מילדות ענייה ברחובות סנט לואיס ועד לכיבוש הבמות הנוצצות של פריז, ג'וזפין בייקר הפכה לסמל בלתי מעורער של עידן הג'אז. ■ מעבר לחצאית הבננות המפורסמת, היא סיכנה את חייה כמרגלת נועזת במלחמת העולם השנייה, הקימה משפחה אקלקטית וניהלה מאבק חסר פשרות למען זכויות אזרח.
האורות באולם "תיאטרון שאנז אליזה" בפריז עומעמו ב-2 באוקטובר 1925, וכשהמסך עלה על מופע "לה רוויו נגר" (La Revue nègre), הקהל המקומי עצר את נשימתו. אל הבמה פרצה צעירה אמריקאית בת 19, כשהיא לבושה בקושי בחצאית נוצות דקיקה, וביצעה את "ריקוד הפרא" (Danse Sauvage) לצדו של הרקדן ג'ו אלכס. באותו רגע נולדה אגדה אירופאית. פְּרֶדָה ג'וֹזֶפִין מֶקְדוֹנַלְד (Freda Josephine McDonald), שלימים תוכר לעולם כולו כג'וזפין בייקר (Joséphine Baker), לא הייתה רק רקדנית ארוטית, זמרת ושחקנית מחוננת. היא עתידה הייתה להפוך לאישה השחורה הראשונה שתככב בסרט קולנוע מרכזי, סוכנת חשאית מסורה של המחתרת הצרפתית, וקול זעקה צלול נגד ההפרדה הגזעית בארצות הברית.
ג'וזפין בייקר נולדה ב-3 ביוני 1906 בסנט לואיס, מיזורי, והלכה לעולמה ב-12 באפריל 1975. חייה היו מסע חוצה יבשות וזהויות: לאחר שחוותה התעללות וגזענות במולדתה, היא ויתרה על אזרחותה האמריקאית, הפכה לאזרחית צרפתייה גאה, אימצה 12 ילדים מכל רחבי העולם וזכתה לעיטורי הגבורה הגבוהים ביותר של צרפת. סיפורה משקף ניצחון אישי נדיר על מציאות היסטורית אכזרית.
מציאות של עוני, אלימות ורחובות סנט לואיס
שורשיה של בייקר נטועים עמוק במציאות המורכבת של אמריקה שלאחר העבדות. אמה, קארי מקדונלד, אישה ממוצא אפרו-אמריקאי וילידי-אמריקאי, אומצה בליטל רוק שבארקנסו בשנת 1886 על ידי ריצ'רד ואלווירה מקדונלד, שניהם עבדים משוחררים ממוצא אפריקאי. זהות אביה הביולוגי של ג'וזפין נותרה בגדר תעלומה מכאיבה. בעוד שהאתר הרשמי שלה מציין את מתופף הוודוויל אדי קרסון כאביה (שניהם, קרסון וקארי מקדונלד, היו אמני וודוויל), הביוגרפיה משנת 1993, "ג'וזפין: הלב הרעב" (Josephine: The Hungry Heart), שנכתבה על ידי בנה המאומץ ז'אן-קלוד בייקר, מציגה תמונה שונה.
לאחר עשורים של מחקר מקיף, גילה ז'אן-קלוד ברישומי העיר סנט לואיס סיפור כמעט בלתי ייאמן. קארי הוכנסה ל"בית החולים לנשים" (Female Hospital), שהיה מוסד ללבנים בלבד, ב-3 במאי 1906, כשהיא מאובחנת כהרה. היא שוחררה ב-17 ביוני, כשבתה פרדה ג'. מקדונלד נולדה שבועיים קודם לכן. על תעודת הלידה, זהות האב צוינה בפשטות כ-"Edw". ז'אן-קלוד בייקר לא הצליח לחשוף את זהותו המלאה, אך הוא ואחרים האמינו כי האב היה אדם לבן, ושקרסון פשוט "שיתף פעולה" עם הטענה שהוא האב. הסופר ח'אלד אלחסאן הציע הסבר מעשי לכך שאישה צבעונית טופלה בבית חולים ללבנים בלבד בתקופת ההפרדה: סביר להניח שקארי, שעבדה עבור משפחה גרמנית עשירה, התעברה ממעסיקה, שניצל את קשריו כדי לאשפז אותה במוסד הרפואי הטוב בעיר.
שנותיה הראשונות של ג'וזפין עברו ברחוב טארג'י 212 (המוכר גם כרחוב ג'ונסון) בשכונת עמק הערמונים בסנט לואיס, אזור עני ומעורב גזעית ליד תחנת הרכבת "יוניון סטיישן", שהורכב מחדרי השכרה, בתי בושת ודירות ללא צנרת מים. אמה נישאה לארתור מרטין, אדם אדיב אך מובטל כרוני, עמו הביאה לעולם בן ושתי בנות נוספות. בשל העוני הקשה, קארי הכניסה את ג'וזפין לעבוד במכבסה, וכבר בגיל שמונה החלה הילדה לעבוד כמשרתת מתגוררת אצל משפחות לבנות בעיר. באחד המקרים, אישה התעללה בה ושרפה את ידיה של הילדה הצעירה משום ששמה יותר מדי סבון בכביסה.
בשנת 1917, כשהייתה בת 11 בלבד, נחשפה בייקר לטראומה שתלווה אותה כל חייה, כשחזתה באלימות הגזעית הקשה בסנט לואיס המזרחית. כדי לשרוד, היא רקדה בקרנות הרחוב ובחצרות תחנת הרכבת. בגיל 13 נישאה לווילי ולס, אותו פגשה במועדון אולד שופרס, אך הנישואים שרדו פחות משנה. היא מצאה עבודה בקבוצת הופעות רחוב בשם "להקת משפחת ג'ונס" (Jones Family Band). הקשר עם אמה היה מתוח, שכן זו התנגדה להפיכתה לבדרנית ונזפה בה על שלא דאגה לבעלה השני, ויליאם הווארד בייקר, לו נישאה ב-1921 בהיותה בת 15. היא עזבה אותו כשהלהקה שלה קיבלה הופעה בניו יורק, והם התגרשו ב-1925, אך היא שמרה על שם משפחתו לכל חייה המקצועיים. למרות המרחק, היא חזרה תמיד עם מתנות וכסף לאמה ולאחותה למחצה, עד שההזדמנויות משכו אותה רחוק יותר, אל צרפת.
ממועדוני ניו יורק ועד לפסגת אירופה
קריירת הבמה של בייקר החלה כשהציקה ללא הרף למנהל הופעות מקומי עד שגויסה למופע הוודוויל "מקהלת סנט לואיס". בגיל 13 הגיעה לניו יורק, בדיוק בשיא "הרנסאנס של הארלם", והופיעה ב"מועדון הפלנטיישן", מגרש הבית הישן של פלורנס מילס. ב-1921, לאחר מספר אודישנים, הבטיחה את מקומה בשורת המקהלה בגרסת סיבוב ההופעות של מופע הראווה ההיסטורי בברודוויי "שאפל אלונג", מופע שהביא לתודעה הציבורית את פלורנס מילס, פול רובסון ואדלייד הול.
רקדנית בקצה השורה, בייקר חששה שתיעלם בצל האחרות, והחלה לאלתר. היא שילבה אלמנטים קומיים כשיצאה מהתסריט, והצליחה לעורר את מעורבות הקהל. כשהגיעה לגיל המתאים, הועברה להפקת ברודוויי הרשמית עד לסגירתה ב-1923. ב-1 בספטמבר 1924 שובצה שוב בשורת המקהלה במופע "שוקולד דנדיז" (The Chocolate Dandies), שרץ 96 פעמים ונסגר ב-22 בנובמבר 1924.
בראיון לניו יורק טיימס מ-1936 נזכרה כיצד גברת קרוליין דאדלי לקחה אותה ואת להקת "לה רוויו נגר" לסיבוב בירות אירופה. הופעתה הפריזאית באוקטובר 1925 הפכה אותה לסנסציה מיידית בזכות הריקוד הארוטי והופעתה כמעט עירומה. בראיון ל"גרדיאן" משנת 1974 היא הבהירה שהפריצה האמיתית שלה לא הייתה בברודוויי אלא בפריז: היא פשוט לא יכלה לסבול את אמריקה, והייתה מהאמריקאיות השחורות הראשונות שעברו לפריז, יחד עם עמיתתה "בריקטופ" (אדה "בריקטופ" סמית').
ההצלחה הביאה עמה שבירת חוזים. היא חזרה לצרפת ב-1926 כדי לככב ב"פולי ברז'ר" (Folies Bergère). במופע "רוח של טירוף" (Un vent de folie) בשנת 1927, הציגה את התלבושת שהפכה לסמל התקופה – חצאית שהורכבה מ-16 בננות גומי מלאכותיות ושרשרת חרוזים בלבד. ההצלחה השתלבה בשלמות עם "תערוכת האמנויות הדקורטיביות" של 1925 (שהולידה את המונח "אר דקו") וההתעניינות הגוברת באמנות לא-מערבית ואפריקאית.
בהופעותיה לוותה לעיתים בצ'יטה חיית מחמד בשם "צ'יקיטה", שענדה קולר יהלומים, ולעיתים קרובות ברחה לבור התזמורת, מטילה אימה על הנגנים. הסופר ארנסט המינגוויי, שבילה עמה שעות בברים פריזאיים, כינה אותה "האישה הסנסציונית ביותר שמישהו אי פעם ראה". פבלו פיקאסו צייר את יופייה המפתה, וז'אן קוקטו הפך לידידה הקרוב. האינטלקטואלים העניקו לה שלל כינויים: "ונוס השחורה", "הפנינה השחורה", "ונוס מברונזה" ו"האלילה הקריאולית". פרצופה התנוסס על קמפיינים מסחריים כמו ג'ל לשיער בשם "בייקרפיקס", בננות, נעליים ומוצרי קוסמטיקה.
ב-1929 עשתה היסטוריה כשהייתה לכוכבת האפרו-אמריקאית הראשונה שביקרה ביוגוסלביה, כחלק מסיבוב הופעות במרכז אירופה דרך קו ה"אוריינט אקספרס". בבלגרד הופיעה באולם היוקרתי ביותר, "לוקסור בלקנסקה", שילבה שטיח פירוט מקומי במופע, ותרמה מהכנסותיה לילדים עניים בסרביה. בזאגרב התקבלה על ידי המונים בתחנת הרכבת, אך המשטרה ואנשי דת מקומיים גרמו לביטול חלק מהופעותיה. מי שליווה אותה היה "הרוזן" ג'וזפה "פפיטו" אבאטינו, סתת אבן סיציליאני לשעבר שהתחזה לרוזן והפך למנהלה האישי ולמאהבה. הם לא יכלו להינשא משום שטרם התגרשה מבעלה השני. ב-1926 הקים עבורה פפיטו במתנה את מועדון הקברט הראשון "שה ג'וזפין" (Chez Josephine) ברחוב פונטיין 40 במונמארטר, פריז.
קולנוע, דמעות בניו יורק וקבלת אזרחות
בשנת 1930 החלה בייקר לשיר באופן מקצועי. שירה המצליח ביותר, "J'ai deux amours" (1931), הביע את אהבתה הכפולה: למולדתה ולפריז. כפי שכתבו טים ברגפלדר, סו האריס ושרה סטריט בספרם מ-2007, עד שנות ה-30 הטמעתה בתרבות הפופולרית הצרפתית הושלמה באמצעות שיר זה. במקביל, היא כיכבה בארבעה סרטים שהצליחו באירופה בלבד: הסרט האילם "סירנת הטרופיים" (1927) בבימויים של מריו נלפס ואנרי אטיוואן, וסרטי הקול "ז'וז'ו" (1934), "נסיכת טם טם" (1935) ו"אזעקת שווא" (1940). הסרט הראשון ניצל את דמותה הקומית שהתבססה על אתלטיות משוחררת וסרבול אמנותי, בעוד ש"ז'וז'ו" ו"נסיכת טם טם" נוצרו במיוחד כדי להבליט את כישוריה.
תחת ניהולו של אבאטינו, קולה ודמותה עברו מהפך. היא עברה חודשי אימון מפרכים עם מאמן קולי לקראת תפקידה הראשי בחידוש האופרה "לה קריאול" של ז'אק אופנבך בדצמבר 1934 בתיאטרון מריני (Théâtre Marigny) בשדרות שאנז אליזה. הזמרת שירלי באסי העידה כי מעולם לא ראתה מבצעת מרהיבה כל כך, שהפכה מ"רקדנית פראית קטנה" ל"דיווה גדולה ומפוארת".
אך אמריקה סירבה לחבק אותה. הופעתה בברודוויי ב-1936 בחידוש של "שיגיונות זיגפלד" נכשלה מסחרית, והיא הוחלפה על ידי ג'יפסי רוז לי. מגזין "טיים" פרסם ביקורת גזענית ומזלזלת, ומבקרים אחרים טענו שקולה היה "דק מדי" ו"כמו של גמדה" מכדי למלא את "תיאטרון וינטר גארדן". היא חזרה לאירופה שבורת לב. אכזבה זו תרמה להחלטתה לוותר על אזרחותה האמריקאית, ובשנת 1937 נישאה לתעשיין הצרפתי ז'אן ליון בעיירה הצרפתית קרבקר-לה-גראן, בטקס שנוהל על ידי ראש העיר ז'אמי שמידט, וכך הפכה לאזרחית צרפתייה (השניים נפרדו ב-1940).
באותה שנה, המפיק פול דרוואל (1880–1966) החזיר אותה לפריז כדי להוביל את המופע "En Super Folies", שאף צולם לסרט. כמו כן, ב-25 בפברואר 1936 הקימה בניו יורק קברט שני בשם "שה ג'וזפין" מכספה שלה. בערב הפתיחה שכלל כדורי שלג מנייר, הוענקה לה חבילה מעוטרת שהכילה חזרזיר קטן בתוך ארגז. ב-1948 פתחה סניף נוסף בפריז, וב-1986 בנה, ז'אן-קלוד, פתח אחד בניו יורק. בין השנים 1933 ל-1937 הוזמנה ארבע פעמים לפתיחת הטור דה פראנס. למרות הצלחתה, עוינות הולכת וגוברת בגרמניה ובמזרח אירופה, שם הותקפה על ידי פלוגות סער גרמניות עם פצצות אמוניה ונאמר לה "לחזור לאפריקה", דחפה אותה לפעולה פוליטית חריפה.
סוכנת חשאית במלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין, גויסה בייקר ל"המשרד השני" (Deuxième Bureau), סוכנות המודיעין הצבאי של צרפת, כ"כתבת מכובדת". היא עבדה עם ז'אק אבטה, ראש המודיעין הנגדי בפריז. היא התרועעה עם גרמנים בשגרירויות ובמועדוני לילה, והקסימה פקידים יפנים, איטלקים ואנשי ממשל וישי. הסוכנות שיתפה מידע עם וילפרד דאנדרדייל מ-MI6 הבריטי בלונדון, וכאשר נאלצה לרדת למחתרת, בייקר דיווחה ללונדון ישירות, או דרך מרגלים דיפלומטים אמריקאים بصפון אפריקה.
פעילותה חרגה מאיסוף מידע במסיבות. הייתה לה תעודת טיס, ובמהלך "המלחמה המדומה" היא טסה למשימות. היא אספה מודיעין מדויק על תנועות חיילים גרמנים, שדות תעופה ונמלים. ביטחונה במעמדה כסלבריטאית אִפשר לה לפעול בחופשיות.
ב-1940, כשהגרמנים פלשו לצרפת, היא עברה ל"שאטו דה מילאנד" (Château des Milandes), אחוזתה במחוז דורדון שבדרום צרפת. המקום הפך לאחד ממקומות המסתור החשובים ביותר ללוחמי מחתרת ופליטים יהודים, שזכו ממנה למזון, מסמכים מזויפים ומימון. במרתף האחוזה הותקן משדר רדיו וצבור נשק. באמתלה של בדרנית, היא ביקרה במדינות נייטרליות כמו פורטוגל וכן בדרום אמריקה. כפי שמתואר בספר "קלאופטרה של הג'אז" (Jazz Cleopatra) מאת פיליס רוז, היא התמחתה בהקסמת דיפלומטים בשגרירויות, תוך שהיא משננת פרטים מרתקים כדי להעבירם הלאה.
ב-1941 יצאה למושבות צרפת בצפון אפריקה, בטענה שהיא מתאוששת מדלקת ריאות, אך למעשה המשיכה לעזור למחתרת מתוך בסיס במרוקו, משם יצאה לסיורים בספרד. היא נפגשה עם הפאשה של מרקש, שתמיכתו סייעה לה לעבור הפלה טבעית (האחרונה מבין כמה שחוותה). בעקבות זאת פיתחה זיהום חמור שהצריך כריתת רחם, מה שהוביל לדלקת הצפק ולאלח דם (ספסיס). כשהתאוששה מעט, יצאה לבדר חיילים צרפתים, בריטים ואמריקאים בצפון אפריקה בחינם וללא אזרחים בקהל. כשהגיע הזמן לעזוב, נסעו היא ואבטה ללונדון דרך ליסבון. על גבורתה קיבלה מהוועד הצרפתי לשחרור לאומי את תדליית ההתנגדות, את צלב המלחמה (Croix de Guerre), ותואר אבירת לגיון הכבוד מאת הגנרל שארל דה גול.
חזרה לאור הזרקורים והמאבק על זכויות אזרח
החזרה של בייקר לפולי ברז'ר ב-1949 הייתה ניצחון מוחץ. מעוטרת בגבורת מלחמה, היא חזרה עם כובד ראש חדש ולקחה על עצמה מוזיקה רצינית. ב-1951 הוזמנה למיאמי, ולאחר מאבק ציבורי שברה את מדיניות ההפרדה הגזעית במועדון בו הופיעה. היא יצאה למסע הופעות לאומי, ששיאו היה במצעד בהארלם והכתרתה כ"אשת השנה" של ארגון ה-NAACP על ידי חתן פרס נובל לשלום, ראלף באנץ', ביום מיוחד שהוכרז לכבודה ("יום ג'וזפין בייקר", 20 במאי 1951).
אך באוקטובר 1951, במועדון ה"סטורק קלאב" של שרמן בילינגסלי במנהטן, סירבו להגיש לה. היא מתחה ביקורת על העיתונאי וולטר וינצ'ל שישב בקרבת מקום ולא התערב. וינצ'ל הגיב במסע הכפשות פומבי, והאשים אותה באהדה לקומוניזם, מה שגרם למועדונים רבים לבטל את הופעותיה. השחקנית גרייס קלי, שנכחה במועדון, יצאה בזעם מהמקום ומאז הפכו השתיים לחברות קרובות (קלי אף סייעה לה כספית שנים מאוחר יותר כשהייתה קרובה לפשיטת רגל).
היא המשיכה להיאבק: היא שילבה הופעות בעמק לאס וגאס, למרות איומים טלפוניים מצד הקו קלוקס קלאן, סייעה לקמפיין ההצלה של ווילי מקגי (גבר שחור ממיסיסיפי שהורשע באונס אישה לבנה על בסיס ראיות מפוקפקות והוצא להורג ב-1951, למרות מכתביה למושל פילדינג רייט), וסיירה בדרום ארה"ב, שם נאמה באוניברסיטת פיסק בנאשוויל. ה-FBI פתח עליה תיק ועקב אחר כל צעד שלה.
בספטמבר 1952, במהלך סיור בארגנטינה, הכריזה כי ארה"ב היא "דמוקרטיה מזויפת בסגנון נאצי". מחלקת ההגירה האמריקאית דרשה שתתייצב ותוכיח את "זכותה וערכה", והיא הורשתה לחזור לארה"ב רק ב-1963 לאחר התערבותו של התובע הכללי רוברט פ. קנדי. בינואר 1966 הוזמנה על ידי פידל קסטרו לתיאטרון המוזיקלי של הוואנה, קובה, וריסקה שיאי נוכחות.
אירוע השיא בפעילותה האזרחית התרחש ב-1963, כשעמדה לצדו של מרטין לותר קינג במצעד לוושינגטון. לבושה במדיה הצבאיים מהמחתרת הצרפתית עם מדליית לגיון הכבוד, היא הייתה הדוברת הרשמית היחידה. היא הציגה את "נשות הכושים למען זכויות אזרח", בהן רוזה פארקס ודייזי בייטס.
ב-1968, לאחר רציחתו של קינג, פנתה אליה אלמנתו, קורטה סקוט קינג, בהולנד, וביקשה ממנה להפוך למנהיגת התנועה לזכויות האזרח. לאחר ימים של הרהורים, בייקר סירבה, מתוך דאגה לילדיה שהיו "צעירים מדי לאבד את אמם".
חיים אישיים סוערים ושבט הקשת
בייקר חיה חיים רומנטיים אקלקטיים: היא ניהלה רומן לכאורה עם הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון (1925), וניהלה רומן עם האדריכל השווייצרי-צרפתי לה קורבוזיה על ספינת אוקיינוס ב-1929. אחרי ז'אן ליון, נישאה ב-1947 למלחין והמנצח הצרפתי ז'ו בויון למשך 14 שנה. מאוחר יותר הייתה בקשר עם האמן רוברט בריידי. ז'אן-קלוד בייקר כתב כי היא הייתה ביסקסואלית וקיימה יחסים גם עם נשים, ביניהן זמרת הבלוז קלרה סמית', הסופרת קולט והציירת פרידה קאלו. ב-1941 ילדה תינוק מת.
בצעד שנועד להוכיח ש"ילדים מאתניות ודתות שונות עדיין יכולים להיות אחים", היא אימצה 12 ילדים אותם כינתה "שבט הקשת": מריאן (צרפת) וסטלינה (מרוקו); והבנים ז'אנו-טרויה ואקיו (יפן), לואיס (קולומביה), יארי-ג'ארי (פינלנד), ז'אן-קלוד, נואל ומויז (צרפת), בראהים-בריאן (אלג'יריה), קופי (חוף השנהב) ומארה (ונצואלה). בנוסף הפכה לאפוטרופוס חוקי לילד נוסף בשם ז'אן-קלוד. באחוזה בדורדון היא הפעילה מלונות, חווה ומתקני שעשועים, וגבתה דמי כניסה כדי שמבקרים יצפו בילדים שרים, רוקדים וחיים יחד באושר במעין מודל חינוכי פומבי, תוך שהיא ממציאה להם רקע דרמטי ומגדלת אותם בדתות שונות.
למרות האידיליה לכאורה, היו מורכבויות: ז'ארי סולק בגיל 15 לארגנטינה עם אביו המאמץ כשהתגלה שהוא הומו (הם השלימו מאוחר יותר). מויז מת מסרטן ב-1999, נואל אובחן כסכיזופרן ואושפז (2009), וז'אן-קלוד התאבד ב-2015 בגיל 71.
קריסה כלכלית, פרידה וזיכרון נצח
בשנותיה האחרונות המירה בייקר את דתה לקתוליות. ב-1968 היא איבדה את אחוזתה בגלל חובות שלא שולמו. הנסיכה גרייס ממונקו נחלצה לעזרתה והציעה לה דירה ברוקברון. היא חזרה להופיע באולימפיה בפריז (1968), בקרנגי הול (1973), בפלדיום בלונדון ובמופע הגאלה של הצלב האדום במונקו (1974), שם חגגה 50 שנות בידור. אף שעייפותה ניכרה ושכחה לעיתים מילים, עדיין שבתה את הקהל.
ב-8 באפריל 1975 כיכבה בייקר במופע מחווה ענק בבובנו שבפריז, "Joséphine à Bobino 1975". המופע מומן על ידי הנסיך רנייה, הנסיכה גרייס וז'קלין קנדי אונאסיס. בקהל ישבו כוכבים כמו סופיה לורן, מיק ג'אגר, דיאנה רוס ולייזה מינלי. ארבעה ימים לאחר מכן, נמצאה ג'וזפין בייקר במיטתה בתרדמת לאחר דימום מוחי. היא הועברה לבית החולים פיטייה-סלפטייר, שם הלכה לעולמה בגיל 68 ב-12 באפריל 1975.
הלווייתה נערכה בכנסיית "לה מדלן" בפריז משכה למעלה מ-20,000 אבלים, והיא הייתה לאישה האמריקאית היחידה שזכתה להלוויה צבאית צרפתית מלאה. לאחר טקס משפחתי בכנסיית סן שארל במונטה קרלו, נטמנה הבונים החופשיים (אליהם השתייכה) בבית הקברות של מונקו.
המורשת שלה פיזית ורוחנית: כיכר על שמה ברובע מונפרנאס, בריכת שחייה על נהר הסן, שדרות ג'וזפין בייקר בסנט לואיס, כניסה להיכל המפורסמים של מיזורי (1995), פיסול שעווה במוזיאון גריוט, וטביעת דמותה על מטבע 20 אירו-סנט צרפתי ב-2024. ב-30 בנובמבר 2021, לאחר קמפיין מקוון של הסופר לורן קופרמן והכרזה של הנשיא עמנואל מקרון, היא הפכה לאישה השחורה הראשונה ולטמנה באופן סמלי (עם עפר ממקומות מגוריה) בקריפטה מספר 13 בפנתאון בפריז, לצד נשים דגולות כמו מארי קירי וסימון וייל.
חומר מעשיר לצפייה
The Josephine Baker Story מ-1991, הוא סרט טלוויזיה של רשת HBO שזיכה את השחקנית לין ויטפילד בפרס האמי הראשון לאישה שחורה בקטגוריה זו.
Joséphine Baker: Black Diva in a White Mans World מ-2006, הוא סרט תעודה בבימוי אנט פון וואנגנהיים המנתח את דמותם של שחורים בתרבות הפופולרית דרך סיפורה של בייקר.
סר תיעודי נוסף ראוי לציון הוא הסרט Josephine Baker: The Story of an Awakening מ-2018, סרט דוקומנטרי צרפתי מאת אילנה נבארו שהוקרן בבכורה בפסטיבל בירות וכולל חומרי ארכיון נדירים ומספר את סיפור התעוררותה הפוליטית.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
הספר ״הנשים הגיבורות של מלחמת העולם השנייה״, Women Heroes of World War II, מאת קתרין ג'. אטווד ושרה אולסון (2011), מתעד 26 סיפורים של ריגול וחבלה, בהם תפקידה של בייקר.
״ג'וזפין: הלב הרעב״, Josephine: The Hungry Heart, מאת ז'אן-קלוד בייקר וכריס צ'ייס (1993) היא ביוגרפיה עמוקה מנקודת מבטו של בנה, החושפת את סודות לידתה.
Josephine: The Josephine Baker Story מ-1995) ו-Josephine שיצא גם הוא באותה שנה, מאת ז'ו בויון, סוקרים את חייה וקריירת הבמה שלה.
״הסוכנת ג׳וזפין״, Agent Josephine, מאת דמיאן לואיס, שיצא לאור ב-2022, שימש בסיס לחלק מהנתונים הכתבה, הספר מפרט על תפקידה המודיעיני בעקבות חשיפת מסמכים ממשלתיים ב-2020.
כדי להמשיך לחקור את מסדרונות הזמן ולהכיר דמויות ששינו את העולם, הירשמו לניוזלטר שלנו והישארו מעודכנים. כי היסטוריה, בדיוק כמו ג'וזפין בייקר, לעולם אינה מפסיקה להפתיע.
תאמל״ק לי