מעטים האנשים ששמם הפך לשמה של מכונה, ומעטים עוד יותר היו מעדיפים שהקשר הזה מעולם לא נוצר. ז׳וזף איגנס גיוטן היה רופא, איש הנאורות ופוליטיקאי שביקש, לפחות על פי תפיסתו, להפוך את עונש המוות לשוויוני ומהיר יותר ולהפחית את סבלם של הנידונים. אלא שהמנגנון שנקשר בשמו הפך בתוך זמן קצר לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הטרור של המהפכה הצרפתית. סיפורו נע בין רפואה, פילוסופיה, פוליטיקה ומהפכה, וממחיש כיצד רעיון שהוצג בשם ההומניות יכול לקבל חיים משלו ולהותיר אחריו מורשת שהממציא עצמו ביקש לבסוף להתנער ממנה.
בסוף המאה ה-18 החליט רופא צרפתי אחד להיטיב עם האנושות באמצעות הנהגת מתקן ״דמוקרטי״ לנטילת חיים. אולם עד מהרה הבין שהמצאתו היא מכונת תופת. והוא עצמו אינו מיטיב, אלא תליין. ״מסביב לעולם״ מספר את הביוגרפיה של ז׳וזף גיוטן ואת סיפורו של כלי ההוצאה להורג שנקרא על שמו, הגיליוטינה.
לקראת סוף חייו פנה האיש שנשא את השם ״המפלצתי״, כפי שהוא עצמו סבר, גיוטן, אל שלטונות צרפת הנפוליאונית בבקשה לשנות את שמו הזהה של המתקן הנורא להוצאה להורג, אך בקשתו נדחתה.
אז החל האציל ז׳וזף איגנס גיוטן, לאחר שביקש בלבו מחילה מאבותיו, להרהר כיצד להיפטר משם המשפחה שהיה בעבר מכובד ומהוגן כל כך… לא ידוע בוודאות אם הצליח לעשות זאת, אך צאצאיו של גיוטן נעלמו לנצח משדה הראייה של ההיסטוריונים.
מטריאליסט מושלם
ז׳וזף איגנס גיוטן נולד ב-28 במאי 1738 בעיירה הפרובינציאלית סנט, במשפחתו של עורך דין שלא נמנה עם המצליחים ביותר. ובכל זאת, כבר מילדות ספג תחושה מיוחדת של צדק שהועברה אליו מאביו, שלא היה מסכים בעד שום סכום כסף להגן על נאשם אם לא היה משוכנע בחפותו.
על פי המסופר, ז׳וזף איגנס עצמו שכנע את אביו למסור אותו לחינוכם של אבות ישועים, מתוך כוונה ללבוש גלימת כומר עד סוף ימיו. לא ידוע מה הרחיק את גיוטן הצעיר מן השליחות המכובדת הזאת, אך בשלב מסוים מצא את עצמו במפתיע, אפילו בעיני עצמו, סטודנט לרפואה, תחילה בריימס ולאחר מכן באוניברסיטת פריז, שאותה סיים בהישגים יוצאי דופן בשנת 1768.
עד מהרה לא יכלו הרצאותיו באנטומיה ובפיזיולוגיה להכיל את כל המבקשים להשתתף בהן. דיוקנאות וזיכרונות מקוטעים מתארים את הרופא הצעיר כאדם נמוך, בנוי היטב, בעל נימוסים מעודנים וכישרון נדיר לרהיטות, שבעיניו זהרה התלהבות מסוימת.
אפשר רק להתפלא עד כמה השתנו באופן קיצוני השקפותיו של מי שפעם ביקש לעצמו תפקיד של משרת הכנסייה. הן הרצאותיו של גיוטן והן אמונותיו הפנימיות חשפו בו מטריאליסט גמור.
הרופאים הגדולים של העבר, ובהם פרצלסוס, אגריפה מנטסהיים או האב והבן ואן הלמונט, עדיין לא נשכחו, ועדיין היה קשה להשתחרר מן התפיסה של העולם כאורגניזם חי. אולם המדען הצעיר גיוטן כבר הטיל ספק בקביעתו של פרצלסוס שלפיה ״הטבע, היקום וכל נתוניו הם שלם גדול אחד, אורגניזם שבו כל הדברים מתואמים זה עם זה ואין דבר מת. החיים אינם רק תנועה, לא רק בני אדם ובעלי חיים חיים, אלא גם כל הדברים החומריים. אין מוות בטבע, כיבוי של ישות כלשהי הוא שקיעה ברחם אחר, התמוססות הלידה הראשונה והתהוותו של טבע חדש״.
כל זה, לדעת גיוטן, היה אידיאליזם טהור, שאינו מתיישב עם האמונות המטריאליסטיות החדשות והאופנתיות של עידן הנאורות, שביקשו להשתלט. כפי שהיה מקובל בקרב חוקרי הטבע הצעירים של זמנו, הוא העריץ הרבה יותר את מכריו וולטר, רוסו, דידרו, הולבאך ולה מטרי.
מקתדרת הרפואה שלו חזר גיוטן בלב קל על הלחש החדש של התקופה: ניסיון, ניסוי, ניסוי, ניסיון. אחרי הכול, האדם הוא בראש ובראשונה מנגנון, הוא מורכב מברגים ואומים, צריך רק ללמוד כיצד לכוון אותם, והכול יהיה בסדר.
למעשה, המחשבות הללו השתייכו ללה מטרי. בחיבורו ״האדם מכונה״ טען איש הנאורות הגדול לרעיונות המוכרים היטב גם כיום, שלפיהם האדם אינו אלא חומר המאורגן בצורה מורכבת. ואילו מי שסבורים שחשיבה מחייבת את קיומה של נשמה חסרת גוף הם טיפשים, אידיאליסטים ושרלטנים. מי אי פעם ראה את הנשמה הזאת או נגע בה? מה שמכונה ״נשמה״ חדל להתקיים מיד לאחר מות הגוף. וזה ברור, פשוט ומוחשי.
ולכן טבעי לחלוטין שרופאי האקדמיה הרפואית של פריז, שאליה השתייך גם גיוטן, התקוממו פה אחד כאשר בפברואר 1778 הופיע בבירה המרפא האוסטרי פרנץ אנטון מסמר, שהיה ידוע ברבים כמי שגילה את הנוזל המגנטי והיה הראשון שהשתמש בהיפנוזה לצורכי טיפול.
מסמר, שפיתח את רעיונותיו של מורו ואן הלמונט, גילה בדרך אמפירית את מנגנון ההשאה הפסיכולוגית, אך סבר כי בגופו של המרפא זורם נוזל מיוחד, ״נוזל מגנטי״, שבאמצעותו משפיעים גרמי השמים על החולה. הוא היה משוכנע שמרפאים מוכשרים מסוגלים להעביר את הנוזלים האלה לאנשים אחרים באמצעות תנועות ידיים ובכך לרפא אותם.
״אני מוכן להניח את הראש הזה ממש על הגרדום״, התלהט ד״ר גיוטן, שבקושי הצליח לרסן את עצמו בוויכוחים האינסופיים עם מטופלו, אחיו של המלך לואי השישה עשר, רוזן פרובאנס, ״שזה לא יכול להיות, משום שזה פשוט לא יכול להיות, וזהו!״
לא יכול להיות, ובכל זאת יש! הרוזן סיפר לגיוטן שמסמר הזה ריפא מעיוורון את בתה של הזוג הקיסרי האוסטרי מריה תרזה. ולא רק אותה. התברר כי במשך זמן רב פנו בני מלוכה ואצולת אירופה אל שירותיו של ״השרלטן״ במקרים שנחשבו חשוכי מרפא.
״דמיון!״, רתח גיוטן, ״ותו לא…״
מלכת צרפת מארי אנטואנט, שהייתה בעלת אופי נלהב ונסחף, בכל זאת קירבה אליה את האוסטרי וקיבלה אותו בטווילרי בקבלות הפנים החגיגיות ביותר, יחד עם הנסיכה דה למבאל והנסיך דה קונדה. גיוטן, שידע זאת, חש בסתר פגוע.
אי שם עמוק בנפשו הוא אולי קיווה להיות לרופא הטוב ביותר בצרפת, בעל הראייה החדה ביותר, המכובד ביותר והמשפיע ביותר. כזה שיום אחד המלך עצמו יסיר בפניו את כובעו… היה עליו להיזהר יותר במשאלותיו. לא יעבור זמן רב וגיוטן אכן יכונה ״הרופא הרדיקלי ביותר בצרפת״.
נבואתו של מסמר
ביום אחד, שהיה רחוק מלהיות יפה, חלה רוזן פרובאנס. כל התסמינים הצביעו על הפרעה עצבית. הטיפולים שקבע גיוטן, חוקנים וכמה גלולות לטיהור הדם, לא הניבו שום תוצאה. וכאשר רוזן סן ז׳רמן הביא אל החולה את פרנץ מסמר, גיוטן נמצא באותו רגע ב״עמדתו״, ליד מיטתו של רוזן פרובאנס.
עיניהם של שני הרופאים נפגשו: האוסטרי כיווץ בערמומיות את עיניו, וגיוטן קד בקידה מרירה ומתנשאת וביקש רשות להיות נוכח בטיפול. החולה הושכב על ספה, ומסמר החל לבצע מעליו תנועות כלשהן. כעבור כמה דקות שקע הרוזן בערפול חושים. לאחר מכן הניח מסמר על מצחו שניים מן המגנטים המפורסמים שלו. הוא סבר שהם מושכים אליהם את המחלה מתוך גופו של החולה.
גיוטן צחק בשקט בפינה, אך לאחר שלושה טיפולים כאלה בלבד היה המטופל הנכבד שלו בריא, ואילו גיוטן, עם כל המדע המתקדם שלו, הובך.
אולם, כפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה לאנשים מסוגו של מסמר, החלו לחשוד בו שהוא מכשף ועוסק בכשפים. בבית החולים העדיף האוסטרי שלא לקחת כסף מן העניים, אך שכר הטרחה שגבה מן האצולה עלה על כל גבול מתקבל על הדעת. נוסף על כך, צרפת הציעה לו, כפי שהיינו אומרים כיום, חסות לא רעה כלל לצורך ניסוייו.
לאוזני לואי השישה עשר החלו להגיע האשמות שלפיהן הוא טיפח בחיקו נוכל שגורש מבירות אחרות. תחת חצי הביקורת הארסיים של המדענים המטריאליסטים הצרפתים הסתכן המלך בקבלת מוניטין של בור, בעוד שתהילה של אדם מתקדם ואוהב מדע החמיאה לו הרבה יותר. משום כך החליט לואי בשנת 1784 למנות ועדה מיוחדת שהוסמכה לחקור את מהות הטיפול של מסמר.
ברצון הגורל ובפקודת המלך צורף גיוטן לוועדה הזאת לצד אנשים ידועים כגון בנג׳מין פרנקלין, שהיה אז שגריר ארצות הברית בצרפת, האסטרונום ז׳אן ביילי, הכימאי לבואזיה והבוטנאי ז׳וסייה…
ב-11 באוגוסט 1784 הוגש למלך הדוח המסכם, וממנו עלה כי המשקיפים הם אנשים ישרים שאינם יכולים למסור עדות שקר, ולכן עליהם להודות ש-85 אחוזים ממטופליו של מסייה מסמר נרפאו לחלוטין באמצעות ״הנוזל המגנטי״. אלא שכל הבעיה היא ש״תהליך פעולתו של הנוזל אינו ניתן לצפייה אמפירית״, ואם כך, הרי שתופעה כזאת אינה יכולה להתקיים.
אז מה בעצם מתרחש? המסקנה של הוועדה סיפקה את התשובה לשאלה הזאת: החולים מדמיינים את החלמתם. גיוטן התמוגג. הוועדה שכנעה את המלך לפרסם צו האוסר על מסמר לטפל באמצעות הנוזל המגנטי בתחומי צרפת.
לפני שמסמר עמד לעזוב את הארץ הלא מכניסת אורחים הזאת, ערכה הנסיכה דה למבאל ארוחת פרידה לכבודו, וגם ד״ר גיוטן קיבל הזמנה. לאחר שנשתה מספר לא מבוטל של בקבוקי יין מן הריין ומבורדו, הביט לפתע מסמר היישר לתוך עיניו של גיוטן מבלי למצמץ ואמר בקול רם, כך שכולם שמעו:
״המדע שלכם והחישובים שלכם יביאו לאובדנם של כל האנשים הנוכחים כאן, ללא יוצא מן הכלל, ובהם בני משפחת המלוכה ואפילו…״ כאן נעצר מסמר והשתעל. ״נשמותיהם יקללו אתכם. אני רואה זאת בבירור.״
גיוטן חייך בתגובה חיוך עקום כלשהו.
״אתם רואים את זה כתוב כאן, על ציפוי הזהב של התקרה?״
״אני רואה את זה כתוב בשמים, מסייה״, השיב מסמר בקידה אדיבה.
בקלחת המהפכה
צרפת דמתה לקלחת רותחת: הישן בעבע ונשרף בתוכה, ומשהו חדש הלך והתבשל. בכל מקום התרוצצו רעיונות החירות, השוויון והאחווה. בכיכרות ציטטו בקול רם שירים חופשיים ופרובוקטיביים של דידרו ושל וולטר, וברחובות פוזרו פמפלטים ועלונים שלעגו למשפחת המלוכה.
בינתיים התרחש אירוע גדול בחייו של גיוטן: הוא התקבל ללשכת הבונים החופשיים ״תשע האחיות״. די לומר שבין חברי הלשכה נמנו וולטר, פרנקלין, דנטון, בריסו, דמולן, האחים מונגולפייה ואנשים בולטים וידועים אחרים.
לאחר שבשנת 1717 הוקמה הלשכה הגדולה באנגליה, החל הבונים החופשיים להתפשט במהירות ברחבי אירופה. על דגלו נכתב: לנתק את כל הקשרים עם העבר, להשמיד את ההווה הבלתי מושלם ולהקים חברה חדשה, צודקת ותבונית, של אנשים חדשים, תבוניים ומושלמים.
בזכות השתתפותו בתנועת הבונים החופשיים קיבלו חייו של גיוטן כיוון שונה לחלוטין. ככל הנראה היו אלה האחים ששכנעו את הרופא כי הדבר החשוב כעת הוא הפוליטיקה. האמונה שהבונים החופשיים לא עסקו בה הייתה אשליה. הם עסקו בה, ועוד איך! בפרט, מעצבי דעת הקהל וולטר, ד׳אלמבר ודידרו היו חדורים שנאה עמוקה הן לנצרות והן לצורת השלטון המלוכנית.
בדרשותיהם הפוליטיות דרשו רפורמות ובנייה מחדש מן היסוד של כל היחסים החברתיים. מונטסקייה הטיף לתאוריית הפרדת הרשויות והמליץ להנהיג בצרפת את צורת השלטון האנגלית, שבה סמכות החקיקה שייכת לעם, הרשות המבצעת למלך והרשות השופטת למעמד עצמאי של שופטים.
לואי השישה עשר ורעייתו מארי אנטואנט לא ייחסו בתחילה חשיבות לתנועת הבונים החופשיים שהלכה והתרחבה, ואף קיבלו אותה בהתלהבות כסוג מסוים של צדקה ציבורית. עד כמה נוראה הייתה טעותם, ההיסטוריה תראה בקרוב מאוד…
באביב 1789 נבחר גיוטן, כאציל בעל מחשבה חופשית, לציר באספה המכוננת, ומיוני ועד אוקטובר 1791 מילא את תפקיד מזכירה. אולם מחשבתו והבנתו פשוט לא הצליחו לעמוד בקצב האירועים.
ב-14 ביולי 1789 נפלה הבסטיליה. בכל מקום דיברו רק על כך שבית הכלא הזה הוא הוכחה מוחשית ל״עריצותו העקובה מדם של המלך״, וגיוטן זכה לראות במו עיניו קומץ פושעים עלובים שהביטו בתדהמה במחלציהם הבלתי צפויים. אחד האסירים איבד את שפיותו, נאחז בספסל וסירב בתוקף לעזוב את כלאו.
באוגוסט התקבלה ״הצהרת זכויות האדם והאזרח״, אך המלך לא מיהר לחתום עליה, ועל כך היה נתון באספה לביקורת חופשית ופרועה למדי.
אולם בכל הנוגע לגיוטן, הוא העריץ את מלכו. בראשו של הרופא, ואפשר להניח שגם בראשים רבים אחרים באותה תקופה, התערבב הכול באופן מוזר ביותר: כן, השלטון המלוכני אינו צודק באופן כללי, כך טוענים המוחות הגדולים, אבל מלך ומלכת צרפת פשוט אינם יכולים להיות בלתי צודקים, ולכן אפשר ואף צריך למסור את החיים למענם.
מדי פעם הגיע אביו של גיוטן לבירה ודרש ממש מבנו להפסיק לעסוק בפוליטיקה. הזקן חש שמשהו רע מתקרב. הבן, לעומת זאת, היה מכווץ את ראשו בין כתפיו ושומר על שתיקה. הוא כבר לא היה מסוגל להפסיק. הציר גיוטן היה שורף נרות בחדר עבודתו עד עלות השחר, ובבוקר מצא אותו המשרת ישן ישירות על הספה, בבגדיו ואפילו בנעליו. בעל הבית שרטט אינספור שרטוטים ומילא בכיתובו הזעיר דפים רבים.
כשהיה לבדו, היה ד״ר גיוטן משפשף את ידיו בגאווה: הוא המציא משהו יוצא דופן באמת. הוא תפס את עצמו חושב, האם ייתכן שנועד לו להיות למיטיב הגדול ביותר של האנושות?
אולי יעניין אותך
הוצאה להורג דמוקרטית
ב-10 באוקטובר 1789 הרעישו חברי האספה המכוננת במשך זמן רב ולא רצו להתפזר בתום הישיבה. מסייה גיוטן העלה לדיון חוק חשוב ביותר הנוגע לעונש המוות בצרפת. הוא עמד לפני המחוקקים, חגיגי ונלהב, ודיבר ודיבר. הרעיון המרכזי שלו היה שגם את עונש המוות יש להפוך לדמוקרטי.
אם עד אז היה אופן הענישה בצרפת תלוי באצילות המוצא, כאשר פושעים מפשוטי העם נתלו, נשרפו או בותרו בדרך כלל, ורק אצילים זכו לכבוד של עריפת ראש בחרב, הרי שמעתה יש לשנות מן היסוד את המצב המכוער הזה. גיוטן היסס לרגע והציץ ברשימותיו.
״כדי להיות משכנע מספיק היום, הקדשתי זמן רב לשיחות עם מסייה שארל סנסון…״
עם הזכרת השם הזה השתררה באולם באחת דממה מוחלטת, כאילו כולם איבדו לפתע ובבת אחת את יכולת הדיבור. שארל-אנרי סנסון היה התליין התורשתי של העיר פריז. משפחת סנסון החזיקה, אם אפשר לומר כך, במונופול על המקצוע הזה משנת 1688 ועד 1847. התפקיד עבר במשפחת סנסון מאב לבן, ואם נולדה בת, נועד בעלה העתידי להיות התליין, אם כמובן נמצא אחד כזה.
עם זאת, העבודה הזאת הייתה מתוגמלת היטב מאוד ודרשה מיומנות יוצאת דופן לחלוטין, ולכן החל התליין ללמד את בנו את ״אמנותו״ ברגע שמלאו לו ארבע עשרה. גיוטן אכן נהג לבקר לעיתים קרובות בביתו של מסייה סנסון ברחוב שאטו ד׳או. שם הם שוחחו ולא פעם גם ניגנו יחד: גיוטן ניגן לא רע בצ׳מבלו, וסנסון בכינור.
במהלך השיחות שאל גיוטן את סנסון בהתעניינות על הקשיים בעבודתו. יש לומר שלסנסון לא נקרו לעיתים קרובות הזדמנויות לחלוק את דאגותיו ותקוותיו עם אדם מהוגן, ולכן לא היה צורך לדובב אותו זמן רב. כך למד גיוטן על שיטות החמלה המסורתיות של אנשי המקצוע הזה.
כאשר, למשל, מעלים נידון אל המוקד, התליין נוהג להציב מוט בעל קצה חד לערבוב הקש מול לבו של הקורבן, כדי שהמוות ישיג אותו לפני שהאש תתחיל לטרוף את גופו באיטיות מייסרת.
באשר לשבירה על הגלגל, עינוי שאכזריותו בלתי נתפסת, סנסון הודה כי התליין, שתמיד החזיק בביתו רעל בדמות גלולות זעירות, בדרך כלל מצא דרך להגניב אותן אל המסכן בהפסקות שבין העינויים.
״ובכן״, המשיך גיוטן בדממה המאיימת של האולם, ״אני מציע לא רק לאחד את שיטת ההוצאה להורג, משום שגם שיטת המתה מיוחסת כל כך כמו עריפת ראש בחרב אינה נטולת חסרונות.״
״אפשר להשלים את המלאכה בעזרת חרב רק אם מתקיימים שלושה תנאים חשובים ביותר: תקינות הכלי, מיומנותו של המבצע ושלווה מוחלטת של הנידון״, המשיך הציר גיוטן לצטט את סנסון. ״נוסף על כך, יש ליישר ולהשחיז את החרב לאחר כל מכה, אחרת השגת התוצאה במהירות בהוצאה פומבית להורג הופכת לבעייתית. היו מקרים שבהם הצליחו לערוף את הראש רק כמעט בניסיון העשירי. ואם יש להוציא להורג כמה אנשים בזה אחר זה, אין זמן להשחזה, ולכן יש צורך במלאי של ׳ציוד׳. אבל גם זה אינו פתרון, משום שהנידונים, שנאלצים לצפות במותם של קודמיהם תוך שהם מחליקים בשלוליות דם, מאבדים לעיתים קרובות את קור רוחם, ואז התליין ועוזריו נאלצים לעבוד כמו קצבים בבית מטבחיים…״
״די עם זה! שמענו מספיק!״, התרומם לפתע קול עצבני, והאספה סערה באחת. הנוכחים רחשו, שרקו וקראו קריאות מחאה.
״יש לי פתרון יסודי לבעיה הנוראה הזאת״, קרא גיוטן מעל הרעש.
ובקול ברור ומדויק, כאילו נשא הרצאה, הודיע לנוכחים שפיתח שרטוט של מנגנון שיאפשר להפריד מיד וללא כאב את ראשו של הנידון מגופו. הוא חזר ואמר: מיד וללא שום כאב. ואז נופף בניצחון בכמה דפים באוויר.
קראו גם אנה גולדי: המכשפה האחרונה שהוצאה להורג באירופה
המנגנון המופלא
באותה ישיבה היסטורית הוחלט לבחון, לחקור ולשכלל את תוכניתו של המנגנון ״המופלא״. מלבד גיוטן עסקו בו מקרוב שלושה אנשים נוספים: רופאו האישי של המלך, המנתח אנטואן לואי, המהנדס הגרמני טוביאס שמידט והתליין שארל-אנרי סנסון.כאשר ביקש להיטיב עם האנושות, חקר ד״ר גיוטן בקפידה את המתקנים המכניים הפרימיטיביים ששימשו בעבר במדינות אחרות לנטילת חיים.
כדגם הוא לקח מתקן עתיק ששימש, למשל, באנגליה מסוף המאה ה-12 ועד אמצע המאה ה-17, גרדום עריפה ומעין גרזן שהיה תלוי בחבל… מתקנים דומים התקיימו בימי הביניים גם באיטליה וגם בגרמניה. לאחר מכן שקע כולו בפיתוח ובשיפור ״ילד טיפוחיו״. במידה לא מבוטלת הדבר גם הרחיק אותו מן הבלבול הפוליטי שהתרחש סביבו.
החוקה החדשה שזה עתה התקבלה יצרה סתירות בלתי פתירות בין המלך לבין האספה, משום שהשרים לא זכו לאמונם של זה או זו, ונוסף על כך נשללה מהם הזכות לשבת באספה המכוננת. יתרה מזאת, הכוחות הפוליטיים שזה עתה צצו, הקומונה של פריז, היעקובינים והקורדליירים, התנגשו ביניהם קשות והחלו לפתע להטיל ספק בסמכויותיה של האספה.
גיוטן כבר הסתבך כל כך בתוך הבלבול הזה, שבשנת 1791 כמעט נמלט מתפקיד מזכיר האספה המכוננת. עם זאת, בתוכו הוא עדיין סבר שהעניין שלו עצמו הוא ללא ספק צודק ומשרת בוודאות את האידיאלים המפורסמים של חירות, שוויון ואחווה. שלוש המילים הקסומות האלה היו אז בפי כולם.
באביב 1792 הגיע גיוטן, בלוויית אנטואן לואי ושארל סנסון, אל לואי בוורסאי כדי לדון בתוכנית המוכנה של מנגנון ההוצאה להורג. למרות האיום שריחף מעל המלוכה, המשיך המלך לראות בעצמו את ראש האומה, והיה הכרח לקבל את אישורו.
ארמון ורסאי היה כמעט ריק והדהד, ולואי השישה עשר, שהיה מוקף בדרך כלל בפמליה רועשת ותוססת, נראה בו בודד ואבוד עד כדי גיחוך. גיוטן היה נרגש בעליל. אבל המלך העיר רק הערה מלנכולית אחת שהפתיעה את כולם:
״מדוע הלהב חצי עגול?״ שאל. ״האם לכולם יש צוואר זהה?״
לאחר מכן התיישב בהיסח הדעת ליד השולחן והחליף במו ידיו בשרטוט את הלהב החצי עגול בלהב אלכסוני. מאוחר יותר הכניס גיוטן תיקון חשוב ביותר: הלהב צריך ליפול על צווארו של הנידון בדיוק בזווית של 45 מעלות. כך או כך, לואי אישר את ההמצאה.
ובאפריל של אותה שנת 1792 כבר התרוצץ גיוטן בכיכר גרב, שם הותקן המתקן הראשון לעריפת ראשים. מסביב התאסף קהל עצום של סקרנים.
״תראו איזו יפה, מאדאם גיליוטינה הזאת!״, התבדח חצוף אחד.
וכך, מלשון רעה אחת לאחרת, השתרשה בפריז המילה ״גיליוטינה״. בקרב העם החלו גם לכנות אותה בחיבה ״לואיזט״.
גיוטן וסנסון דאגו לנסות את ההמצאה תחילה על בעלי חיים ולאחר מכן על גופות, ויש לומר שהיא פעלה להפליא, כמו שעון, תוך צורך במעורבות אנושית מזערית. הקונבנט קיבל לבסוף את ״החוק בדבר עונש המוות ודרכי ביצועו״, ומעתה, בדיוק כפי שדרש גיוטן, התעלם עונש המוות מהבדלי המעמדות והפך זהה לכולם, כלומר ״מאדאם גיליוטינה״.
משקלה הכולל של המכונה היה 579 קילוגרם, ואילו הגרזן שקל יותר מ-39.9 קילוגרם. תהליך עריפת הראש ארך בסך הכול מאית השנייה, עובדה שהייתה מקור לגאווה מיוחדת עבור הרופאים גיוטן ואנטואן לואי. הם לא הטילו ספק בכך שהקורבנות אינם סובלים.
אולם התליין ״התורשתי״ סנסון ניסה, בשיחה פרטית, להוציא את ד״ר גיוטן מן האשליה הנעימה הזאת. הוא טען שהוא יודע בוודאות שלאחר עריפת הראש הקורבן ממשיך לשמור על הכרתו במשך כמה דקות, וכי הדקות הנוראות הללו מלוות בכאב בלתי ניתן לתיאור בחלקו הכרות של הצוואר.
״מאין לכם המידע הזה?״, תהה גיוטן. ״זה מנוגד לחלוטין למדע.״
סנסון עצמו התייחס עמוק בתוכו בספקנות למדע החדש. במשפחתו, שראתה רבות במהלך השנים, נשמרו כל מיני מסורות וסיפורים. אביו, סבו ואחיו נאלצו לא פעם להתמודד עם מכשפות, מכשפים ועוסקים במאגיה שחורה, ואלה הספיקו לספר לתליינים דברים רבים לפני הוצאתם להורג. משום כך הרשה לעצמו לפקפק בהומניות של הטכנולוגיה המתקדמת.
אבל גיוטן הביט בתליין ברחמים ולא בלי אימה, וחשב שסביר להניח שסנסון פשוט מוטרד מכך שמעתה יאבד את עבודתו, משום שכל אדם יוכל להפעיל את המנגנון של גיוטן.
ובינתיים הפך ד״ר ז׳וזף איגנס גיוטן בן לילה לאיש חברה אופנתי ומבוקש בכל מקום. פעם חלם על תהילה, והנה היא הגיעה. על המצאתו דיברו הן בחדרי המלוכה והן בסלוניהם של האצילים הבולטים ביותר. בירכו אותו, לחצו את ידו והביעו את הסכמתם. והוא חייך אמנם בצניעות, אך כחיוך של אדם היודע את ערכו. המכונה שהמציא הפכה לאחת הדמויות המרכזיות במחזה הדרמטי העצום שהתרחש סביבו.
בפריז, ולא רק בה, ייצרו סיכות וחותמות למעטפות בדמות גיליוטינות קטנות. גם הקונדיטורים של הבירה לא נשארו מאחור: את המכונה הקטנה אפו ביד אמן לשולחן החג. זעקת האופנה האחרונה והעדכנית ביותר הייתה הבושם ״Parfum de Guillotine״. זהותו של יוצרו לא נותרה ידועה להיסטוריה.
גורל מלכותי
בינתיים צברה המהפכה תאוצה. חוקת 1791 ביטלה את הפריבילגיות, ובכל המוסדות הונהגו עקרון הבחירה ועקרון הפרדת הרשויות.
ב-10 באוגוסט פרצו המונים שהוסתו בידי הקומונה העירונית אל ארמון המלוכה. המלך ומשפחתו נמלטו לחסותה של האספה הלאומית, אך זו נכנעה למהפכנים הזועמים מן הקומונה, ו… לואי השישה עשר הודח מן השלטון, ובצרפת הוכרזה רפובליקה. בימי החירות הראשונים האלה שיכר השינוי את גיוטן. כמו כל הסובבים אותו הוא נסחף אחר השינויים חסרי התקדים.
לאחר מכן, בהוראת שר המשפטים דנטון, התמלאו בתי הכלא בכמרים ובאנשים שנחשבו חשודים באופן כללי. ברחובות החלו להרוג ללא הבחנה וללא עונש ״בוגדים״ ו״אריסטוקרטים״, מבלי להבחין בגיל או במין, וממש מעל הגופות ערכו אורגיות שיכורות. דנטון, שצפה במתרחש, שפשף את ידיו בסיפוק ואמר: ״העם עשה את שלו״.
לראשונה הבין ד״ר גיוטן שמשהו אינו כשורה כאשר הקונבנט, שהחליף את האספה הלאומית, גזר ברוב של קול אחד בלבד עונש מוות על ״בוגד במהפכה״, המלך עצמו, וזאת בניגוד לחוקה התקפה שלו עצמו, שלפיה נותר המונרך אדם שאין לפגוע בו.
כאשר נמסרה לגיוטן הזמנה חגיגית להשתתף ב-21 בינואר 1793 במחזה ״זיווגה של מאדאם גיליוטינה עם מלך צרפת״, הוא איבד את הכרתו. והדבר הראשון שנודע לו לאחר שהתעורר היה שהעם המהפכני ביקש להעביר את המכונה שהמציא מכיכר גרב אל הכיכר שמתחת לחלונות ארמון המלוכה, שמעתה תיקרא כיכר המהפכה.
יש עדויות שלפיהן בלילה שלפני הוצאת המלך להורג הוציא גיוטן, לראשונה זה שנים רבות, תמונה של אם האלוהים ממחבואה, והתפלל מבלי לעצום עין עד עלות השחר… משרתיו אף החליטו שבעל הבית איבד את שפיותו.
המלך היה היחיד מכל הצרפתים שזכה בחסד לשתי זכויות יתר: לנסוע אל הוצאתו להורג בכרכרה ההולמת את מעמדו, ולא בעגלה שנועדה לכך, ולהגיע אל הגרדום בליווי כומר. נשמע רעם התופים. גיוטן המשיך לעמוד בעיניים עצומות, ובתודעתו הופיעה כמו בחלום הספרה ״20״. הוא ידע טוב יותר מכל אחד אחר שדווקא בספירה עד 20 מגיע להב המכונה לתחתית מסלולו…
״אני מת למען אושרה של צרפת״, הגיעו אליו כאילו מתוך ערפל מילותיו האחרונות של לואי.
״עשרים״, נשף גיוטן בעווית, נפל על ברכיו, וכבר בלי יכולת לשלוט בעצמו החל להתפלל בטירוף. איש לא שם לב אליו. הקהל התנודד, וקריאת ״הידד״ צמאת דם פילחה את שמי השחר החיוורים.
במשך כמה חודשים לאחר הוצאתו להורג של המלך איש לא ראה את ד״ר גיוטן. ומי בכלל היה יכול להתעניין בו בתקופה ההיא? היו שהיו בטוחים שמת מסיבה לא ידועה, אחרים טענו שנמלט לחוץ לארץ. כך או כך, אין מידע מהימן על התקופה הזאת בחייו.
שמו מופיע בכמה מקורות רק בהקשר של המלכה מארי אנטואנט. ידוע איזה קרנבל דמים חסר תקדים החל בצרפת לאחר הוצאתו להורג של לואי השישה עשר… ראשו הכרות של המלך הפך עבור ההמון המטורף לאותה סמרטוט אדום… ״הטרור, חסר רחמים וחסר פשרות, הוא הטובה הגדולה ביותר של המהפכה!״, צרח התובע הכללי של הקומונה הפריזאית שומט.
בית הדין המהפכני שנבחר בידי הקונבנט הוסמך ״להשתמש בכל האמצעים האפשריים לחשיפת פושעים״. מעתה ניתן היה להכריז פסק דין בהיעדר הנאשם, והוא לא היה ניתן לערעור. היה מפחיד ללכת ברחובות פריז: בכל מקום נראו כנסיות מחוללות, גופותיהם של ״אויבי הרפובליקה״ ופסלי קדושים שהושלכו לבוץ… אפילו פסלה של פטרונית פריז, ז׳נבייב הקדושה, שאליה פנה העם פעמים כה רבות בבקשת עזרה בעתות אסון גדול, בותר בגרזן על גרדום הקלון והושלך אל הסן…
הקונבנט הזמין מן המהנדסים עוד שלוש מכונות לעריפת ראשים. היה צורך לספק את צורכיהם של האזורים המרוחקים של פריז, משום שמספר האויבים הלך וגדל.
גיוטן כבר לא האמין באיש ובדבר. האדם הקרוב היחיד אליו היה בעיניו התליין סנסון, שהמשיך לבצע בנאמנות את גזרי הדין באמצעות המתקן החדש. לא נותרו לו אמונות ולא נקודות אחיזה. הוא היה מרוסק לחלוטין מן המתרחש וראה בעצמו תליין בדיוק כמו סנסון.
נדמה היה ששום דבר אינו מסוגל עוד לגעת בנפשו… ואף על פי כן, כאשר נודע לו שבית הדין גזר עונש מוות על מארי אנטואנט והשליך אותה לכלא הקונסיירז׳רי, איבד גיוטן את עשתונותיו. המלכה תמיד הייתה מושא להערצתו מלאת היראה ולאהבתו הסודית.
כמו כמה שנים קודם לכן, החל גיוטן לבלות את לילותיו בשרטוט תוכניות כלשהן. הן נמצאו בין מסמכיו רק לאחר הוצאתה להורג ב-16 באוקטובר 1793. בהחלט ייתכן שדווקא בגלל השרטוטים האלה מצא את עצמו גיוטן עצמו כמה חודשים לאחר מכן בפני בית הדין המהפכני. מישהו הלשין עליו, אף שנדמה היה שרק התליין סנסון ידע על תוכניותיו.
ד״ר ז׳וזף איגנס רצה להציל את המלכה באמצעות השבתת המנגנון שהניע את הגרזן בגיליוטינה המרכזית שבכיכר המהפכה. אך בין אם סנסון לא רצה לקחת סיכון כזה ובין אם לא הצליחו לשחד את האנשים שנועדו לבצע את ״התקלה״ בחסות החשכה, ראשה של המלכה הועף מעל כתפיה הלבנות והנהדרות…
נותר רק לתהות אם הציר גיוטן באמת היה תמים עד כדי כך שקיווה שהממשלה המהפכנית, מתוך זיכרון המנהג הקדום של חנינת נידון במקרה שעונש המוות נכשל בשל ״סיבות טכניות״, תעצור את המנגנון שנתקע. כך או כך, כבר בתחילת קיץ 1794 פסע גיוטן בעצב הלוך ושוב בתא הצר של כלא הקונסיירז׳רי.
אילו אסירים לא ראה הכלא הזה בשנים האחרונות! המהפכה, כפי שקורה בדרך כלל, כבר החלה מזמן לטרוף את עצמה: המנהיגים המהפכניים האגדיים בריסו וורניו הוצאו להורג. האחרון עוד לא זמן רב קודם לכן עמד בראש האספה הלאומית. לאחר מכן זכו קירות הכלא לארח אריסטוקרטים, ובאיזו כמות! דוכס אורליאן, אותו אדם שהצביע בעד מות המלך, הוצא להורג בגיליוטינה. לאחר מכן נערף ראשו של רוזן לארוק, של רוזן דה לגל, ויחד עמו גם של אגנס רוזאלי לה רושפוקו, הנסיכה דה למבאל…
גם המדען שגיוטן תמיד העריץ כל כך, לבואזיה, הוצא להורג, מבלי שנמצאה אפשרות לדחות את ביצוע גזר הדין אפילו ביום אחד כדי לאפשר לו לרשום תגלית מדעית. גם מנהיגי המהפכה של אתמול, דנטון ודמולן, הוצאו להורג.
גיוטן, שהתענה בייסורי נפש איומים, ראה בעצמו אשם במותו של כל אחד מן האנשים האלה. נבואתו המאיימת של מסמר התגשמה. בלילות הופיעו לפניו ראשיהם הכרותים, והוא התחנן בפניהם למחילה ונשא נאומי הצדקה נלהבים בשם עצמו. הרי הוא רק רצה לעשות את הטוב ביותר…
הוא הבטיח לעצמו בכנות מוחלטת שכאשר יגיע גם זמנו, יעלה אל הגרדום, יתוודה בפני העם, יירק בפומבי על ״מאדאם גיליוטינה״ ויקלל אותה. כך יהיה לו קל יותר למות…
אך הגורל לא אפשר לד״ר גיוטן להכיר מקרוב את ״מאדאם גיליוטינה״. ידוע בוודאות שלאחר הוצאתו להורג של רובספייר, שהתרחשה ב-28 ביולי 1794, יצא ז׳וזף גיוטן לחופשי. הוא הסתתר בפרובינציה נידחת וכמעט שלא הופיע עוד בבירה. נאמר כי הפך לנוצרי אדוק ועד יומו האחרון התחנן בפני האל למחילה על חטאיו.
שמו הופיע במסמכים פעם נוספת בהקשר לכך שתמך ברעיון המתקדם, בראשית המאה ה-19, של חיסון נגד אבעבועות שחורות.
״המתנה״ של ד״ר גיוטן
ז׳וזף איגנס גיוטן האריך ימים עד 1814 ומת מקרבונקל בכתפו. ייתכן שבשנותיו האחרונות נזכר לא פעם כיצד בימי נעוריו העז להתווכח עם פרצלסוס על כך ש״מנגנונים״ חיים הם מתים. כמה טיפשי ודאי נראה לו הדבר כעת! במיוחד משום שהמנגנון שהמציא התגלה כחי יותר מהחיים…
״המתנה״ של ד״ר גיוטן המשיכה לשרת את האנושות עוד זמן רב. מאוחר יותר חישבו שבימי המהפכה הצרפתית הוצאו להורג בגיליוטינה יותר מ-15 אלף בני אדם. ההוצאה להורג האחרונה באמצעות ״מאדאם גיליוטינה״ התקיימה באוקטובר 1977 במרסיי: כך הוצא להורג הרוצח חמידה ג׳נדובי. גם באירופה נעשה שימוש בגיליוטינה, אף שבשוודיה, למשל, השתמשו בה פעם אחת בלבד, בשנת 1910. יחסים חמים במיוחד עם ״מאדאם גיליוטינה״ היו להיטלר: הוא שלח לפגישה עמה כ-20 אלף בני אדם.
לעולם לא נדע כיצד התייחסה נשמתו הבלתי חומרית לחלוטין של ד״ר גיוטן לאריכות הימים המפלצתית הזאת של המכונה שלו ה״הומנית להפליא״. אף שכבר שמענו לא פעם לאן מובילה הדרך כשהיא מרוצפת בכוונות טובות…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
