן מיידי לאובדן הכרה, במיוחד אצל אנשים ששתו, בשיטה ששימשה לעתים קרובות בחולים באותם ימים על ידי מיילדות שעבדו בקרב העניים ביותר". במילים אחרות, מוצע שמיילדות מצאו שזה נוהג נפוץ להפיל את מטופליהן על ידי הפעלת לחץ על נקודות הלחץ.

עם זאת, בעיקר, סטיוארט מסתמך על העובדה שמרי קלי הייתה בחודש השלישי להריונה בזמן מותה. היא בקושי יכלה להרשות לעצמה דיור, שלא לדבר על תינוק, אז, לדברי סטיוארט, היא החליטה להפסיק את הריונה. הוא טען שהרוצחת נקראה להפיל את התינוקת והרגה את קלי לאחר שהוכנסה לחדר, מאוחר יותר שרפה את בגדיה הספוגים בדם באח ונמלטה כשהיא לובשת את בגדיה של קלי. זה חשוב, משום שזה מסביר את הראייה של גברת מקסוול בשעה 8:00 בבוקר למחרת – ייתכן שהיא ראתה את המיילדת/המבצעת הפלה בלבושה של קלי: עם הצעיף שזכרה שלבשה קלי.

בתשובה לשאלה מדוע המיילדת הייתה מסירה איברים מקורבנותיה, טען סטיוארט כי היה לה ידע אנטומי מספיק לעשות זאת וכי מדובר בתכסיס ברור להסיט את תשומת הלב ממנה. סטיוארט האמין גם כי התיאוריה שלו מסבירה את הסיבה לכך שמרי קלי הייתה עירומה ובגדיה היו מקופלים בקפידה על כיסא סמוך – הזונה התפשטה לקראת הפלה רפואית שגרתית מהמיילדת ששכרה. לפיכך, המיילדת תקפה את קורבנה התמים.

נקודה מעניינת נוספת – סטיוארט התעלם מאליזבת סטרייד כקורבן, וטען שהעיתונות מיהרה להגיע למסקנה זו עקב רצח אדואוס באותו לילה. הוא מצטט את העובדה שגרונה נחתך משמאל לימין, בעוד שגרונם של שאר הקורבנות נחתך מימין לשמאל. בעקבותיו, נותרו ארבעה קורבנות וארבעה תאריכים מעניינים להפליא:

31 באוגוסט, יום שישי. פולי ניקולס.
8 בספטמבר, יום שבת. אני צ'פמן.
30 בספטמבר, יום ראשון. קתרין אדואוס.
9 בנובמבר, יום שישי. מרי קלי.

הדפוס נצפה אפילו בזמן הרציחות, ורבים קישרו אותו להגעתן של סירות בקר לתמזה בימי חמישי והפלגתן בימי שני. סטיוארט, לעומת זאת, מאמין שחייב להיות הסבר נוסף. בסך הכל, תיאוריית ג'יל המרטשת מעניינת, אך רבים רואים בה חלשה ביותר. רבים מצטטים את העובדה שסטיוארט שם דגש רב מדי על כך שהרוצחת הוכתם בדם ברציחות – למעשה, אם הרוצח חנק את קורבנותיו כפי שנהוג לחשוב, זרימת הדם לא הייתה מספיקה עוד כדי לגרום לכמויות גדולות של דם להיות מותז במהלך הטלת המומים. כמו כן, רבים מבקרים את מסקנתו בשל העובדה שאף קורבן מלבד קלי לא היתה ידוע כהריונית, ולמעשה, מכיוון שרבות מהקורבנות היו אלכוהוליסטיות, האפשרות שהיו בהריון קלושה למדי.

טום קאלן, מחבר "סתיו האימה", האמין שסטיוארט התעלם מתיאוריה סבירה הרבה יותר בכיוון דומה. הוא האמין שג'וזף בארנט, בן לווייתה של מרי קלי, רמז שגילו שלקלי היו נטיות לסביות מובהקות. בסופו של דבר, בארנט גורש מביתה של קלי והוחלפה במריה הארווי, המאהבת הלסבית החשודה של מרי קלי. אולי האפשרות של אישה נקמנית הייתה ראויה יותר.

הערה אחרונה מעניינת – סר ארתור קונאן דויל, יוצר שרלוק הולמס, האמין שג'ק המרטש התחפש לאישה כדי להימנע מתפיסה ולהתקרב יותר לנשים אחרות.

פוגלמה

מקור המידע הידוע היחיד על החשוד בשם "פוגלמה" הוא מאמר יחיד שפורסם ב"אמפייר ניוז" ב-23 באוקטובר 1923. המאמר טווה סיפור מורכב סביב מלח נורווגי, במקור מארנדל, שאושפז בבית חולים לחולי נפש במוריס פליינס, ניו ג'רזי, בשנת 1899. הוא סבל מהתקפי טירוף. לדברי מקור בבית החולים, פוגלמה "מלמל על סצנות ואירועים שקשרו אותו בבירור לפשעים הנוראיים של 1888". אחותו של המטופל, הלן פוגלמה, מצאה גם גזרי עיתונות בחפצי אחיה, כולם מתארים את רציחות וייטצ'אפל. גם סקוטלנד יארד וגם משטרת ניו יורק המקומית הוזעקו, אך לפי המאמר, הנושא נזנח. פוגלמה מת בבית החולים בשנת 1902. הפועל, אין ראיות חיצוניות המאששות את הסיפור שסופר על ידי ה"אמפייר ניוז". השם "פוגלמה" אכן קיים, אם כי הוא נדיר ביותר ונראה שהוא ממקור סקנדינבי.

תומס קטבוש

היה סטודנט לרפואה שסבל מהזיות, ניסה לדקור איש, ואושפז במוסד פסיכיאטרי. עיתון The Sun טען שהוא היה המרטש, אך לא היו ראיות. רציחות המרטש לא היו רק זוועה פלילית, אלא גם נקודת מפנה חברתית כי הן חשפו את הסבל של מעמד הפועלים, עוררו דיון על תנאי חיים ירודים, עוני ועיוותים חברתיים תרמו להתפתחות מדע הזיהוי הפלילי והפכו את דמות "הרוצח הסדרתי" לתופעה תרבותית עולמית.

אהרון קוסמינסקי

מהגר יהודי מפולין שעבד כספר ואושפז במוסד לחולי נפש. עד ראייה טען שזיהה אותו בוודאות ותיאוריו התאימו לפרופיל "מטורף מיני". ב-2014, החוקר ראסל אדוארדס סבר שהרוצח הוא למעשה אהרון קוסמינסקי. בשנת 2007 הוא רכש צעיף נטען כי נמצא בזירת הרצח של קתרין אדואוס. לבקשתו של אדוארדס, הגנטיקאי יארי לוהלאינן הפיק מהבד עקבות ברורות של דנ״א מיטוכונדריאלי. לפי לוהלאינן, על הצעיף נמצאו סימנים גנטיים שתאמו גם לדגימות שנלקחו מצאצאית של אדואוס וגם לדגימות מצאצא של אחותו של קוסמי סקי. אדוארדס משוכנע שהתעלומה סביב זהות ג'ק המרטש נפתרה. בריאיון לעיתון The Sun הוא טען ש"קשה לתאר במילים את ההתרגשות שחשתי כשראיתי התאמה של 100% בדנ״א. זה מביא סגירת מעגל ומהווה סוג של צדק עבור הצאצאים." אבל למרות התמיכה במחקר המדעי, הטענה שקוסמינסקי הוא הרוצח לא שמה סוף לשאלה מי באמת ביצע את רציחות וייטצ'אפל. מומחים מזהירים שלא למהר ולהסיק מסקנות גורפות מממצאי המחקר של לוהלאינן. זאת משום שאחת הבעיות המרכזיות היא שאין הוכחה חד משמעית לכך שהצעיף בכלל היה בזירת הפשע מלכתחילה. בנוסף, תוצאות הדנ״א אינן חד־משמעיות כפי שהן עשויות להיראות במבט ראשון. החוקר הנסי וייסנשטיינר מאוניברסיטת הרפואה אינסברוק טען כי דנ״א מיטוכונדריאלי יכול לשמש באופן אמין רק כדי לשלול חשוד, לא כדי לאשר אותו בוודאות. לכן, ייתכן מאוד שהדנ״א של קוזמינסקי שהתגלה על הצעיף שייך בכלל למישהו אחר, או שהוא זוהם עם השנים.

פרדריק ביילי דימינג

נאמר כי לפרדריק ביילי דימינג, יליד 1842, היה קשר חזק באופן לא טבעי עם אמו. עם מותה ב-1873, דימינג נקלע למצוקה רגשית, ונשאר במצב כזה זמן מה לאחר מכן. דימינג, ימאי, נפל יום אחד קורבן להתקף חמור של "קדחת מוח" במהלך הפלגה, ורבים טוענים שמעולם לא התאושש לחלוטין מהטראומה. בכמה הזדמנויות הוא צוין כמי שביצע מעשים בעלי אופי מגוחך ולאחר מכן טען שאמו אמרה לו לעשות זאת. למרות חוסר היציבות הרגשית שלו, דימינג פגש אישה במהלך הפלגה אחת, בסופו של דבר התחתן איתה והוליד ממנה ארבעה ילדים.

דימינג היה ידוע גם בפעילותו הפלילית, ובשנת 1887, בזמן שהוצב באוסטרליה, הוא נכלא למשך 14 יום באשמת גניבה. נראה כי מומחיותו המיוחדת של דימינג הייתה בהונאה, שכן ידוע כי המשטרה האוסטרלית התעמתה איתו מספר פעמים. בשנת 1888, דימינג עבר עם משפחתו לקייפטאון, דרום אפריקה וזכה במהרה למוניטין של רמאי. הוא עבר שוב ליוהנסבורג, שם חזר על מעשיו. הוא החליט שעדיף למשפחתו לעבור לאנגליה, ושלח אותם לגור במרסיסייד. דימינג עצמו הגיע בעקבותיהם. הם חיו במה שנראה כקיום נורמלי יחסית עד שהתברר לשכנים שמשפחתו נעלמה. דימינג טען שאשתו וילדיו פשוט "נעלמו". בחזרתו לאוסטרליה, דימינג נישא בשנית במהרה ושוב, אשתו נעלמה באופן מסתורי. כמו כן, שוב, דימינג טען בפני שכנים חשודים שהיא נסעה מסיבות עסקיות. בחג המולד של 1891, דימינג עזב את הבית. כמה חודשים לאחר מכן, בעל הבית החל להראות לשוכרים פוטנציאליים את הדירות, וכאשר שאלו מה הריח המגעיל בחדר האוכל, בעלת הבית לא יכלה להציע הסבר. לאחר שהשכנים סיפרו על היעלמותה של גברת דימינג, היא הזעיקה את המשטרה כדי להסיר את לוחות הרצפה. שם מצאו את אשתו השנייה של דימינג, גרונה חתוך וגופה בשלבי ריקבון מתקדמים. המשטרה בליברפול קיבלה הודעה לשמור על דימינג, וכאשר הרימו את רצפת ביתו, הם גילו באופן דומה את אשתו הראשונה וארבעת ילדיו – כל חמשת גרונותיהם נחתכו.

דימינג נתפס ונעצר במרץ 1892 בפרת', מערב אוסטרליה. עיתונים החלו לפרסם כתבות שציינו כי דימינג נראה בוויטצ'אפל בשנת 1888, וכי נראה כי רכש סכינים באזור. בזמן שהותו בכלא, דימינג סיפר לחבריו האסירים שהוא אכן ג'ק המרטש, אך מעולם לא הודה בפני הרשויות. דימינג טען כי מחלת מין בה נדבק במהלך מסעותיו הרבים גרמה לו להתקפי אפילפסיה ולמחלת מוח שגרמו לו להרוג. בבית המשפט, הוא הצהיר בכעס בפני חבר המושבעים כי העיתונות כבר גזרה את גורלו בצורה לא הוגנת. מאוחר יותר, הוא הצהיר שהנוכחים באולם בית המשפט היו "הגזע המכוער ביותר שראיתי אי פעם". לחבר המושבעים לקח קצת יותר משעה כדי למצוא אותו אשם, ודימינג נתלה ביום שני, 23 במאי 1892.

שני הקשרים היחידים שייתכן שהיו לדימינג עם רציחות וייטצ'אפל היו (1) טירופו ו-(2) שיטת הריגת משפחתו. עם זאת, העיתונות, בחיפוש אחר שעיר לעזאזל לרציחות, הטילה בחיפזון חשד בדימינג, תוך התעלמות מהעובדה שהוא היה בדרום אפריקה בזמן הרציחות. למרות זאת, במשך שנים רבות הוצגה מסכת המוות של דימינג למבקרים בניו סקוטלנד יארד כמסכת המוות של ג'ק המרטש. כיום, היא מוצגת במוזיאון השחור. למרות שמעטים עדיין טוענים שדימינג היה חשוד אפשרי, מעמדו המפורסם בתיק יישמר לנצח בזכות המשפט הבא:

ב-21 במאי,
פרדריק דימינג מת;
על הפיגום הוא אכן אמר —
"טה-רה-דה-בום-די-איי!"
"טה-רה-דה-בום-די-איי!"
זהו יום שמח,
חופשה באיסט אנד,
המרטש איננו.

רק הערה אחרונה אחת — בתיאוריה כה מפוררת מעדויות לתאריכים סותרים, אולי זהו משחק של מחבר השיר לכתוב ש"ב-21 במאי" מת דימינג, כאשר היה ידוע שהוא למעשה מת ב-23.

ג'וזף בארנט

היה סוחר דגים. נולד בשנת 1858 וגדל ברחוב היירבריין קורט 4, פחות מקילומטר וחצי מלב וייטצ'אפל. אביו של ג'וזף, שהיה בעצמו סוחר דגים, הלך לעולמו בשנת 1864, ואמו עזבה את המשפחה זמן קצר לאחר מכן. כתוצאה מכך, הילדים גודלו על ידי אחיו הגדולים, דניס ודניאל, וכן על ידי אחותו קתרין. כל ארבעת האחים בארנט היו סוחרי דגים עד שנת 1878, ועבדו בשוק בילינגסגייט. ג'וזף פגש את מרי ג'יין קלי ב-8 באפריל 1887, והשניים החליטו זמן קצר לאחר מכן להתגורר יחד במקומות שונים בשנה וחצי שלאחר מכן. בזמן הרציחות, הם גרו ברחוב מילר'ס קורט 13, דורסט. זה המקום שבו תימצא גופתו המרוסקת של קלי ב-9 בנובמבר 1888. ביולי 1888, בארנט מאבד את רישיונו כסוחר דגים, ככל הנראה בגין גניבה. ב-30 באוקטובר 1888, בארנט וקלי רבים, שבמהלכו נשבר חלון וג'וזף עוזב כדי להתגורר בבישופסגייט. נטען כי הריב נוצר משום שקלי אפשרה לזונה אחרת לחלוק את מגוריהם. בנובמבר, 1888 בארנט מבקר את קלי לעתים קרובות, נותן לה כסף ונראה שהוא ביחסים טובים איתה. ב-9 בנובמבר, 1888, מרי ג'יין קלי נמצאה מתה במילר 13.

ג'וזף בארנט לא תואר כחשוד בפשיעה עד שנות ה-70, כאשר ברוס פיילי הציג לראשונה את הרעיון לכמה עמיתים. בארנס תואר כחשוד במספר פרסומיו וההתיאוריה היא שג'וזף בארנט התעייף מכך שמרי קלי מתעסקת בזנות עם גברים אחרים. הוא היה מאוהב מאוד בקלי, והאמין שאם יוכל לפרנס אותה באמצעות עבודתו, היא לא תצטרך לפנות לחיים ברחובות. אובדן עבודתו כסוחר דגים ביוני 1888 הביא לסיומו של חלום זה. קלי חזרה לרחובות כדי לפרנס את עצמה, ובארנט התמלא זעם. בניסיון "להבריח" את קלי מהרחובות, בארנט השתולל בוויטצ'אפל ורצח קומץ זונות בסתיו 1888. עם זאת, מזימתו לא צלחה והרוחות התלהטו בסוף אוקטובר, שהגיעו לשיאם בריב הסופי ביניהם. אולי כשהבין שאהבתו לקלי לא נכזבה לחלוטין, בארנט רצח אותה ב-9 בנובמבר בטירוף שרק מאהב בזוי יכול להחזיק בו.

ישנם מספר קשרים בין בארנט לבין המרטש. תיאורו הפיזי של ג'וזף בארנט תואם היטב את תיאורי מספר העדים, במיוחד בגובה (1.78 מטר), גיל (30), מבנה גוף (בינוני), גוון עור (בהיר) ונוכחות שפם. הקשר שלו עם מרי קלי יכול להסביר מדוע הרציחות פסקו לאחר הרצח. בקבוקי בירת ג'ינג'ר נמצאו במילר 13 על ידי המשטרה ב-9 בנובמבר. במכתב "הבוס היקר", המחבר אומר שהוא "שמר חלק מהחומר האדום המתאים בבקבוק בירת ג'ינג'ר במהלך העבודה האחרונה…"

את תעלומת הדלת הנעולה של קלי (היא הייתה נעולה כשהמשטרה הגיעה, מה שמעיד שלרוצח היה מפתח או שהוא הושיט יד דרך החלון כדי לנעול לאחר שעזב את הזירה) ניתן להסביר באמצעות החזקת מפתח של בארנט או ידיעתו על הגיאוגרפיה של החדר.

דוד כהן

החשוד "דיוויד כהן" הוא גרסה מורחבת ומתוקנת של מה שמכונה "תיאוריית היהודי הפולני", שמקורה בתורה בשלושה מקורות עיקריים: תזכירים משנת 1894, שהציגו את קוסמינסקי כאחד משלושה חשודים עיקריים, וקבעו שהוא "יהודי פולני ותושב וייטצ'אפל. אדם זה השתגע עקב שנים רבות של התמכרות לחטאי בדידות. הוא שנא נשים, במיוחד את מעמד הזונות, והיו לו נטיות רצחניות חזקות; הוא הועבר לבית חולים לחולי נפש בסביבות חודש מרץ 1889. היו מעגלים רבים הקשורים לאיש זה שהפכו אותו ל'חשוד' חזק"; מידע על הרוצח (וידיעת המשטרה על זהותו), שנחשף על ידי סר רוברט אנדרסון (סגן נציב חטיבת החקירות המרכזיות בסקוטלנד יארד). התיאוריות של אנדרסון על "יהודי פולני מהמעמד הנמוך" הופיעו לראשונה במאמר בשנת 1895, אך מאוחר יותר חזרו על עצמן ושונו מעט בספרו "הצד הקליל יותר של חיי הרשמיים" (1910): "לא היה צריך להיות שרלוק הולמס כדי לגלות שהפושע היה מטורף מיני מסוג אלים; שהוא התגורר בסביבה הקרובה של זירות הרציחות; […] והמסקנה אליה הגענו הייתה שהוא ואנשיו היו יהודים פולנים מהמעמד הנמוך […] אני כמעט מתפתה לחשוף את זהות הרוצח ואת זהות העיתונאי שכתב את המכתב הנ"ל. אך שום תועלת ציבורית לא תצמח ממהלך כזה ומסורות המחלקה הישנה שלי ייפגעו. אוסיף רק שהאדם היחיד שאי פעם ראה היטב את הרוצח זיהה ללא היסוס את החשוד ברגע שהתעמת איתו; אך הוא סירב למסור עדות נגדו." כך נכתב בהערות שוליים בעותק מזיכרונותיו של אנדרסון, שהוזכרו לעיל, השייכים למפקח לשעבר בדימוס דונלד ס. סוונסון. ההערות, בכתב ידו של סוונסון, מתחילות בתחתית עמוד 138 (הקטע על העד שסירב להעיד נגד החשוד): "מכיוון שהחשוד היה גם יהודי פולני וגם משום שעדותו תרשיע את החשוד והעד יהיה המניע לתליית הרוצח, דבר שלא רצה שיישאר בזיכרונו. […] ולאחר זיהוי זה, אותו ידע החשוד, לא התרחש רצח נוסף מסוג זה בלונדון. […] בהמשך מעמוד 138, לאחר שהחשוד זוהה בבית סיסייד, לשם נשלח על ידינו בקושי רב על מנת לזהותו והוא ידע שהוא זוהה. עם שובו של החשוד לבית אחיו בוויטצ'אפל, הוא נצפה על ידי המשטרה (מחלקת החקירות העירונית) יומם ולילה. תוך זמן קצר מאוד, החשוד, כשידיו קשורות מאחורי גבו, נשלח לבית המחסה של סטפני ולאחר מכן לקולני האץ' ומת זמן קצר לאחר מכן – קוסמינסקי היה החשוד – DSS". על פי מסמכים אלה, החשוד היה יהודי פולני עני, המתגורר בוויטצ'אפל. והיו לו "נטיות רצחניות ושנאה גדולה לנשים" והוא נכלא בבית חולים לחולי נפש בזמן הנכון כדי שהרציחות ייפסקו ומת זמן קצר לאחר מכן.

כתוצאה מכך שסוונסון קרא בשם החשוד, הדבר הוביל לכך שאהרון קוסמינסקי היה "החשוד היהודי הפולני" הפופולרי ביותר במהלך שנות המחקר על המרטש. אך מחקרים הראו מאז, שקוסמינסקי – ספר לשעבר – היה שוטה לא מזיק, שהאינסטינקטים המנחים שלו אמרו לו לא לקבל אוכל מאחרים או להתקלח. הוא אסף אוכל מביוב וסירב לעבוד. פעם אחת הוא איים על אחותו בסכין, אך הוא לא היה אובדני או מסוכן. וחשוב מכך: הוא לא אושפז בבית חולים לחולי נפש בקולני האץ' עד פברואר 1891 ולא מת עד 1919, מלבד שסוונסון זיהה אותו בשמו, אהרון קוסמינסקי לא נראה כמתאים ליהודי הפולני שהובא על ידי המשטרה, בהתחשב במעברי הזמן ובפערים באופיו.

כיצד הגיעו אם כן לדוד כהן? בדצמבר 1888, יהודי פולני צעיר ומבולבל, שנמצא משוטט ברחובות ודובר מעט אנגלית ובעיקר יידיש, הובא על ידי המשטרה לתחנת למן. מכיוון שלא היה מסוגל לתקשר, הוחלט שהוא אינו מסוגל לדאוג לעצמו וכי יש לקחתו לבית מחסה של הקהילה. אז לפתע הוא הפך לאלים והיה צורך לרסן אותו. מכיוון שלא מסר להם את שמו או כתובתו, ואיש לא זיהה אותו, הוא נרשם כדייוויד כהן. "דיוויד כהן", שימש כ"ג'ון דו" עבור יהודי איסט אנד ללא זהות, כתובת וקרובי משפחה ידועים. במרפאה, כהן הוכיח את עצמו כמסוכן מדי עבור המטופלים האחרים (ועבור עצמו) ולכן הועבר לקולני האץ'. שם הוא נאלץ להישאר תחת השגחה מתמדת עקב נטיותיו האלימות; הוא היה פטפטן ותואר כ"מרדן ושובב", הוא ירק אוכל, היה צריך להאכיל אותו בכוח, קרע צינור עופרת ומגן חלון מתיל בחצר, הוא היה הרסני, בעט בעוברים ושבים ונאלץ ללבוש "שמלה חזקה" כדי לא לקרוע את בגדיו לחתיכות. כיום הוא היה ככל הנראה מאובחן כסכיזופרן פרנואידי. אבל באוקטובר 1889 הוא היה מרותק למיטתו בבית החולים וכמה ימים לאחר מכן מת.

אם זה היה ג'ק המרטש, אז איך קוסמינסקי מתאים לקשר של דיוויד כהן? לאורך חקירת המרטש, המשטרה חיפשה אחר דמות מסוכנת, בשם "סינר עור" (לפני שנקבע השם "ג'ק המרטש"), שתקף ואיים על זונות. אדם בשם ג'ון פייזר הואשם בשלב מוקדם בכך שהוא זהה לו, אך מאוחר יותר נוקה מחשד ושוחרר. "סינר עור" היה אחד מיהודים רבים מהמעמד העני ביותר שקשורים ל"סחר ההזעה" כסנדלרים או חייט והוא היה אמור להתגורר ליד שדרת בקס (שם נרצחה פולי ניקולס).

מחקר אחר הצביע על יהודי פולני בשם נתן קמינסקי, שהוכיח את עצמו כמועמד מתאים לתפקיד "סינר עור" וגר בבלאק ליאון יארד, ממש במרכז רציחות המרטש. במרץ 1888 הוא אובחן כעגבת בבית החולים של בית המחסה של וייטצ'אפל (מה שמעיד על כך שהיה במגע מיני עם זונות), משם שוחרר ונרפא ממחלתו במאי אותה שנה. לאחר מכן הוא נעלם מעל פני האדמה ולא ניתן למצוא תיעוד נוסף על מקום הימצאו. נטען כי הסכיזופרן המסוכן "דייוויד כהן" ונתן קמינסקי החמקמק הם למעשה אותו אדם וכי שמו שונה לדיוויד כהן על ידי המשטרה, מכיוון שלא ידעו לזהותו או לא טרחו לאיית את שמו נכון, עקב צפיפות וקשיי שפה. לאחר מכן, סוונסון בלבל בין אהרון קוסמינסקי לבין דיוויד כהן. אין סיבה לפקפק בכך שאהרון קוסמינסקי היה חולה נפש, שנלקח למעצר ולאחר מכן לבית אחיו (ולבסוף אושפז בקולני האץ'), אך הוא לא היה מסוכן ולא הוחזק תחת אבטחה כבדה וזה לא קרה ב-1888 או 1889.

התיאוריה היא שעימות העדים אליו מתייחסים אנדרסון וסוואנסון (שם העד – כנראה לואנדה – נתקל בחשוד האפשרי בקשר לרצח קתרין אדואוס) כלל למעשה את דייוויד כהן/קמינסקי ולא את קוסמינסקי, וכי סוונסון ערבב ביניהם כאשר ציין את שמו של החשוד. לפיכך, ניתן להסביר את העיתוי ואת ההבדלים באופיים. אף על פי כן, בעוד שחלק טוענים שתיאוריית דיוויד כהן והבלבול בין קמינסקי לקוסמינסקי מופרכים למדי ומסובכים או מופשטים שלא לצורך, אחרים רואים בה אחת העבודות הנחקרות והפורצות דרך ביותר.

סיבות לחשד: "דיוויד כהן" הוא היהודי הפולני היחיד שלא שפוי שאושפז בבית חולים לחולי נפש בזמן הנכון כדי שהרציחות ייפסקו – והעני המשוגע הרשום היחיד שאושפז בקולני האץ' בין השנים 1888-1890 ומתאים לחשוד האלים ביותר שתואר על ידי אנדרסון וסוונסון. הוא גם – בניגוד לאהרון קוסמינסקי – נפטר זמן קצר לאחר שרציחות המרטש פסקו.

בעיות עם מועמדות: "בלבול השם" הקשור לקוסמינסקי כמו גם הקשר לכאורה לנתן קמינסקי או "סינר העור" נותרו נסיבתיים ולא הוכחו. יתר על כן, הצהרות של רוברט אנדרסון בשנת 1889 ואברליין בשנת 1903, המצביעות על כך שלא הצליחו לתפוס או לזהות את ג'ק המרטש, מערערות ברצינות על הרעיון שזהותו של הרוצח הייתה ידועה למשטרה.

לואיס קרול

צ'ארלס לוטוויג' דודג'סון – "לואיס קרול" כפי שנודע לימים – נולד למשפחה נוחה מהמעמד הבינוני, ב-27 בינואר 1832, בנם של הכומר צ'ארלס דודג'סון מדארסברי, צ'שייר, אנגליה, ואשתו פרנסס ג'יין. הוא היה הילד השלישי והבן הראשון במשפחה בת אחד עשר ילדים. בגיל 14 נשלח לבית הספר ראגבי, שם היה כנראה לא מאושר. הוא התייחס שנים לאחר מכן ל"מטרד" שסבל שם "בלילה". טבעו של "מטרד" לילי זה כנראה לעולם לא יובן במלואו, אך ייתכן שהוא מתייחס בעדינות לסוג כלשהו של התעללות מינית. מבחינה אקדמית, עם זאת, הוא הצטיין בקלות. הוא עזב את בית הספר ראגבי בסוף 1849 וקצת יותר מ-12 חודשים לאחר מכן המשיך לאוקספורד: למכללה הישנה של אביו, קרייסט צ'רץ'. בשנה שלאחר מכן הוא השיג תואר ראשון והיה מועמד למלגת סטודנטים. בגיל 23, גאונותו הברורה כמתמטיקאי זיכתה אותו במשרת מרצה למתמטיקה בכנסיית קרייסט צ'רץ', משרה בה המשיך להחזיק במשך 26 השנים הבאות. ההכנסה הייתה טובה, אך העבודה שיעממה אותו. רבים מתלמידיו היו טיפשים, מבוגרים ממנו, עשירים ממנו וכמעט כולם לא התעניינו התחום. הם לא רצו שילמדו אותם, הוא לא רצה ללמד אותם. שלטה אדישות הדדית.

במראהו היה דודג'סון בגובה של כמטר שמונים, רזה ונאה בצורה רכה וחולמנית, עם שיער חום מתולתל ועיניים כחולות. הפגם הגלוי היחיד שנשא בבגרותו היה מה שכינה ה"היסוס" שלו; גמגום שרכש בילדותו המוקדמת ושהטריד אותו לאורך כל חייו. אבל, למרות שזה הטריד אותו – אפילו באובססיביות לפעמים – זה מעולם לא היה גרוע מספיק כדי למנוע ממנו להשתמש בתכונותיו האחרות כדי להצליח בחברה. הוא היה אדם בעל יכולות חברתיות גבוהות; משכנע, מניפולטיבי ומושך נשים.

למרות שבילה חלק ניכר מחייו בסביבה האקדמית, התשוקות האמיתיות של דודג'סון היו תמיד אמנותיות. הוא אהב את התיאטרון ואת חברתם של "אנשי תיאטרון". הוא אהב אמנים ואת עבודתם. הוא חיזר אחר חיי הבוהמה באופן שלפעמים פגע בכבוד הנדרש ממעמדו כסטודנט באוקספורד. הקריירה האקדמית שלו הייתה רק נקודת מעבר להישגים מרגשים אחרים שהוא רצה בלהט. בשנת 1856 הוא החל לצלם ועד מהרה הפך לאמן מוכר באמנות, וצייר דיוקנאות של כמה מהידוענים הגדולים ביותר של זמנו. הערצתו הנלהבת לצורה האנושית העירומה ורצונו לחגוג זאת בעבודתו, היו אחד מכמה היבטים בחייו שהביאו אותו לעימות עם המוסר ה"הגון" של המעמד הבינוני של זמנו. בשנת 1861 הוא הפך לדיאקון של הכנסייה האנגליקנית, אך למרות הרקע הדתי שלו, ובניגוד ישיר לחוקי הקולג' שלו, הוא סירב להיות כומר. הסיבה לכך היא אחת מהחידות הרבות שעדיין מקיפות את חייו.

בזמן שהיה אמור להישבע, הוא היה שרוי בסערה של אשמה מינית, שנובעת, כך נראה, מפרשת אהבה מייסרת, אם כי הראיות מקוטעות מכיוון שמשפחתו השמידה את החלקים הרלוונטיים מיומניו. האם אשמה זו עמדה מאחורי החלטתו לנטוש את הכהונה, פשוט איננו יודעים, אם כי הראיות הקיימות מצביעות על קשר. דודג'סון כתב מנעוריו המוקדמים. תחילה עבור מגזינים משפחתיים, ולאחר מכן, ככל שהתבגר, שירתו וסיפוריו הקצרים החלו להופיע במגזינים שונים כמו The Comic Times ו-The Train. רוב כתביו היו מצחיקים, לפעמים סאטיריים חדים מאוד. הוא התמחה בסוג של לעג אנרכיסטי לצביעות ולסמכות, שדוגמה מפורסמת ביותר שלה היא ספרי "אליס". באותה שנה בה הפך לצלם, הוא פרסם את יצירתו הראשונה תחת השם שיהפוך אותו למפורסם. שיר רומנטי קטן וצפוי מאוד בשם "בדידות" הופיע בספר "הרכבת" בכתב ידו של "לואיס קרול". באותה שנה גם הגיע לכנסיית קרייסט צ'רץ', הנרי לידל, והביא עמו אישה צעירה וילדים, שכולם היו דמויות משמעותיות, ולפעמים באופן מסתורי למדי, בחייו של דודג'סון במהלך השנים הבאות. הוא התיידד קרוב עם האם והילדים, ובמיוחד עם שלוש האחיות – אינה, אליס ואדית. נראה כי נוצרה מסורת מסוימת של יציאת הבנות לנהר לפיקניקים בגודסטואו או בנונהאם. במסע כזה, בשנת 1862, דודג'סון המציא את קווי המתאר של הסיפור שבסופו של דבר הפך להצלחתו המסחרית הראשונה והגדולה ביותר – ספר "אליס" הראשון. לאחר שסיפר את הסיפור והתחנן מאליס לידל לכתוב אותו, דודג'סון נדהם בבירור מהפוטנציאל שלו "למכור היטב". הוא לקח את הספר למקמילן, המוציא לאור, שאהב אותו מיד והספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" פורסם בשנת 1865, תחת שם העט שדודג'סון השתמש בו לראשונה כתשע שנים קודם לכן – לואיס קרול. עם השקתו והצלחתו הפנומנלית המיידית של "אליס", סיפור חייו של המחבר מתחלק למעשה לשניים: סיפור חייו האמיתיים של דודג'סון המתמשך והמיתוס המתפתח סביב "לואיס קרול".

דודג'סון המשיך ללמד בכנסיית קרייסט צ׳רץ׳ עד 1881, והוא נשאר להתגורר שם עד מותו. הוא פרסם את "מבעד למראה ומה שאליס מצאה שם" בשנת 1872, ואת הרומן האחרון שלו, "סילבי וברונו", בשני כרכים, בשנת 1889 ו-1893 בהתאמה. הוא גם פרסם מאמרים מתמטיים רבים תחת שמו וסייר ברוסיה ובאירופה בביקור ממושך (בשנת 1867). הוא מעולם לא נישא, אם כי ישנן עדויות למערכת יחסים מינית טראומטית אחת לפחות במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, ובשנים מאוחרות יותר, הוא נהנה מחברויות פתוחות ואינטימיות יותר ויותר עם מספר נשים, נשואות ורווקות. הוא מת, באופן פתאומי, מדלקת ריאות אלימה, ב-14 בינואר 1898.

לאחר מותו, שמו המומצא "לואיס קרול" הפך במהרה למוקד של מיתולוגיה רבת עוצמה. למרות העדויות לחייו הפרטיים, שהיו מעט לא סדירים, ולמרות מערכות היחסים הרבות והלא שגרתיות, ואולי אף מיניות, עם נשים, האיש הפך לאגדה כ"קדוש מלומד" שנמנע מעולם המבוגרים; "ילד נצחי" שיכול היה להזדהות רק עם ילדים; סוטה טרגי, שתשוקתו לכל החיים לילד – אליס לידל – הציתה את יצירתיותו הבוערת. ביוגרפים כתבו את הדברים האלה כאילו היו עובדות, אך הם מעולם לא היו נכונים במובן ביוגרפי אמיתי. נראה כאילו "קרול" חדל להיות כל סוג של דיוקן של אדם אמיתי והפך, במקום זאת, למעין סמל לצורך האנושי "להאמין", ובמשך כמעט מאה שנה, סיפור חייו כפי שהוצג לציבור נשלט על ידי סוג של בדיה שאפתנית. במבט זה, הטענה שדודג'סון היה ג'ק המרטש הועלתה על ידי ריצ'רד וואלאס והיוותה רק ביטוי קיצוני של המגמה הקיימת. אין שום ראיות – בשום מקום – התומכות בטענתו של וואלאס. אבל אין שום ראיות – בשום מקום – התומכות בסיפור הצעת הנישואין של דודג'סון לילדה – אליס – וזה מעולם לא מנע מאף אחד להאמין בזה. וואלאס פרסם את התיאוריה שלו בשנת 1996, בספרו "ג'ק המרטש, חבר קליל". בקצרה, דודג'סון ועמיתו מאוקספורד, תומאס ויר ביין, היו אחראים שניהם לרציחות בוויטצ'אפל. הוא ביסס את אמונתו על אנגרמות שבנה מתוך עבודתו של דודג'סון, שלטענתו היו הודאות נסתרות על חיי הפשע של המחבר בוויטצ'אפל בסתיו 1888. האנגרמות שהוא מציג בספרו אינן טובות במיוחד, בכך שהן נוטות להיות בעלות היגיון דקדוקי מוגבל, וואלאס נוטה לרמות על ידי השמטה או שינוי אותיות שהוא לא מצליח להכניס. על כל פנים, כל מי שמכיר את עבודתו של דודג'סון, ואת שליטתו במשחקי המילים, הרעיון שהוא יכול לבצע טריק מילים מבולגן הוא כמעט יותר בלתי ייאמן מהדימוי שלו מסתובב בוויטצ'אפל עם סכין גדולה. המבנה בקושי קריא, וואלאס היה צריך להחליף שלוש אותיות (כולל 'o' חשוב מאוד ב-'i' כדי לבנות את המילה 'מרטש') כדי שה'אנגרמה' שלו תעבוד בכלל. אבל מעבר לכל שיקול כזה, התיאוריה של וואלאס פגומה בכך שאפשר לסדר מחדש את המילים בכל קטע כתיבה בכל מקום וליצור משפטים חצי מחוברים שמרמזים כמעט על כל דבר. למעשה, כל מה שוואלאס באמת מצליח להדגים הוא שדודג'סון השתמש באותו אלפבית כמו כל אחד אחר בעולם המערבי, ולכן ניתן לסדר מחדש את דבריו כדי ליצור מילים אחרות – כולל מילים גסות למדי על שיסוף נשים.

מלבד ה"אנגרמות" שלו, וואלאס לא מציג שום שמץ של ראיות, ראשוניות או משניות, כדי לתמוך באמונתו. הוא מנסה למצוא קשרים נסיבתיים בין דודג'סון לפשעים, ואינו נרתע מלהציג את האפשרויות המוחלשות ביותר. הוא מציע, למשל, שקטעים משירו של דודג'סון "שירו של הגנן המשוגע", "הוא חשב שראה ויכוח/שהוכיח שהוא האפיפיור" הוא התייחסות לכיכר מיטרה (כי אפיפיורים חובשים מיטרות). באופן מבלבל יותר, הוא שואל בשלב מסוים "האם יש קשר בין הקורבן שנרצח בשורת באק, כתביו של דודג'סון על "ספורט", וכובע צייד האיילים שנראה באזור?" והתשובה הסבירה לכך נראית כ"לא".

עם זאת, דודג׳סון היה תעלומה, תעלומה אפלה ועמוקה למדי – שעדיין מחכה לפתרון. דודג'סון אכן הזכיר את המרטש ביומנו הפרטי – רק פעם אחת, ב-26 באוגוסט 1891, כאשר הוא מתעד שיחה עם "ד"ר דאבס" (מכר שלו באי וייט), על "התיאוריה הגאונית מאוד שלו על 'ג'ק המרטש'". למרות שבהיותו דודג'סון, ואחת החיות המנוגדות ביותר שאלוהים ברא אי פעם, הוא לא הזכיר מהי אותה "תיאוריה גאונית מאוד".

ויליאם הנרי ברי

ב-1889, הניו יורק טיימס רמז שהוא היה המרטש, עקב קווי דמיון בין פצעי הדקירה שגרם לאשתו המנוחה, אלן, לבין אלו שנמצאו על גופתה של פולי ניקולס. הוא התגלה מחדש כחשוד בשנת 1986, על ידי יואן מקפרסון, ומאוחר יותר נתמך על ידי ויליאם בידל בספרו, ג'ק המרטש: אנטומיה של מיתוס (1995).

סיבות לחשד: קווי דמיון בין רצח אלן ברי לבין קורבנות המרטש. אלן נחנקה למוות, ולאחר מכן נדקרה עמוק בבטן. המשטרה באותה תקופה בוודאי יצרה קשרים מסוימים בין ברי למרטש, כאשר שלחו את המפקח אברליין צפונה לחקור את העניין. כמו כן, הוצע כי המילים "ג'ק המרטש נמצא בסלר הזה (כך במקור)" נכתבו בגיר על דלת ביתו של ברי. אשתו של ברי הייתה גם זונה לשעבר. מאוחר יותר גילה בידל כי ברי נהג לישון עם אולר מתחת לכרית שלו (מה שמזכיר את הפצעים דמויי האולר שנגרמו למרתה טברם), וטוען כי ברי תואם את הפרופיל הפסיכולוגי לגבי המרטש.

הבעיה היא שהמשטרה באותה תקופה חקרה את העניין אך לא נראה כי ראתה בו כחשוד סביר.

ד״ר תומאס ניל קרים

קרים, שנולד בסקוטלנד במאי 1850, היה הבכור מבין שמונה אחים ואחיות. המשפחה עברה לקנדה ארבע שנים לאחר מכן. ב-12 בנובמבר 1872, קרם נרשם למכללת מקגיל במונטריאול כסטודנט לרפואה. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ב-31 במרץ 1876. זמן קצר לאחר מכן, הוא פגש את פלורה אליזבת ברוקס, שאביה היה הבעלים של מלון משגשג בווטרלו. עד מהרה היא הפכה לקורבן של הריון לא רצוי, וקרים לקח על עצמו לבצע הפלה משלו, וכמעט הרג את ברוקס. אביה זעם, באופן מובן, והתעקש שהם יתחתנו, וכך קרה ב-11 בספטמבר 1876. למחרת קרים עזב לאנגליה, שם נרשם כסטודנט לתואר שני בבית החולים סנט תומאס בלונדון. הוא גם השיג הסמכה מהמכללה המלכותית לרופאים ומנתחים באדינבורו.

קרים חזר לקנדה מספר שנים לאחר מכן, ולא נרתע מהתקלה הקודמת, והחל קריירה כרופא להפלות. המוניטין שלו היה מבטיח למדי עד שגופתה של חדרנית צעירה בשם קייט גרדנר התגלתה במשרדו של קרים, כשבקבוק כלורופורם מונח לצידה. למזלו של קרים, הוא לא הואשם ברצח, למרות הראיות המחרידות נגדו. אולי לבסוף, לאחר שהצליח לברוח כמעט לחלוטין, הוא העביר את עסקיו לשיקגו, אך נטיותיו הרצחניות החלו שוב להתבטא. באוגוסט 1880, ג'וליה פוקנר מתה בנסיבות מסתוריות, וקרים נעצר באשמת רצח – אך שוב נחלץ מהרשעה.

כאשר קרים לא רצח נשים והפיל תינוקות, הוא לקח על עצמו לשווק את שיקוי התרופה האישי שלו למאבק באפילפסיה, ועד מהרה צבר קהל עוקבים לא מבוטל בקרב מספר מטופלים שנשבעו בהצלחת הטיפול. אחד מהם, סוכן רכבת בשם דניאל סטוט, עשה את הטעות לשלוח את אשתו למשרדו של קרים לקבל מנות קבועות של התרופה. ג'וליה סטוט קיבלה מהרופא הטוב הרבה יותר מאשר רק תרופות בכל אחד מביקוריה, וכאשר בעלה סוף סוף החל לחשוד בפרשה, קרים החליט להוסיף מעט סטריכנין לתרופה. מר סטוט מת ב-14 ביוני 1881, ואלמלא מעשה טיפשי גדול מצד רוצחו, קרם היה יוצא חופשי. במקור, מותו של סטוט יוחס לאפילפסיה, אך מסיבה כלשהי קרים כתב לחוקר מקרי המוות וציין כי הרוקח אחראי למותו, וביקש את הוצאת הגופה מהקבר. חוקר מקרי המוות דחה את המכתב, אך התובע המחוזי נרתע והורה להוציא את הגופה מהקבר – סטריכנין נמצא בבטנו ומזלו של ד"ר קרים אזל לבסוף. הוא נכלא בכלא של מדינת אילינוי בג'ולייט.

לבסוף, קרים שוחרר בשל התנהגות טובה ב-31 ביולי 1891. הוא נסע לקנדה כדי לגבות ירושה של 16,000 דולר ועזב לאנגליה, ובסופו של דבר הגיע לשכונות העוני בדרום לונדון. יומיים בלבד לאחר הגעתו, הוא פגש זונה בשם מטילדה קלובר, אשר מאוחר יותר מתה מהרעלת נוקס וומיקה. אותו גורל פקד את אלן דונוורת'. אך כמו בשתי הרציחות הראשונות שלו, קרים לא הואשם. לאחר הפסקה קצרה (וניסיון קצר עוד יותר לאהוב אישה בשם לורה סבטיני), קרים הרעיל שתי נשים: אליס מארש ואמה שריוול. הוא נמלט שוב מגילוי, אלמלא פעולה בלתי מוסברת נוספת: הוא לקח על עצמו להאשים את שכנו בשתי הרציחות, ואף הרחיק לכת עד כדי ניסיון סחיטה. הוא אמר שיש לו ראיות מפלילות, ג'וזף הרפר, וכי תמורת לא פחות מ-1,500 פאונד הוא לא יחלוק את הידע שלו עם המשטרה. הרפר סירב, וקרים איבד במהרה עניין בניסיון.

אך הוא סירב לשכוח את הרציחות – עד מהרה הוא התרברב בפני אחרים על הידע הרב שלו על שני הרציחות, ואף הרחיק לכת עד כדי כך שלקח את ג'ון היינס לסיור בזירות הרצח! לאחר מכן הוא עשה את אותו הדבר למר מקינטייר, שהתברר כסמל משטרה, שהחל לעקוב אחר הרופא. יתר על כן, השוטר קאמלי (שראה את קרים עם שתי הבנות בליל מותן) נתקל במקרה ב"ג'נטלמן הגבוה עם עיניים פוזלות ושפם עבות" וגם החל לתצפת עליו. ניסיונותיו לסחוט את הרפר נחשפו במהרה למשטרה, וקרים נעצר לבסוף. הוא הואשם ונמצא אשם במותה של מטילדה קלובר, ונידון לתלייה ב-15 בנובמבר 1892. שם ביצע את פעולתו האחרונה (ואולי הבלתי מוסברת ביותר) – נאמר שהוא אמר "אני ג'ק…" כשהלולאה נמתחה וסחטה את החיים מגופו. מכיוון שהחשש מרצח המרטש עדיין היה בעיצומו, ההנחה המיידית הייתה שקרים הודה שהוא ג'ק המרטש.

כאן, ורק כאן, נמצא הקשר שלו למקרה. לדברי דונלד רומבלו, בספרו "ג'ק המרטש השלם", העובדה שקרים אמר את המילים הללו מחשידה, שכן המפקח החדש של משטרת לונדון, סר הנרי סמית', נכח בתלייה. מאוחר יותר הוא התרברב שהוא יודע יותר מכל אחד אחר על פרשת המרטש באוטוביוגרפיה שלו, אך לא מוזכר אירוע זה. מרשיעת עוד יותר היא העובדה, המצוטטת לעתים קרובות, שקרים ריצה עונש מאסר בין השנים 1881 ל-1891 בג'ולייט, אילינוי. רובם טוענים, אם כן, שהוא לא יכול היה להיות הרוצח, שכן כל הרציחות בוצעו בשנת 1888.

אך תיאוריה טובה לא מתה מהר ותיאורטיקנים חדשים הציעו שלקרים היה למעשה כפיל. השניים עזרו זה לזה בכך שהאחד היה בכלא בעוד שהשני היה חופשי לבצע פשעים, תוך שימוש בעונש המאסר של כפילו כאליבי. התומכים בתיאוריה זו מאמינים שזה ניכר בשלב מוקדם בקריירה הפלילית של קרים, כאשר הובא לבית המשפט באשמת ביגמיה. יעצו לו להודות באשמה, אך הוא סירב לעשות זאת, בטענה שהוא ריצה עונש מאסר בסידני באותה תקופה. ואכן, נשאלו אנשי הכלא אם מישהו המתאים לתיאורו נמצא שם והם ענו בחיוב. בביוגרפיה שלו, נאמר שמרשל הול (שהגן על קרים) האמין שלניל קרים היה כפיל בעולם התחתון ושהם נקראו באותו שם והשתמשו בתנאי המאסר של זה כאליבי זה לזה. לכן, בזמן שקרים היה בכלא ג'ולייט, כפילו היה מסוגל לבצע את הפשעים בוייטצ'אפל – ביום הוצאתו להורג, קרים ידע שאין לו סיכוי לשרוד והחליט לשחרר את כפילו על ידי הודאה בפשעיו.

ישנה גם תיאוריה שהשחיתות שרווחה בבתי הכלא של שיקגו הביאה לשחרורו של קרים כתוצאה משוחד, מה שאפשר לו לבצע את הרציחות בוויטצ'אפל בעוד הפקידים הנוכלים נשבעו שהוא עדיין בכלא. תומכיו טוענים גם שכתב ידו תואם את כתב ידם של שניים ממכתבי המרטש. כמו כן, אף אחת מהתיאוריות הללו לא ניתנת להפרכה באמת, רובן דוחות את התיאוריה בטענה שקרים, כמו צ'פמן, היה מרעיל, לא משחית גופות. לא יהיה זה הגיוני שהוא ירעיל את קורבנותיו לפני 1888, יפתח לפתע במסע רצחני ואכזרי של השחתה באותה שנה, ואז יחזור להרעיל נשים. עונש המאסר שלו רק מוסיף עוד אש לטיעוני הספקנים.

פרנסיס טמבלטי

מידע מועט מאוד ידוע על ראשית דרכו של טמבלטי, ומקום הולדתו הוא הראשון מבין התעלומות הרבות סביב החשוד הזה. על פי מהדורת 1995 של אוונס וגיני של ״ג'ק המרטש: הרוצח הסדרתי האמריקאי הראשון״ (עמוד 188), הוא נולד בקנדה, בעוד שהמהדורה האחרונה (1996) של ג'ק המרטש א'-ת' (עמוד 453) מציינת את מקום הולדתו כאירלנד. אפילו שנת לידתו המדויקת עדיין מוטלת בספק. בכל מקרה, הוא נולד לג'יימס ומרגרט טומבלטי מתישהו בסביבות 1833, הצעיר מבין 11 ילדים: פטריק, לורנס, ג'יין וברידג'ט (תאומים), אליס, מרגרט, אן, ג'וליה, אליזבת ומרי.

ההתרשמות הראשונית שלנו מפרנסיס הצעיר מתחילה בסביבות 1848, כאשר שכנים ומכרים ראו בו "ילד מלוכלך, מגושם, בור, חסר אכפתיות, חסר תועלת… חסר השכלה לחלוטין". הוא היה ידוע גם כמי שמכר ספרות פורנוגרפית על סירות התעלה של רוצ'סטר. מתישהו בגיל ההתבגרות הוא גם החל לעבוד בבית מרקחת קטן שנוהל על ידי ד"ר ליספנרד, שנאמר עליו כי "ניהל עסק רפואי מסוג מפוקפק (Rochester Democrat and Republican, תאריך: 3 בדצמבר 1888)."

בסביבות 1850 (רגע לפני מות אביו), פרנסיס עזב את רוצ'סטר, אולי לטובת דטרויט. שם הוא פתח את מרפאתו כרופא צמחי מרפא הודיים, שכנראה שגשגה שכן משנת 1854 ואילך הוא תמיד נראה כבעל עושר ניכר. הוא הופיע שוב במונטריאול בסתיו 1857, שם התפרסם שוב כרופא בולט. עם זאת, התפתחה מחלוקת כאשר התבקש להתמודד בבחירות המחוזיות של 1857-1858. הוא סירב להצעה במה שיהפוך לסגנון טיפוסי שלו; עם הסבר גרנדיוזי ומתנשא בעיתון המקומי. אבל היה עוד: טמבלטי נעצר ב-23 בספטמבר 1857 בגין ניסיון להפיל את הריונה של זונה מקומית בשם פילומן דיומה. נטען כי מכר לה בקבוקון כדורים ונוזל למטרה זו, אך לאחר דיון משפטי, טמבלטי שוחרר ב-1 באוקטובר.

בתחילת 1858 או ביולי 1860, הוא עזב את מונטריאול לסנט ג'ון. בספטמבר 1860, הוא נתקל שוב בצרות כאשר מטופל שלו בשם ג'יימס פורטמור מת בזמן נטילת תרופות שנרשמו על ידי טמבלטי. בדרכו הטיפוסית, הוא הופיע אצל חוקר מקרי המוות ושאל את אלמנתו של פורטמור לגבי סיבת המוות. התחבולה לא צלחה, עם זאת, הוא עשה ניסיון אחרון להשתחרר על ידי בריחה מהעיר לקאלה, מיין. משם הוא נסע לבוסטון, שם החל את מה שיהפוך לסימן מסחרי ארוך שנים: הוא היה לובש תלבושת צבאית ורוכב על סוס לבן, ולפעמים מוביל שני כלבי גרייהאונד לפניו. עם זאת, הוא לא נשאר זמן רב בבוסטון, ועד מהרה נסע ועבד בניו יורק, ג'רזי סיטי, פיטסבורג, סן פרנסיסקו ומגוון ערים אחרות. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, טמבלטי עבר לבירה והתחזה לרופא בצבא האיחוד, בטענה שהוא ידיד של הנשיא אברהם לינקולן, הגנרל גרנט ומגוון דמויות פוליטיות ידועות אחרות. בתקופה זו הפכה שנאתו לכאורה לנשים לבולטת ביותר, כפי שניתן לראות בעדותו של קולונל דנהאם, אשר ערב אחד הוזמן לארוחת ערב על ידי טמבלטי: "מישהו שאל מדוע לא הזמין כמה נשים לארוחת הערב שלו. פניו השחירו בן רגע… בידו חפיסת קלפים, אך הוא הניחן ואמר, כמעט באכזריות, 'לא, קולונל, אני לא מכיר שום בקר כזה, ואם כן, הייתי, כחברך, מעדיף לתת לך מנה של רעל מהיר מאשר להכניס אותך לסכנה כזו'. לאחר מכן הוא פרץ בדרשה על חטא וטיפשות ההפוגה, וגינה בחריפות את כל הנשים ובמיוחד נשים שהפילו. לאחר מכן הוא הזמין אותנו למשרדו שם המחיש את הרצאתו כביכול. צד אחד של החדר הזה היה תפוס כולו בארונות, שדמו כלפי חוץ לארונות בגדים. כשהדלתות נפתחו נחשף מוזיאון של ממש – קומות של מדפים עם צנצנות זכוכית וארונות, חלקם עגולים ואחרים מרובעים, מלאים בכל מיני דגימות אנטומיות. ה'דוקטור' הניח על שולחן תריסר״

אך לא היו אמצעים חוקיים לעצור את האיש. הפחד והחשד גברו עד שב-5 בדצמבר, טמבלטי נעלם שוב ממקום מגוריו, תוך שהוא חמק ממשטרת ניו יורק שעקבה אחריו מקרוב. העניין דעך בהדרגה ככל שהשנים התמשכו, הוא הופיע שוב ברוצ'סטר בשנת 1893, שם התגורר עם אחותו. הוא מת עשור לאחר מכן, בשנת 1903 בסנט לואיס, כאדם עשיר למדי. הוא נקבר ברוצ'סטר, ניו יורק.

כאלה היו חייו של פרנסיס. מעניין לציין, שלא היה שום סיקור עיתונאי בעיתונים בבריטניה, בעוד שעיתונים אמריקאים (במיוחד ניו יורק) פרסמו עשרות כתבות באורך מלא על מעצרו ובריחתו. הוצע כי הסקוטלנד יארד רצה לשמור עליו בסוד מהעיתונות כדי להימנע מהמבוכה של אובדן החשוד העיקרי שלהם. כך או כך, סיפורו וקשריו לפשעי המרטש צצו רק בשנת 1993, כאשר סטיוארט אוונס השיג את מה שנודע כיום כמכתב ליטלפילד. זה היה מכתב שנכתב על ידי המפקח הראשי ג'ון ליטלפילד בשנת 1913 בתגובה לשאילתות שנשאלו על ידי העיתונאי ג'.ר. סימס. האותנטיות של המכתב נקבעה על ידי בדיקות מדעיות והיסטוריות רבות, ואף חוקר לא מערער עליה.

המכתב מזכיר את השם טמבלטי כ"חשוד סביר מאוד", וסיפק את התובנה הראשונה על חשוד בסקוטלנד יארד ששמו אבד במשך 105 שנים. אוונס המשיך לחקור על החשוד יחד עם המחבר המשותף פול גייני במשך שנתיים לפני פרסום המהדורה הראשונה של עבודתו, "הדייר", אשר תיקרא במהדורות הבאות "ג'ק המרטש: הרוצח הסדרתי האמריקאי הראשון". הידיעה על חשוד חדש זה הייתה אכן אחת התגליות המפורסמות ביותר של העשור וחוקרים רבים הודו כי המקרה של טמבלטי הוא אחד המשכנעים ביותר שצצו.

אוונס וגיני מתארים חמש עשרה סיבות מדוע הם מאמינים שיש לראות בטמבליטי כחשוד מרכזי ברציחות וייטצ'אפל:

הוא עונה על דרישות רבות של מה שאנו מכירים כיום כ"פרופיל הרוצח הסדרתי". הייתה לו שנאה לכאורה לנשים ולזונות (ההפלה עם הזונה, נישואיו הכושלים לכאורה עם זונה לשעבר, אוסף הרחמים שלו ועוד).
הוא שהה בלונדון באותה תקופה וייתכן שאכן היה "דייר הרחוב המטורף" הידוע לשמצה – לכן ייתכן שהיה לו ידע לא מבוטל על סביבת איסט אנד.
ייתכן שהיה לו ידע אנטומי מסוים, כפי שניתן להסיק מאוסף הרחמים שלו, מהפרקטיקה ה"רפואית" שלו ומעבודתו לטווח קצר עם ד"ר ליספנרד ברוצ'סטר.
הוא נעצר בעיצומו של סתיו הטרור בחשד לביצוע הרציחות.
לא היו רציחות נוספות לאחר שנמלט מאנגליה ב-24 בנובמבר, אם סופרים רק את חמשת הרציחות הקאנוניות.
המפקח הראשי ליטלפצ'יילד, שם בולט בסקוטלנד יארד, האמין בו כ"חשוד סביר מאוד", והוא לא היה היחיד שחשב כך.
טמבלטי אהב להשתמש בשמות בדויים, להיעלם ללא עקבות, והיה נושא לחקירות משטרה לפני מעצרו.
הסקוטלנד יארד והמשטרה האמריקאית היו בקשר פעמים רבות בנוגע לבריחתו של טמבלטי מצרפת לניו יורק.
אחד משלושת הבלשים-פקחים שהוקצו לתיק נשלח לניו יורק באותו הזמן, אולי כדי לרדוף אחרי טמבלטי.
טמבלי התחמק שוב ממעצר בניו יורק.
לטמבלטי היה העושר הדרוש לנסיעות תכופות והוא יכול היה להרשות לעצמו להחליף את בגדיו לעתים קרובות אם הם היו מוכתמים בדם.
הוא היה אקסצנטרי; אך ערמומי.
הייתה לו נטייה לאלימות לעיתים, וייתכן שהקריירה שלו כללה עבירות אחרות.
כמה מכרים שלו באמריקה האמינו שסביר להניח שהוא היה המרטש כאשר רואיינו ב-1888.
יש טיעון חזק שהוא אכן היה הדייר מרחוב באטי.

ובכל זאת, ישנם מתנגדים רבים הסבורים כי מעמדו כ"חשוד הבכיר של סקוטלנד יארד" אינו ראוי כלל. הם מציינים את העובדה שההומוסקסואליות של טמבלטי תשלול אותו כחשוד, שכן רוצחים סדרתיים הומוסקסואלים עוסקים אך ורק בקורבנות גברים ואינם מתעניינים בזונות.

המרטש מרוסיה

בין נובמבר לדצמבר 1888, מספר עיתונים בריטיים ובינלאומיים זיהו חשוד חדש: ניקולאי וסילייב, המכונה גם ניקולס וסילי או וסילי. לא רק זאת, אלא ששני ספרים שיצאו לאור באמריקה באותה תקופה, "ההיסטוריה של רציחות וייטצ'אפל: סיפור מלא ואותנטי של הרציחות הנ"ל", (ריצ'רד ק. פוקס, הוצאה לאור ודפוס, ניו יורק) ו"סינר העור; או, זוועות וייטצ'אפל״, לונדון (פילדלפיה), ללא ספק בהשראת דיווחי עיתונות, סימנו את וסילייב כחשוד הסביר ביותר.

מדיווחי העיתונות ניתן לשרטט ביוגרפיה של החשוד. וסילייב נולד להורים אמידים בשנת 1847 בטירספול, מחוז חרסון, רוסיה. הוא התחנך בטירספול ובאוניברסיטת אודסה. בשנת 1872 גלה וסילייב לצרפת כדי להימלט מרדיפות הממשלה הרוסית על חברותו בכת סגפנית. הוא נשא מכתבי היכרות לחברי הקהילה הרוסית המקומית שעזרו לו להתיישב בפריז. במשך חודשיים הוא שכר מגורים ברחוב מופטאר. בשעות היום הוא עבד עם ספרים, וכאשר ירד הלילה יצא לרחובות לשוטט עד עלות השחר, וקרא להולכי רחוב לחזור בתשובה ולהצטרף לכת שלו. עד מהרה הוא נודע כ"מושיע הנשמות האבודות". אך בהדרגה הוא שינה את שיטותיו: מתחנונים לקללות, מנדיבות לאילוץ. ואז קרה הבלתי צפוי. בין הנשים שניסה לתקן הייתה נערה צעירה בשם מדלן, אותה פגש ברחוב רישלייה, וסילייב התאהב בה, ובתקווה לגאול אותה ולהציל את נשמתה, דאג לה למגורים אצל סוחרת מכובדת, מאדאם גידר, ברחוב סרורייר. הוא גם מצא לה מקום במפעל לתפירת תחרה. אך לאחר מספר שבועות אהובתו ברחה והוא עזב את מקום מגוריו כדי לחפש אותה.

חודשיים לאחר מכן הוא תפס אותה באותו מקום בו ראה אותה בפעם הראשונה, ברחוב רישלייה ודקר אותה בגב. יומיים לאחר מותה של מדלן, הוא רצח זונה נוספת ברחוב שקט בפובורג סן ז'רמן. שלושה ימים לאחר מכן נמצאה זונה נוספת, שקועה בדם, עם אותם פצעים, ברובע מופאר. בתוך שבועיים נמצאו חמישה קורבנות נוספים נטבחו ברובע הפנתיאון, בין שדרות סן מישל לשדרות בית החולים. כספם, ארנקיהם, תכשיטיהם לא נגנבו. וסילייב נתפס על חם כאשר עובר רחוב שניסה להרוג ברחוב ליון זעק לעזרה. במהלך משפטו, עורך דינו, ז'ול גלונייה, טען כי מרשו אינו שפוי ו-וסילייב נכלא בבית חולים פרטי בביון. על פי דיווחים מסוימים, הוא נשלח מאוחר יותר לרוסיה שם בילה 16 שנים בבית חולים בטירספול; על פי מקורות אחרים, הוא נשאר בבית החולים בצרפת. העיתונים תיארו אותו כגבוה, רזה, בעל גוף חסון, גוון עור חיוור ושעוותי (שייתכן שהייתה תופעת לוואי של סירוס) ועיניים שחורות בוערות. הוא שוחרר מבית החולים ב-1 בינואר 1888, כשהיה בן 40. למרבה הצער, דיווחי העיתונות על "וסילייב" אינם מכילים מספיק נתונים שניתן להשוות אותם מול מקורות אחרים.

העיר בה נולד, טירספול, היא כיום בירת מחוז טרנסדניסטריה הבדלני, ממערב לנהר הדנייסטר, בעוד קישינב, המרוחקת 73 קילומטרים משם, נותרה בירת מולדובה. טירספול נוסדה בשנת 1792, במקביל למבצר סרדיניה, על הגדה השמאלית של הדנייסטר באזור אוצ'קובסקיה שסופח לרוסיה בהתאם לאמנת יאשי, שביססה את ניצחונה במלחמת רוסיה-טורקיה (1787-1791). בשנת 1806 טירספול הפכה לעיר מחוז במחוז חרסון, שחלקו נמצא באוקראינה. עד אמצע המאה התשע עשרה, אוכלוסייתה מנתה כ-10,000 איש. מסילת הרכבת הגיעה לטירספול בשנת 1867 ולקישינב בשנת 1873, מה שהביא להתפתחות מהירה של העיר, שעסקה בסחר ער בדגנים וביין. הרחוב הראשי של טירספול היה רחוב פוקרובסקאיה, שהיה מרופד בבנייני ממשלה, חנויות יוקרה ובתי עשירים, שבאחד מהם כנראה נולד וסילייב. מעניין לציין, טירספול קיבלה את סמל העיר בשנת 1847, שנת לידתו של וסילייב. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 פעלו שני מוסדות חינוך בעיר שהכינו סטודנטים לכניסה לאוניברסיטה: בית הספר התיכון טירספול ובית הספר הרוחני האורתודוקסי טירספול. למצער, אין מסמכים זמינים על מוסדות חינוך אלה. למרות שסביר להניח שחלק מהמסמכים שמורים בארכיוני טירספול, הגישה אליהם מוגבלת.

וסילייב התחנך היטב בטירספול ובאוניברסיטת אודסה. אוניברסיטת נובורוסיסק הקיסרית באודסה נוסדה בשנת 1865 וכללה במקור את בית הספר להיסטוריה ופילולוגיה ואת בית הספר לפיזיקה ומתמטיקה. אך רוב דיווחי העיתונים על וסילייב מכילים פרט משמעותי המצביע על כך שהוא לא היה חבר בכת או שעיתונאים שלא הכירו את הכת המציאו את החלק הזה של הסיפור. למעשה, העיתונים טענו שווסילייב התעמק בספרי דת כל היום וכאשר ירד הלילה יצא להטיף או, מאוחר יותר, לבצע את משימת הנקמה שהטיל על עצמו.

ב-17 בנובמבר 1888, ה"לונדון סטאר", במאמר שכותרתו "'מרטש' צרפתי בדיוני", סיפר בקצרה את סיפורו של וסילייב וסיכם: "עם זאת, ספק אם אדם כמו וסילי [כך במקור] אי פעם היה קיים".

העורך מ. מאסה, בעל ידע נרחב בהיסטוריה הפלילית של צרפת, טען שאף אדם כזה לא ביצע רציחות בפריז בשנת 1872. המקרה הפריזאי היחיד שדמה בצורה כלשהי להתנקשויות בלונדון היה זה שהתרחש בסביבות 1875. אדם מסוים הטיל אימה על הנשים ברובע רושואר בתקיפות חוזרות ונשנות. הוא נלכד לאחר חמש או שש תקיפות והוכרז כלא שפוי. הוא היה זר, אך לא רוסי, ובכל מקרה הוא לא הרג אף אחד מקורבנותיו.

למרות פסק הדין הסופי לכאורה הזה על וסילייב, מסלולו העיתונאי טרם הסתיים. באותו יום, 17 בנובמבר (5 בנובמבר לפי לוח השנה היוליאני), פרסם העיתון סנט פטרסבורג "נובוסטי" מאמר קצר שדיווח על רצח מרי קלי והעלה ספקולציות לגבי זהותו האפשרית של הרוצח: ניקולאי וסילייב. ב-28 בנובמבר 1888, פרסמו גם ה"פאל מאל גאזט" וגם ה"דיילי טלגרף" מאמרים שפתחו כך: "ה"נובוסטי", עיתון רוסי, אחראי לגילוי המזעזע הבא בנוגע לרוצח וייטצ'אפל: 'הוא נולד בטירספול בדרום רוסיה בשנת 1847, וסיים את לימודיו באוניברסיטת אודסה. לאחר 1870 הוא הפך לאנרכיסט פנאטי, והיגר לפריז, שם יצא מדעתו'". המאמרים סיימו: "הוא נסע ללונדון, ושם התארח אצל פליטים שונים מבני ארצם עד שהאישה הראשונה נרצחה בוויטצ'אפל, ומאז חבריו לא ראו אותו".

מאמר שניסח אחרת במקצת פורסם באותו יום, 28 בנובמבר, בעיתון "סטאר", אשר שבועיים קודם לכן הכחיש את קיומו של וסילייב. נטען כי היה אנרכיסט. בהקשר זה ראוי לציין שמהפכנים כמו חברי הנרודניא ווליה, רצון העם, שרצחו את הצאר אלכסנדר השני ב-1881, ראו באנשי כת בעלי ברית פוטנציאליים. עם זאת, המאמר הרוסי המקורי שפורסם בעיתון "נובוסטי" ב-17 בנובמבר היה למעשה הדפסה מחודשת של דיווחי עיתונות זרים, ככל הנראה צרפתיים, שלא אמרו דבר על אנרכיסטים אלא חזרו על הגרסה הידועה על הכת.

יש שטענו כי וסילייב היה דמות שהומצאה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, בכדי לנסות לחדור לחוגי האנרכיסטים בלונדון. דיווחי העיתונות לפיה וסילייב התגורר אצל פליטים נועדו ככל הנראה לשכנע את משטרת המטרופולין לחקור מהגרים רוסים, ובכך לאסוף מידע חשוב על רוסים בלונדון, אותו יכלה האוכרנה לאסוף באמצעות סוכניה בסקוטלנד יארד. מסמכי אוכרנה בני זמננו מזכירים את שמותיהם של שני סוכנים, ג'ון ומרפי, ששניהם כנראה שירתו בענף המיוחד. עד 1888 האוכרנה חדרה לחלוטין לקהילות מהגרים רוסים ביבשת, אך לא הצליחה להגיע למהפכנים שחיו בבריטניה. התעניינות האוכרנה בבירה הבריטית ניכרת במסעו של בכיר האוכרנה, פיוטר רצ'קובסקי, ללונדון ביוני 1888, כמו גם באזכור סמוי של טיול לבריטניה של הסוכן החשאי גורין, שהיה ידוע בהשתתפותו הפעילה בהשמדת בית דפוס של נארודניה ווליה בז'נבה בשנת 1886. אך הפרובוקציה, אם אכן זו הייתה, לא המשיכה הלאה ולא הותירה אחריה זכר מלבד דיווח עיתונאי אחד. כאשר המרטש נעלם, האפשרות שהאוכרנה השתמשה בשמו למטרותיה נעלמה איתו. עד ראש השנה 1889, וסילייב נעלם מדפי העיתונים. הוא נותר אגדה חמקמקה, שכנראה היה לה בסיס כלשהו במציאות, אך בעיקר נבנה על ידי העיתונאים שכתבו אותו.

ד"ר ג'ון וויליאמס

ג'ון וויליאמס (שיהפוך מאוחר יותר לסר ג'ון וויליאמס) נולד ב-6 בנובמבר 1840 בקרמרתנשייר. אביו מת כשהיה בן שנתיים בלבד, והותיר את וויליאמס לגדל אצל אמו, דמות חזקה שהמשיכה לעבוד בחווה בה גרו . ג'ון למד לימודי דת, אך גילה עניין במדע, ולמד מתמטיקה באוניברסיטת גלזגו בשנת 1857. בשנת 1859 הוא התמחה אצל מנתחים ורוקחים בסוונסי לפני שלמד רפואה בבית החולים האוניברסיטאי של קולג' בלונדון בשנת 1861. וויליאמס היה בבירור סטודנט די טוב, וקיבל תעודות הצטיינות בנוסף לזכייה במדליית זהב בפתולוגיה לפני שהקים מרפאה כללית בסוונסי. בשנת 1872 הוא נישא למרי אליזבת אן יוז. באותה שנה הוא מונה לעוזר רופא מיילד בבית החולים האוניברסיטאי של קולג' והמשיך לקריירה מצליחה ביותר בלונדון, כשהוא מפורסם כרופא, מנתח ומורה. בשנת 1886 הוא מונה לרופא חצר ובשנת 1894 הוא קיבל תואר ברונט. מלבד ניתוחים, סר ג'ון וויליאמס ידוע כנראה בעיקר בזכות אהבתו לתרבות ולספרות הוולשית, בהיותו אספן גדול של ספרים וולשים. בשנת 1903, לאחר שפרש מעיסוק בלונדון וחזר לוויילס, סר ג'ון דאג לתרום למעלה מ-25,000 ספרים מהאוסף האישי לספרייה הלאומית של ויילס – שהפכו לאחד מאוספי היסוד. בשנת 1924 נתרם פסל שיש ענק של סר ג'ון לספרייה הלאומית של ויילס. פסל השיש שלו תופס את אולם הכניסה וציור שמן תלוי מחוץ לאולם המועצה.

סר ג'ון הוצע לראשונה כחשוד אפשרי בשנת 2005 על ידי טוני וויליאמס (קרוב משפחה אמיתי) בספרו "הדוד ג'ק". התיאוריה שלו היא שוויליאמס, בניסיון למצוא תרופה לבעיית העקרות לכאורה של אשתו, עקב אחר וייטצ'אפל בחיפוש אחר נשים בגיל דומה שאולי הכיר מהמרפאה שלו בוויטצ'אפל (שם היה מיילד), הרג אותן, הסיר את הרחם שלהן ולקח בחזרה לבית החולים כדי לחקור. וויליאמס ממשיך ומציע שמרי קלי הייתה מאהבת של ג'ון וויליאמס (וחשף ראיות לכך שייתכן שהוא הכיר מישהי בשם מרי קלי שאולי הייתה מרי קלי שנהרגה על ידי המרטש), אך לא ברור לחלוטין מדוע הרג אותה. אולי היא ידעה מה הוא מתכנן ויכלה לזהות אותו, או שאולי זה היה פשוט משום שהוא התפתה אליה בעבר. לאחר מכן, המחבר מציע הצעה שמרי קלי הייתה מעין "מנחה" – אות מוצפן לחברי הבונים החופשיים שהוא סיים את עבודתו.

מדוע האמין וויליאמס שאביו הקדמון המהולל היה ג'ק המרטש? בין חפציו של סר ג'ון באוסף הספרייה הלאומית היו סכין ושלוש שקופיות המכילות "חומר מן החי". בנוסף, יש מכתב שבו סר ג'ון מציין שהוא יהיה בוויטצ'אפל ב-6 בספטמבר 1888. יש גם מחברת המפרטת מטופלים שבהם סר ג'ון ציין שביצע הפלה ל"מרי אן ניקולס" בשנת 1885. מתוך כך טוני וויליאמס יוצא להוכיח שאביו הקדמון הוא ג'ק המרטש.

האם יש ראיות לכך שהוא המרטש? בקצרה – לא.

הבעיה עם התיאוריה היא שמדובר בהשערה מוחלטת. אין ספק שסר ג'ון מתגלה כאדם קר למדי, אך לא נראה שיש שום דבר רצחני גלוי באופיו. העובדה שסר ג'ון ויתר כמעט על כל העבודה הציבורית בין השנים 1888 ו-1892 מצוטטת כהוכחה לכאורה להתמוטטות עצבים לאחר פרשת המרטש, אך המחבר ממשיך להוכיח שוויליאמס טען שהוא במצב בריאותי לקוי, שהוא מתמקד בקליניקה הפרטית שלו, עובד עבור המשפחה המלכותית ומנהל קמפיין למען הספרייה הלאומית של ויילס. בוודאי שסביר יותר, בהתחשב במצב בריאותו, שהוא פשוט הפחית את עומס עבודתו (אחרי הכל, עבודה ציבורית לא שילמה טוב כמו עבודה פרטית ובוודאי שלא יוקרתית כמו עבודה מלכותית!)? הסכין והשקופיות בספרייה הלאומית של ויילס מעלים חשד, אך מה מוזר בכך שלמנתח בולט יש סכין באוסף חפציו? או שקופיות מיקרוסקופ של חומר שאולי חקר? וויליאמס נראה משוכנע שהסכין הייתה סכין המרטש. הראיה שלו? דעתו של ד"ר תומאס בונד שהסכין שהמרטש השתמש בה הייתה "סכין חזקה, באורך של לפחות 15 סנטימטרים, חדה מאוד, מחודדת בחלקה העליון, וברוחב של כ-2.5 סנטימטרים". זה גרם לו לחשוב: "זה הסכין שהחזקתי בידי בחדר הקריאה של הספרייה הלאומית באברסטווית'. אני בטוח בכך." (דוד ג'ק, עמוד 202).

בשום שלב לא נטען כי תיאורו של ד"ר בונד יכול היה לחול על סכינים רבות בלונדון באותה תקופה אך בין עמודים 195 ו-197, וויליאמס מתאר את מעשיו של סר ג'ון בליל רצח מרי אן ניקולס. הבעיה היחידה כאן היא שהתיאור אינו אלא סיפורת בדיונית – לא הועלו ראיות בספר כדי לאשש זאת (ואכן, הפלפול הנדיר של מילים וביטויים כמו "אולי", "האם הוא/היא" ו"אנחנו לא יודעים אבל" מחזק עוד יותר את העובדה שזה לא יותר מספקולציה).

בסופו של דבר, בעוד שישנן ראיות המצביעות על כך שסר ג'ון וויליאמס אולי עבד בבית חולים שחלק מקורבנות המרטש הקאנוניים אולי פקדו אותו בזמן הרציחות, ושהוא אולי הכיר את מרי קלי, אך יש מעט מאוד שמרמז שהוא אכן היה ג'ק המרטש.

בסיכומו של דבר

כך או כך, עד היום, פרשת ג'ק המרטש ממשיכה לרתק חוקרים, היסטוריונים וחובבי מסתורין. אנשים המכונים "Ripperologists" חוקרים את הפרשה ומנסים לפענח את זהותו באמצעות מסמכים היסטוריים, עדויות וראיות חדשות.

בסופו של דבר, ג׳ק המרטש הפך לאגדה חיה – או יותר נכון, אגדה מצמררת שממשיכה להעסיק חוקרים, חובבי קונספירציות וחובבי אימה כבר יותר ממאה ושלושים שנה. מי היה אותו רוצח מסתורי שסחף את לונדון בבהלה והשאיר אחריו ערפל סמיך של שאלות בלתי פתורות? אולי לעולם לא נדע, אבל תמיד אפשר להמשיך לנחש, להתווכח ולהמציא עוד תאוריות פרועות לצד כוס תה אנגלי. רוצים לגלות עוד סודות מהעבר שלא נותנים לישון בלילה? הצטרפו אלינו למסע בזמן כאן באתר, הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו היכן שההיסטוריה תמיד הרבה יותר מותחת כשהיא עוד מחזיקה בכמה קלפים בשרוול. 🕵️‍♂️🔪

חומר מעשיר לקריאה

The Lodger הוא רומן אימה קלאסי מאת הסופרת האנגלית מארי אדלייד בלוק לונדס. הסיפור הופיע לראשונה כסיפור קצר בגיליון ינואר 1911 של McClure's Magazine. בשנת 1913 פורסמה גרסה מורחבת של הסיפור בהמשכים בעיתון Daily Telegraph תחת אותו שם, ובהמשך אותה שנה יצא הרומן המלא בהוצאת Methuen Publishing. העלילה מבוססת באופן חופשי על רציחות וייטצ'אפל שהתרחשו בשנת 1888, שבוצעו בידי ג'ק המרטש. חלק מתיאורי הרוצח ברומן נשענים על ממצאיו של פורבס וינסלו, שחקר את הפרשה במציאות, בעוד שהמראה החיצוני של הדמות נלקח מהשראה אחרת – "מרעיל למבת'" (Lambeth Poisoner), רוצח ידוע לשמצה מאותה תקופה. הסיפור מתמקד בזוג לונדוני, מר וגברת באנינג, המנהלים בית אירוח כושל. כאשר מר סלות' – אורח מסתורי – מגיע ומתאכסן אצלם, הם רואים בכך הזדמנות להציל את העסק שלהם. אולם ככל שמתרחשים עוד ועוד רציחות בשכונות הסמוכות, מתחילה לחלחל אצלם ההבנה שאולי האורח שלהם הוא האחראי לפשעים המחרידים. The Lodger נחשב לרומן הראשון שנכתב בהשראת סיפורו של ג'ק המרטש. ייחודו בכך שהוא מתמקד בהשפעה הפסיכולוגית של הרציחות על הדמויות הראשיות ולא במעשי הרצח עצמם – מה שהפך אותו לדוגמה מוקדמת ומובחנת לכתיבת מותחן פסיכולוגי. הרומן עובד פעמים רבות לקולנוע ולרדיו, כשהעיבוד המפורסם ביותר הוא סרטו הראשון של אלפרד היצ'קוק, The Lodger: A Story of the London Fog, שנחשב לאבן דרך בז'אנר המתח הקולנועי.

Jack the Ripper: The Final Chapter הוא ספר מאת פול פלדמן, המציע תיאוריה שנויה במחלוקת לגבי זהותו של ג'ק המרטש. הספר טוען כי ה"יומן של ג'ק המרטש" הוא אותנטי, וכי הרוצח האמיתי היה ג'יימס מייבריק. פלדמן טוען שחקרו חשף ראיות לכיסוי מסיבי שכלל מעורבות של בני משפחה מלכותית והאחווה הפריונית של המסונים, במטרה להסתיר את האמת על מקור היומן, מותו של מייבריק, מעצרה של אשתו פלורנס, וזהות הרוצח האמיתי. הספר מציע נקודת מבט שנויה במחלוקת על אחת מהפרשות המסתוריות והמפורסמות ביותר בהיסטוריה של פשעי רצח סדרתי.

ממעמקי הגיהנום (From Hell), הוא רומן גרפי שנכתב על ידי אלן מור ואויר על ידי אדי קמפבל, שפורסם לראשונה בהמשכים בשנים 1989 ל-1998. בשנת 1999 יצאה לאור המהדורה המלאה בהוצאת Top Shelf Productions. עלילת הרומן מתרחשת על רקע רציחות וייטצ'אפל בסוף התקופה הוויקטוריאנית ומתמקדת בזיהויו ובמניעיו של ג'ק המרטש. הסיפור שוזר אירועים אמיתיים הקשורים לרציחות, אך כולל גם אלמנטים בדויים – בעיקר זהותו המדויקת של הרוצח והנסיבות המדויקות של הפשעים. שם הרומן, From Hell, נלקח מהמילים הפותחות של "מכתב מהגיהינום", מכתב מפורסם משנת 1888 שחלק מהחוקרים סבורים כי נכתב בידי המרטש עצמו. המהדורה המרוכזת של הרומן כוללת 572 עמודים, כשמהדורות שיצאו משנת 2000 ואילך הפכו לנפוצות ביותר. הרומן נחשב לאחת היצירות החשובות והמשפיעות ביותר בז'אנר, בזכות העומק ההיסטורי, הכתיבה המורכבת והאווירה האפלה שהוא משרה.

ספרים מומלצים נוספים:

"שובו של ג'ק המרטש" (1977) מאת מארק אנדרוז
"ג'ק המרטש: התעלומה נפתרה" (1991) מאת פול הריסון
"ג'ק המרטש: האמת הפשוטה" (1995) מאת ברוס פיילי
״ג'ק המרטש: אנטומיה של מיתוס״ (1995) מאת ויליאם בידל

חומר מעשיר לצפייה

כאחת הפרשיות הגדולות והמסתוריות בתולדות אנגליה בכלל ולונדון בפרט, היא זכתה לעיבודים רבים לטלוויזיה ולקולנוע, כאן נציין את ההפקות הבולטות שיש לשים אליהן לב.

ג׳ק המרטש (Jack the Ripper) הוא סרט משנת 1959, שהופק ובוים על ידי מונטי ברמן ורוברט ס. בייקר. הסרט מבוסס באופן רופף על התיאוריה של ליאונרד מאטרס, שלפיה ג'ק המרטש היה רופא שחיפש נקמה. הסרט הצולם בשחור-לבן ומככבים בו לי פטרסון ואדי בירן, ובתפקידים משניים מופיעים בטי מקדואל, ג'ון לה מסיר ואוון סולון. הסרט יצא לאקרנים באנגליה בשנת 1959 והוקרן בארצות הברית בשנת 1960. העלילה בנויה כסרט תעלומה קלאסי, עם רמזים שגויים ותפנית סופית בה מתגלה שהדמות הכי בלתי צפויה – סיר דיוויד רוג'רס – היא האחראית לרציחות. בדומה לספרו של מאטרס, The Mystery of Jack the Ripper, הדמות בסרט רוצחת זונות במטרה לנקום על מות בנו. עם זאת, בעוד שבספר הבן מת ממחלת מין, בסרט הוא מתאבד לאחר גילוי כי אהובתו הייתה זונה. הסרט משלב מתח, מסתורין ודרמה פסיכולוגית, ומציע פרשנות ייחודית לאגדה האפלה של ג'ק המרטש.

ג׳ק המרטש (Jack the Ripper) היא סדרת דרמה משטרתית בת שישה פרקים של רשת BBC, שעלתה לשידור בשנת 1973. הסדרה עוסקת בחקירה מחודשת של פרשת רציחות ג'ק המרטש, ומציגה ניתוח מעמיק של המקרה בידי שני קציני משטרה בכירים – ברלו (בגילומו של סטרטפורד ג'ונס) ו-ווט (בגילומו של פרנק וינדזור). שני הדמויות הללו כבר היו מוכרות ואהובות מאוד על צופי הטלוויזיה בבריטניה, בזכות הופעותיהן בסדרת המשטרה הפופולרית Z-Cars ובסדרות ההמשך שלה – Softly, Softly ו-Barlow at Large. הפורמט של הסדרה ייחודי: חלקה מוצג כדיון עכשווי בין שני החוקרים, ובמקביל משולבים קטעים דרמטיים בסגנון דוקומנטרי המתארים את האירועים בלונדון של המאה ה-19. במהלך הסדרה הם בוחנים לעומק חשודים שונים ותיאוריות קונספירציה סביב זהותו של ג'ק המרטש. עם זאת, בסיום הם קובעים כי אין די ראיות חד-משמעיות כדי לחשוף את זהותו של הרוצח האגדי. הניסוי נחשב להצלחה גדולה, והביא ליצירת סדרת המשך בשם Second Verdict, שעלתה בשנת 1976. בסדרה זו ברלו ו-ווט בחנו מקרי עוול משפטי ותעלומות בלתי פתורות מהעבר, באותו סגנון ייחודי שהפך את הסדרה המקורית לחדשנית ומרתקת.

סדרה ידועה אחרת היא סדרה אחרת בשם ג׳ק המרטש (Jack the Ripper), מיני-סדרת דרמה טלוויזיונית שהופקה עבור Thames Television ו-CBS, המבוססת על מסע הרציחות האכזרי של ג'ק המרטש בלונדון הוויקטוריאנית. הסדרה שודרה לראשונה בערוץ ITV. הפקת הסדרה נועדה לציין את שנת המאה לרציחות וייטצ'אפל, והיא הוקרנה במקור בשני פרקים בני 90 דקות כל אחד, בשידור רצוף בשני ערבים עוקבים באוקטובר 1988, תזמון שתאם את התאריכים של חלק מהאירועים המקוריים. הסדרה קידמה את עצמה כהפקה שתחשוף סוף סוף את זהות המרטש, תוך שימוש בראיות מקוריות חדשות שנחשפו באותה תקופה והציגה את עצמה כפתרון אפשרי לתעלומה בת המאה סביב אחד הפושעים המסתוריים ביותר בהיסטוריה.

The Lodger הוא סרט מותחן מסתורין אמריקאי משנת 2009, שבוים על ידי דיוויד אונדאטג'י ונכתב בשיתוף פעולה עם הכדורגלן דיוויד בקהאם. הסרט מבוסס על הרומן מ-1913 The Lodger מאת מארי בלוק לונדס, ומהווה עיבוד קולנועי חמישי של הסיפור, אחרי גרסאות מוקדמות שבוימו על ידי אלפרד היצ'קוק (1927), מוריס אלוויי (1932), ג'ון בראם (1944), והוגו פרגון (1953, בשם Man in the Attic). בסרט כיכבו אלפרד מולינה, הופ דיוויס וסיימון בייקר, העלילה עוקבת אחר בלש בלוס אנג'לס החוקר סדרת רציחות המזכירות את מעשיו ההיסטוריים של ג'ק המרטש, כאשר קו עלילתי משני מתמקד בבעלת בית שמתחילה לחשוד שהדייר המסתורי שלה עלול להיות מעורב בפשעים. הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-23 בינואר 2009, על ידי Stage 6 Films ו-Samuel Goldwyn Films. הביקורות היו לרוב שליליות, והסרט נכשל בקופות, והכניס כ-3.5 מיליון דולר ברחבי העולם, לעומת תקציב ייצור מדווח של 10 מיליון דולר. הסרט מציע ניסיון מודרני להחיות את הסיפור הקלאסי של The Lodger, אך לא הצליח לזכות בהצלחה מסחרית או ביקורתית משמעותית.

רחוב ריפר (Ripper Street, מילולית: ״רחוב המרטש״) היא סדרת דרמה בריטית, המשחזרת את האווירה הקודרת של לונדון הוויקטוריאנית. העלילה מתרחשת בשנת 1889, חודשים ספורים לאחר הרצח האחרון של ג'ק המרטש, כשהפחד והחשד עדיין מרחפים מעל רובע וייטצ'אפל. במרכז הסדרה עומדת חטיבת "H" של משטרת לונדון – המחוז הקשוח והמסוכן ביותר בעיר. הבלש אדמונד ריד, הנרדף על ידי טעות טראגית מעברו, נאבק להשיב את הסדר לרחובות. לצידו פועל הבלש בנט דרייק, אדם חזק ונחוש והכירורג הצבאי לשעבר קפטן הומר ג'קסון, בעל עבר מסתורי. יחד הם מתמודדים עם גל פשיעה, שחיתות ופחד מתמיד שהמרטש האגדי ישוב להכות.

הסדרה עלתה לשידור בדצמבר 2012 וזכתה לשבחים על האותנטיות והאווירה האפלה שלה. העונה השנייה שודרה באוקטובר 2013, ולאחר עיכוב בהפקה חזרה הסדרה בנובמבר 2014 עם עונה שלישית מותחת במיוחד. ביוני 2015 הוכרז על שתי עונות נוספות – הרביעית והחמישית – כאשר האחרונה נועדה לסיים את הסיפור. העונה הרביעית שודרה בינואר 2016, והעונה החמישית והמסכמת שודרה באוקטובר של אותה שנה. הסדרה משלבת דרמה, מתח והיסטוריה ומציעה הצצה נדירה לצד האפל של לונדון בתקופה סוערת בתולדות העיר.

וייטצ'אפל (Whitechapel) היא סדרת דרמה משטרתית בריטית שנוצרה על ידי Carnival Films והופצה על ידי BBC Worldwide. העלילה מתרחשת ברובע וייטצ'אפל בלונדון, ועוקבת אחר צוות בלשים החוקרים מקרי רצח מודרניים שמחקים פשעים היסטוריים מפורסמים. העונה הראשונה עלתה לשידור בבריטניה ב-2 בפברואר 2009 והתמקדה במרדף אחר רוצח עכשווי המחקה את רציחות ג'ק המרטש. בעקבות ההצלחה, הוזמנה עונה שנייה בספטמבר 2009, שהתמקדה הפעם בעולם הפשע של האחים קריי, מהעבריינים הידועים ביותר בלונדון. פרק הבכורה של עונה זו שודר ב-11 באוקטובר 2010. במרץ 2011 הוזמנה עונה שלישית, שהורחבה לשישה פרקים – שלושה סיפורים בני שני חלקים כל אחד. העונות הראשונה והשנייה שודרו בארצות הברית החל מ-26 באוקטובר 2011, במשך שישה שבועות רצופים בימי רביעי, בערוץ BBC America. העונה השלישית שודרה בארצות הברית החל מ-28 במרץ 2012, גם כן בערוץ BBC America. ב-24 בספטמבר 2012 חידשה רשת ITV את הסדרה לעונה רביעית ואחרונה, שכללה שישה פרקים. פרק הבכורה של עונה זו שודר ב-4 בספטמבר 2013. ב-16 בנובמבר 2013 אישר השחקן הראשי רופרט פנרי-ג'ונס כי ITV החליטה שלא להמשיך את הסדרה לעונה נוספת. הסדרה זכתה להערכה בזכות האווירה האפלה שלה, השילוב בין עבר להווה והדרך בה היא מחברת בין פשעים היסטוריים לבין מציאות מודרנית.

ממעמקי הגיהנום (From Hell) הוא סרט מותחן מסתורין ואימה משנת 2001, שבויים על ידי האחים יוז ונכתב על ידי טרי הייז ורפאל יגלסיאס. הסרט מבוסס באופן חופשי על הרומן הגרפי בעל אותו שם מאת אלן מור ואדי קמפבל, שעוסק ברציחות המפורסמות של ג'ק המרטש בלונדון הוויקטוריאנית. במרכז העלילה עומד פקד פרדריק אברליין (אותו גילם ג'וני דפ), החוקר המוביל בפרשה, הנאבק לפענח את זהותו של הרוצח האכזרי. לצידו מככבת הת'ר גרהאם בתפקיד מרי קלי, אחת מקורבנותיו של המרטש. צוות השחקנים כולל גם את איאן הולם, רובי קולטריין, איאן ריצ'רדסון וג'ייסון פלמינג. הסרט מהווה הפקה בינלאומית משותפת לבריטניה, ארצות הברית וצ'כיה ויצא לאקרנים בארצות הברית ב-19 באוקטובר 2001 על ידי חברת 20th Century Fox. הביקורות היו מעורבות: רבים שיבחו את המשחק – במיוחד של דפ וגרהאם – ואת האווירה האפלה וההפקה המרשימה, אך חלק מהמבקרים מתחו ביקורת על כך שהסרט לא הצליח לשחזר את העומק והמורכבות של הרומן הגרפי המקורי שעליו הוא מבוסס. הסרט מעניק לצופים חוויית מתח ואימה, לצד הצצה דרמטית ומסתורית לאחת מפרשות הרצח המפורסמות ביותר בהיסטוריה.

ג'ק המרטש: נכתב בדם (Jack The Ripper Written In Blood) היא סדרת סרטי תעודה בריטית בת שלושה חלקים משנת 2025 המתמקדת ברציחות ג'ק המרטש ובקרקס התקשורתי שהתפתח סביב רציחות וייטצ'אפל. הסדרה בוחנת כיצד צוות כתבים מה"וייטצ'אפל סטאר" תרם להאצת האגדה על ג'ק המרטש.

נושאים: בריטניה, פשע

התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.

0 0 הצבעות

דרגו את הכתבה!

הירשמו

0 תגובות

החדשות ביותר

הישנות ביותר המדורגות ביותר

משובים מוטבעים

ראו את כל התגובות

אולי יעניין אתכם

אָמֶנֶמוֹפֶה – הפרעה המסתורי של טאניס וקבורתו הייחודית

להמשך קריאה »

18/09/2025

״אלף מכות״: הסיפור האמיתי

להמשך קריאה »

06/10/2025

קולוניאליזם — קווים לדמותו

להמשך קריאה »

18/08/2024

הצטרפו לרשימת התפוצה!

שם מלא

כתובת דואר אלקטרוני

האם אתם/ן

אני מאשר/ת קבלת דיוור ו/או מידע פרסומי באימייל ו/או במסרונים, ממיזם History Is Told. המידע שאמסור יישמר ויעובד לצרכים מסחריים במאגרי המידע של המיזם בהתאם למדיניות הפרטיות. איני מחויב/ת למסור את המידע לפי דין, אולם ללא מסירת המידע לא נוכל לשלוח לך את הדיוור. ניתן לעיין במידע ולבקש את תיקונו בהתאם להוראות החוק באמצעות פניות ל: info@historyistold.com

מי היה ג׳ק המרטש?

כתבות דומות

הרציחות המיוחסות לג'ק המרטש

החקירה: סקוטלנד יארד מול ג'ק המרטש

המפקח אברליין נכנס לתמונה

השפעת הפרשה על יהודי לונדון

מכתבי המרטש

מכתב "בוס היקר"

גלויית "ג'קי החצוף"

המכתב "ממעמקי הגיהנום"

מכתבים נוספים

המכתבים לד"ר תומאס הורוקס אופנשו, בסביבות 1902

הכתובת ברחוב גולדסטון ומכתב שזויף

החשודים המרכזיים

מונטגיו דרויט

ג'ורג' האצ'ינסון

ג׳יל המרטשת

פוגלמה

תומס קטבוש

אהרון קוסמינסקי

פרדריק ביילי דימינג

ג'וזף בארנט

דוד כהן

לואיס קרול

ויליאם הנרי ברי

ד״ר תומאס ניל קרים

פרנסיס טמבלטי

המרטש מרוסיה

ד"ר ג'ון וויליאמס

בסיכומו של דבר

חומר מעשיר לקריאה

חומר מעשיר לצפייה

אולי יעניין אתכם

אָמֶנֶמוֹפֶה – הפרעה המסתורי של טאניס וקבורתו הייחודית

״אלף מכות״: הסיפור האמיתי

קולוניאליזם — קווים לדמותו

הצטרפו לרשימת התפוצה!

תקנון דיוור

// עקבו אחרינו

// הצטרפו לניוזלטר!