ב-31 במאי 1889 קרס סכר בפנסילבניה, וגל מים אדיר מחק חלקים מהעיר ג'ונסטאון והרג 2,209 בני אדם. ■ מאחורי האסון עמד מועדון נופש פרטי של כמה מעשירי אמריקה, שהשינויים שביצע בסכר התגלו כגורליים, אך איש מחבריו לא נשא באחריות משפטית.
בבוקר 31 במאי 1889 השקיף אֶלְיָאס אוּנְגֶר, מנהל מועדון נופש פרטי בפנסילבניה, על מפלס המים העולה באגם קונמו. הגשמים העזים שירדו באזור בימים הקודמים העמיסו כמויות מים גדולות על סכר סאות' פורק, והסימנים לכך שהמבנה מתקשה לעמוד בלחץ הלכו והתרבו. אונגר הורה לקבוצת פועלים איטלקים לחפור תעלת ניקוז נוספת ולנסות לפתוח את מוצא המים הקיים, שנחסם. הם עבדו בקדחתנות, אך ניסיונותיהם הגיעו מאוחר מדי. כאשר הסכר נפרץ, השתחררה ממנו כמות עצומה של מים והחלה לנוע במורד העמק, לעבר העיר ג'ונסטאון.
המים נשאו עמם בתים, עצים, סלעים, קרונות רכבת וקורות עץ, והפכו בתוך זמן קצר לזרם הרסני שכמעט לא הותיר סיכוי למי שנקלע לדרכו. ג'ונסטאון, עיר תעשייתית ששכנה כ-22.5 קילומטרים במורד העמק, ספגה את עיקר הפגיעה. כאשר הסתיימה ההצפה, התברר כי 2,209 בני אדם נהרגו, בהם כמעט 400 ילדים, וכי 99 משפחות נמחקו בשלמותן. זה היה השיטפון הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית שלא נגרם מהוריקן, ואחד האסונות שהמחישו באופן החריף ביותר את המחיר האפשרי של התנגשות בין אינטרסים פרטיים לבין בטיחות הציבור.
אולם הסיפור לא התחיל בסערה של מאי 1889. במשך שנים שימש האגם שמאחורי הסכר מקום מפלט פרטי לכמה מן התעשיינים העשירים והמשפיעים ביותר בפנסילבניה, אנשים שהונם נבנה מתעשיות הפלדה, מסילות הברזל וענפים אחרים של הכלכלה האמריקאית. הם רכשו את המאגר, התאימו אותו לצורכי הנופש שלהם ושינו את מבנה הסכר ואת מערכת הניקוז שלו. עשרות שנים לאחר האסון התברר עד כמה משמעותיים היו השינויים הללו, ועד כמה רחוק הייתה המציאות מן הטענות שהציגו בעלי המועדון בבתי המשפט.
1879: המועדון הסודי של עשירי פנסילבניה
בשנת 1879 נוסד בפנסילבניה מועדון הדיג והציד סאות' פורק, מוסד פרטי שנועד להעניק לאנשי העסקים החזקים במדינה מקום מפלט מן העיסוק היומיומי במפעלים, בכספים ובתעשייה. בין חבריו נמנו אַנְדְרוּ קַרְנֶגִי, אַנְדְרוּ מֶלוֹן והֶנְרִי קְלֵיי פְרִיק, שלושה שמות שהיו מזוהים עם העושר והעוצמה הכלכלית של אמריקה בשלהי המאה ה-19. המועדון הציע להם סביבה מבודדת שבה יכלו להיפגש, לטפח קשרים חברתיים וליהנות מן ההון שצברו. הרחק ממפעליהם וממסילות הברזל, הם מצאו לעצמם פינה שקטה שבה אפשר היה להקדיש את הזמן לדיג, לציד ולמנוחה.
מרכזו של אתר הנופש היה אגם קונמו, מאגר מים מלאכותי שנוצר מאחורי סכר סאות' פורק. חברי המועדון התכנסו בבית המועדון ובבתי הנופש הפרטיים שסביב האגם, ערכו פיקניקים, שחו, דגו ועישנו סיגרים. המקום העניק להם הזדמנות נדירה להתרחק מן העסקים וליהנות מן הטבע, אך גם לשהות במחיצתם של אנשים שהחזיקו בעוצמה כלכלית דומה לשלהם. בעיני חברי המועדון היה האגם בראש ובראשונה אתר בילוי, והסכר שיצר אותו היה חלק מן התשתית שאפשרה את קיומו.
אלא שהאגם לא נוצר מלכתחילה לצורכי נופש. לפני שעבר לידי המועדון, המאגר היה חלק ממערכת התעלות של פנסילבניה, שנועדה לשמש את תשתיות התחבורה של המדינה. כאשר רכשו אותו חברי המועדון, הם קיבלו לידיהם גם את הסכר ואת מערכת הניקוז שנועדה לווסת את מפלס המים. במקום להשאיר את המבנה כפי שהיה, הם התאימו אותו לצורכיהם החדשים. השינויים האלה נראו אולי סבירים מנקודת מבטם של אנשים שביקשו לשפר את תנאי הדיג והבילוי, אך השפעתם על בטיחות הסכר הייתה עניין אחר לחלוטין.
השינויים בסכר: כשהדגים נעשו חשובים יותר מהניקוז
אחד השינויים שביצע מועדון סאות' פורק היה התקנת רשת דגים במוצא הניקוז של הסכר. מוצא הניקוז נועד לאפשר למים עודפים להשתחרר מן המאגר, וכך למנוע עלייה מסוכנת במפלס המים והצטברות לחץ על המבנה. הרשת, לעומת זאת, נועדה לשרת את צורכי הדיג של חברי המועדון ולמנוע מן הדגים להיסחף החוצה. כאשר המתקן שאמור היה לסייע בשמירה על האגם החל להפריע לניקוז המים, נוצרה בעיה שהשלכותיה התבררו רק כאשר הגיעו הגשמים החריגים.
השינוי המשמעותי ביותר היה הנמכת הסכר עצמו. המבנה, שהתנשא מעל העמק שבו שכנה ג'ונסטאון, הונמך בידי בעלי המועדון, ובכך השתנתה יכולתו להתמודד עם מפלס מים גבוה. מאוחר יותר טענו חברי המועדון כי הנמיכו אותו בכ-30 סנטימטרים בלבד, אך מחקר שנערך יותר ממאה שנים לאחר האסון העלה תמונה שונה. ההנמכה הייתה גדולה בהרבה, וההשפעה המצטברת של השינויים פגעה ביכולת הסכר לשחרר מים בשעת סערה.
הבעיה הייתה שהסכר לא עמד לבדו, אלא מעל אזור מיושב. כל שינוי ביכולת הניקוז שלו היה עשוי להשפיע על האנשים שחיו במורד העמק, גם אם לא היו שותפים להחלטות שהתקבלו סביב האגם. חברי המועדון נהנו מן המים שנאגרו מאחורי הסכר, בעוד תושבי ג'ונסטאון חיו מתחת למבנה שעל שלמותו הייתה תלויה בטיחותם. במשך שנים התקיימו שני העולמות הללו זה לצד זה, עד שהגיע מזג האוויר שהעמיד את הסכר במבחן.
28 במאי 1889: הסערה שהעמידה את הסכר במבחן
ב-28 במאי 1889 פקדה את האזור סערה חזקה במיוחד. בתוך 24 שעות ירדו בין כ-15 ל-25 סנטימטרים של גשם, כמות חריגה שהביאה לעלייה מהירה במפלס המים במאגר. הסכר נדרש כעת להתמודד עם תנאים קשים בהרבה מאלה שאפיינו את ימי הנופש הרגילים של חברי המועדון. מערכת הניקוז, שכבר עברה שינויים שנועדו להתאים אותה לשימוש באגם, נדרשה למלא את תפקידה המקורי דווקא ברגע שבו הייתה לכך חשיבות מכרעת.
בימים שלאחר תחילת הסערה המשיכו המים להצטבר מאחורי סכר סאות' פורק. הסיכון לא נבע רק מכמות הגשם, אלא גם מן הקושי להוציא מן המאגר את המים העודפים בקצב הדרוש. כאשר המפלס עולה מהר יותר מכפי שהניקוז מסוגל להתמודד עמו, הלחץ על המבנה גדל. כך התקרבו הסכר והעיר שמתחתיו אל רגע ההכרעה, בעוד האנשים שנהנו מן האגם במשך שנים ניצבו מול התוצאה האפשרית של השינויים שביצעו בו.
31 במאי: הניסיון האחרון להציל את הסכר
ב-31 במאי הבחין מנהל המועדון, אליאס אונגר, כי מפלס המים הגיע לגובה מדאיג. הוא ארגן קבוצת פועלים איטלקים והורה להם לנסות להגדיל במהירות את יכולת הניקוז של המאגר. הפועלים חפרו תעלת ניקוז חדשה וניסו לשחרר את הסתימה במוצא הקיים, בתקווה שהמים יוכלו לצאת לפני שהלחץ יכריע את המבנה. המאמץ היה דחוף, אך הבעיה כבר הייתה גדולה מכדי שיוכלו לפתור אותה בזמן.
הסכר נפרץ, והמים שנאגרו מאחוריו השתחררו בבת אחת. כ-16 מיליון טונות מים החלו לזרום במורד העמק, כשהם יוצרים גל שהלך והפך לכוח הרסני בדרכו אל ג'ונסטאון. המרחק שבין הסכר לעיר, כ-22.5 קילומטרים, לא הספיק כדי לרסן את הזרם. במקום להיעצר, המים המשיכו להתקדם כשהם סוחפים עמם חומרים ומבנים שהוסיפו לעוצמת ההרס.
גל בגובה בניין: הדרך מג'ונסטאון אל החורבן
גובהו של גל המים שהשתחרר מן הסכר הגיע לכ-9 עד 12 מטרים. רוחבו הושווה לרוחבו של נהר המיסיסיפי, ועוצמתו תוארה כגדולה פי שלושה מזו של מפלי הניאגרה. אלה היו ממדים שקשה היה להתמודד עמם גם אילו הייתה לתושבים אפשרות להתכונן. הגל התקדם לאורך העמק כשהוא סוחף כל מה שנקרה בדרכו, ובתוך זמן קצר הפכה ההצפה לזרם עמוס בשברי מבנים, בעצים, בסלעים ובחלקי תשתיות.
אולי יעניין אותך
כאשר הגיעו המים אל ג'ונסטאון, הם עקרו קטרי רכבת במשקל של כ-77 טונות ממסילותיהם והשליכו אותם למרחקים של מאות מטרים. מסילות הברזל התעקמו, קרונות הועפו ממקומם ומבנים קרסו תחת עוצמת הזרם. פסולת ושברי מבנים נערמו לגובה של כ-12 מטרים, ובחלק מן המקומות אף פרצו שרפות כאשר הערימות פגעו בגשרים ובבניינים. המים, שהיו אמורים להיות המרכיב המרכזי באסון, נשאו עמם כעת גם חומרי בעירה, וההרס התרחב מעבר לפגיעת הזרם עצמו.
אנשים נגרפו מתוך בתיהם והושלכו אל תוך המים הסוערים. תושבים שניסו להימלט יחד עם חיות המחמד שלהם גילו כי אין להם כמעט דרך להתמודד עם מה שהגיע לעיר. בתוך זמן קצר נעלמו רחובות ומבנים תחת זרם של מים ופסולת, והמקום המוכר שבו התנהלו חייהם הפך לזירת חורבן. אחת העדויות שנותרו מן האסון מתארת את הרגע שבו הבינו התושבים כי דבר אינו יכול לעצור את הגל.
עדותה של גרטרוד קווין סלאטרי: העיר שנעלמה בתוך המים
גֶרְטְרוּד קְוִוין סְלַאטֶרִי, שהייתה עדה לאסון, תיארה מאוחר יותר את המראות שנגלו לעיניה. היא זכרה את הצרחות, את הבכי ואת האנשים שניסו להימלט מן המים, ואת תחושת האימה שהתפשטה כאשר התברר כי הגל מתקדם לעברם. בתיאורה לא הייתה זו הצפה רגילה, אלא התפרצות של כאוס שבו אנשים ומבנים נסחפו יחד. הדברים שכתבה מעניקים ממד אנושי למספרים העצומים המתארים את האסון.
סלאטרי תיארה כיצד המהומה התפרצה בבת אחת, כשאנשים רצו לכל עבר וקולות הצעקה והבכי מילאו את האוויר. את הגל עצמו היא זכרה כגוש כהה ונע, עמוס בתים, עצים, סלעים, בולי עץ וקורות, שהתגלגל במורד העמק כמפולת אדירה. התיאור שלה ממחיש מדוע היה קשה כל כך להימלט מן המים: הזרם נשא עמו חלקים שלמים מן הסביבה הבנויה והטבעית. מה שהגיע אל ג'ונסטאון לא היה רק מים, אלא תערובת הרסנית של כל מה שהספיק הגל לעקור בדרכו.
העוצמה הזאת ניכרה גם בממצאים שנותרו לאחר שהמים נסוגו. בתצלומים מן האסון נראים קרון משא הרוס ומסילות רכבת מעוקמות, כשברקע מחסן של חברת קמבריה איירון וורקס (Cambria Iron Works) שניזוק קשות. תצלום אחר מציג בית שנעקר מיסודותיו, כשגזע עץ בולט מתוך אחד מחלונותיו. המראות הללו המחישו את כוחו של הזרם גם לאחר שהמים עצמם נעלמו מן הרחובות.
2,209 הרוגים ו-99 משפחות שנמחקו
כאשר מפלס המים ירד, התגלו ממדי האסון. על פי נתוני אגודת המורשת של אזור ג'ונסטאון, מספר ההרוגים הגיע ל-2,209. כמעט 400 מן הקורבנות היו ילדים, ו-99 משפחות איבדו את כל בני ביתן. המספרים הללו שיקפו פגיעה שלא הוגבלה לשכונה אחת או לקבוצת תושבים מסוימת, אלא התפשטה על פני חלקים נרחבים מן העיר והותירה אחריה אובדן עצום.
הנזק הכלכלי הוערך ב-17 מיליון דולר במונחי התקופה, סכום השווה ליותר מ-4.4 מיליארד דולר בערכים בני זמננו. כ-1,600 בתים נהרסו כליל, ושטח של כ-10.4 קילומטרים רבועים נחרב לחלוטין. ההרס לא הסתיים בגבולות ג'ונסטאון: גופות נסחפו במורד נתיבי המים ונמצאו אפילו בסינסינטי שבאוהיו, במרחק של יותר מ-640 קילומטרים מן העיר. העובדה שקורבנות האסון נמצאו במרחק כה גדול ממקום קריסת הסכר המחישה את היקף התנועה של המים ואת עוצמת הזרם שנשא אותם.
לצד ההרוגים נותרו פצועים רבים ותושבים שאיבדו את בתיהם ואת רכושם. הרחובות שנשטפו, המסילות שהתעקמו והמבנים שנעקרו הפכו את ההתאוששות למשימה רחבת היקף. בעלי מקצוע מתחומים שונים נדרשו להגיע כדי לטפל בקורבנות ולסייע בשיקום, ובהם קברנים ובנאים שהגיעו מאזורים שונים בארצות הברית. גם כספי סיוע החלו לזרום אל העיר, בשעה שהציבור האמריקאי נחשף להיקף החורבן.
קלרה ברטון והצלב האדום מגיעים לג'ונסטאון
הידיעות על האסון עוררו תגובת סיוע נרחבת, ואנשים מרחבי ארצות הברית התגייסו לעזרת הנפגעים. אחד הגופים המרכזיים שפעלו בזירה היה הצלב האדום האמריקאי, בהנהגתה של קְלָרָה בַּרְטוֹן. עבור הארגון הייתה זו פעולת הסיוע הגדולה הראשונה שלו, והיא כללה עבודה מאומצת למען הפצועים והתושבים שנותרו ללא קורת גג. פעילות זו התנהלה לצד הגעתם של בעלי מקצוע, מתנדבים וכספי תרומות שנועדו לסייע לעיר להתמודד עם ההרס.
הסיוע ההומניטרי היה חיוני, אך הוא לא פתר את השאלה שהחלה להעסיק את הציבור: כיצד קרה שאגם נופש פרטי הפך למקורו של אסון כה גדול? הסכר היה נתון לשליטתו של מועדון אקסקלוסיבי, וחבריו ביצעו בו שינויים שנועדו להתאים אותו להנאותיהם. כעת, כאשר אלפי בני אדם מתו וחלקים נרחבים מן העיר נהרסו, עלתה הדרישה לברר אם השינויים הללו תרמו לקריסה. השאלה הזאת העבירה את הדיון מן הזירה ההומניטרית אל בתי המשפט.
בתי המשפט: איש מהמיליונרים לא נענש
לאחר האסון הוגשו תביעות נגד הגורמים שהיו קשורים למועדון סאות' פורק, אך בעלי המועדון הצליחו להימנע מאחריות משפטית. הם טענו כי השינויים שביצעו בסכר היו מוגבלים, וכי הנמיכו אותו בכ-30 סנטימטרים בלבד. את השיטפון הציגו כאסון טבע בלתי נמנע, כזה שלא ניתן היה לצפות או למנוע באמצעות התנהלות אחרת. במונחים משפטיים הם ביקשו לראות בו ״מעשה שמיים״, אירוע שהתרחש בשל כוחות טבע ולא בשל אחריותם של בני אדם.
הטענה הזאת התקבלה למעשה במערכת המשפט של התקופה. כל האנשים שהגישו תביעות אישיות נגד בעלי המועדון הפסידו בבתי המשפט, וחלקם אף הגיעו לפשיטת רגל בעקבות ההליכים. למרות ההרס העצום ומספר הקורבנות, איש מן התעשיינים העשירים לא נדרש לשאת באחריות משפטית לאסון. התוצאה יצרה ניגוד חריף בין גורלם של תושבי ג'ונסטאון לבין מצבם של האנשים שהחזיקו במאגר המים שמעליהם.
המשפט האמריקאי השתנה בהמשך, ונוצרו תקדימים שאפשרו להטיל אחריות על נתבעים בשל שינויים שביצעו בקרקע שבבעלותם. אולם השינויים האלה הגיעו מאוחר מדי עבור נפגעי ג'ונסטאון. בעלי מועדון סאות' פורק כבר הצליחו לצאת מן הפרשה ללא אחריות משפטית, והפסדי התביעות לא תוקנו בדיעבד. כך נותר האסון גם דוגמה לפער שהיה קיים בין כוחם של בעלי הון גדולים לבין יכולתם של נפגעים להשיג סעד משפטי.
2013: המחקר שחשף את ממדי השינוי בסכר
במשך שנים נותרה אחת מטענות ההגנה המרכזיות של חברי המועדון ללא הכרעה מחקרית ברורה: בכמה הונמך הסכר לפני האסון? בעלי המועדון טענו כי מדובר בהנמכה של כ-30 סנטימטרים, שינוי שהציגו כמוגבל יחסית. אולם בשנת 2013 ערכו חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג בג'ונסטאון (University of Pittsburgh at Johnstown) מחקר שנועד לשחזר את השינויים שנעשו במבנה. הם השתמשו במחקר הידרולוגי ובטכנולוגיות מיפוי מתקדמות כדי לבחון את הסכר ואת יכולתו להתמודד עם זרימת מים.
מסקנות המחקר סתרו את טענות המועדון. החוקרים קבעו כי הסכר הונמך בכ-91 סנטימטרים, פי שלושה מן הנתון שהציגו בעלי המועדון בבתי המשפט. נוסף על כך נמצא כי השינויים שבוצעו במבנה הפחיתו במחצית את יכולתו לשחרר מי סערה. הנתונים הללו העניקו בסיס מחקרי לטענה שהאסון לא היה תוצאה בלתי נמנעת של מזג האוויר בלבד, אלא הושפע גם מהחלטות אנושיות שהתקבלו שנים קודם לכן.
המחקר שנערך יותר ממאה ועשרים שנה לאחר השיטפון לא יכול היה להשיב את הקורבנות לחיים או לשנות את פסקי הדין שניתנו לאחר האסון. עם זאת, הוא אפשר לבחון מחדש את האחריות ההיסטורית של בעלי המועדון ואת הקשר בין השינויים שביצעו לבין קריסת הסכר. מה שנראה בעיני חברי המועדון כהתאמות שנועדו לשפר את תנאי הנופש שלהם התברר כשינוי משמעותי במערכת שנועדה להגן על העמק שמתחתיה. ההבדל בין 30 סנטימטרים ל-91 סנטימטרים, שנשמע אולי קטן כאשר מדובר במדידה על גבי סרגל, היה בעל משמעות גדולה כאשר מדובר בסכר שהחזיק מאחוריו מיליוני טונות מים.
העיר שמתחת לאגם
אסון ג'ונסטאון נותר אחד המקרים הבולטים שבהם החלטות שהתקבלו במרחב פרטי השפיעו על גורלם של אלפי בני אדם שלא היו שותפים להן. חברי מועדון סאות' פורק ביקשו ליצור לעצמם אתר נופש נוח, ובמסגרת זו שינו את המבנה שנועד להחזיק את מי האגם. כאשר הגיעה הסערה החריגה של מאי 1889, התברר כי מערכת הניקוז שהותאמה לצורכי המועדון אינה מסוגלת להתמודד עם העומס. התוצאה הייתה הרס עצום, אלפי הרוגים ומאבק משפטי שלא הסתיים בהטלת אחריות על בעלי המועדון.
המחקר משנת 2013 העניק לסיפור פרק מאוחר של בירור עובדתי, אך לא שינה את גורלם של האנשים שחיו בג'ונסטאון בשנת 1889. עבורם, הסכר שמעל העיר היה חלק מן הנוף, והאגם שמעבר לו שימש מקום בילוי לאנשים עשירים שלא הכירו בהכרח את חייהם. בבוקר 31 במאי הפכה ההפרדה הזאת לחסרת משמעות, כאשר המים פרצו מן המאגר ושטפו את העמק. המועדון נבנה כדי לאפשר לחבריו להתרחק מן העולם שמתחתיו; בסופו של דבר, העולם הזה שילם את המחיר.
סיפורו של אסון ג'ונסטאון ממחיש עד כמה החלטות הנראות שוליות בעת קבלתן עשויות לקבל משמעות אחרת כאשר התנאים משתנים. אם הכתבה עניינה אתכם, שתפו אותה עם חובבי היסטוריה והמשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold על אסונות, החלטות אנושיות ואירועים ששינו את מהלך ההיסטוריה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
