יוסיפ ברוז טיטו: אגרוף הפלדה היוגוסלבי

מכפר עני בקצה האימפריה האוסטרו-הונגרית צמח יוֹסִיפּ בְּרוֹז טִיטוֹ למנהיג הפרטיזנים, נשיא יוגוסלביה ולאחד המדינאים המזוהים ביותר עם המלחמה הקרה. ■ חייו עברו דרך חזיתות מלחמה, שבי רוסי, בתי כלא, מחתרת קומוניסטית, עימות עם סטלין והקמת גוש המדינות הבלתי מזדהות. הצצה לחייו של סטלין היוגוסלבי.

ב-8 במאי 1980 התכנסה בבלגרד רשימה כמעט בלתי נתפסת של מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות, מנהיגי מפלגות ושרי חוץ כדי ללוות אדם אחד אל קברו. ארבעה ימים קודם לכן, בשעה 15:05, מת יוֹסִיפּ בְּרוֹז טִיטוֹ בבית חולים בלובליאנה, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה-88. עד מותו הוא נשא את התואר מרשל יוגוסלביה, היה נשיאה לכל ימי חייו של הפדרציה הסוציאליסטית היוגוסלבית, עמד במשך עשרות שנים בראש המפלגה הקומוניסטית והיה אחת הדמויות הבינלאומיות הבולטות ביותר של המלחמה הקרה. אלא שבין הכפר קומרובץ לבין הלוויה שהביאה לבלגרד מאות משלחות נמתח מסלול חיים שקשה לחשוד בו בתכנון מוקדם: בן למשפחת איכרים ענייה, שוליית מסגר, פועל נודד, סמל בצבא האוסטרו-הונגרי, שבוי מלחמה ברוסיה, פעיל קומוניסטי מחתרתי, אסיר פוליטי, איש הקומינטרן, מנהיג פרטיזנים, ראש ממשלה, נשיא ומנהיג שבשלב מסוים מצא עצמו מתריס אפילו נגד יוסיף סטלין. הוא זכה להערצה עצומה, החזיק בעוצמה שלטונית יוצאת דופן, בנה לעצמו מעמד בינלאומי שחצה את חלוקת העולם לשני גושים, ובאותה עת עמד בראש משטר שבו דיכוי פוליטי, בתי כלא, משטרה חשאית ופולחן אישיות היו חלק מן המציאות. הביוגרפיה שלו, משום כך, היא גם סיפורה של יוגוסלביה במאה ה-20: ארץ שנבנתה מתוך מלחמה, אוחדה ביד קשה, חיפשה דרך משלה בין מוסקבה לוושינגטון, ובשנים שלאחר מותו הלכה והתפרקה מן המתחים שהשלטון הצליח במשך שנים להחזיק מתחת למכסה.

טיטו היה נשיא המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה ולאחר מכן ברית הקומוניסטים של יוגוסלביה בשנים 1939-1980, ומ-1943 ועד מותו מילא שורה של תפקידי מדינה. במהלך מלחמת העולם השנייה הנהיג את הפרטיזנים היוגוסלבים, שתוארו כאחת מתנועות ההתנגדות היעילות ביותר באירופה הכבושה. בשנים 1943-1963 כיהן כראש הממשלה, ב-1953 נעשה לנשיא המדינה ובהמשך לנשיא לכל ימי חייו. מ-1943 ועד 1980 החזיק בדרגת מרשל יוגוסלביה ובתפקיד המפקד העליון, תחילה של צבא השחרור העממי, לאחר מכן של הצבא היוגוסלבי ולבסוף של הצבא העממי היוגוסלבי. מעמדו החריג במלחמה הקרה ניכר גם בכ-98 עיטורים זרים שקיבל, ובהם אות לגיון הכבוד הצרפתי. בחוץ לארץ הוא נעשה מזוהה במיוחד עם תנועת המדינות הבלתי מזדהות, לצדם של גַמַאל עַבְּד אֶל-נָאסֶר, גַ'וָוהַרְלַל נֶהְרוּ, אַחְמַד סוּקַרְנוֹ ומנהיגים נוספים; בבית ביקש להחזיק יחד עמים ולאומים שונים תחת רעיון "האחווה והאחדות", תוך דיכוי גילויי לאומנות שעלולים היו לסכן את הפדרציה. לאחר מותו ב-1980 גברו המתחים בין הרפובליקות, וב-1991 החלה המדינה להתפרק בתוך מלחמה. כך נוצר אחד הפרדוקסים הגדולים של דמותו: האיש שעמד במשך עשרות שנים בראש יוגוסלביה נעשה, במידה רבה, גם אחד הסמלים החזקים ביותר לשאלה כמה מן היציבות שלה נבע ממוסדות וכמה נבע מכך שהוא עצמו עדיין ישב בראשם.

הילד מקומרובץ

יוֹסִיפּ בְּרוֹז נולד ב-7 במאי 1892 בכפר קוּמְרוֹבֶץ שבחבל זגוריה, על גדת נהר סוטלה, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא היה הילד השביעי מתוך חמישה-עשר ילדיהם של פְרַאנְיוֹ בְּרוֹז, איכר קרואטי עני שנולד ב-1860 ומת ב-1936, ושל מַרִיָּה בְּרוֹז לבית יָאבֶרְשֶק, סלובנית שנולדה ב-1864 ומתה ב-1918. משפחת אביו חיה בקומרובץ במשך שלוש מאות שנה, ואמו הגיעה מן הכפר פודסרדה, המרוחק מקומרובץ כ-16 קילומטרים בלבד. הוריו נישאו ב-21 בינואר 1891. יוסיפ הוטבל וגדל כקתולי, ובשנותיו הראשונות בילה זמן רב אצל הורי אמו בפודסרדה, שם נעשה חביב במיוחד על סבו מַרְטִין יָאבֶרְשֶק. התוצאה הלשונית הייתה משעשעת למדי עבור מי שלימים ינסה לייצג מדינה רב-לאומית שלמה: כשחזר לקומרובץ כדי להתחיל ללמוד בבית הספר, דיבר סלובנית טוב יותר מקרואטית. בתקופה זו למד גם לנגן בפסנתר. אף שהיה בן לאב קרואטי ולאם סלובנית, ברוז נהג להגדיר את עצמו כקרואטי מבחינה אתנית.

העוני שבו גדל לא היה קישוט ביוגרפי שאפשר להוסיף בדיעבד לסיפורו של מהפכן. וְלָדִימִיר דֶדִיֶיר, שהיה הביוגרף האישי של טיטו, סיפר כי בשיחה אחת שאל אותו על אחיו ואחיותיו, וטיטו השיב שהיו במשפחה עשרה ילדים. דדייר העיר כי ברישומי הלידות מופיעים חמישה-עשר ילדים שנולדו לפרניו ולמריה ברוז. טיטו עצמו הופתע. במשפחתו, כפי שהתברר, פשוט לא נהגו למנות תינוקות שנולדו מתים או מתו ימים ספורים לאחר הלידה כחלק ממניין הילדים. אותו פרט קטן, אכזרי כמעט באדישותו, שיקף את תנאי החיים בכפר הזגורי העני הרבה יותר מאשר נתון כלכלי מסודר היה מסוגל לעשות. בית הולדתו של טיטו בקומרובץ נותר לימים אחד האתרים המזוהים ביותר עם הביוגרפיה שלו, אבל הילדות שהתרחשה בו הייתה רחוקה מאוד מן ההדר שבו יחיה עשרות שנים לאחר מכן.

ביולי 1900, כשהיה בן שמונה, החל ברוז ללמוד בבית הספר היסודי בקומרובץ, אך השלים ארבע כיתות בלבד. השכלתו הפורמלית הדלה ניכרה לאורך חייו גם בכתיב שלו, שלא נחשב מצטיין. לאחר שעזב את בית הספר עבד תחילה אצל דודו ולאחר מכן במשק המשפחתי. ב-1907 ניסה אביו לשכנעו להגר לארצות הברית, אלא שיוסיפ לא הצליח לגייס את הכסף הדרוש למסע. בגיל 15 עזב במקום זאת את קומרובץ ונסע כ-97 קילומטרים דרומה אל סיסאק, שם שירת קרוב משפחתו יוּרִיצָה בְּרוֹז בצבא. יוריצה סידר לו עבודה במסעדה, אך ברוז התעייף במהרה מן המקצוע ועבר להתמחות בת שלוש שנים אצל המסגר הצ'כי נִיקוֹלָה קָארַאס, שסיפק לו הכשרה, מזון ומקום מגורים. אחיו הצעיר סְטְיֶפַּן נעשה בהמשך גם הוא שוליה אצל קאראס. דווקא בבית המלאכה הזה החלו רעיונות סוציאליסטיים לחדור לעולמו של ברוז, בין השאר באמצעות כתב העת הסוציאליסטי "המילה החופשית". לאחר שהוסמך כפועל מקצועי בספטמבר 1909 נסע לזאגרב, מצא עבודה בבית המלאכה של אִיסִידוֹר הָרָאמִינָה, ובאוקטובר 1910 הצטרף לאיגוד עובדי המתכת ולמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של קרואטיה וסלאבוניה. הוא השתתף במחאות הראשונות שלו, בשביתות ובהפגנות לאומיות נגד ההגמוניה ההונגרית. מהפכנים, ככל הנראה, אינם תמיד מתחילים עם מניפסט. לפעמים הם מתחילים עם מפתח ברגים, שכר עבודה גרוע וכתב עת שעובר מיד ליד.

בדצמבר 1910 חזר לביתו, ובראשית 1911 החל במסע כמעט חסר מנוחה אחר עבודה. הוא חיפש אותה בלובליאנה, בטריאסטה, בקומרובץ ובזאגרב, שם עסק בתיקון אופניים והשתתף בשביתת אחד במאי 1911, השביתה הראשונה שלו. לאחר תקופה קצרה בלובליאנה עבד ממאי 1911 עד מאי 1912 במפעל "טיטאן" בקאמניק שבהרי האלפים של קאמניק; תצלום מ-4 במאי 1911 מתעד אותו במפעל. כאשר המקום נסגר הוצעה לו עבודה בצ'נקוב שבבוהמיה. שם גילה כי המעסיק מתכוון להשתמש בעובדים זולים שהגיעו מבחוץ כדי להחליף עובדים צ'כים מקומיים. ברוז הצטרף לשביתתם, והמעסיק נאלץ לסגת. סקרנותו המקצועית הובילה אותו אחר כך לפלזן, שם עבד לזמן קצר במפעלי שקודה, ומשם למינכן. הוא עבד גם במפעל המכוניות מרצדס-בנץ במנהיים, ובאוקטובר 1912 הגיע לווינה, התגורר אצל אחיו הבכור מַרְטִין ומשפחתו ומצא עבודה בווינר נוישטאדט במפעל דיימלר. במסגרת עבודתו נדרש לעיתים לנהוג במכוניות ולבחון אותן. בשעות אחרות התאמן בסיף ובריקוד, ובמהלך השנים האלה למד גרמנית במידה מסוימת. בהמשך טען כי הוא מדבר סרבו-קרואטית, גרמנית, רוסית וקצת אנגלית. דדייר כתב ב-1953 רשימה מרשימה אף יותר: סרבו-קרואטית, רוסית, צ'כית, סלובנית, גרמנית במבטא וינאי, הבנה וקריאה בצרפתית ובאיטלקית, ואף דיבור בקירגיזית.

מן הסיף אל המלחמה

במאי 1913 גויס ברוז לצבא האוסטרו-הונגרי. לבקשתו הוצב ברגימנט חיל הרגלים ה-25 של משמר המולדת בזאגרב. בחורף 1913-1914 למד לגלוש ונשלח לבית ספר לנגדים בבודפשט. לאחר מכן קודם לדרגת סמל ונעשה הסמל הצעיר ביותר ברגימנט שלו; בכמה גרסאות אף נטען שהיה הסמל הצעיר ביותר בצבא האוסטרו-הונגרי כולו. כמי שהצטיין בסיף ביחידתו נשלח במאי 1914 לבודפשט לתחרות אליפות הצבא. מול 16 מן הסייפים הטובים ביותר באוסטרו-הונגריה זכה בפרס השני ובמדליית כסף. חודשים ספורים לאחר מכן חדל הסיף להיות ספורט. מלחמת העולם הראשונה פרצה, והרגימנט ה-25 שולב בדיוויזיית חיל הרגלים ה-42 של משמר המולדת, שכונתה "דיוויזיית השטן", בפיקודו של פילדמרשל-לוטננט סְטְיֶפַּן סַרְקוֹטִיץ'. הדיוויזיה נודעה בשל פשעי מלחמה מתועדים נגד אזרחים סרבים לאחר הפלישה לסרביה בקיץ 1914. החוקר והקרימינולוג אַרְצִ'יבַּלְד רַייס הצביע על הרגימנטים ה-26, ה-27 וה-28 כאחראים לפשעים, ומחקרים מאוחרים יותר ייחסו מעשים דומים גם לגדוד המילואים של הרגימנט ה-25, בפיקודו של מי שהיה אז רב-סרן סְלַאבְקוֹ שְטַאנְצֶר.

כאן נעשה הסיפור פחות נוח והרבה יותר מעניין מבחינה היסטורית. בתיאוריו בפני דדייר דילג טיטו על ששת החודשים הראשונים של שירותו בחזית הסרבית, אך ניתוח תצלומים מן החזית ומידע על עיטור שקיבל הוצגו כאינדיקציות להשתתפותו הישירה בלחימה נגד סרביה ב-1914. אחד התצלומים אכן מציג את יוסיפ ברוז כחייל אוסטרו-הונגרי, ראשון משמאל, אי שם בבוסניה סמוך לדרינה; ניתוח התצלום קישר את מדי הקיץ הנראים בו לחזית הסרבית ב-1914. מנגד, דדייר תיאר פרשה אחרת מאותה תקופה: ברוז נעצר בשל הסתה ועמדות אנטי-מלחמתיות ונכלא במבצר פטרוברדין, בתחומי נובי סאד של ימינו. לפי הסיפור, הוא נשלח לבצע משימה עבור הרגימנט, לן בכפר מאיור בביתה של מוכרת ירקות סרבית מנובי סאד וישב עם כמה חיילי מילואים מליקה. בעלת הבית סיפרה כי במבצר פטרוברדין מענים סרבים וכי אחדים אף נורו. ברוז אמר שהוא סוציאליסט, שהרגימנט שלו עומד להישלח לגליציה וששם הוא מתכוון להיכנע לרוסים. סמל ותיק ששמע את השיחה פירק אותו מנשקו, קשר את ידיו והוביל אותו אל המבצר. גרסה אחרת טענה שמישהו שמע אותו אומר שהוא מקווה שאוסטרו-הונגריה תובס. אין דרך להפוך את שתי המסורות הללו לסיפור אחד חלק מבלי למחוק את המתח ביניהן, ולכן הן עומדות זו לצד זו.

לאחר שזוכה, הוחזר רגימנטו לזמן קצר לחזית הסרבית ובתחילת 1915 הועבר לחזית המזרחית בגליציה, מול האימפריה הרוסית. גם שם התבלט ברוז. באחת הפעולות חדרה מחלקת הסיור שבפיקודו אל מאחורי קווי האויב ולכדה 80 חיילים רוסים; רק ב-1980 התגלה כי הומלץ לקבל עיטור על אותה פעולה. ב-25 במרץ 1915 נפצע קשה ונפל בשבי במהלך מתקפה רוסית סמוך לבוקובינה. הוא נשלח לבית חולים בסבייאז'סק ובילה 13 חודשים בהחלמה, שבמהלכם סבל שוב ושוב מדלקת ריאות ומטיפוס. שתי תלמידות שהביאו לו ספרים של לֵב טוֹלְסְטוֹי ואִיוָואן טוּרְגֶנְיֶיב סייעו לו ללמוד רוסית. תיאור חזותי מן התקופה מצביע גם על מנזר עליית אם האלוהים כמקום שבו התאושש מפציעתו. אדם שנכנס למלחמה כסמל אוסטרו-הונגרי החל אפוא לצאת ממנה כשהוא קורא קלאסיקה רוסית, לומד את השפה של שוביו ומתקרב, שלב אחר שלב, לעולם הפוליטי שישנה את חייו.

באביב 1916 הועבר למחנה שבויים באגאטיט שעל נהר סורה, משם לארדאטוב ובסתיו למחנה קונגור במחוז פרם, שבו הועסקו שבויי המלחמה בתחזוקת מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. ברוז מונה לאחראי על כלל השבויים במחנה וגילה כי אנשי הסגל גונבים את חבילות הצלב האדום שנשלחו לאסירים. לאחר שהתלונן הוכה והושלך לצינוק, מקום שאותו תיאר לימים כבית הכלא הגרוע ביותר שבו שהה וכזה שיזכור כל חייו. במהלך מהפכת פברואר פרץ המון לבית הכלא ושחרר אותו בחזרה למחנה. בולשביק שאותו הכיר בעת עבודתו במסילה סיפר לו כי בנו עובד בפרויקטים הנדסיים בפטרוגרד, וביוני 1917 ניצל ברוז את העובדה שהמחנה לא נשמר היטב, הסתתר ברכבת לפטרוגרד והתגורר שם אצל בנו של אותו מכר. העיתונאי רִיצַ'רְד וֶסְט הציע פרשנות ביקורתית לפרשה: בעיניו, עצם העובדה שברוז נשאר זמן רב במחנה שבויים בלתי שמור במקום להתנדב ללגיונות היוגוסלביים של הצבא הסרבי מעידה שנותר נאמן לאוסטרו-הונגריה ומטילה ספק בטענתו המאוחרת כי הוא ושבויים קרואטים אחרים התלהבו מן האפשרות המהפכנית ומנפילת האימפריה הרוסית.

בפטרוגרד הצטרף ברוז להפגנות של ימי יולי 1917, ולאחר כישלונן ניסה להימלט לפינלנד אך נעצר. הוא נכלא במבצר פטרופבלובסק לזמן קצר ולאחר מכן הועבר לקונגור, אולם הצליח להימלט בדרך. הוא הגיע לאומסק, ושם עצרו בולשביקים מקומיים את הרכבת שבה נסע וסיפרו לו כי וְלָדִימִיר אִילִיץ' לֶנִין השתלט על פטרוגרד. ברוז גויס למשמר האדום והשתתף באבטחת המסילה הטרנס-סיבירית בחורף 1917-1918. במאי 1918 השתלט הלגיון הצ'כוסלובקי האנטי-בולשביקי על אזורים בסיביר וברוז וחבריו ירדו למחתרת. בתקופה זו הכיר נערה בת 14, פֶּלַגְיָה בֶּלוֹאוּסוֹבָה, שהסתירה אותו ולאחר מכן סייעה לו להימלט לכפר קירגיזי כ-64 קילומטרים מאומסק. הוא עבד שם בתחזוקת טחנה עד נובמבר 1919, אז כבש הצבא האדום מחדש את אומסק מידי הצבא הלבן. ברוז חזר לעיר ובינואר 1920 נשא את פלאגיה. הוא היה בן 27; היא הייתה בת 15.

חזרה למדינה חדשה

בסתיו 1920 חזרו ברוז ואשתו ההרה אל מולדתו. המסלול היה ארוך: ברכבת לנרבה, באונייה לשצ'צ'ין ומשם שוב ברכבת לווינה, שאליה הגיעו ב-20 בספטמבר. בתחילת אוקטובר שבו לקומרובץ, שכבר לא הייתה חלק מן האימפריה שבה נולד אלא מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. שם גילה כי אמו מתה וכי אביו עבר ליאסטרברסקו ליד זאגרב. קיימות גרסאות שונות בשאלה אם הצטרף למפלגה הקומוניסטית כבר ברוסיה; ברוז עצמו טען כי עשה זאת לראשונה בזאגרב לאחר שובו. בקומרובץ לא הצליח למצוא עבודה כחרט מתכת ולכן עבר עם פלאגיה לזאגרב, עבד כמלצר והשתתף בשביתת מלצרים. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, שבאותה תקופה הייתה כוח פוליטי בעל תנופה של ממש: בבחירות 1920 זכתה ב-59 מושבים והייתה למפלגה השלישית בגודלה במדינה. בסוף אותה שנה נאסרה פעילותה במסגרת צו ה"אובזננה", וב-21 ביולי 1921 רצחו קומוניסטים את מִילוֹרָאד דְרַאשְקוֹבִיץ', שר הפנים היוגוסלבי והמחבר המרכזי של הצו.

הקשר הפומבי של ברוז עם הקומוניסטים עלה לו בעבודתו. הוא ופלאגיה עברו לכפר וליקו טרויסטבו, שם עבד כמכונאי טחנה. לאחר מעצר הנהגת המפלגה בינואר 1922 קיבל סְטֶבוֹ שַאבִּיץ' לידיו את הנהגתה ופנה לברוז, שהסכים לעבוד עבורה באופן בלתי חוקי, להפיץ כרוזים ולפעול בקרב פועלי מפעלים. במחלוקת בין קומוניסטים שתמכו בקו מתון לבין אלה שדגלו במהפכה אלימה, ברוז בחר במחנה השני. ב-1924 נבחר לוועדה המחוזית של המפלגה, אך לאחר שנשא דברים בהלוויה קתולית של חבר נעצר בעקבות תלונה של כומר. במשך שמונה ימי מעצר הובל ברחובות העיר כשהוא כבול בשלשלאות. תובע סרבי-אורתודוקסי, שלא גילה אהדה רבה לקתולים, סייע בסופו של דבר לשחרר את ברוז ואת עמיתו. העימות עם החוק סימן אותו מעתה כמתסיס קומוניסטי, והמשטרה חיפשה בביתו כמעט מדי שבוע.

השנים הללו היו קשות גם בבית. מאז חזרו ליוגוסלביה איבדה פלאגיה שלושה תינוקות זמן קצר לאחר לידתם. בתם זלטיצה מתה בגיל שנתיים, ומותה פגע בברוז עמוקות. ב-1924 נולד בנם ז'ארקו, ששרד. באמצע 1925 מת מעסיקו של ברוז, ובעל הטחנה הציב בפניו אולטימטום פשוט: לוותר על הפעילות הקומוניסטית או לאבד את מקום העבודה. ברוז, בן 33, בחר באפשרות השנייה ונעשה למה שכונה "מהפכן מקצועי". המפלגה ריכזה באותה עת את עיקר מאמציה בפועלי המפעלים באזורים המתועשים יותר של קרואטיה וסלובניה, עודדה שביתות ופעולות דומות, וברוז עבר לקרלייביצה שעל חוף הים האדריאטי, עבד במספנה והמשיך בפעילות מפלגתית. הוא עסק שם בספינות טורפדו יוגוסלביות ואף ביאכטת הפאר של מִילָאן סְטוֹיָאדִינוֹבִיץ', מנהיג המפלגה הרדיקלית העממית, ארגן איגודים במספנות ונבחר לנציג עובדים. כעבור שנה הנהיג שביתה ופוטר.

באוקטובר 1926 מצא עבודה במפעל קרונות בסמדרבסקה פאלנקה, סמוך לבלגרד. במרץ 1927 פרסם מאמר שהתלונן על ניצול העובדים במפעל, ולאחר שהחל לפעול למען זכויותיהם פוטר שוב. במאי נבחר בזאגרב למזכיר הוועד האזורי של איגוד עובדי המתכת, וביולי למזכיר הארגוני של הוועדה העירונית של המפלגה הקומוניסטית. זמן קצר אחר כך נעצר יחד עם שישה עובדים ונכלא ליד אוגולין. כאשר הוחזקו ללא משפט פתח ברוז בשביתת רעב עד שנקבע מועד לדיון. המשפט נערך בדלתיים סגורות, והוא הורשע בחברות במפלגה הקומוניסטית ונידון לארבעה חודשי מאסר. מאחר ששוחרר במהלך הערעור הורתה לו המפלגה שלא להתייצב בבית המשפט. במקום זאת ירד למחתרת בזאגרב, התחזה לטכנאי בתעשיית ההנדסה ובחשאי עסק ביצירת קשר עם פעילי מפלגה ובהחדרתם לאיגודים מקצועיים. תצלום משנת 1927 מתעד אותו במהלך משפט אוגולין, אחד הראשונים בשורה ארוכה למדי של מפגשים בין יוסיפ ברוז לבין רשויות החוק.

בפברואר 1928 היה אחד מ-32 צירי הענף הקרואטי של המפלגה בוועידה הראשית. שם תקף את הפלגים הפנימיים, ובכללם את מי שדגלו ברעיון סרביה הגדולה בתוך יוגוסלביה, דוגמת מנהיג המפלגה הוותיק סִימָה מַרְקוֹבִיץ'. ברוז אף הציע שהוועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי יטהר את הסניף מפלגנות, וקיבל תמיכה מן הנציג שהגיע ממוסקבה. הוועד המרכזי כולו הוחלף וברוז נבחר למזכיר הכללי החדש של הסניף הקרואטי. באחד במאי ארגן מהומות בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ובמקומות נוספים, נעצר ל-14 יום ושב לפעילותו לאחר שחרורו. בסוף יוני הנהיג הפגנות נגד המשטר בעקבות ההתנקשות במנהיגי מפלגת האיכרים הקרואטית בפרלמנט של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. באוגוסט נעצר שוב בחשד שהוא טרוריסט קומוניסטי, לאחר שבחיפוש בדירה נמצאו אקדחים ללא רישיון, רימוני יד ותחמושת. הוא הוחזק שלושה חודשים, לטענת התיאור גם עבר התעללות, ובנובמבר 1928 הועמד לדין על פעילות קומוניסטית בלתי חוקית. בית המשפט להגנת המדינה גזר עליו חמש שנות מאסר. המשפט נודע בשם "משפט הפצצות", ותצלום משטרתי מ-1928 מנציח אותו כאסיר פוליטי בכלא לפוגלבה.

חמש שנים מאחורי הסורגים

לאחר הרשעתו חזרו פלאגיה וז'ארקו לקומרובץ ותושבי המקום דאגו להם, אך פלאגיה עזבה לפתע את יוגוסלביה וחזרה לברית המועצות מבלי לתת הסבר. שם התאהבה בגבר אחר, ואילו ז'ארקו גדל במשך תקופות במוסדות שונים. ברוז עצמו נשלח לכלא לפוגלבה והועסק בתחזוקת מערכת החשמל. לעוזרו בחר את מוֹשָה פִּיָאדֶה, יהודי מבלגרד שריצה עונש של 20 שנות מאסר בשל פעילות קומוניסטית. העבודה העניקה לשניהם חופש תנועה יחסי בתוך בית הכלא ואפשרה להם ליצור קשר עם אסירים קומוניסטים אחרים ולארגן אותם. פיאדה נעשה במהלך התקופה דמות אידאולוגית חשובה עבור ברוז. תצלום מן הכלא מציג את השניים יחד, ואפשר כמעט לראות בו את אחד מאותם רגעים שבהם מערכת כליאה שנועדה לפרק רשת פוליטית מספקת לה, באופן אירוני למדי, חדר ישיבות עם סורגים.

אחרי שנתיים וחצי בלפוגלבה הואשם ברוז בניסיון בריחה והועבר לכלא במאריבור, שם הוחזק בבידוד במשך כמה חודשים. לאחר שסיים את עונשו במלואו שוחרר, אך כמעט מיד נעצר שוב מחוץ לשערי הכלא ונשלח לאוגולין כדי לרצות את ארבעת החודשים שמהם התחמק ב-1927. רק ב-16 במרץ 1934 שוחרר סופית, וגם אז נדרש לגור בקומרובץ ולהתייצב מדי יום בתחנת המשטרה. בזמן שהיה בכלא השתנתה אירופה: אַדולְף הִיטְלֶר עלה לשלטון בגרמניה, ומפלגות ימין התחזקו בצרפת ובאוסטריה השכנה. ברוז חזר לקומרובץ וזכה לקבלת פנים חמה, אך לא נשאר זמן רב. בראשית מאי קיבל הוראה מן המפלגה לחזור לפעילות מהפכנית. הוא נסע לזאגרב ושב לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הקרואטית.

הסניף הקרואטי היה שרוי באי-סדר עמוק, והמצב הוחמר לאחר שהוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית נמלט לווינה וניהל משם את הפעילות. במשך שישה חודשים נסע ברוז שוב ושוב במסלול זאגרב-לובליאנה-ווינה בעזרת דרכונים מזויפים. הוא ניצל את המבטא האוסטרי שרכש בצעירותו כדי לשכנע פקידי מכס כי הוא מטפס הרים אוסטרי. בווינה יצר קשר עם המזכיר הכללי מִילָאן גוֹרְקִיץ', ששלח אותו לארגן ועידה חשאית של המפלגה בסלובניה. הוועידה התקיימה בארמון הקיץ של הבישוף הקתולי של לובליאנה, שאחיו היה אוהד קומוניסטי. שם פגש ברוז לראשונה את אֶדְוַרְד קַרְדֶלְי, קומוניסט סלובני צעיר שזה עתה השתחרר מן הכלא. לימים נעשו השניים חברים קרובים, וטיטו ראה בקרדלי את סגנו האמין ביותר. המשטרה עדיין חיפשה את ברוז, ולכן השתמש בשורה של שמות בדויים, בהם "רודי". ב-1934, כשכתב לעיתונות המפלגתית, החל להשתמש גם בכינוי שעתיד לכסות כמעט לחלוטין על שמו המקורי: "טיטו".

מוסקבה, הקומינטרן והשם שנשאר

ב-9 באוקטובר 1934 נרצח מלך סרביה אַלֶכְּסַנְדָר הראשון קָרָאג'וֹרְגֶ'בִיץ' במרסיי בידי פעילים קרואטים ואנשי הארגון המהפכני המקדוני. טיטו שהה אז בלובליאנה. לנוכח פעולות הדיכוי הנרחבות שבאו בעקבות הרצח החליטה המפלגה שעליו לצאת מיוגוסלביה. הוא הגיע לווינה בדרכון צ'כי מזויף והצטרף לגורקיץ' ולשאר חברי הפוליטביורו. מאחר שהממשלה האוסטרית נתפסה כעוינת מדי לקומוניזם עברו חברי ההנהגה לברנו שבצ'כוסלובקיה. בחג המולד של 1934 נערכה בלובליאנה ישיבה חשאית של הוועד המרכזי, ובה נבחר טיטו לראשונה לחבר הפוליטביורו. משימתו הבאה הייתה מוסקבה. בתחילת פברואר 1935 הגיע לקומינטרן והתמקם במלון לוקס, מקום מגוריהם המרכזי של סוכני הארגון. הוא יצר קשר עם וְלָדִימִיר צ'וֹפִּיץ', מבכירי הפעילים היוגוסלבים בקומינטרן, ושובץ במזכירות המחלקה הבלקנית, שהייתה אחראית ליוגוסלביה, בולגריה, רומניה ויוון. גם קרדלי שהה אז במוסקבה, וכך גם המנהיג הקומוניסטי הבולגרי גֵאוֹרְגִי דִימִיטְרוֹב.

ביולי ובאוגוסט 1935 היה טיטו אחד מ-510 הצירים בקונגרס העולמי השביעי של הקומינטרן, ושם ראה לראשונה, לזמן קצר, את יוֹסִיף סְטָלִין. לאחר הקונגרס סייר בברית המועצות וחזר למוסקבה. הוא חידש קשר עם פלאגיה ועם ז'ארקו, אבל התאהב באוסטרית ממוצא גרמני בשם יוֹהַנָה קֶנִיג, שעבדה במלון לוקס והייתה מוכרת בחוגים הקומוניסטיים בשם לוּצִיָּה בַּאוּאֶר. כאשר גילתה פלאגיה על הקשר התגרשה ממנו באפריל 1936, וב-13 באוקטובר אותה שנה נשא טיטו את לוציה. במקביל פעל לקידום הקו החדש של הקומינטרן כלפי יוגוסלביה: הארגון חדל לתמוך בפירוק המדינה והחל להציג את שמירת שלמותה כחלק מן המאבק בנאציזם ובפשיזם. טיטו ניסה לשכנע את הנהגת הקומינטרן כי מוטב שמרכז המפלגה יעבוד מתוך יוגוסלביה. הפשרה שהתקבלה הייתה שהוא ואחרים יעבדו בתוך המדינה, בעוד גורקיץ' והפוליטביורו ימשיכו מן החוץ. ההנהגה עברה לפריז, וטיטו החל לנוע בשנים 1936-1937 בין מוסקבה, פריז וזאגרב בעזרת דרכונים מזויפים. ב-1936 מת אביו.

פרוץ מלחמת האזרחים בספרד פתח בפני הקומוניסטים היוגוסלבים חזית חדשה. טיטו חזר למוסקבה, בשעה שהטיהור הגדול של סטלין כבר איים במיוחד על קומוניסטים זרים. למרות חוות דעת חיובית שכתב על הקומוניסט היוגוסלבי הוותיק פִילִיפּ פִילִיפּוֹבִיץ', האחרון נעצר והוצא להורג בידי המשטרה החשאית הסובייטית. לפני שהטיהורים הספיקו למוטט את השורות היוגוסלביות במוסקבה, הוחזר טיטו ליוגוסלביה כדי לגייס מתנדבים לבריגדות הבינלאומיות שלחמו לצד הרפובליקנים בספרד. ההיסטוריון הקרואטי אִיבוֹ בַּאנַאץ הציע גרסה אחרת וטען שהקומינטרן החזיר אותו דווקא כחלק מטיהור המפלגה היוגוסלבית. הניסיון הראשון לשלוח באונייה 500 מתנדבים לספרד הסתיים בכישלון מוחלט וכמעט כולם נעצרו ונכלאו. טיטו עבר לפריז ושינה שיטה: המתנדבים יצאו לצרפת באמתלה של ביקור בתערוכה בפריז, ומשם חצו את הפירנאים לספרד. בסך הכול סייע לשלוח 1,192 אנשים למלחמה. רק 330 מהם היו מיוגוסלביה, פחות ממחצית היו קומוניסטים, והאחרים סוציאל-דמוקרטים ואנטי-פשיסטים מסוגים שונים. 671 נהרגו ועוד 300 נפצעו. בניגוד לטענות שהופיעו מאוחר יותר, טיטו עצמו מעולם לא נסע לספרד.

בין מאי לאוגוסט 1937 נע שוב ושוב בין פריז לזאגרב, ארגן את מעבר המתנדבים וסייע בהקמת מפלגה קומוניסטית קרואטית נפרדת. המפלגה נוסדה בוועידה שנערכה בסמובור שבפאתי זאגרב ב-1 וב-2 באוגוסט. במקביל נקרא גורקיץ' ביוני 1937 למוסקבה, נעצר בידי הנ.ק.ו.ד. ולאחר חודשי חקירה הוצא להורג. באוגוסט קיבל טיטו הודעה מחברי הפוליטביורו בפריז להגיע אליהם, ושם נעשה לממלא מקום המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. לימים הסביר ששרד את הטיהורים משום שלא שהה בספרד, שם היה הנ.ק.ו.ד פעיל, ומשום שניסה להימנע ככל האפשר מנסיעות לברית המועצות. בתחילת כהונתו אף דחה נסיעה למוסקבה בטענה שעליו לטפל בחוסר המשמעת בקרב הקומוניסטים היוגוסלבים בפריז.

סביבו החלה להתגבש הנהגה צעירה ונאמנה יותר, ובה קרדלי הסלובני, אַלֶכְּסַנְדָר רַאנְקוֹבִיץ' הסרבי ומִילוֹבַאן גִ'ילַאס, סרבי ממונטנגרו. בדצמבר 1937 ארגן טיטו הפגנה בעת ביקור שר החוץ הצרפתי בבלגרד, כביטוי סולידריות עם צרפת נגד גרמניה הנאצית. כ-30 אלף איש השתתפו בצעדה, שהתפתחה למחאה נגד מדיניות הנייטרליות של ממשלת סטויאדינוביץ', עד שהמשטרה פיזרה אותה. במרץ 1938 חזר טיטו מפריז ליוגוסלביה. לאחר ששמע כי יריביו במפלגה אולי מסרו למשטרה מידע על מסלולו, נסע לבלגרד במקום לזאגרב והתארח אצל האינטלקטואל הצעיר ולדימיר דדייר, שהיה ידידו של ג'ילאס. הוא הגיע ימים ספורים לפני סיפוח אוסטריה לגרמניה וחיבר עצומה שגינתה את המהלך, שאליה הצטרפו גם סוציאל-דמוקרטים ואיגודים מקצועיים. ביוני ביקש מן הקומינטרן אישור להגיע למוסקבה, המתין חודשיים בפריז לאשרה סובייטית ונכנס לבירה הסובייטית ב-24 באוגוסט.

לשרוד את הטיהור של סטלין

במוסקבה גילה טיטו שכמעט כל הקומוניסטים היוגוסלבים הבולטים סומנו כחשודים. יותר מעשרים מחברי הוועד המרכזי נעצרו והוצאו להורג בידי הנ.ק.ו.ד. גם פלאגיה וגם אשתו הנוכחית קניג-באואר נעצרו כ"מרגלות אימפריאליסטיות". שתיהן שוחררו לבסוף; פלאגיה רק לאחר 27 חודשי מאסר. טיטו נאלץ בינתיים לדאוג לז'ארקו בן ה-14. הוא הכניס אותו לפנימייה סמוך לחרקוב ולאחר מכן לבית ספר בפנזה, אבל ז'ארקו ברח פעמיים ולבסוף נלקח לטיפולה של אמו של אחד מחבריו. ב-1941 הצטרף ז'ארקו לצבא האדום ולחם בגרמנים.

עצם הישרדותו של טיטו בתקופה שבה רבים כל כך סביבו נעלמו הולידה האשמות שלפיהן הלשין על חבריו והציג אותם כטרוצקיסטים. אכן התבקש למסור מידע על קומוניסטים יוגוסלבים רבים, אך טען, ומסמכים שפורסמו הוצגו כתומכים בכך, שלא גינה איש ובדרך כלל אמר שאינו מכיר את האנשים שעליהם נשאל. כשנשאל על הקומוניסט הקרואטי הורבאטין כתב תשובה דו-משמעית ואמר שאינו יודע אם הוא טרוצקיסט; הורבאטין עצמו נעלם לאחר מכן. באותה תקופה קיבל טיטו משימה לסייע לוולדימיר צ'ופיץ' בתרגום "תולדות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים)" לסרבו-קרואטית. השניים הגיעו רק לפרק השני לפני שצ'ופיץ' נעצר והוצא להורג. טיטו המשיך עם קומוניסטים יוגוסלבים מעטים ששרדו, אך קומוניסט יוגוסלבי ממוצא גרמני האשים אותו בתרגום שגוי של פסקה וטען כי השגיאה מוכיחה שהוא טרוצקיסט. קומוניסטים בעלי השפעה ערבו לו והוא שוחרר מן החשד. בין הגורמים שנמנו כהסבר להישרדותו: מוצאו הפועלי, חוסר עניין בוויכוחים אינטלקטואליים על סוציאליזם, אישיות מושכת ויכולת לרכוש חברים בעלי השפעה.

באותו זמן לחצה גרמניה על צ'כוסלובקיה לוותר על חבל הסודטים. טיטו ארגן מתנדבים יוגוסלבים שהציעו לסייע לצ'כוסלובקיה, ואלפים התייצבו מול שגרירותה בבלגרד. לבסוף נכפה על המדינה לוותר על החבל במסגרת הסכם מינכן. טיטו ידע היטב שמשהו רקוב עמוקות בברית המועצות, ולימים אמר שהיה "עד להרבה מאוד עוול", אבל באותה נקודה כבר השקיע יותר מדי באמונתו הקומוניסטית ונשאר נאמן לברית המועצות. ב-5 בינואר 1939 אישר הקומינטרן רשמית את מינויו למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. דרכון קנדי מזויף על שם סְפִּירִידוֹן מֶקַאס שימש אותו כשחזר ליוגוסלביה ב-1939. האיש שנולד יוסיפ ברוז והחל להשתמש ב"טיטו" רק כמה שנים קודם לכן כבר החזיק כעת די שמות, זהויות ומסמכים כדי לגרום לפקיד גבול מסודר במיוחד לשקול קריירה אחרת.

1941: יוגוסלביה מתפרקת וטיטו יורד להילחם

ב-6 באפריל 1941 פלשו ליוגוסלביה כוחות גרמניים, הונגריים ואיטלקיים. ארבעה ימים לאחר מכן הכריז סְלַאבְקוֹ קְוַוטֶרְנִיק על הקמת המדינה העצמאית של קרואטיה, וטיטו הגיב בהקמת ועדה צבאית ליד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. הצבא היוגוסלבי, שהותקף מכמה כיוונים, הובס במהירות. ב-17 באפריל, לאחר שהמלך פֶּטַר השני קָרָאג'וֹרְגֶ'בִיץ' וחברי הממשלה יצאו מן המדינה, נפגשו נציגי הצבא והממשל שנותרו עם הגרמנים בבלגרד והסכימו להפסיק את ההתנגדות המזוינת. הכיבוש תפס את טיטו בזאגרב, ובמחצית השנייה של מאי עבר לבלגרד כדי לנהל את ההכנות למרד. בתיאור הכרונולוגי מופיעה גם חוברת שפרסם ב-1 במאי 1941 ובה קרא לאנשים להתאחד נגד הכיבוש, אף שסדר הצגת האירועים מעמיד את התאריך הזה לפני מעברו לבלגרד במחצית השנייה של אותו חודש.

המהפך הגדול הגיע לאחר שגרמניה תקפה את ברית המועצות ב-22 ביוני. הפוליטביורו של הוועד המרכזי קבע כי הגיעה השעה לפתוח במרד מזוין נגד הכובשים. ב-27 ביוני הוקם המטה הראשי של יחידות השחרור העממיות והפרטיזנים של יוגוסלביה, ובאותו יום מונה טיטו למפקד העליון של כל הכוחות לשחרור הארץ. ב-1 ביולי שלח הקומינטרן הוראות מפורשות שקראו לפעולה מיידית. הגרמנים מצדם פרסמו כרזת מבוקש ל"מנהיג הקומוניסטי טיטו". הכינוי שהיה רק כמה שנים קודם לכן שם עט מחתרתי נעשה בתוך זמן קצר לשם שהכובשים עצמם למדו לחפש.

למרות היריבות עם התנועה הצ'טניקית המלוכנית הצליחו הפרטיזנים לשחרר אזורים שונים, ובהם מה שכונה "רפובליקת אוז'יצה". ב-16 בספטמבר עזב טיטו את בלגרד יחד עם יַאשָה רַיְיטֶר, הכומר דְרַאגוֹלְיוּב מִילוּטִינוֹבִיץ', דַבוֹרְיָאנְקָה פָּאוּנוֹבִיץ' וְוֶסֶלִינְקָה מַלִינְסְקָה והגיע לשטח המשוחרר במערב סרביה, שאליו הועברו גם המטה הראשי והוועד המרכזי. ב-19 בספטמבר נפגש בסטרוגניק עם מנהיג הצ'טניקים דְרַאגוֹלְיוּב "דְרַאזָ'ה" מִיכַאִילוֹבִיץ' בניסיון להגיע לברית. הפער ביניהם היה עמוק מדי. טיטו דרש מתקפה רחבה ומשותפת נגד הכובשים; מיכאילוביץ' סבר שהמרד החל מוקדם מדי וחשש מפעולות תגמול גרמניות המוניות. טיטו מצדו היה משוכנע שמיכאילוביץ' משחק משחק כפול ומנהל קשרים עם הגרמנים באמצעות ממשלת מילאן נדיץ'. מיכאילוביץ', מן העבר השני, ביקש למנוע מטיטו להשתלט על הנהגת ההתנגדות משום שמטרותיו של הקומוניסט היו מנוגדות לשאיפה להחזיר את ממלכת יוגוסלביה וליצור בתוכה סרביה גדולה. השניים נפגשו פעם נוספת ב-27 באוקטובר בבראייצ'י סמוך לרבנה גורה, באכסניה שתועדה לימים בצילום, אך הגיעו להסכמה רק בנושאים משניים.

בוועידה שנערכה בסטוליצה ב-26 וב-27 בספטמבר התקבלו הנחיות להמשך המרד תחת הנהגה מאוחדת של המטה העליון ומטות אזוריים ברחבי יוגוסלביה. בנובמבר 1941 נמחץ המרד בסרביה במתקפה גרמנית-איטלקית גדולה, שבעקבותיה באו פעולות תגמול קשות ומלחמה פתוחה בין הפרטיזנים לצ'טניקים. עד 1944 נותרו סרביה ורוב מונטנגרו בשליטת הצ'טניקים ואנשי משטרו הקוויזלינגי של מִילָאן נֶדִיץ'. ב-21 בדצמבר 1941 הקימו הפרטיזנים את הבריגדה הפרולטרית הראשונה בפיקוד קוֹצָ'ה פּוֹפּוֹבִיץ', וב-1 במרץ 1942 את הבריגדה הפרולטרית השנייה.

בשטחים ששוחררו הקימו הפרטיזנים ועדות עממיות ששימשו רשויות אזרחיות. בנובמבר 1942 נוסדה בביהאץ' המועצה האנטי-פשיסטית לשחרור העממי של יוגוסלביה. בישיבתה השנייה ביאיצה, ב-29 וב-30 בנובמבר 1943, התקבלו ההחלטות הפוליטיות שיעצבו את המדינה שלאחר המלחמה: נאסר על המלך פטר השני לחזור ליוגוסלביה, הוקם הוועד הלאומי לשחרור יוגוסלביה כממשלה בפועל, נקבע כי המדינה העתידית תורכב מרפובליקות פדרליות, וטיטו הוכרז מרשל ונבחר לראש הוועד. היה זה שלב שבו מלחמת הגרילה כבר לא הייתה רק מאבק על הרים, דרכים ועמקים. בתוך השטח שנכבש ושוחרר הלכה ונבנתה במקביל מדינה חלופית.

נרטבה, סוטייסקה והמצוד אחר טיטו

מ-1942 ועד 1944 עבר מרכז הלחימה לבוסניה והרצגובינה ולקרואטיה. שניים מן הקרבות הגדולים ביותר נערכו בעמקי הנרטבה במרץ 1943 והסוטייסקה במאי אותה שנה. הפרטיזנים יצאו מהם כמנצחים למרות נחיתותם המספרית מול כוחות גרמניים וקוויזלינגיים גדולים וחזקים יותר. במקביל החריף העימות עם הצ'טניקים, שנעזרו בתקופות ובאזורים שונים באוסטאשים, במשמר הבית הקרואטי, באנשי נדיץ', באנשי תנועת ליוטיץ', בצ'טניקים מקומיים כגון אנשיהם של פָּאבְלֶה ג'וּרִישִיץ' וקוֹסְטָה פֶּצַ'אנַאץ, בבליסטים ובמיליציות מקומיות. תבוסת הצ'טניקים בקרב הנרטבה במרץ 1943 הוצגה כנקודה שבה הודחו למעשה מן האפשרות להיות השלטון העתידי ביוגוסלביה. בקרב סוטייסקה נפצע טיטו, ותצלום מן התקופה מציג אותו פצוע לצדו של אִיבָן רִיבַּאר.

ככל שגדל החשש של מדינות הציר מפלישה של בעלות הברית לבלקן הושקעו משאבים רבים יותר בניסיון להשמיד את הכוח הפרטיזני ואת מפקדתו. אחת המטרות הייתה טיטו עצמו. ב-25 במאי 1944 פתחו הגרמנים במבצע צניחה בדרוואר, מבצע "קפיצת הסוס", שנועד ללכוד אותו. טיטו הצליח להימלט. האירוניה סביב התאריך נעשתה מאוחר יותר לחלק מן הפולחן: 25 במאי היה תאריך הלידה שנרשם באחד ממסמכיו המזויפים, ובעקבות הפשיטה נקבע היום הזה כחגיגת יום הולדתו הרשמית במסגרת "יום הנוער", אף שנולד למעשה ב-7 במאי. תצלום ממאי 1944 מציג אותו בדרוואר עם אנשיו זמן קצר לפני או סביב הפרק שבו ניסו הגרמנים לסיים את סיפורו בירייה אחת או בצנחן אחד שהגיע למקום הנכון.

מהמחתרת לשלטון

טיטו הצליח במהלך המלחמה לצרף אל תנועתו גם חלק מנציגי המפלגות האזרחיות ולרכוש את אמונם של הבריטים והאמריקאים ואת כבודה של ברית המועצות. בעלות הברית הפסיקו לסייע לצ'טניקים והפעילו לחץ על הממשלה היוגוסלבית הגולה בלונדון לשתף פעולה עם הפרטיזנים. כבר בוועידת טהרן ב-1943 זכתה תנועת הפרטיזנים להכרה רשמית מצד בעלות הברית, וב-12 בספטמבר 1944 קרא המלך פטר השני עצמו לכל היוגוסלבים להצטרף לכוחותיו של טיטו. לאחר כישלון הפשיטה הגרמנית בדרוואר עבר טיטו לאי ויס. ב-17 ביוני 1944 נחתם שם הסכם ויס, בניסיון לחבר בין ממשלת הפרטיזנים לבין ממשלתו הגולה של המלך. באוגוסט נפגש טיטו בנאפולי עם ראש ממשלת בריטניה וִינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל, ותצלום משותף של השניים מתעד את הפיכתו של מי שהיה עד לא מזמן מבוקש מחתרתי לבן שיח של ראש ממשלת בריטניה.

בספטמבר 1944 נסע טיטו למוסקבה ופגש את סטלין. ב-28 בספטמבר הודיעה סוכנות הידיעות הסובייטית כי נחתם הסכם שאִפשר "כניסה זמנית" של כוחות סובייטיים לשטח יוגוסלביה כדי לסייע למבצעים בצפון-מזרח המדינה. בערב 23 באוקטובר הגיע טיטו לבלגרד המשוחררת ומשם המשיך לפקד על הפעולות האחרונות לשחרור יוגוסלביה. בתמיכתן האסטרטגית של בעלות הברית התכוננו הפרטיזנים למתקפה כללית שנועדה לפרוץ את קו החזית הגרמני בסרם ולאלץ את הגרמנים לסגת אל מחוץ לגבולות יוגוסלביה. לאחר הניצחון נצטוו כל הכוחות הזרים לעזוב את שטח המדינה.

הימים האחרונים של המלחמה הביאו גם את אחת הסוגיות הכבדות ביותר שנקשרו לכוחות הפרטיזניים. יחידות פרטיזנים היו אחראיות להוצאות המוניות להורג של אנשי כוחות קוויזלינג וכוחות כיבוש שנסוגו לעבר אוסטריה, והמקרה המזוהה ביותר עם הפרשה הוא בלייבורג. לצד זאת נכתב כי טיטו קרא בכמה הזדמנויות לשיירות הנסוגות להיכנע והציע חנינה, וב-14 במאי שלח מברק למטה העליון של היחידות הפרטיזניות הסלובניות ובו אסר להרוג שבויי מלחמה. הסתירה בין האחריות של הכוחות שבפיקודו לבין הוראות החנינה והאיסור על הרג שבויים תמשיך לעמוד גם בשנים הבאות במרכזם של ויכוחים על אחריותו האישית.

יוגוסלביה שאחרי המלחמה

טיטו יצא מן המלחמה כמדינאי מוכר וכמנהיג אנטי-פשיסטי. הוא תואר כמפקד העליון היחיד במלחמת העולם השנייה שהוביל אישית את לוחמיו, ונזקפו לזכותו גם סיפוח איסטריה ורייקה ליוגוסלביה והרחבת סלובניה. ב-7 במרץ 1945 הקים בבלגרד את הממשלה הזמנית של יוגוסלביה הפדרטיבית הדמוקרטית. אפילו שמה של צורת המשטר נשמר בתחילה במכוון מעורפל, והשימוש במילים "רפובליקה" ו"מונרכיה" הותר במקביל. טיטו עמד בראש הממשלה הזמנית, שבה שולבו גם נציגים מן הממשלה הגולה בלונדון, ובהם אִיבָן שוּבַּאשִיץ'. תצלום מ-7 במרץ מתעד את מועצת השרים של הממשלה החדשה בראשותו.

בהתאם להסכמים עם הממשלה הגולה נערכו בנובמבר 1945 בחירות שאמורות היו לקבוע את צורת המשטר. החזית העממית הפרו-רפובליקנית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית זכתה ברוב עצום, בעוד המלוכנים החרימו את הבחירות. בתקופה זו נהנה טיטו מתמיכה עממית רחבה ונתפס בעיני רבים כמשחרר יוגוסלביה. השלטון הסוציאליסטי הצליח בשנים הראשונות לאחד מדינה שסבלה מחורבן מלחמתי ומעימותים אולטרה-לאומניים חריפים, ודיכא רגשות לאומניים בשם סובלנות ומטרה יוגוסלבית משותפת. לאחר הניצחון אושר טיטו כראש הממשלה וכשר החוץ. שמה של המדינה שונה לרפובליקה הפדרטיבית העממית של יוגוסלביה, וב-29 בנובמבר 1945 הדיחה האספה המכוננת רשמית את פטר השני ובהמשך אישרה חוקה חדשה.

מהפרטיזנים צמח לאחר המלחמה הצבא העממי היוגוסלבי, שהפך עם הזמן לכוח הצבאי הרביעי בעוצמתו באירופה. במקביל הוקם מינהל ביטחון המדינה, המשטרה החשאית שנוצרה מתוך המחלקה להגנת העם. שירותי הביטחון נדרשו לאתר משתפי פעולה עם הנאצים ולהעמידם לדין; בין הנרדפים היו גם כמרים קתולים שהואשמו בשיתוף פעולה עם התנועה האוסטאשית. דראז'ה מיכאילוביץ' נתפס, הועמד למשפט בבלגרד, הורשע בשיתוף פעולה, בגידה ופשעי מלחמה והוצא להורג ביולי 1946.

העימות עם הכנסייה הקתולית נעשה במהרה למאבק עקרוני. ב-4 ביוני 1945 נפגש טיטו עם ראש הכנסייה הקתולית ביוגוסלביה, אַלוֹיְזִיֶה סְטֶפִּינַאץ, יומיים לאחר שחרורו של האחרון מן הכלא. השניים לא הצליחו להגיע להסכמה על מעמד הכנסייה. בספטמבר פרסמה הכנסייה, בהנהגת סטפינאץ, מכתב שגינה פשעי מלחמה שיוחסו לפרטיזנים. שנה לאחר מכן נעצר סטפינאץ. באוקטובר 1946, בישיבה המיוחדת הראשונה שלו זה 75 שנה, הטיל הוותיקן חרם על טיטו ועל ממשלת יוגוסלביה בעקבות גזר הדין של 16 שנות מאסר שהוטל על סטפינאץ באשמת סיוע לאוסטאשים ותמיכה בהמרה כפויה של סרבים לקתוליות. בהמשך זכה סטפינאץ לתנאי כליאה מועדפים ועונשו קוצר למעצר בית.

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נתפס טיטו כאחד המנהיגים הנאמנים ביותר למוסקבה, ולעיתים אף כאיש מספר שתיים בגוש המזרחי אחרי סטלין. בפועל, הברית הייתה מתוחה מתחילתה. יוגוסלביה אימצה מדיניות מרקסיסטית נוקשה, ובמסגרת זו הופעלו אמצעי דיכוי נגד מתנגדים: מעצרים, חקירות, קולקטיביזציה כפויה ודיכוי הכנסייה והדת. באוגוסט 1945 תועדו וְיָאצֶ'סְלַב מוֹלוֹטוֹב, סטלין וטיטו יחד במוסקבה, תמונה שמבחוץ שידרה אחדות קומוניסטית כמעט מושלמת. כמה שנים בלבד נדרשו כדי לגלות עד כמה היא הייתה מטעה.

טיטו נגד סטלין

בניגוד למדינות הקומוניסטיות החדשות האחרות במזרח אירופה ובמרכזה, יוגוסלביה השתחררה מן הכיבוש בעזרת הצבא האדום במידה מוגבלת בלבד. העובדה שהפרטיזנים של טיטו מילאו את התפקיד המרכזי בשחרור חיזקה את מעמדו בתוך המפלגה ובקרב עמי המדינה והעניקה לו חופש פעולה שלא היה לרוב מנהיגי הגוש המזרחי. הסובייטים, מצדם, הקימו כבר ב-1945 רשת ריגול בתוך המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. המתיחות הופיעה גם כלפי המערב: לאחר המלחמה סיפחה יוגוסלביה את איסטריה ואת הערים זאדאר ורייקה ודרשה לקבל גם את טריאסטה. בין 1945 ל-1948 הופלו לפחות ארבעה מטוסים אמריקאיים במהלך שורת תקריות, ובהן תקיפות של מטוסי קרב יוגוסלביים נגד מטוסי תובלה אמריקאיים. סטלין התנגד לפרובוקציות הללו משום שסבר שברית המועצות אינה מוכנה לעימות פתוח עם המערב זמן קצר כל כך לאחר אבדות מלחמת העולם השנייה, במיוחד כאשר לארצות הברית כבר היה נשק גרעיני ולסובייטים עדיין לא.

טיטו הוסיף מוקד חיכוך נוסף כאשר תמך בגלוי בגרילה הקומוניסטית במלחמת האזרחים ביוון, בעוד סטלין שמר מרחק. ב-1948, מתוך רצון לבנות כלכלה יוגוסלבית עצמאית וחזקה, גיבש טיטו תוכנית פיתוח שלא הוכתבה ממוסקבה. הדבר הוביל להסלמה ולחלופת מכתבים. טיטו כתב כי היוגוסלבים "למדו ואימצו את המערכת הסובייטית כדוגמה, אך פיתחו אותה בצורה אחרת". במכתב מ-4 במאי נזפה מוסקבה בטיטו ובהנהגת מפלגתו על שאינם מוכנים להכיר בטעויותיהם ולתקנן, האשימה אותם בגאווה מוגזמת בהצלחותיהם נגד הגרמנים וטענה שהצבא האדום הוא שהציל אותם מהשמדה. ב-17 במאי הציע טיטו לדון במחלוקת בישיבת הקומינפורם המתוכננת ליוני, אך לא הגיע אליה מחשש שיוגוסלביה תותקף.

ב-28 ביוני תקפו שאר חברות הגוש המזרחי את יוגוסלביה מבחינה פוליטית וטענו כי "יסוד לאומני" הצליח בחמשת או ששת החודשים האחרונים להשתלט על הנהגת המפלגה. במוסקבה הניחו שטיטו יקרוס במהירות ברגע שתמיכת ברית המועצות תוסר. סטלין אף התפאר, על פי הנוסח שנמסר, כי די יהיה ש"יזיז את הזרת" וטיטו ייעלם. יוגוסלביה סולקה מן ההתאגדות הבינלאומית של המדינות הסוציאליסטיות, ובמדינות מזרח אירופה החלו טיהורים נגד "טיטואיסטים" כביכול. ב-1949 החריף המשבר עד סף עימות מזוין, כאשר כוחות סובייטיים והונגריים התרכזו לאורך גבולה הצפוני של יוגוסלביה. סטלין לקח את העימות באופן אישי ואף הורה על כמה ניסיונות להתנקש בטיטו. אף אחד מהם לא הצליח.

העצמאות ממוסקבה לא הפכה את יוגוסלביה למדינה ליברלית. להפך, אחת התוצאות המרכזיות של הקרע הייתה גל דיכוי רחב נגד מי שנחשדו, בצדק או שלא בצדק, בהתנגדות לקו של טיטו ובאהדה לברית המועצות. לא רק סטליניסטים מובהקים נרדפו, אלא גם חברי מפלגה ואנשים שהביעו סימפתיה כלשהי למוסקבה. בין הקורבנות היו הפרטיזן וְלָאדוֹ דַאפְּצֶ'בִיץ' וכן דְרַאגוֹלְיוּב מִיצ'וּנוֹבִיץ', שהיה אז קומוניסט צעיר ותומך בברית המועצות ולימים ישתתף בחידוש המפלגה הדמוקרטית. התקופה נמשכה עד 1956 והייתה כרוכה בהפרות משמעותיות של זכויות אדם. עשרות אלפי מתנגדים פוליטיים הועברו למחנות עבודה, ובהם הכלא הידוע לשמצה בגולי אוטוק, ומאות מתו.

הקרע עם סטלין פתח לטיטו גם דלת בכיוון ההפוך. יוגוסלביה קיבלה סיוע מארצות הברית באמצעות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי, שבאמצעותו נוהל גם יישום תוכנית מרשל. עם זאת, טיטו סירב להפוך את קבלת הסיוע להזדהות מלאה עם המערב. לאחר מות סטלין ב-1953 החלו היחסים עם ברית המועצות להפשיר, ויוגוסלביה קיבלה גם סיוע מן המועצה לסיוע כלכלי הדדי של הגוש הסוציאליסטי. זו הייתה תמצית השיטה שטיטו ילך ויהפוך למדיניות: לקבל מן המזרח, לדבר עם המערב, ולא להפקיד את מפתחות המדינה בידי אף אחד מהם.

לקרע הייתה משמעות רחבה יותר מן היחסים בין שתי מדינות. הוא היה הפיצול הגדול הראשון בין מדינות קומוניסטיות, וטיטו נעשה למנהיג הסוציאליסטי הראשון, ולמעשה היחיד באותה תקופה, שהתייצב בהצלחה מול סטלין ונשאר בשלטון. התוצאה הייתה יוקרה בינלאומית עצומה. במקביל חיפש טיטו מודל סוציאליסטי שיבדיל את יוגוסלביה הן מן הקפיטליזם המערבי והן מן הריכוזיות הסובייטית.

הסוציאליזם היוגוסלבי: שלטון עצמי במקום מוסקבה

ב-26 ביוני 1950 אישרה האספה העממית חוק שטיטו ומילובאן ג'ילאס היו בין מחבריו ושעסק ב"שלטון עצמי". המודל הוצג כניסוי סוציאליסטי שיתופי ועצמאי שכלל חלוקת רווחים ודמוקרטיה של עובדים במפעלים ממשלתיים, שהוגדרו כעת כרכוש חברתי של העובדים עצמם. ב-13 בינואר 1953 הוכרז שהשלטון העצמי יהיה מעתה הבסיס לסדר החברתי כולו. יום לאחר מכן, ב-14 בינואר, החליף טיטו את אִיבָן רִיבַּאר כנשיא המדינה. השיטה הזאת, ובהמשך המעבר לצורה של סוציאליזם שוק, הבדילה את יוגוסלביה ממדינות סוציאליסטיות אחרות והביאה להתרחבות כלכלית בשנות ה-50 וה-60, לפני ההאטה והמשבר של שנות ה-70.

לאחר מות סטלין דחה טיטו בתחילה הזמנה סובייטית להגיע לשיחות על נרמול היחסים. במקום זאת הגיעו נִיקִיטָה חְרוּשְצ'וֹב ונִיקוֹלַאי בּוּלְגַנִין לבלגרד ב-1955 והביעו התנצלות רשמית על מעשי ממשל סטלין. ב-1956 ביקר טיטו בברית המועצות, איתות לכך שהעוינות הישנה הולכת ופוחתת. תצלומים מן התקופה מראים אותו גם בביקור בכפר הולדתו קומרובץ ב-1961 וגם לצד הוֹ צִ'י מִין, מנהיג צפון וייטנאם, בבלגרד ב-1957. אלה כבר לא היו תמונות של איש מחתרת או אסיר. הן הציגו ראש מדינה ששוחח עם מנהיגים מכל רחבי העולם בתנאים שלו.

ב-1953 ערך טיטו ביקור ממלכתי בבריטניה ונפגש עם וינסטון צ'רצ'יל. במהלך הביקור הגיע גם לקיימברידג' וביקר בספריית האוניברסיטה. בין 22 בדצמבר 1954 ל-8 בינואר 1955 ביקר בהודו, ולאחר שובו בוטלו הגבלות רבות שהוטלו לאחר מלחמת העולם השנייה על כנסיות ועל מוסדות דת אחרים. בברוני תועד ב-1956 יחד עם גמאל עבד אל-נאצר וג'ווהרלל נהרו, ושלושתם נעשו במהרה לפנים המזוהות ביותר עם ניסיון ליצור מרחב מדיני שאינו נבלע באחד משני מחנות המלחמה הקרה.

הדרך השלישית ותנועת המדינות הבלתי מזדהות

ב-1961 הייתה יוגוסלביה לאחת המדינות המייסדות של תנועת המדינות הבלתי מזדהות. היוזמה קשרה את טיטו עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו, נשיא אינדונזיה סוקרנו ונשיא גאנה קְוָואמֶה נְקְרוּמָה. החמישה נודעו במסגרת "יוזמת החמישה", שביקשה ליצור קשרים חזקים בין מדינות העולם השלישי ולספק להן מרחב פעולה מחוץ לחלוקה בין המערב לגוש הסובייטי. במהלך המלחמה הקרה ייצגה התנועה כ-55 אחוז מאוכלוסיית העולם, את רוב ממשלות העולם וכמעט שני שלישים מחברות האומות המאוחדות.

אולי יעניין אותך

על פרעה המפואר, הלא הוא אמנחותפ השלישי

ז׳אק שיראק: החיים בפוליטיקה הצרפתית

ארנסט שקלטון: מגלה הארצות שמתח את גבולות החוסן האנושי

מרתה כהן: האחות היהודייה שריגלה בלב גרמניה הנאצית

ב-1 בספטמבר 1961, בוועידת הייסוד בבלגרד, נעשה יוסיפ ברוז טיטו למזכיר הכללי הראשון של התנועה. מדיניותו ביקשה להעמיד את יוגוסלביה במערכת יחסים קרובה עם מדינות מתפתחות מבלי לנתק את היחסים עם ארצות הברית ומערב אירופה, שנותרו בדרך כלל ידידותיים. גם בתוך הגוש הסוציאליסטי הייתה יוגוסלביה חריגה: מדיניות הנסיעות שלה הייתה ליברלית יחסית, זרים הורשו לנוע במדינה ואזרחיה יכלו לצאת ולנסוע בעולם במידה שלא הייתה מקובלת ברוב המדינות הסוציאליסטיות. אחרי שברח ממחנות שבויים, חצה גבולות בדרכונים מזויפים וניסה שנים קודם לכן לשכנע פקידי מכס שהוא מטפס הרים אוסטרי, טיטו עמד עתה בראש מדינה שביקשה להפוך את חופש התנועה לאחד המאפיינים המבדילים אותה משכנותיה. ההיסטוריה אינה תמיד אירונית, אך לעיתים היא מגלה חוש תזמון לא רע.

האיש שהיה לו מספר טלפון כמעט לכל המלחמה הקרה

אם הישג מדיני נמדד גם לפי פנקס הכתובות, לטיטו הייתה קריירה כמעט בלתי סבירה. במהלך שנות שלטונו הוא נפגש עם כמעט כל אחת מן הדמויות הבולטות של המלחמה הקרה: בברית המועצות עם יוֹסִיף סְטָלִין, נִיקִיטָה חְרוּשְצ'וֹב ולֵאוֹנִיד בְּרֶזְ'נֶב; במזרח התיכון עם גַמַאל עַבְּד אֶל-נָאסֶר ויַאסֶר עַרַפַאת; בהודו עם גַ'וָוהַרְלַל נֶהְרוּ ואִינְדִירָה גַאנְדִי; ובבריטניה עם וִינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל, אַנְתוֹנִי אִידֶן, גֵ'יימְס קָלָהָאן ומַרְגָרֶט תַאצֶ'ר. בין נשיאי ארצות הברית שעימם היה בקשר או נפגש נמנו דְוַוייט ד' אַיְיזֶנְהַאוּאֶר, ג'וֹן פ' קֶנֶדִי, רִיצַ'רְד נִיקְסוֹן, גֶ'רַלְד פוֹרְד וגִ'ימִי קַרְטֶר. הרשימה התרחבה הרחק מעבר למעצמות: צֶ'ה גֶוָוארָה, פִידֶל קַסְטְרוֹ, וִילִי בְּרַאנְט, הֶלְמוּט שְמִיט, ז'וֹרְז' פּוֹמְפִּידוּ, המלכה אֶלִיזָבֶּת השנייה, חְוָה גוּאוֹפֶנְג, קִים אִיל-סוּנְג, סוּקַרְנוֹ, שֵייח' מוּגִ'יבּוּר רַחְמַאן, סוּהַארְטוֹ, אִידִי אַמִין, הַיילֶה סֶלַאסִיֶה, קֶנֶת קָאוּנְדָה, מוּעַמַּר אֶל-קַדָּאפִי, אֶרִיךְ הוֹנֶקֶר, נִיקוֹלָאֶה צ'אוּשֶׁסְקוּ, יָאנוֹש קָאדָאר ואוּרְהוֹ קֶקוֹנֶן. היילה סלאסיה וצ'אושסקו אף נמנו עם ידידיו הקרובים. אליהם נוספו אישים מתחומי הקולנוע, המדע והספרות, כך שדיוקנו של טיטו כדמות מקומית מן הבלקן כבר לא התאים למציאות. הדרכון הדיפלומטי שלו, שתועד אף הוא, היה מן הסתם אחד המסמכים העסוקים יותר ביוגוסלביה.

ב-1953 יצא לביקור ממלכתי בבריטניה, נפגש עם צ'רצ'יל, הגיע לקיימברידג' וביקר בספריית האוניברסיטה. בין 22 בדצמבר 1954 ל-8 בינואר 1955 ביקר בהודו, ולאחר שובו הוסרו מגבלות רבות שהוטלו על כנסיות ומוסדות דתיים לאחר מלחמת העולם השנייה. הטיולים הללו לא היו קישוט דיפלומטי לשלטון שהתנהל בעיקר מבית. הם היו חלק מהותי מן המודל שטיטו בנה: יוגוסלביה תישאר קומוניסטית, אך לא תהיה מדינת חסות סובייטית; היא תדבר עם וושינגטון ועם מוסקבה, עם קהיר ועם דלהי, עם מדינות קומוניסטיות ועם משטרים אנטי-קומוניסטיים כאחד, ותשתדל להפיק מן העמדה שבאמצע הרבה יותר מכפי שהגאוגרפיה וגודל האוכלוסייה שלה היו אמורים לאפשר.

יוגוסלביה משתנה: יותר חופש, יותר רפובליקות, פחות מרכז

ב-7 באפריל 1963 שונה שמה הרשמי של הרפובליקה הפדרטיבית העממית של יוגוסלביה לרפובליקה הפדרטיבית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. הרפורמות עודדו יוזמה פרטית והפחיתו במידה ניכרת את ההגבלות על ביטוי דתי, והסוציאליזם החדש של טיטו עורר התנגדות בקרב קומוניסטים מסורתיים. השינוי החשוב יותר התרחש במבנה הפדרציה. טיטו החל לקבל את התפיסה שלפיה יש להעביר סמכויות רבות יותר מן המרכז אל הרפובליקות והמחוזות האוטונומיים. בכך הסתכסך עם האדם שנחשב אז למספר שתיים ביוגוסלביה, אַלֶכְּסַנְדָר רַאנְקוֹבִיץ', שתמך בפדרציה מרכזית וחזקה. ראנקוביץ' הודח במליאת בריוני ב-1966, ובאותה שנה הכריז טיטו שיוגוסלביה צריכה לפתח קומוניזם ליברלי ולא לניניזם אורתודוקסי. מאחורי המילים "ליברלי" ו"דצנטרליזציה" הסתתר ויכוח עמוק על השאלה הבסיסית ביותר של המדינה: מה בדיוק מחזיק יחד שש רפובליקות, עמים שונים, זיכרונות מלחמה קשים ומערכת פוליטית שבה האחדות הייתה עד כה תלויה במידה רבה במפלגה ובאיש אחד.

ב-1971 בחרה האספה הפדרלית בטיטו לנשיא יוגוסלביה בפעם השישית. בנאומו הציג 20 תיקונים חוקתיים מקיפים שנועדו לספק את המסגרת לחוקה העתידית. אחד השינויים המרכזיים היה יצירת נשיאות קולקטיבית בת 22 חברים, שהייתה אמורה לכלול נציגים נבחרים משש הרפובליקות ומשני המחוזות האוטונומיים. לנשיאות יהיה יושב ראש, וטיטו עצמו ימלא את התפקיד. אם האספה הפדרלית לא תצליח להגיע להסכמה על חוק, תוכל הנשיאות הקולקטיבית לשלוט באמצעות צווים. גֶ'מַאל בִּייֶדִיץ' נבחר לראש הממשלה הפדרלי. הרעיון הכולל היה להעביר חלק ניכר מן השלטון מן הממשלה המרכזית אל היחידות המרכיבות את הפדרציה. הממשלה הפדרלית הייתה אמורה לשמור בידיה בעיקר את מדיניות החוץ, הביטחון, ביטחון הפנים, המדיניות המוניטרית, הסחר החופשי בתוך יוגוסלביה ואשראי הפיתוח לאזורים עניים יותר, בעוד החינוך, הבריאות והדיור יעברו לשליטת הרפובליקות והמחוזות האוטונומיים.

לא לבחור צד, אבל בהחלט לבחור מדיניות

בסתיו 1960 פגש טיטו את נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. השניים שוחחו על בקרת נשק ועל פיתוח כלכלי, ואייזנהאואר העיר בחיוך שהנייטרליות היוגוסלבית היא איכשהו "נייטרלית בצד שלו". טיטו השיב בניסוח שתיאר היטב את מדיניותו.

ב-1966 נחתם הסכם עם הוותיקן שהעניק חופש רב יותר לכנסייה הקתולית ביוגוסלביה והפחית את המתחים שמאז 1945 מנעו מינוי בישופים חדשים. ב-1 בינואר 1967 נעשתה יוגוסלביה למדינה הקומוניסטית הראשונה שפתחה את גבולותיה לכל המבקרים הזרים וביטלה את משטר האשרות. באותה שנה החל טיטו לפעול בצורה אקטיבית יותר למען פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. הצעתו הייתה שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל ובתמורה יקבלו שטחים שישראל כבשה. בכך ניסה שוב לפעול לא כאחד מחברי מחנה אידאולוגי קבוע אלא כמדינאי שביקש להשתמש בעמדת הביניים של יוגוסלביה כדי להציע תיווך.

ב-1968, כאשר אַלֶכְּסַנְדֶר דּוּבְּצֶ'ק עמד מול הלחץ הסובייטי בצ'כוסלובקיה, הציע לו טיטו כי יוכל להגיע לפראג בתוך שלוש שעות אם יהיה צורך בעזרתו. הפלישה לצ'כוסלובקיה גרמה לו לבחון מחדש גם את מוכנות צבאו שלו. באפריל 1969 הדיח את גנרלי הצבא העממי היוגוסלבי אִיבָן גוֹשְנְיָאק ורָאדֶה הַאמוֹבִיץ', לאחר שהגיע למסקנה שהצבא אינו מוכן לתרחיש שבו פלישה דומה תופנה כלפי יוגוסלביה. כמה חודשים אחר כך, ב-18 באוקטובר 1969, קיבל בבלגרד את אנשי אפולו 11. לכבוד נִיל אַרְמְסְטְרוֹנְג וחבריו נערך אירוע חגיגי, וטיטו הרים כוסית וברך את המשלחת על המסע אל הירח. גם זה היה רגע יוגוסלבי טיפוסי למדי בתקופתו: נשיא קומוניסטי מארח בחגיגיות את גיבוריה הבולטים ביותר של תוכנית החלל האמריקאית.

יוגוסלביה הייתה לעיתים מקרה כמעט יחיד של מדינה קומוניסטית שקיימה יחסים טובים עם משטרים אנטי-קומוניסטיים. היא הייתה, למשל, המדינה הקומוניסטית היחידה שהחזיקה שגרירות בפרגוואי בתקופת שלטונו של אַלְפְרֶדוֹ סְטְרוֹסְנֶר. חריג בולט למדיניות הזאת היה צ'ילה בתקופת אוֹגוּסְטוֹ פִּינוֹצֶ'ט. לאחר הפלת סַלְבָדוֹר אַיֶינְדֶה הייתה יוגוסלביה בין המדינות שניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם צ'ילה. בעיני מדינות המערב, אחד מנכסיו הגדולים ביותר של טיטו היה יכולתו לדכא התפרצויות לאומניות ולשמר את אחדות המדינה. היכולת הזאת עמדה למבחן חריף במיוחד במהלך "האביב הקרואטי", תנועת ההמונים שנודעה גם בשם מַסְפּוֹק. השלטון דיכא הפגנות ציבוריות וגם התנגדות בתוך המפלגה, אך באופן שאולי נראה פרדוקסלי, רבות מן הדרישות שהעלתה התנועה מצאו לאחר מכן את דרכן אל החוקה החדשה שטיטו עצמו תמך בה, למרות התנגדות הסניף הסרבי של המפלגה.

ב-16 במאי 1974 התקבלה החוקה החדשה, וטיטו המזדקן מונה לנשיא לכל ימי חייו. כך הגיע רעיון הדצנטרליזציה למבנה רחב בהרבה מזה שהיה בראשית המשטר, ובו בזמן נשאר אדם אחד מעל אותו מבנה כמוקד הסמכות האחרון. החוקה העבירה כוח רב יותר לרפובליקות ולמחוזות, אבל היא לא צמצמה את מעמדו האישי של טיטו. להפך, היא קיבעה אותו. המערכת נעשתה מבוזרת יותר, בעוד העומד בראשה נעשה, באופן רשמי, קבוע יותר.

הצד האפל של הניסוי היוגוסלבי

הפתיחות היחסית של יוגוסלביה, חופש התנועה שלה, התרבות המגוונת יותר והמרחק ממוסקבה אינם מבטלים את אופיו הסמכותני של המשטר. טיטו עמד בראש מערכת שבה הייתה לו עוצמה עצומה ובירוקרטיה מורכבת אפשרה פגיעה נרחבת בזכויות אדם. בשנים הראשונות היו בין הקורבנות סטליניסטים אמיתיים או מדומים, ובהם דְרַאגוֹסְלַאב מִיכַאִילוֹבִיץ' ודְרַאגוֹלְיוּב מִיצ'וּנוֹבִיץ', ובהמשך הגיע הדיכוי גם אל אנשים שהיו בעבר מן הקרובים אליו ביותר. ב-19 בנובמבר 1956 נעצר מִילוֹבַאן גִ'ילַאס, שנחשב פעם למועמד אפשרי לרשת את טיטו, בשל ביקורתו על המשטר. גם אנשי רוח נפגעו. וֶנְקוֹ מַרְקוֹבְסְקִי נעצר בינואר 1956 ונשלח לכלא לאחר ששירים שכתב פורשו כאנטי-משטריים.

גם לאחר הרפורמה של 1961, שהפכה את השלטון היוגוסלבי לליברלי יותר ביחס לרוב המשטרים הקומוניסטיים האחרים, המשיכה המפלגה לנוע על קו מתוח בין ליברליזציה לסמכותנות. המשטרה החשאית של טיטו עוצבה על פי דגם הק.ג.ב הסובייטי ואנשיה היו נוכחים בכל מקום. דָוִיד מָטֶס טען כי מלבד ברית המועצות החזיקה יוגוסלביה יותר אסירים פוליטיים מכל שאר מדינות מזרח אירופה יחד. לפי כמה הערכות, כמעט מחצית מן האסירים הפוליטיים היו אלבנים שנענשו על ביטויים הקשורים לזהותם האתנית. אף שיוגוסלביה הייתה חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, בפועל הוקדשה תשומת לב מועטה לחלק מהוראותיה. מדיניות הלאומים עצמה נשענה על הכרה בלאומיות השונות, אבל טיטו עצר במהירות כל ביטוי לאומני שנראה בעיניו כמסכן את הפדרציה.

לצד הדיכוי הפוליטי עמדה בעיה שהייתה שקטה יותר בזמן חייו אך רועשת מאוד לאחר מותו: הכלכלה. הפיתוח היוגוסלבי לאחר המלחמה היה עצום, אך המודל התבסס במידה רבה על חוב ולא על יסודות יציבים. משנת 1970 לא שימשו ההלוואות עוד בעיקר למימון השקעות, אלא יותר ויותר לכיסוי הוצאות שוטפות. האבטלה והאינפלציה עלו והמדינה נכנסה למשבר כלכלי עמוק. בין 1961 ל-1980 גדל החוב החיצוני של יוגוסלביה בקצב בלתי בר-קיימא של יותר מ-17 אחוזים בשנה. לאחר מותו של טיטו לא הצליחה המדינה לפרוע את החוב העצום שהצטבר. מסמכים אמריקאיים שפורסמו לאחר מכן הצביעו על כך שכבר ב-1967 סברה סוכנות הביון המרכזית כי הצמיחה בתוצר הלאומי נשענה על השקעות תעשייתיות מוגזמות ולעיתים בלתי שקולות, שיצרו גירעון כרוני במאזן התשלומים. במשך שנים הצליח המשטר למכור לציבור ולעולם תמונה של מדינה סוציאליסטית פתוחה, עצמאית ומשגשגת יחסית. המספרים, לעומת זאת, כבר התחילו לערוך חשבון משלהם.

השנים האחרונות

לאחר השינויים החוקתיים של 1974 החל טיטו להפחית בהדרגה את מעורבותו היומיומית בניהול המדינה, אך לא פרש מן הבמה הבינלאומית. הוא המשיך לנסוע, לקבל ראשי מדינות ולשמש סמל חי של יוגוסלביה. ב-1977 ביקר בבייג'ינג, וב-1979 החזיר נשיא סין חְוָה גוּאוֹפֶנְג ביקור ביוגוסלביה. במהלך ביקורו של טיטו בארצות הברית ב-1978 הוטלו בוושינגטון אמצעי אבטחה מחמירים בשל הפגנות של מהגרים קרואטים, סרבים ואלבנים אנטי-קומוניסטים. אפילו בזקנתו, האיש שהצליח לשמור על יחסים עם משטרים מנוגדים מכל קצות העולם המשיך לעורר רגשות עזים בקרב אנשים שהגיעו מן המדינה שעליה שלט.

במהלך 1979 הידרדר מצבו הבריאותי באופן דרמטי. ב-7 בינואר 1980, ושוב ב-11 בינואר, אושפז במרכז הרפואי בלובליאנה בשל בעיות במחזור הדם ברגליו. חסימות עורקים הובילו זמן קצר לאחר מכן לכריתת רגלו השמאלית. לאחר עשרות שנים שבהן שרד מלחמות, פציעה בחזית, שבי, טיפוס, דלקות ריאה, בתי כלא, מחתרת, ניסיונות התנקשות ואינספור משברים פוליטיים, לא הייתה זו עוד מערכה שניתן היה לפתור בעזרת דרכון מזויף, נסיגה אל ההרים או תמרון בין וושינגטון למוסקבה.

יוסיפ ברוז טיטו מת מנמק במרכז הרפואי בלובליאנה ב-4 במאי 1980 בשעה 15:05, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-88. למחרת, 5 במאי, נשא "הרכבת הכחולה" את ארונו מלובליאנה לבלגרד. הארון הוצב בבניין האספה היוגוסלבית, ואנשי השלטון ואזרחים עברו על פניו כדי לחלוק כבוד. ב-7 במאי הגיעו יותר מ-200 משלחות זרות להשתחוות לפני הארון בפרלמנט הפדרלי. ב-8 במאי נקבר טיטו, על פי בקשתו, ב"בית הפרחים" שבדדיניה. כ-700 אלף איש נכחו בהלוויה, לצד 209 משלחות מ-128 מדינות, מתוך 154 המדינות שהיו אז חברות באומות המאוחדות. על פי מספר הפוליטיקאים והמשלחות המדינתיות שנכחו בה היא תוארה כלוויית המדינאי הגדולה ביותר בהיסטוריה. הנתונים הרשמיים דיברו על ארבעה מלכים, שישה נסיכים, 31 נשיאים, 22 ראשי ממשלה ו-47 שרי חוץ.

שלושה מן המנהיגים הבולטים שלא השתתפו היו נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, פידל קסטרו ונשיא צרפת וָלֶרִי זִ'יסְקָאר ד'אֶסְטֶן. לאוס הייתה המדינה הקומוניסטית היחידה שממנה לא הגיעה משלחת רשמית או בלתי רשמית. לעומתם הגיעו לבלגרד מזכ"ל האו"ם קוּרְט וַלְדְהַיים; ליאוניד ברז'נייב; סגן נשיא ארצות הברית וולטר מונדייל וליליאן קרטר, אמו של הנשיא; חווה גואופנג וצ'י פנגפיי מסין; אינדירה גנדי; טודור ז'יבקוב; יאנוש קאדאר; גוסטב הוסאק; ווֹיְצֶ'ךְ יָרוּזֶלְסְקִי ואדוארד גיירק; קנת קאונדה; סנדרו פרטיני ופרנצ'סקו קוסיגה; קים איל-סונג; מרגרט תאצ'ר והנסיך פיליפ; פִיצְרוֹי מַקְלֵיין, ויליאם דיקין ופיטר קרינגטון, שהיו קשורים למשלחת הצבאית הבריטית שפעלה במטה העליון הפרטיזני בזמן המלחמה; אריך הונקר; המלך חוסיין מירדן; סדאם חוסיין; ניקולאה צ'אושסקו; הלמוט שמיט, קרל קרסטנס והנס-דיטריך גנשר; אחמד סקו טורה; רוברט מוגאבה; מלך נורווגיה אולף החמישי; נשיא פינלנד אורחו קקונן; חאפז אל-אסד; מלך בלגיה בודואן הראשון; מלך שוודיה קרל השישה-עשר גוסטב; סולימאן דמירל וחיירטין ארקמן מטורקיה; חוסני מובארכ; סימון וייל, נשיאת הפרלמנט האירופי; עבדאללה אג'לאן; פרנסואה מיטראן; וילי ברנדט ויאסר ערפאת. אם היה צורך בהוכחה אחרונה לכך שטיטו הצליח להפוך את עצמו לדמות שחצתה מחנות אידאולוגיים, היא עמדה בבלגרד באותו יום, לבושה בחליפות שחורות ובמדי שרד.

ה"ניו יורק טיימס" סיכם את מותו בנימה שהדגישה את הפער בין יוגוסלביה לבין שאר מזרח אירופה.

הנשים בחיי טיטו

החיים הציבוריים של טיטו היו צפופים, אך גם חייו הפרטיים לא התאפיינו בפשטות מופרזת. הוא נודע כחובב נשים ונישא יותר מפעם אחת. אשתו הראשונה הייתה פֶּלַגְיָה בֶּלוֹאוּסוֹבָה, שלה נישא ב-1920. בני הזוג נפרדו למעשה ב-1928, כאשר טיטו נכנס לכלא והיא חזרה לברית המועצות, והגירושים הרשמיים הושלמו ב-1936. פלאגיה ילדה לו חמישה ילדים, אך רק בנם ז'ארקו לאון שרד. אשתו השנייה הייתה לוּצִיָּה בַּאוּאֶר, שאותה נשא במלון לוקס במוסקבה באוקטובר 1936. רישומי הנישואים הללו נמחקו מאוחר יותר.

לאחר מכן ניהל מערכת יחסים עם הֶרְטָה הַאס. השניים לא נישאו רשמית, משום שטיטו חי במחתרת ולא היה יכול להינשא כחוק. הם החלו את הקשר ב-1939, ולאחר מלחמת אפריל נאלץ טיטו לצאת לבלגרד ולהשאיר את הרטה כשהיא בהיריון. במאי 1941 ילדה את בנם אַלֶכְּסַנְדָר "מִישוֹ" בְּרוֹז. הפעם האחרונה שבה ראה טיטו את הרטה הייתה ב-1946.

בפברואר 1941 הכיר בזאגרב את דַבוֹרְיָאנְקָה פָּאוּנוֹבִיץ', במהלך קורס מחתרתי לרדיו ולטלגרף. היא נעשתה שליחה בין הוועדה האזורית של המפלגה בסרביה לבין הוועד המרכזי בזאגרב, ובמרץ עברה לזאגרב, ירדה למחתרת וקיבלה את השם "זְדֶנְקָה הוֹרְבַאט". במהלך שהותו של טיטו בבלגרד מתחילת מאי ועד אמצע ספטמבר 1941 התפתח ביניהם קשר רומנטי. דאבוריאנקה נשארה לצדו לאורך כל מלחמת השחרור העממית. היא עברה עם טיטו והמטה העליון מאוז'יצה דרך רשקה ופוצ'ה, השתתפה במסע לבוסנסקה קריינה, הייתה בתקופת הקרבות בנרטבה ובסוטייסקה, שרדה את הפשיטה בדרוואר והגיעה עמו לאי ויס. לאחר שחרור יוגוסלביה נעשתה מזכירתו האישית של מרשל יוגוסלביה והתגוררה תחילה במעון ברחוב רומונסקה 15 ואחר כך בארמון הלבן, שם מילאה גם תפקיד של מארחת.

בתחילת 1946 לקתה דאבוריאנקה בדלקת בקרום הריאה הימנית ושבה לסבול משחפת, מחלה שבגינה טופלה כבר ב-1944 בברית המועצות. היא נשלחה לטיפול בבלגרד ולאחר מכן לסנטוריום בגולניק ליד קראן. ב-1 במאי 1946 מתה. לבקשתו האישית של טיטו נקברה בתחומי מתחם הארמון בדדיניה, סמוך לארמון הלבן. מותה סגר פרק זוגי שהיה שזור כמעט לכל אורכה של מלחמת הפרטיזנים.

האישה המפורסמת ביותר בחייו הייתה יוֹבַאנְקָה בּוּדִיסַבְלְיֶבִיץ', לימים יוֹבַאנְקָה בְּרוֹז. הדרך המדויקת שבה הפכה פרטיזנית צעירה מליקה לאשתו של מנהיג יוגוסלביה אינה ברורה לחלוטין. לפי הגרסה המקובלת ביותר ביקש שר הפנים אלכסנדר ראנקוביץ' לאחר המלחמה מתתי-המזכירים הרפובליקניים לשלוח אליו צעירות אמינות לעבודה בלשכת המרשל. מתוך כ-50 מועמדות בחר לכאורה חמש והציג אותן לטיטו, שהתרשם מיובאנקה בת ה-24. הגנרל ג'וֹקוֹ יוֹבָאנִיץ', שעמד בראש שירות הריגול הנגדי של הצבא, אישר גרסה זו וטען שהוא עצמו הציע את יובאנקה בתשובה לבקשתו של ראנקוביץ'. גרסה אחרת טענה כי מי שבחר בה היה אִיבָן סְטֶבוֹ קְרָאיָאצִ'יץ', שהיה אז איש הקשר של הנ.ק.ו.ד ביוגוסלביה.

באפריל 1952 נישאו טיטו ויובאנקה. הוא היה כמעט בן 59 והיא בת 27, ואלכסנדר ראנקוביץ', ראש מנגנון ביטחון המדינה, שימש כעד הנישואים. מאחר שהייתה האישה היחידה של טיטו בתקופת נשיאותו, היא נכנסה להיסטוריה כגברת הראשונה של יוגוסלביה. הנישואים לא היו אידיליים. דיווחים בלתי רשמיים טענו שהשניים אף התגרשו פורמלית בסוף שנות ה-70, זמן קצר לפני מותו, אך בהלווייתו הופיעה יובאנקה כאשתו הרשמית. לשניים לא נולדו ילדים. נכדו הידוע ביותר של טיטו, יוֹשְקָה בְּרוֹז, היה לימים מנהיג המפלגה הקומוניסטית בסרביה.

ארמונות, איים וציד דיפלומטי

כנשיא הייתה לטיטו גישה לרכוש מדינה נרחב. בבלגרד התגורר במעון הרשמי ברחוב אוּזִ'יצְ'קָה 15 והשתמש גם בארמון הלבן. איי בריוני שימשו מעון קיץ ממלכתי החל מ-1949. אחד הביתנים תוכנן בידי האדריכל יוֹזֶ'ה פְּלֶצְ'נִיק ובמתחם היה גם גן חיות. קרוב ל-100 ראשי מדינות התארחו במעון, לצד כוכבי קולנוע ובהם אֶלִיזָבֶּת טֵיילוֹר, רִיצַ'רְד בַּרְטוֹן, סוֹפִיָה לוֹרֶן וגִ'ינָה לוֹלוֹבְּרִיגִ'ידָה. מעון חשוב נוסף נמצא ליד אגם בלד, ואילו יערות קראג'ורג'בו שימשו זירה ל"ציד דיפלומטי". עד 1974 עמדו לרשות נשיא יוגוסלביה 32 מעונות רשמיים, גדולים וקטנים. הם לא היו רכושו הפרטי אלא רכוש המדינה, ורבים מהם המשיכו לאחר התפרקות יוגוסלביה לשמש את המדינות שקמו במקומה.

יחסו לדת עבר אף הוא מסלול מעניין. בילדותו למד בבית ספר קתולי של יום ראשון. לאחר אירוע שבו כומר סטר לו וצעק עליו משום שהסתבך כשסייע לו להסיר את בגדיו הטקסיים, טיטו חדל להיכנס לכנסייה. בבגרותו נהג להגדיר את עצמו כאתאיסט. אותו ילד שהוטבל כקתולי בקומרובץ וחדל ללכת לכנסייה לאחר סטירה מכומר עתיד לעמוד בראש מדינה שהיחסים בין קומוניזם לדת בה יהיו אחד ממוקדי המאבק החברתי והפוליטי הקשים ביותר.

מ"הבן הגדול ביותר" אל ביקורת פומבית

לאחר מלחמת העולם השנייה ועד מותו של טיטו ב-1980, וגם בשנים הראשונות שלאחר מכן, טיפחה יוגוסלביה פולחן אישיות רחב סביבו. הוא חדר למערכת החינוך, לתרבות ולאמנות, לספורט, לתקשורת, לפוליטיקה, לצבא, למנגנוני הביטחון ואף למקומות העבודה. טיטו עצמו עודד לעיתים את ההאדרה. "החוק להגנת שמו ומפעלו של נשיא הרפובליקה" קבע אחריות פלילית בגין קללות, עלבונות, השמצות ואף ביקורת על הנשיא לכל ימי חייו. דורות של יוגוסלבים גדלו על התפיסה שלפיה הוא כמעט חסין מטעויות. הביטוי "הבן הגדול ביותר של עמינו ולאומינו", שירים שהבטיחו נאמנות נצחית, עבודות ותכנים שהאדירו את דמותו נעשו חלק מן החינוך הציבורי.

לאחר מותו החלה האחיזה להיחלש. תחילה נשמעו הערות ביקורתיות בשיחות פרטיות ולא בכלי התקשורת, אך בסוף שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90, עם התפרקות ברית הקומוניסטים של יוגוסלביה, נעשה אפשרי לדבר ולכתוב בגלוי גם על ההשלכות השליליות של שלטונו. אף שהקומוניזם היוגוסלבי משנות ה-60 היה מתון יותר מן המשטרים הקומוניסטיים האחרים במזרח אירופה, הביקורות המאוחרות תיארו את טיטו כשליט קומוניסטי מן הטיפוס הסובייטי: משטר חד-מפלגתי, שלטון אישי ומערכת שבה מרכז הכוח נשאר לאורך כל התקופה בידיו.

השנים הראשונות לאחר המלחמה התאפיינו בחיסול שיטתי של מה שהשלטון כינה "הריאקציה" ו"אויב המעמד", כינויים שהורחבו גם כלפי אנשים שרק נחשדו בהתנגדות למערכת החדשה. מספרם המדויק של המעצרים, החקירות, עונשי המאסר, גזרי הדין למוות, שלילת זכויות האזרח והחיסולים החשאיים אינו ידוע. הביקורת המאוחרת גרסה שמבנה השלטון של ברוז היה ריכוזי כל כך עד שקשה להניח שפעולות רחבות מסוג זה נעשו ללא ידיעתו או אישורו, במיוחד משום שהשלטון האישי שלו במפלגה ובתנועת השחרור העממית החל למעשה כבר בתקופת המלחמה.

התקופה שבין 1948 ל-1953, לאחר החלטת הקומינפורם נגד ההנהגה היוגוסלבית, קיבלה מקום מרכזי במיוחד בביקורת. מוסקבה האשימה את טיטו ואת הנהגת המפלגה בסטייה מן הדרך הקומוניסטית וקראה לקומוניסטים היוגוסלבים להדיחם. המשטר, שחשש מהפיכה פנימית ומ"גיס חמישי" כאשר כוחות סובייטיים הצטברו ליד הגבולות, פתח בטיהור. מעצרים, חקירות, הודאות שהוצאו בעינויים ומשפטים מבוימים הופנו גם נגד אנשים שרק שאלו מי צודק בסכסוך האידאולוגי בין ההנהגה היוגוסלבית לבין מוסקבה. כל תא מפלגתי נדרש להביע תמיכה בהנהגה היוגוסלבית נגד החלטת הקומינפורם, ואף על פי שהתמיכה אכן ניתנה, קומוניסטים רבים עדיין סומנו כחשודים וכאוהדי סטלין.

חשדות, מעקבים, ראיות כוזבות ועדויות כפויות שימשו כדי להוכיח כביכול סטייה מן הקו הרשמי. גם אמירות קטנות יכלו להוביל לסילוק מן המפלגה, לאובדן עבודה ולהרחקה מן החיים הציבוריים. לצורך כליאת החשודים הוקם גם הכלא המיוחד בגוֹלִי אוֹטוֹק. העדויות שהחלו להתפרסם לאחר מותו של טיטו תיארו עבודת כפייה קשה, אלימות גופנית יומיומית ושיטות של שבירה פסיכולוגית. המטרה הוגדרה "חינוך מחדש" של קומוניסטים שסרחו באמצעות מחיקת כבודם האנושי ושבירת רוחם. בתיאורים ביקורתיים חריפים במיוחד נטען כי צורות מסוימות של התעללות שם היו קיצוניות אף ביחס למה שחוו אסירים במחנות אחרים. כך הפך האי, שהיה אמור לשמש להגנת יוגוסלביה העצמאית מפני סטלין, לאחד הסמלים הכבדים ביותר של האופי הרודני של המשטר היוגוסלבי עצמו.

טיטו נגד חבריו למהפכה

לאחר מות סטלין והפשרת היחסים עם ברית המועצות הסתיימה תקופת הטרור הממוקדת סביב הקומינפורם, אך שלטונו האישי של ברוז במפלגה ובמדינה נמשך. מעמדו היה חזק דיו כדי להרחיק כמעט כל איש ציבור יוגוסלבי, גם כאשר אותו אדם היה בעל עבר מהפכני מרשים ונאמנות ארוכת שנים. "הרביעייה הגדולה" שעמדה בלב המהפכה הקומוניסטית היוגוסלבית כללה את טיטו, ראנקוביץ', קרדלי וג'ילאס. במהלך השנים הסתכסך טיטו עם כל אחד משלושת האחרים.

מילובאן ג'ילאס, מן הקרובים ביותר אליו עוד לפני המלחמה ואיש התעמולה המרכזי של הקומוניסטים, עמד מ-1953 בראש האספה הפדרלית. מאמר שפרסם בכתב העת שהקים, "מחשבה חדשה", נתפס כביקורת על המוסר בתוך המפלגה הקומוניסטית. טיטו האשים אותו ישירות ברוויזיוניזם. ג'ילאס נאלץ לעזוב את המפלגה ונפל מחסדי המשטר. ב-1954 נידון ל-18 חודשי מאסר ובהמשך לשלוש שנים. הוא המשיך לכתוב ביקורת, וטקסטים שלו הגיעו בדרכים עקיפות לבריטניה, שם הודפסו ופורסמו וגרמו לסערה הפוליטית הגדולה הראשונה ביוגוסלביה הסוציאליסטית. ב-1962 נעצר שוב באשמת מסירת סוד רשמי ונידון ל-13 שנות מאסר.

ב-1963 הסתכסך טיטו גם עם אדוורד קרדלי, האידאולוג המרכזי ומי שנחשב לאחד מיוצרי המערכת הסוציאליסטית היוגוסלבית, סביב השינויים החוקתיים שקרדלי ביקש לקדם. טיטו שקל להדיחו, אך ברית הקומוניסטים של סלובניה התייצבה מאחוריו, וטיטו ויתר. קרדלי נדחק הצדה לזמן מה אך שרד פוליטית. אלכסנדר ראנקוביץ', סגן נשיא יוגוסלביה והאיש החזק של מערכת הביטחון, היה חסיד של פדרציה יוגוסלבית חזקה. הוא הואשם בידי טיטו ויובאנקה בפרשת האזנות סתר. שתי ועדות שהקים טיטו, צבאית ופוליטית, לא מצאו הוכחות להאשמות, אך ראנקוביץ' הודח מכל תפקידיו במליאת בריוני ב-1966, סולק מאוחר יותר מן המפלגה ונעלם מן החיים הציבוריים.

הדחת ראנקוביץ' פתחה את הדרך להעמקת הדצנטרליזציה ולהעברת סמכויות מן הפדרציה לרפובליקות ולמחוזות, תהליך שהגיע לשיאו בחוקת 1974. במסגרת הביקורת המאוחרת נטען כי מבנה זה סלל דרך לבדלנות שתתחזק לאחר מותו של טיטו. כל עוד אפשרו לו גילו ובריאותו, נשאר טיטו האיש שהחזיק בידיו באופן נוקשה את המפלגה, המדינה והצבא. השיטה קיבלה יותר מוסדות, יותר רפובליקות ויותר נשיאויות קולקטיביות, אבל למעלה עדיין ישב אותו מרשל.

הביקורת הסרבית, הביקורת הקרואטית והביקורת של האחרים

מהזווית הלאומית הסרבית הופנו כלפי טיטו האשמות כבדות במיוחד. מבקריו טענו כי המשטר פגע באחדות הלאומית הסרבית באמצעות הקמת זהויות לאומיות מונטנגרית ומקדונית ובאמצעות יצירת שני מחוזות אוטונומיים דווקא בתוך הרפובליקה הסרבית: ווֹיווֹדִינָה וקוֹסוֹבוֹ ומֶטוֹחִיָּה. חוקת 1974 העלתה את סמכויות המחוזות לרמה שהתקרבה לזו של הרפובליקות. נוצר מצב שבו מחוז בתוך סרביה יכול היה להטיל וטו על החלטה הנוגעת לסרביה כולה, בעוד האספה של הרפובליקה הסרבית לא יכלה לבטל החלטות של אספות המחוזות. בעיני מבקרים אלה נעשתה סרביה במידה מסוימת "בת ערובה" של המחוזות שלה.

הקומוניסטים ראו לאורך זמן בלאומיות הסרבית סכנה של שאיפה למדינה גדולה ודומיננטית. המונח "הגמוניזם סרבי גדול" שימש לתיאור אחד הפגמים המרכזיים שיוחסו לממלכת יוגוסלביה הישנה, שממנה ביקשה המדינה הקומוניסטית להתנתק. בחוגים קומוניסטיים היה נפוץ גם הביטוי "סרביה חלשה, יוגוסלביה חזקה". מתוך התפיסה הזאת נחשבה הלאומיות הסרבית בעיני ברוז והנהגת המפלגה למסוכנת במיוחד, ודרישות של הנהגה סרבית לטובת הרפובליקה יכלו להיות מסומנות במהירות כ"לאומיות סרבית".

לאחר מלחמת העולם השנייה התנהל חשבון דמים עם תנועת רבנה גורה, ואנשיה הושוו תחת המשטר ל"אויבים מבית" ולתנועה האוסטאשית. גם חלק גדול מן האינטליגנציה הסרבית שלפני המלחמה נחשד כאויב פוטנציאלי, ואנשים שלא היו קשורים לא לצ'טניקים ולא לכובשים נפגעו. הביקורת מזכירה גם מעצרים, הכאות והוצאות להורג של כמרים ובישופים מן הכנסייה הסרבית-אורתודוקסית, חילול כנסיות ומאמץ תעמולתי להרחיק את הדורות הצעירים מן הכנסייה ומן הדת, תוך חינוך לאתאיזם. בתוך מסגרת זו נטען כי ה"טיטואיזם" עצמו קיבל לעיתים מאפיינים כמעט דתיים.

מבקריו מן הימין הקרואטי התרכזו בנקודות אחרות. הם האשימו את טיטו בחיסול תומכי משטר המדינה העצמאית של קרואטיה, באחריות להרג ההמוני של קרואטים סביב בלייבורג, בדיקטטורה הקומוניסטית שלאחר המלחמה ובדיכוי הלאומיות הקרואטית. תמיכתו ביוגוסלביות נתפסה מבחינתם כמכשול להקמת מדינה קרואטית עצמאית. בקרב עמים יוגוסלביים אחרים הושם דגש רחב יותר על אופיו הטוטליטרי של המשטר: החשכת התקשורת, איסור על דעה אחרת, מדינה חד-מפלגתית הנתונה לפיקוח המשטרה החשאית והגבלות על יוזמה פרטית. כך הצליח טיטו, באופן כמעט סימטרי, להותיר אחריו מבקרים סרבים שטענו שפגע בסרביה, מבקרים קרואטים שטענו שפגע בקרואטיה, ואחרים שהתרכזו בכך שפגע בחירות באופן כללי. במונחי אחווה ואחדות, לפחות רשימת המתנגדים הייתה רב-לאומית למדי.

איך נולד השם "טיטו"?

ברוז עצמו לא סיפק סיפור מסתורי במיוחד על בחירת הכינוי שהפך לאחד השמות המוכרים ביותר במאה ה-20. "טיטו" היה לדבריו כינוי גברי נפוץ באזור שבו גדל. במסגרת הקומינטרן נשא גם את הכינוי "וַלְטֶר". ולדימיר דדייר תיעד את הסברו הישיר של ברוז לבחירת השם.

טיטו הוסיף כדוגמאות את טִיטוּש בְּרֶזוֹבַאצְ'קִי, מן הסופרים הידועים של זגוריה בסוף המאה ה-18, ואת הסופר הקרואטי קְסַבֶר שַנְדוֹר גְ'אַלְסְקִי, שכונה לעיתים קרובות טיטו. לא הייתה, לפחות בגרסה שלו, נוסחה סודית, ראשי תיבות או מסר מהפכני. שם שנבחר כי "לא עלה משהו אחר" נעשה לבסוף מוכר בהרבה משמו של האיש שנולד איתו.

המורשת שלא נעלמה עם המדינה

פסלו של טיטו עדיין עומד בקומרובץ, אבל הזיכרון שלו פזור על פני הגאוגרפיה היוגוסלבית לשעבר הרבה מעבר לכפר הולדתו. באופטיה שבחוף הקרואטי נקרא הרחוב הראשי על שם המרשל, ושמו נשאר גם ברחובות בערים שונות בסרביה, בעיקר בצפון המדינה. אחד הרחובות המרכזיים בסרייבו נקרא רחוב טיטו, ופסלו בפארק שמול הקמפוס האוניברסיטאי ממשיך לשמש מקום שבו תושבים מניחים מחוות זיכרון. בוולניה שבסלובניה ניצב בכיכר טיטו פסל גדול המתנשא לגובה של 33 מטרים. אחד הגשרים המרכזיים במאריבור נקרא "גשר טיטו", וגם הכיכר המרכזית בקופר, העיר החופית הגדולה בסלובניה, נושאת את שמו.

הזיכרון הגיע אפילו מעבר לכדור הארץ. אסטרואיד שגילה המדען הסרבי מִילוֹרָאד ב' פְּרוֹטִיץ' ב-1937 נקרא "1550 טיטו". על שמו נקראה גם כומתת השדה הצבאית "טיטובקה", וגם הפסגה הגבוהה ביותר של הרי שאר נשאה את שמו. מדי שנה מתקיים מרוץ השליחים "אחווה ואחדות" במונטנגרו, בצפון מקדוניה ובסרביה, והוא מסתיים ב-25 במאי ליד קברו ב"בית הפרחים" בבלגרד. באותו זמן יוצאים משתתפים מסלובניה, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה לעבר קומרובץ. המדינה שבראשה עמד איננה עוד, אבל המסלול הסמלי עדיין נע בין מקום הולדתו לבין מקום קבורתו.

גם בני דורו השאירו אחריהם הערכות שגבולן עם פולחן אישיות קשה לעיתים להבחנה. הבמאי אוֹרְסוֹן וֶלְס אמר פעם על טיטו כי הוא "האיש הגדול ביותר בעולם של ימינו". דווייט אייזנהאואר אמר כי "המרשל טיטו הוא הגיבור הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה". הדברים הללו התקיימו לצד בתי הכלא, גולי אוטוק, המשטרה החשאית, המשפטים הפוליטיים והביקורות הלאומיות החריפות. זו בדיוק הסיבה שדמותו מסרבת להסתדר יפה בתוך תיבה אחת. הוא היה פרטיזן שהביס כובשים, קומוניסט שהתנגד לסטלין, דיקטטור ששלט במדינה פתוחה יותר מרוב שכנותיה, יוגוסלבי שהחזיק מדינה רב-לאומית יחד, ומנהיג שמבנה המדינה שהשאיר אחריו נעשה שנים לאחר מותו חלק מן הוויכוח על התפרקותה.

התמונה האחרונה איננה של מרשל במדים או של מדינאי בין נשיאים. אפשר לדמיין שוב את הילד מקומרובץ, אחד מחמישה-עשר ילדים בבית עני כל כך שחלק מן התינוקות שמתו סמוך ללידתם אפילו לא נספרו במשפחה. בין אותו בית לבין 32 מעונות ממלכתיים, בין ארבע כיתות בית ספר לבין פגישות עם נשיאים, מלכים ומהפכנים, בין הסמל האוסטרו-הונגרי לבין האיש שאמר לסטלין להפסיק לשלוח מתנקשים, נמתח מסלול שאפילו הסיפורים הרשמיים שנכתבו עליו לא הצליחו להפוך לפשוט. יוסיפ ברוז מת ב-1980, אך "טיטו" נשאר שם של תקופה שלמה. יש מי שמתגעגעים אליה, יש מי שרואים בה דיקטטורה, ויש מי שרואים בה את שני הדברים בעת ובעונה אחת. ההיסטוריה, בניגוד לתעמולה, יכולה לחיות לא רע עם הסתירה.

מדינה שלמה על החזה: העיטורים של טיטו

מעטים המנהיגים שהקריירה שלהם ניתנת לקריאה גם באמצעות סרטי בד צבעוניים התלויים על מדים, אבל אצל טיטו גם רשימת העיטורים מספרת סיפור פוליטי. הוא זכה בעיטורים יוגוסלביים רבים, וביניהם כמה מן הגבוהים ביותר שהעניקה המדינה. ב-19 בנובמבר 1944 העניקה נשיאות המועצה האנטי-פשיסטית לשחרור העממי של יוגוסלביה, בעקבות הצעת האספה האנטי-פשיסטית לשחרור סרביה, את עיטור הגיבור הלאומי הראשון שלו. ב-1945 נוספו עיטור השחרור העממי, עיטור כוכב הפרטיזנים עם זר הזהב, עיטור ההצטיינות למען העם עם כוכב הזהב, עיטור האחווה והאחדות עם זר הזהב ועיטור האומץ. ב-1947 העניקה נשיאות האספה העממית של הרפובליקה הפדרטיבית העממית של יוגוסלביה את עיטור החירות, וב-1950 נוסף עיטור גיבור העבודה הסוציאליסטית. שנת 1954 הייתה נדיבה במיוחד: טיטו קיבל את עיטור הכוכב היוגוסלבי הגדול, עיטור דגל המלחמה, עיטור דגל יוגוסלביה עם סרט, עיטור הצבא העממי עם זר דפנה ועיטור ההצטיינות הצבאית עם כוכב גדול. ב-1960 קיבל את עיטור הרפובליקה עם זר הזהב.

עיטור הגיבור הלאומי, שאותו קיבל לראשונה בזמן המלחמה, לא נשאר אירוע חד-פעמי. ב-15 במאי 1972 העניקה לו האספה העממית של הרפובליקה הפדרטיבית הסוציאליסטית של יוגוסלביה את העיטור בפעם השנייה, וב-16 במאי 1977 העניקה אותו בפעם השלישית. כך נעשה טיטו לבעל שלושה עיטורי גיבור לאומי. העובדה שהעיטור הראשון ניתן לו כאשר המלחמה עדיין נמשכה ושני הבאים כאשר כבר היה נשיא המדינה מדגימה היטב את האופן שבו סיפור הפרטיזן ומעמד השליט התמזגו בהדרגה זה בזה. הוא לא היה רק המנהיג שניהל את יוגוסלביה, אלא גם האיש שהמדינה חזרה והכריזה עליו שוב ושוב כאחד מגיבוריה.

הרשימה הזרה הייתה מרשימה אף יותר, ולא במקרה. עיטורים הגיעו אליו ממדינות קומוניסטיות, ממונרכיות מערביות, ממעצמות, ממדינות בלתי מזדהות וממשטרים שלא חלקו ביניהם כמעט דבר מלבד הנכונות להעניק מדליה לטיטו. ברזיל העניקה לו בברזיליה ב-19 בספטמבר 1963 את עיטור הצלב הדרומי, העיטור הגבוה ביותר במדינה. בלגיה העניקה לו בבריסל ב-6 באוקטובר 1970 את עיטור לאופולד, הגבוה בעיטורי המדינה ואחד משלושת מסדרי האבירות הלאומיים שלה. צ'כוסלובקיה העניקה לו פעמיים את עיטור האריה הלבן, העיטור הגבוה ביותר שלה: ב-22 במרץ 1946 בפראג וב-26 בספטמבר 1964 בבריוני. בדנמרק קיבל בקופנהגן ב-29 באוקטובר 1974 את עיטור הפיל, העיטור הגבוה ביותר של המדינה.

צרפת העניקה לו את המסדר הלאומי של לגיון הכבוד, העיטור הגבוה במדינה, בנימוק של "תרומה יוצאת דופן למאבק למען השלום". ב-6 בדצמבר 1976 העניק לו נשיא צרפת בבלגרד גם את המסדר הלאומי להצטיינות. גרמניה המערבית העניקה לו בבון ב-24 ביוני 1974 את הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית של העיטור הממלכתי. ביוון קיבל באתונה ב-2 ביוני 1954 את מסדר המושיע, שנחשב למסדר המלכותי הגבוה ביותר. איטליה העניקה לו בבלגרד ב-2 באוקטובר 1969 את עיטור ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית, העיטור הגבוה ביותר שלה.

גם יפן צורפה למפה. ב-8 באפריל 1968 קיבל טיטו בטוקיו את המסדר העליון של החרצית, העיטור הגבוה ביותר שניתן ביפן לאנשים חיים. מקסיקו העניקה לו בבלגרד ב-30 במרץ 1963 את מסדר הנשר האצטקי, העיטור הגבוה ביותר שמקסיקו מעניקה לזרים. בהולנד קיבל באמסטרדם ב-20 באוקטובר 1970 את מסדר האריה ההולנדי, שנוסד בידי וילם הראשון, מלכה הראשון של הולנד. נורווגיה העניקה לו באוסלו ב-13 במאי 1965 את מסדר אולף הקדוש, מסדר האבירות הנורווגי הגבוה ביותר. בפולין זכה ב-16 במרץ 1946 בוורשה במסדר וירטוטי מיליטרי, העיטור הצבאי הגבוה במדינה, כהכרה באומץ מול האויב.

מערכת היחסים הארוכה והמסובכת עם ברית המועצות קיבלה אף היא ביטוי במדליות. ב-5 ביוני 1972 הוענק לטיטו במוסקבה עיטור לנין, העיטור הגבוה ביותר בברית המועצות. עוד קודם לכן, ב-9 בספטמבר 1945, הוענק לו בבלגרד עיטור הניצחון הסובייטי. זה היה אחד העיטורים הנדירים בעולם: הוא נועד לגנרלים ולמרשלים שניהלו מבצעים בחזית אחת או יותר אשר הביאו, בסיומם המוצלח, לשינוי קיצוני במצב לטובת הצבא האדום. לאורך כל תולדותיו הוענק העיטור 20 פעמים בלבד, ורק חמש מהן לזרים. טיטו היה אחד מהם. נוסף על כך קיבל את עיטור מהפכת אוקטובר, שדורג שני בין העיטורים הסובייטיים אחרי עיטור לנין, ואת עיטור סובורוב, עיטור סובייטי בכיר שהונהג בזמן "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שוודיה העניקה לו בסטוקהולם ב-29 בפברואר 1959 את המסדר המלכותי של השרפים. גרמניה המזרחית העניקה לו ב-1965 את כוכב ידידות העמים "למען הבנה וידידות בין העמים", וב-1974 גם את מסדר קרל מרקס, העיטור הגבוה ביותר שלה. מצרים העניקה לו ב-28 בדצמבר 1955 את מסדר הנילוס עם צווארון הזהב, שהיה העיטור הגבוה ביותר במדינה. רומניה העניקה לו את עיטור הכוכב הרומני, שתואר כשני בגובהו במדינה. בולגריה העניקה לו את מסדר גאורגי דימיטרוב, העיטור הגבוה ביותר של הרפובליקה העממית של בולגריה.

רשימת העיטורים ממחישה את הפרדוקס הדיפלומטי שעליו בנה טיטו חלק גדול ממעמדו. אותו מנהיג קיבל את עיטור לנין ממוסקבה, את הצלב הגדול של מערב גרמניה, את לגיון הכבוד הצרפתי, את מסדר הפיל הדני, את מסדר החרצית היפני ואת עיטורי הידידות של גרמניה המזרחית. העולם היה מחולק למחנות; מדף המדליות של טיטו, פחות.

אזרח כבוד של מדינה שלמה

גם בתוך יוגוסלביה לא הסתפק הכבוד בסמלים צבאיים. ספליט הייתה העיר הראשונה שהעניקה לטיטו אזרחות כבוד, ב-26 באוקטובר 1945, לציון יום השנה הראשון לשחרור העיר. זאגרב העניקה לו את אותו תואר עוד באותה שנה. לובליאנה וסקופיה הצטרפו ב-1946, ובלגרד ב-1947. ביום הולדתו ה-70, בשנת 1962, הוענקה לו "אמנת הקומונות", שבאמצעותה נעשה אזרח כבוד של כל 863 הרשויות המקומיות ביוגוסלביה. קשה לחשוב על המחשה בהירה יותר למעמד שהשלטון ביקש לבנות סביבו: לא עוד אזרח של עיר אחת, אלא אזרח הכבוד של הפדרציה כולה.

הביוגרפיה הציבורית של טיטו נראית לעיתים כאילו החלה איתו, אך אילן היוחסין שנשמר מציג משפחה המשתרעת כמה דורות לאחור. מצד אביו השתייך לקו משפחת ברוז. אביו, פְרַאנְיוֹ בְּרוֹז, נולד ב-1860 ומת ב-1936. הוריו של פרניו היו מַרְטִין בְּרוֹז, שחי בשנים 1829-1874, ויָאנָה בְּרוֹז לבית בְּלַאזִ'יצְ'קוֹ, שחיה בשנים 1836-1904. הוריו של מרטין היו מַרְטִין בְּרוֹז, שנולד ב-1786 ומועד מותו אינו מצוין, ואַנָה בְּרוֹז לבית מֶדְבֶדֶץ, שנולדה ב-1791. הוריה של יאנה היו אַנְדְרֵאַס בְּלַאזִ'יצְ'קוֹ, שחי בשנים 1789-1869, ותֶרֶזָה בְּלַאזִ'יצְ'קוֹ לבית פּוֹסָאבֶץ, שנולדה ב-1795 ומועד מותה אינו מופיע.

מצד אמו הגיע טיטו ממשפחת יאברשק. אמו, מַרִיָּה בְּרוֹז לבית יָאבֶרְשֶק, חיה בשנים 1864-1918. אביה היה מַרְטִין יָאבֶרְשֶק, שחי בשנים 1839-1915, ואמה הייתה מַרִיָּה יָאבֶרְשֶק לבית פּוֹסְטְרֶזִ'ין, שחיה בשנים 1839-1906. הוריו של מרטין יאברשק היו מִיכָאֵל יָאבֶרְשֶק, שחי בשנים 1804-1886, ומריה יאברשק לבית גַּאבְּרוֹן, שחיה בשנים 1806-1862. הוריה של מריה לבית פוסטרז'ין היו יוֹזֶף פּוֹסְטְרֶזִ'ין, שחי בשנים 1803-1868, ובַּרְבָּרָה פּוֹסְטְרֶזִ'ין לבית רוֹזָ'אנְץ, שחיה בשנים 1805-1859. באמצע האילן ניצב יוסיפ ברוז טיטו, 1892-1980, בן למשפחות איכרים שקדמו בהרבה למרשל, לנשיא ולמיתולוגיה.

חיי טיטו בעין המצלמה

התיעוד המצולם שנשמר סביב טיטו רחב כמעט כמו מסלול חייו. הוא כולל דיוקנאות רשמיים של המרשל ותמונות משנות ה-50, ובהן הדיוקן הרשמי שהפיקה מנהלת המידע של הרפובליקה הפדרטיבית העממית של יוגוסלביה ב-1950. ב-1953 תועד בבחירתו לנשיא וגם בביקור אצל בּוֹרִיס קִידְרִיץ' בבית החולים. ב-1957 צולם בביקור באוחריד ובבית האיגודים, וב-1958 בסוטייסקה בסקירת הלוחמים ששרדו, לצד קוֹצָ'ה פּוֹפּוֹבִיץ', וכן בצילום נוסף מן אותה שנה. ב-1959 תועד בלשכתו, וב-1960 בביקור בסובוטיצה.

שנת 1961 הותירה סדרת תצלומים מגוונת במיוחד: טיטו בביקור בכנסיית לזריצה בקרושבאץ, במנוחה על הר יאסטרבאץ ובקרני ורך כשהוא מחזיק מקטרת. ב-1962 תועד לאחר שובו ממוסקבה, מחוץ לבניין המועצה הפדרלית המבצעת, על סיפון האונייה "גאלב" עם הצוות ובחגיגות יום השנה ה-20 לצי היוגוסלבי, וכן בצילום נוסף על "גאלב" כשהוא אוחז מצלמה. ב-1963 תועדה חזרתו מארצות הברית, כאשר כלב הזאב האהוב עליו מקבל את פניו. בין התצלומים נמצאים גם טיטו בעבודה וריקוד ראש השנה עם יובאנקה.

ב-1966 חזר לדרוואר ותועד ליד המערה המזוהה עם ניסיון הגרמנים ללכודו, וכן במפעל מגנוכרום בקרלייבו. תצלומים נוספים מראים אותו מגיע לאספת יוגוסלביה, וב-1967 עומד מול הדגם והתוכנית של בלגרד החדשה. ב-5 בפברואר 1969 תועד במערכת העיתון "פוליטיקה", ובאותה שנה גם ביאיצה. ב-1972 צולם באספת יוגוסלביה לאחר שקיבל בפעם השנייה את עיטור הגיבור הלאומי, ובצילום אחר חזר לסדנה במפעלי גושה ונעמד ליד המכונות שעליהן עבד בצעירותו. תצלומים נוספים הציגו אותו עם אנשי המשמר.

ב-1974 תועד יחד עם יובאנקה לאחר בחירתו לנשיא לכל ימי חייו, וב-25 במאי באותה שנה בפתיחת גשר. גלריית התמונות כוללת גם מצעד אחד במאי, ביקור בספרייה הלאומית ב-1975 ופתיחת מסילת הרכבת בלגרד-בר ב-1976, שאליה הגיע באמצעות "הרכבת הכחולה". מ-1977 נשמרו תצלום סתיו צבעוני, צילום הקשור לעיטור הגיבור הלאומי השלישי, רגע מנוחה באספה העממית, צילום שכותרתו "הרהור", ביקור באזור שערי הברזל ותמונה עם חלוצה צעירה. ב-1978 תועד בקונגרס ה-11 של ברית הקומוניסטים של יוגוסלביה, בדיוקן נוסף ובאיגאלו. ב-1979 תועד בדרכו חזרה מהוואנה.

לצדם מופיע תיעוד מקבלת הפנים שנערכה לטיטו בפירוט ב-1965, וכן סדרת תצלומים מביקורו הראשון בנגוטין. לא כל התמונות הללו מוסיפות אירוע חדש לביוגרפיה, אבל יחד הן יוצרות כמעט סרט רציף של השלטון: נשיא במפעלים ובספריות, במערכות עיתונים ובפרלמנט, על סיפון אונייה ובמסילת רכבת, ליד אנדרטאות מלחמה ובאירועים פוליטיים. כאשר שלטון מטפח פולחן אישיות, המצלמה אינה רק עדה. היא חלק מן המנגנון.

האנשים שמאחורי התמונות, הגן והמטבח

ההיסטוריה של טיטו תועדה גם בידי אנשים שהקיפו אותו במשך שנים. מִירוֹסְלַאב מְלָאדֶנוֹבִיץ' בילה לצדו 35 שנה, מ-1945 ועד 1980, תחילה כאיש אבטחה בחטיבת המשמר ובהמשך כצלם. על התקופה הזאת כתב כמה ספרים. אִיבוֹ אֶטֶרוֹבִיץ' היה צלם של טיטו ושל יובאנקה ופרסם ב-1977 את הפוטומונוגרפיה "ימיהם". סְטֶבַאן קְרָאגוּיֶבִיץ', שהיה צלם העיתונות הראשון במנהלת המידע של נשיאות יוגוסלביה, ליווה את טיטו במסעותיו במדינה. אנשים חשבו לעיתים שהיה צלמו האישי, אף שלא החזיק רשמית בתפקיד כזה. פֶּרוֹ סִימִיץ', עיתונאי ופובליציסט, פרסם כמה ספרים על יוסיפ ברוז טיטו.

לא רק צלמים כתבו זיכרונות מן החצר הנשיאותית. מִילוֹבַאן מִיצָ'ה סְטוֹיָאנוֹבִיץ' שימש הטבח של טיטו מ-1956 ועד 1980, ולאחר מכן כתב ספר בעל שם שהיסטוריון מקצועי אולי לא היה מעז לבחור: "כיצד בישלתי את ההיסטוריה". מִילוֹמִיר פַּאבְלוֹבִיץ' פָּאיָה, שהיה מ-1975 הגנן בגן של טיטו, כתב את "סיפורי הגנן של טיטו". אדם יכול לעמוד במרכז ועידות בינלאומיות, להתעמת עם סטלין ולארח מלכים, ובסופו של דבר חלק מן העדויות האינטימיות ביותר עליו יגיעו מן האיש שבישל לו ומן האיש שגזם את השיחים.

ניסיונות התנקשות, נובל וכדורגל

במהלך חייו נעשו כמה ניסיונות להתנקש בטיטו. ניסיונותיו של סטלין, שכבר הוזכרו, היו אפוא חלק מתופעה רחבה יותר ולא המקרה היחיד שבו מישהו ביקש לקצר את כהונתו באמצעים שאינם מופיעים בחוקה. ב-1973 אף הוצע טיטו כמועמד לפרס נובל לשלום.

יחסו לכדורגל נשאר פחות ברור. הוא מעולם לא אמר בפומבי באיזה מועדון תמך. לפי הכדורגלן סְטְיֶפַּן בּוֹבֶּק ולפי נכדו יוֹשְקָה בְּרוֹז, הוא היה אוהד פרטיזן בלגרד. מנגד קיימות גם טענות שלפיהן תמך בהיידוק ספליט. אפילו בסוגיה כמעט תמימה כמו קבוצת כדורגל הצליח טיטו להשאיר אחריו שתי גרסאות. גובהו, לפחות, היה פחות שנוי במחלוקת: כ-1.68 מטר.

אחת העובדות המוזרות ביותר בביוגרפיה שלו נוגעת לווינה של 1913. בשלב מסוים באותה שנה התגוררו בעיר, בעת ובעונה אחת, טיטו, יוסיף סטלין, ולדימיר לנין, לב טרוצקי, זיגמונד פרויד, אדולף היטלר ופרנץ פרדיננד. הם עדיין לא היו האוסף ההיסטורי שאנו מזהים היום. העיר פשוט החזיקה אותם בתוכה, בשלב שבו העתיד טרם חשף עד כמה משמעותיים יהיו כמה מתושביה הזמניים.

למרות אינספור מסעותיו המדיניים, טיטו מעולם לא ערך ביקור רשמי במדינה כלשהי באוקיאניה. במשך רוב שנות שלטונו גם לא החליפו יוגוסלביה וספרד שגרירים. רק ב-1977, כמה שנים לאחר מותו של פרנסיסקו פרנקו, מונו שגרירים בשני הצדדים.

חמש נשים, שני קווי צאצאים ושתי אלמנות מאריכות ימים

ברשימת פרטי הטריוויה נכתב כי לטיטו היו במהלך חייו חמש בנות זוג שהוגדרו כנשותיו, אך ילדים נולדו לו רק משתי הראשונות ברשימה זו: פלאגיה בלואוסובה והרטה האס. הנתון הזה יושב לצד התיאור המפורט יותר של מערכות היחסים בחייו, שבו חלק מן הקשרים לא הוגדרו כנישואים רשמיים. הֶרְטָה הַאס חיה עוד 30 שנה לאחר מותו של טיטו, ויוֹבַאנְקָה בְּרוֹז עוד 33 שנה. שתיהן התגוררו בבלגרד וגם מתו בה.

יש כאן אי-בהירות פנימית שראוי לשמר ולא להעלים: בפרק החיים הפרטיים מתוארות פלאגיה בלואוסובה ולוציה באואר כנשים שאותן נשא, הרטה האס כבת זוג שלא נישאה לו רשמית, דאבוריאנקה פאונוביץ' כבת זוג מתקופת המלחמה ויובאנקה כאשתו מתקופת הנשיאות. לעומת זאת, ברשימת העובדות המסכמת מופיע הניסוח "חמש נשים". מאחר ששני הניסוחים מופיעים יחד, אין הצדקה להפוך בדיעבד את אחד מהם לגרסה "הנכונה".

המילים האחרונות

ד"ר מִילוֹמִיר סְטַנְקוֹבִיץ', שהיה חבר בצוות הרפואי שטיפל בטיטו בימיו האחרונים, סיפר כי דבריו האחרונים היו:

סטנקוביץ' לא ידע לומר למה התכוון טיטו. ייתכן שהדברים כוונו להערות שנאמרו על החלטות שקיבל, וייתכן שהתייחסו לרופאים, שאמרו לו שהטיפול יצליח. הוא אמר אותם לפני אמצע פברואר 1980, משום שלאחר מכן כבר לא יכול היה לדבר והוחזק בתרדמת מלאכותית עד סוף חייו. עבור אדם שבמשך עשרות שנים רגיל היה לכך שפקודות, גבולות, ממשלות וראשי מדינות מסתדרים סביב החלטותיו, משפט אחרון שכולו סימן שאלה נראה כמעט ספרותי מדי. ובכל זאת, כך הוא נמסר. פרט ביוגרפי אחר סוגר מעגל בדרך שקטה יותר. טיטו ואִיבָן שוּבַּאשִיץ', האיש שעמו הגיע להסכמים על הקמת ממשלת המעבר היוגוסלבית בזמן מלחמת העולם השנייה, נולדו בדיוק באותו יום ובאותה שנה: 7 במאי 1892. שני אנשים שנולדו באותו תאריך נפגשו יותר מחצי מאה לאחר מכן כדי לנהל משא ומתן על צורתה העתידית של מדינתם.

אף שיוגוסלביה חגגה את "יום הנוער" ב-25 במאי כאילו היה יום הולדתו של טיטו, תאריך לידתו האמיתי היה 7 במאי. 25 במאי הופיע כאחד מתאריכי הלידה במסמכיו המזויפים והתקבע גם לזכר הצלחתו להימלט מן הניסיון הגרמני ללכוד אותו בדרוואר. לכן חגגה המדינה במשך שנים יום הולדת שאינו יום ההולדת.

גם התצלום של טיטו במדי הצבא האוסטרו-הונגרי מחזית מלחמת העולם הראשונה דורש הסתייגות. ניתוח מקצועי של התמונה הגיע למסקנה שהיא צולמה ב-1914 בחזית מול סרביה, בין השאר על בסיס מדי הקיץ האוסטרו-הונגריים הנראים בה. הפרט הזה חשוב משום שהוא משתלב במחלוקת שכבר הוצגה לגבי היקף שירותו של טיטו בחזית הסרבית, ומדגים שוב עד כמה חלקים מסוימים בביוגרפיה שלו אינם נענים בנוחות לגרסה אחת נקייה.

סוף שאינו באמת סוף

ב-4 במאי 1980 מת אדם שנולד כבן איכרים בקומרובץ, עבד כמסגר, לבש את מדי הקיסר האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי הרוסי, ראה מהפכה, פעל במחתרת, נכלא, נשלח למוסקבה, שרד את הטיהורים של סטלין, הנהיג פרטיזנים מול גרמניה הנאצית, הקים משטר קומוניסטי, התעמת עם מוסקבה, פיתח גרסה יוגוסלבית של סוציאליזם, בנה את תנועת המדינות הבלתי מזדהות והחזיק במשך עשרות שנים מדינה רב-לאומית שאחרי מותו לא הצליחה עוד להישאר כפי שהייתה. אותה ביוגרפיה כוללת גם דיכוי פוליטי, גולי אוטוק, משטרה חשאית, פולחן אישיות, הדחת יריבים ומשבר כלכלי שהסתתר מאחורי חלק משנות הצמיחה.

קשה להעניק לטיטו פסק דין פשוט מבלי למחוק חצי מן הסיפור. בהלווייתו עמדו יחד מלכים, קומוניסטים, מנהיגי מערב, מהפכנים, נשיאי מדינות בלתי מזדהות ואנשים שהיו אויבים אידאולוגיים זה של זה. שנים אחר כך נשארו אחריו רחובות, פסלים, גשרים, ספרים, זיכרונות ומחלוקות. יוגוסלביה עצמה לא שרדה. האיש שהיה אמור להיות הסמל הגדול ביותר לאחדותה נשאר, באופן אירוני, גם אחת הדמויות שבאמצעותן ממשיכים להתווכח על מה שהמדינה הזאת הייתה באמת.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.