השוטרים ביפן ממלאים תפקיד ייחודי – לא רק כשומרי חוק, אלא גם כדמויות אמון, סיוע ומופת עבור הציבור. כדי להבין את מעמדם המיוחד, צריך להכיר את ההיסטוריה יוצאת הדופן של המשטרה היפנית, מהסמוראים של תקופת אדו ועד המערכת המודרנית של ימינו.
השוטרים ביפן נחשבים לא רק לאנשי אכיפת חוק, אלא גם לעוזרים בעניינים יומיומיים ולדמויות מופת עבור הצעירים. יפן נחשבת לאחת המדינות הבטוחות בעולם ולא רק בזכות האזרחים הצייתנים, אלא גם בגלל מערכת משטרה שבנויה על אמון הדדי, אחריות קהילתית ושורשים היסטוריים עמוקים.
קצת על המשטרה היפנית
שלא כמו בישראל, שהמשטרה כפופה ישירות למשרד לביטחון לאומי, ביפן כוחות המשטרה כפופים לסוכנות המשטרה הלאומית (警察庁) שהוא הגוף המרכזי המתאם את מערכת אכיפת החוק בקיסרות יפן. בניגוד למשטרות במדינות אחרות, אין לה יחידות מבצעיות משלה, למעט המשמר הקיסרי.
בכל אחת מ-47 הפרפקטורות (מחוזות) ביפן יש מחלקת משטרה משלה. תפקיד הסוכנות הוא לפקח עליהן, לקבוע סטנדרטים כלליים ומדיניות אחידה. עם זאת, הסוכנות יכולה לפקד על כל יחידות המשטרה במקרי חירום לאומיים, למשל בעת אסונות, פיגועים או רעידות אדמה. יתר העניינים מנוהלים באופן עצמאי על ידי תחנות המשטרה של כל פרפקטורה בנפרד.
המשטרה בסגנון האירופי המוכר הופיעה ביפן רק בתקופת מֵייג’י (1868–1912). אך אין פירוש הדבר שלפני כן לא היו גופי אכיפת חוק במדינה. הנתונים הראשונים על קיומה של משטרה כלשהי ביפן מגיעים מתקופת אֵדוֹ (1603–1868).
המשטרה בתקופת אדו
ביפן הפיאודלית המפוצלת שלפני איחוד המדינה, האחריות להגנה עצמית נפלה בעיקר על לוחמים בודדים, קבוצות אזרחים שונות ואף נזירים. אולם בראשית המאה ה-17, לאחר מלחמות אזרחים ממושכות, החליט שוגון טוקוגאווה לקחת את ביטחון המדינה לידיו ויצר מערכת של מגיסטרטים עירוניים לשמירת הסדר בערים. עם הזמן, מערכת זו התבססה גם מחוץ לערים הגדולות והתפשטה לכל רחבי המדינה.
ומי הפכו לשוטרים החדשים? הלוחמים, הסמוראים, שבעבר הגנו על יפן מפני אויבים חיצוניים ונלחמו זה בזה על עליונות, הפכו כעת לשומרי הסדר ולכוח ביטחון פנים. משימתם החדשה הייתה שמירה על שלום אזרחי והם ביצעו אותה במשך יותר מ-250 שנה, עד ראשית תקופת מייג’י (1868–1912).
המשטרה בתקופת אדו הייתה מאורגנת במבנה היררכי, עם דרגות שונות ויחידות מתמחות לתפקידים מגוונים והשוטרים נחלקו לשתי קטגוריות עיקריות: יוריקי שהיו קצינים בכירים האחראים על פיקוד וניהול ודושין שהיו קצינים זוטרים שעסקו בסיורים ובחקירות. הדושין נהגו לבקר בעמדות תצפית, שם שהו נציגים של שכבות חברתיות שונות וזקני היישובים שהיו אחראים על התנהגות התושבים.
המשטרה בעת ההיא הסתמכה במידה רבה על עזרת פשוטי העם, החל מאיכרים ועד בני קאסטות מנודות. חברי קאסטות אלה סייעו בשמירה על אסירים, בהוצאות להורג ובסילוק גופות במשימות שהסמוראים ראו בהן מלוכלכות ומשפילות. במקום חרב, נשאו החוקרים דז’יטֶּה, מעין אלת פלדה עם וו לתפיסת להב החרב של התוקף. כדי למנוע מגע פיזי עם הפושע, הם השתמשו גם בסאסומאטה, צֶקובּו וסודֶרגאמי שהיו חניתות ארוכות שבקצותיהן מזלגות לאחיזת אדם. אכן, פעמים רבות בעלי התפקידים כגון קומונו, אוקַפִּּיקִי וגוּיוֹקִיקִי היו בני קאסטות מנודות ולשוטרים הללו היו גם אבות טיפוס של גז פלפל שנקראו מֵצוּבּוּשִי ונראו כמו משרוקיות שבתוכן הונח פלפל טחון או אבקה, שניתן היה לנשוף לעיני הפושע.
הרסטורציה של מייג’י – עידן חדש
עם בוא תקופת מייג׳י, המשטרה השתנתה לחלוטין. בשנת 1874 ייסדה הממשלה היפנית מערכת משטרה אזרחית בסגנון אירופי בהנהגת המדינאי טושיוֹשי קאוַואג’י, שהיה סמוראי מאזור סצומה. הוא בנה את המערכת כך: במסגרת משרד הפנים הוקמה לשכת המשטרה, שפיקחה באופן מרכזי על כל המשטרה במדינה, דיכאה מהומות פנימיות ושמרה על הסדר בזמן רסטורציית מייג’י, כאשר התרחשו עימותים חמושים רבים בין תומכי השוגון לתומכי הקיסר.
בשנות ה-1880, עם התייצבות המצב במדינה, הפכה המשטרה לכלי של שליטה מדינתית כללית. היא תמכה בפקידים מקומיים ופיקחה על מוסר הציבור. בתקופת מייג’י נוצרה גם רשת תחנות המשטרה הקטנות, קוֹבּאן, הקיימת עד היום. כל תחנה כזו הייתה מחוברת ישירות לתחנת המשטרה האזורית וכך יכלה הממשלה להגיע גם אל האזורים הנידחים ביותר של יפן.
כל 500 מטר נבנתה תחנת משטרה קטנה עם כיסא, טלפון ומיטה. כיום בטוקיו יש יותר מ-1,000 תחנות כאלה (כמובן מודרניות, עם מחשבים ונוחות) וכל אחת מהן אחראית לכ-150 בתים. שלושה שוטרים איישו משמרת של 24 שעות. בשל המספור האקראי של הבתים ומיעוט הרחובות בעלי שמות, תפקיד חשוב של המשטרה היה ונותר הכוונת אזרחים לפי מיקומם. השוטרים שימשו גם כסוג של קציני קהילה: ביקור בכל בית פעמיים בשנה היה (ועדיין הוא) נוהג רגיל. לכן, כל שוטר מחזיק במידע מדויק על מי גר היכן ואת מי יש לאתר במקרה של פשע.
בתחילת שנות ה-1870 עברו השוטרים מלבוש מסורתי (קימונו ושריון) למדים תקניים. המדים החורפיים היו עשויים בד כחול כהה עם כפתורי פליז, ומדי הקיץ לבנים. בתחילה הותר לשוטרים לשאת חרבות, אך לא אלות או אקדחים; בשנות 1930 כבר היו רובם חמושים באקדחים. החובה החשובה ביותר של שוטר בתקופה זו הייתה פיקוח מוסרי על החברה. השוטרים עברו מבית לבית, בדקו שאין ספרות אסורה ופיקחו בקפדנות על זרים. חלקם למדו אנגלית כדי להעיר לזרים בצורה נאותה כתוצאה ישירה של תהליך ההתמערבות המהיר של יפן.
היפנים מהשורה רחשו יראת כבוד רבה לשוטרים. כפי שכתב היסטוריון אנגלי שחי ביפן באותה תקופה: "[השוטר] הוא הביטוי הגלוי של אותו היבט ברצון הקיסרי הנמצא בקשר הישיר ביותר עם העם… בשום ארץ אחרת אין האדם ברחוב חש יראה כה עמוקה כלפי המשטרה."
אחרי המלחמה
לאחר כניעת יפן בשנת 1945, הגנרל דאגלס מקארתור, מפקד הכוחות של בעלות הברית, שמר על מבנה המשטרה היפנית הישן, אך ראה בו גוף לא דמוקרטי. מערכת חדשה הונהגה בעקבות חוק המשטרה משנת 1947. בניגוד להצעות יפניות להקים כוח מרכזי וחזק שיתמודד עם אי-הסדרים שלאחר המלחמה, הוחלט על דה-צנטרליזציה כמעט מלאה. בערים, בעיירות ובכפרים שמנו מעל 5,000 תושבים, הוקמו כ-1,600 גופי משטרה עצמאיים. בפרפקטורות עצמן הוקמה משטרה כפרית לאומית. הפיקוח האזרחי הובטח באמצעות העברת הסמכות לוועדות ביטחון ציבוריות, שהיו כפופות לוועדה הלאומית לביטחון ציבורי שבמשרד ראש הממשלה.
כאשר רוב כוחות הכיבוש נשלחו לקוריאה בשנים 1950–1951 לצורך מלחמת קוריאה, הוקם ביפן חיל מילואים לאומיים למשטרה שמנה 75,000 איש כדי לסייע במקרים של מהומות אזרחיות. גוף זה הפך מאוחר יותר לכוחות ההגנה העצמית של יפן. מאז שנות ה-1950 עברה המשטרה היפנית רפורמות נוספות והפכה בהדרגה לגוף אכיפת החוק המודרני הקיים כיום. אך למרות כל השינויים, היחסים בין תחנות המשטרה לחברה היפנית נותרו קרובים מאוד, כמעט כמו בתקופת מייג’י.
ביפן המשטרה ממלאת תפקיד "משפחתי" יותר מאשר במערב. היפנים מאמינים שניתן לפנות לתחנת המשטרה בכל בעיה, החל מסכסוכים משפחתיים ועד חובות שכירות. לכן, השוטר היפני נתפס כדמות הורית. רבים מהסוציולוגים טוענים שזו אחת הסיבות לשיעור הפשיעה הנמוך מאוד ביפן.
חומר מעשיר לקריאה
המשטרה היפנית לאחר מלחמת העולם השניה – תסקיר באנגלית
Nakahara, H. (1955). The Japanese police. The Journal of Criminal Law, Criminology, and Police Science.
Lamont-Brown, R. (1993). Samurai to Father Confessor: A History of the Japanese Police Force. The Police Journal: Theory, Practice and Principles.
