בית הספר קבע שהיא "סכנת שריפה", מועצת החינוך סירבה לתת לה רישיון הוראה, והממשל הפדרלי ניסה להכניע את חבריה באמצעות מניעת מזון ותרופות. ■ ג'וּדִי הְיוּמַן הקדישה את חייה להפיכת זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות משאלה של חסד לשאלה של זכויות אזרח.
ב־5 באפריל 1977 החלו הפגנות בעשר ערים בארצות הברית. בסן פרנסיסקו נכנסה קבוצה של מפגינים עם מוגבלויות למשרד של משרד הבריאות, החינוך והרווחה האמריקאי וסירבה לצאת. הם ביקשו דבר שנראה על הנייר פשוט למדי: שהממשלה תחתום על תקנות משמעותיות שיאפשרו להפעיל את סעיף 504 של חוק השיקום משנת 1973, ההגנה הפדרלית הראשונה בארצות הברית על זכויות אזרח של אנשים עם מוגבלות. בראש המחאה עמדה אישה בכיסא גלגלים שכבר בילדותה למדה שמוסדות מסוגלים למצוא מילים מנהליות מכובסות מאוד כדי להסביר מדוע אדם כמוה אינו רצוי בתוכם.
שמה היה ג'וּדִית אֶלֶן הְיוּמַן, שנודעה כג'ודי היומן. היא נולדה ב-18 בדצמבר 1947 ומתה ב-4 במרץ 2023. במהלך חייה הייתה לפעילה אמריקאית למען זכויות אנשים עם מוגבלות ולדמות שנודעה בכינוי "אם תנועת זכויות האנשים עם מוגבלות". פעילותה החלה במאבקים על הזכות ללמוד, לגור במעונות ולעבוד כמורה, המשיכה בהקמת ארגוני מחאה ובשביתת 504 הממושכת של 1977, והגיעה לתפקידים בממשל האמריקאי, בבנק העולמי ובמחלקת המדינה של ארצות הברית. עבודתה עם ממשלות, ארגונים לא ממשלתיים, עמותות וגופי זכויות תרמה לפיתוח חקיקה ומדיניות למען ילדים ומבוגרים עם מוגבלות ולהרחבת רעיון החיים העצמאיים אל מעבר לגבולות ארצות הברית.
המשפחה נמלטה מגרמניה, הילדה הורחקה מבית הספר
היומן נולדה בפילדלפיה לוֶרְנֶר הְיוּמַן ולאִילְזֶה הְיוּמַן, מהגרים יהודים מגרמניה. היא הייתה הבכורה מבין שלושה ילדים וגדלה בברוקלין שבניו יורק. אביה הגיע לארצות הברית מגרמניה בשנת 1934 ואמה בשנת 1935. מאחורי ההגירה הזאת עמדה היסטוריה משפחתית קשה במיוחד: סבה וסבתה של היומן, סביה וסבתותיה הגדולים ורבים מבני משפחתה האחרים נרצחו בשואה. אחיה, ג'וֹזֶף הְיוּמַן, היה פרופסור לקולנוע וסופר.
כשהייתה בת 18 חודשים חלתה היומן בפוליו. מאז השתמשה בכיסא גלגלים במשך רוב חייה. אלא שהאופן שבו דיברה בהמשך על חייה היה כמעט הפוך מן הסיפור הטרגי המקובל שנבנה לעיתים סביב אדם עם מוגבלות. מבחינתה, הבעיה לא הייתה עצם הישיבה בכיסא גלגלים. הבעיה הייתה החברה שבנתה מדרגות בלי רמפות, מקומות עבודה בלי הזדמנויות ומוסדות שבהם אדם עם מוגבלות נדרש להצדיק תחילה את עצם נוכחותו.
המאבק הזה החל מוקדם מאוד. בית הספר הציבורי המקומי סירב לאפשר לה ללמוד בו מפני שלא יכלה ללכת. ההסבר שניתן היה שהיא מהווה "סכנת שריפה". במקום לימודים רגילים קיבלה במשך שלוש שנים הוראה בבית, פעמיים בשבוע, למשך כשעה בכל ביקור.
אמה, שבמקום אחד במקור נקראת אילזה ובהמשך אילסה, הייתה פעילה קהילתית בזכות עצמה ולא קיבלה את ההחלטה. היא נאבקה בה, ובסופו של דבר הורשתה בתה ללמוד בכיתה ד' בבית ספר מיוחד לילדים עם מוגבלויות. אלא שגם זה לא פתר את הבעיה. מדיניות העיר קבעה כי כשהיומן תגיע לתיכון יהיה עליה לשוב להוראה ביתית. אמה התארגנה עם הורים נוספים, הפעילה לחץ על מערכת החינוך והצליחה להביא לביטול המדיניות. בשנת 1961 נכנסה ג'ודי היומן לתיכון.
קמפ ג'נד: המקום שבו החוויה הפרטית הפכה לחוויה משותפת
מגיל תשע ועד גיל 18 בילתה היומן בכל קיץ בקֶמְפּ גֶ'נֶד שבהאנטר, ניו יורק, מחנה לילדים עם מוגבלויות. שם החלה להבין כי מה שקרה לה בבית הספר לא היה מקרה פרטי בלבד. אנשים אחרים שחיו עם מוגבלויות נשאו עמם חוויות דומות, כעסים דומים ותסכולים דומים.
במחנה הכירה היומן את בּוֹבִּי לִין ואת פְרֵיידָה טַנְקוּס. שתיהן יהפכו בהמשך לשותפות שלה בפעילות למען זכויות אנשים עם מוגבלות. עשרות שנים לאחר מכן יהיה קמפ ג'נד במרכז הסרט התיעודי "קריפ קאמפ", שהיה מועמד לאוסקר בשנת 2020 ובו הופיעו חניכים מן המחנה, ובהם היומן עצמה.
האוניברסיטה: רמפה, חדר במעונות ורעיון שהולך ומתגבש
היומן למדה באוניברסיטת לונג איילנד וסיימה את לימודיה בשנת 1969. תחום לימודיה היה טיפול בדיבור. כבר בתקופת האוניברסיטה היא לא הסתפקה בניסיון למצוא פתרונות פרטיים לעצמה. יחד עם סטודנטים עם מוגבלויות וללא מוגבלויות ארגנה עצרות והפגנות. הדרישות היו קונקרטיות: רמפות שיאפשרו לה להגיע לכיתות וזכות לגור במעונות.
בשנת 1975 השלימה תואר מוסמך במדעי בריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשלב זה, המאבק על נגישות כבר לא היה רק סדרה של התנגשויות נקודתיות עם מוסדות. הוא נעשה לתפיסת עולם פוליטית.
"את יכולה להיות נשיאה, אבל לא מורה"
בשנת 1970 ביקשה היומן לקבל רישיון הוראה בניו יורק. מועצת החינוך סירבה. הטענה הייתה שבמקרה של שריפה לא תוכל לפנות את עצמה או את תלמידיה מן הבניין.
הסיפור היה כמעט עגול באופן אירוני: אותה ילדה שבית הספר סירב לקבל מפני שנחשבה "סכנת שריפה", הפכה לאישה בוגרת שהמערכת סירבה לאפשר לה ללמד בשל אותו נימוק בדיוק. הפעם היומן תבעה את מועצת החינוך בגין אפליה. עיתון מקומי פרסם כותרת שניסחה את האבסורד במילים: "עם פוליו את יכולה להיות נשיאה, אבל לא מורה".
התיק הסתיים בפשרה ללא משפט. התוצאה הייתה היסטורית מבחינת הקריירה האישית שלה: היומן הייתה למשתמשת הראשונה בכיסא גלגלים שלימדה בעיר ניו יורק. במשך שלוש שנים לימדה בבית ספר יסודי.
אלא שהפרסום סביב התביעה עשה דבר נוסף. היומן החלה לקבל כמויות גדולות של מכתבים מאנשים עם מוגבלות מכל רחבי ארצות הברית. הם תיארו את ניסיונם האישי באפליה. הסיפורים היו שונים, אך התבנית חזרה על עצמה. המכשול לא היה רק גוף מסוים או מוגבלות מסוימת. הוא היה מבנה חברתי, חוקי ומוסדי רחב.
מכתבים מכל הארץ וארגון חדש: נכים בפעולה
בעקבות גל המכתבים וההזדהות הקימה היומן בשנת 1970 יחד עם כמה מחבריה את "נכים בפעולה", ארגון שמטרתו הייתה להבטיח הגנה לאנשים עם מוגבלויות במסגרת חוקי זכויות האזרח באמצעות מחאה פוליטית. באותן שנים התנהל מאבק גם סביב חוק השיקום. גרסאות מוקדמות של חוק השיקום של 1973 הוטלו בווטו בידי הנשיא רִיצַ'רְד נִיקְסוֹן באוקטובר 1972 ושוב במרץ 1973. בשנת 1972 יצא ארגון דיסאייבלד אין אקשן למחאת ישיבה בניו יורק נגד אחד הווטואים. בהנהגת היומן השתתפו במחאה 80 פעילים שישבו בשדרת מדיסון ועצרו את התנועה.
אֶד רוֹבֶּרְטְס הזמין את היומן לעבור לקליפורניה ולעבוד במרכז לחיים עצמאיים. היא נענתה להזמנה ושימשה סגנית מנהל המרכז בשנים 1975 עד 1982. היומן הייתה מן התומכות המוקדמות בתנועה לחיים עצמאיים. בתפקידה הייתה אחראית ליישום חקיקה פדרלית הנוגעת לתוכניות בחינוך מיוחד, מחקר בתחום המוגבלויות, שיקום מקצועי וחיים עצמאיים. על פי המקור, התוכניות הללו שירתו יותר משמונה מיליון צעירים ומבוגרים עם מוגבלויות.
עוד קודם לכן, בשנת 1974, שימשה היומן עוזרת לענייני חקיקה ליושב ראש ועדת העבודה והרווחה הציבורית של הסנאט האמריקאי. במסגרת העבודה הזאת סייעה לפתח חקיקה שהפכה לחוק החינוך לאנשים עם מוגבלויות.
כך הלך ונבנה מסלול פעילות יוצא דופן: מאבק על כניסה לכיתה, מאבק על הזכות ללמד בכיתה, הפגנות ברחוב, ולאחר מכן השתתפות בעיצוב המדיניות עצמה.
1977: 28 ימים בבניין פדרלי
בשנת 1977 סירב מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה האמריקאי, ג'וֹזֶף קַלִיפָנוֹ, לחתום על תקנות משמעותיות להפעלת סעיף 504 של חוק השיקום משנת 1973. חשיבותו של הסעיף במקור מוגדרת בפשטות: זו הייתה ההגנה הפדרלית הראשונה בארצות הברית בתחום זכויות האזרח של אנשים עם מוגבלויות.
ב-5 באפריל 1977, לאחר אולטימטום ומועד אחרון, החלו הפגנות בעשר ערים אמריקאיות. בסן פרנסיסקו החלה מחאת הישיבה במשרד המקומי של משרד הבריאות, החינוך והרווחה. המחאה הונהגה בידי היומן ואורגנה בידי קִיטִי קוֹן. בין 125 ל-150 בני אדם סירבו לעזוב את הבניין.
השלטונות ניסו להפעיל לחץ. קליפאנו הורה שלא לאפשר הכנסת ארוחות או תרופות לבניין הפדרלי, בניסיון לגרום למפגינים לצאת. אלא שהצעד עורר מערכת תמיכה משלו. המפגינים יצרו קשר עם קרן דלאנסי סטריט ועם צבא הישע, ששניהם הסכימו להביא להם מזון למחרת.
גם שאלת התרופות חייבה פתרונות מעשיים. קיטי קון מצאה דרך לשמור תרופות בקירור באמצעות הצמדת קופסה ליחידת מיזוג האוויר.
בְּרַאד לוֹמַקְס, מפגין עם טרשת נפוצה וחבר במפלגת הפנתרים השחורים, פנה אל המפלגה בבקשה לסיוע. הפנתרים השחורים נענו והביאו למפגינים ארוחות חמות וחטיפים במשך כל ימי המחאה.
אולי יעניין אותך
הישיבה נמשכה 28 ימים, עד 4 במאי 1977. נכון לשנת 2021 היא תוארה כמחאת הישיבה הממושכת ביותר שנערכה אי פעם בבניין פדרלי. עוד לפני שהמפגינים יצאו, ב-28 באפריל 1977, חתם קליפאנו הן על תקנות החינוך לכל הילדים בעלי המוגבלות והן על תקנות סעיף 504.
המחאות לא היו סוף הדרך. בשנת 1981 תועדה היומן בכנס, ושנתיים לאחר מכן, ב-1983, הקימה יחד עם אד רוברטס וג'וֹאָן לֵאוֹן את המכון העולמי למוגבלות. היא שימשה מנהלת משותפת של המכון עד 1993.
בין 1993 ל-2001 הצטרפה לממשל ביל קלינטון ושימשה עוזרת מזכיר במשרד לשירותי חינוך מיוחד ושיקום של מחלקת החינוך האמריקאית. בשנים 2002 עד 2006 עברה לזירה בינלאומית עוד יותר. היא מונתה ליועצת הראשונה של קבוצת הבנק העולמי לענייני מוגבלות ופיתוח. בתפקיד זה הובילה את עבודת הבנק בתחום המוגבלויות ופעלה להרחבת הידע והיכולת של הבנק לעבוד עם ממשלות ועם החברה האזרחית.
מטרתה הייתה לשלב את סוגיית המוגבלות בדיוני הבנק עם מדינות לקוחות, בעבודה האנליטית המתבצעת במדינות עצמן ובתמיכה במדיניות, בתוכניות ובמיזמים שיאפשרו לאנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם לחיות ולעבוד בתוך המיינסטרים הכלכלי והחברתי של קהילותיהם. בנוסף שימשה יועצת מובילה לשותפות הגלובלית למוגבלות ופיתוח.
העבודה הזאת הייתה חלק מן התרומה שבגללה נחשבה היומן לדמות בינלאומית. באמצעות הבנק העולמי ובהמשך מחלקת המדינה של ארצות הברית היא פעלה לשילוב זכויות אנשים עם מוגבלויות בתוך תחום הפיתוח הבינלאומי ולהרחבת תפיסת החיים העצמאיים מעבר לזירה האמריקאית.
ראש עיריית וושינגטון הבירה, אֵיידְרִיאַן פֶנְטִי, מינה את היומן למנהלת הראשונה של המחלקה העירונית לשירותים לאנשים עם מוגבלויות. במסגרת התפקיד הייתה אחראית על המינהל למוגבלויות התפתחותיות ועל מינהל שירותי השיקום. עם זאת, המקור עצמו מסמן את מועד המינוי כחסר ואינו מספק שנה מדויקת. לכן אין לקבוע כאן תאריך שאינו מופיע בחומר.
אובמה ממנה את היומן לתפקיד ראשון מסוגו
בשנת 2010 מינה הנשיא ברק אובמה את ג'ודי היומן ליועצת המיוחדת לזכויות בינלאומיות של אנשים עם מוגבלות במחלקת המדינה של ארצות הברית. היא הייתה האדם הראשון שמילא את התפקיד. היומן נשארה בו עד 2017. במהלך כהונתה ניסתה, ללא הצלחה, לשכנע את הסנאט לאשרר את אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אמנה בינלאומית שנבנתה על פי דגם חוק האמריקאים עם מוגבלויות.
ב-20 בינואר 2017 עזבה את התפקיד עם כניסתו של ממשל חדש. מזכיר המדינה רֶקְס טִילֶרְסוֹן ביטל בשנת 2017 את תפקיד היועץ המיוחד. ממשל ביידן הקים את התפקיד מחדש.
מספטמבר 2017 ועד אפריל 2019 הייתה היומן עמיתה בכירה בקרן פורד. עבודתה שם עסקה בקידום שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודת הקרן ובהכנסה מכוונת של נושא המוגבלות אל תוך עולם הפילנתרופיה.
יחד עם קָתְרִין סָלִינָס ומִישֶלִי הֶס כתבה מסמך שכותרתו "מפת דרכים להכללה: שינוי פניה של המוגבלות בתקשורת". המסמך בחן את המחסור בייצוג של אנשים עם מוגבלות הן לפני המצלמה והן מאחוריה, את הסטריאוטיפים הבולטים של דמויות עם מוגבלות במדיה, וסיים בקריאה לפעולה להגדלת הייצוג.
ב-25 ביולי 2019 תועדה היומן לצד בַּרְבָּרָה רַנְסוֹם בסימפוזיון ובארוחת פרסי המנהיגות המצטיינת בדיני מוגבלות של ארגון טאש באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בתצלום המוזכר במקור הן מחזיקות ידיים ומחייכות כאשר היומן יושבת בכיסא הממונע שלה.
בשנת 2020 ראה אור ספרה של היומן, "להיות היומן: זיכרונותיה הבלתי מתנצלים של פעילת זכויות אנשים עם מוגבלות". במרץ 2021 החלה להפיק אחת לשבועיים את הפודקאסט "נקודת המבט של היומן". היא שוחחה בו עם אנשים עם מוגבלויות שחוללו שינוי ועם בעלי בריתם. את מוזיקת הפתיחה יצרה לָאצִ'י, וברשימת האורחים הופיעו הקולנוען ג'ֵיימְס לֶבְּרֶכְט, הפעילים לִי שִינְגֶ'ן מ' ג'אנְגְסוּן בְּרָאוּן ולֶרוֹי פ' מוּר ג'וּנְיוֹר, הדוגמנית ג'יליאן מרקאדו, היוצר ספנסר וסט ואחרים.
חיים אישיים ומותה
בשנת 1992 נישאה היומן לחוֹרְחֶה פִּינֶדָה. השניים התגוררו בוושינגטון הבירה. ג'ודי היומן מתה שם ב-4 במרץ 2023, בגיל 75.
הביוגרפיה שלה החלה במשפחה של מהגרים יהודים מגרמניה שרבים מבניה נרצחו בשואה, עברה דרך ילדות שבה מוסד חינוכי הגדיר אותה כבעיה בטיחותית, והמשיכה אל מאבקים ציבוריים, מסדרונות ממשל, ארגונים בינלאומיים ומוסדות שהיא עצמה סייעה להקים. המעבר הזה הוא אולי הדרך המדויקת ביותר להבין את הקריירה שלה מתוך המקור: היומן לא ביקשה רק להיכנס לחדר שממנו הודרה. שוב ושוב היא ניסתה לשנות את הכללים שקבעו מי רשאי להיכנס אליו מלכתחילה.
עוד בחייה נעשתה היומן לדמות שהסיפור שלה הוצג שוב ושוב בקולנוע, בטלוויזיה, בהרצאות ובראיונות. בשנת 2008 הופיעה באופן בולט בסרט התיעודי "כוחו של 504". בשנת 2011 הופיעה בסרט התיעודי "חיים ששווה לחיות". בשנת 2017 נשאה הרצאת טד.
בשנת 2018 הקדישה התוכנית "היסטוריה שיכורה" של קומדי סנטרל פרק למחאת 504. השחקנית עָלִי סְטְרוֹקֶר גילמה בו את היומן. ב-6 ביולי 2019 הופיעה היומן בבלומברג כדי לדבר על ייצוג אנשים עם מוגבלויות במדיה.
בשנת 2020 התראיינה לטרבור נואה בתוכנית "הדיילי שואו", ובאותה שנה הייתה אחת הדמויות המרכזיות בסרט התיעודי "קריפ קאמפ". היא התראיינה גם למכון אורבן ולמרכז להיסטוריה יהודית ובשנת 2025 החלו צילומי סרט ביוגרפי המבוסס על ספר זיכרונותיה ונושא את השם "להיות היומן".
בשנת 2022 נכללה ג'ודי היומן ברשימת 100 הנשים של הבי-בי-סי. בשנת 2020 בחר בה מגזין "טיים", במסגרת מבט רטרוספקטיבי, כאשת השנה של 1977. באותה שנה קיבלה גם הכרה במסגרת פרסי ההישג על שם הנרי ויסקרדי, ונבחרה במסגרת פרסי בחירת המבקרים לקולנוע תיעודי לאחת מ"הדמויות החיות המרתקות ביותר בסרט תיעודי", בזכות הופעתה ב"קריפ קאמפ".
בשנת 2019 העניק לה מכון לורי למדיניות מוגבלות פרס שכותרתו תיארה את "המסע להשגת שוויון: העבר, ההווה והעתיד של אקטיביזם בתחום המוגבלות", בצירוף הבעת תודה על מנהיגותה ופעילותה בתחום זכויות האזרח. בשנת 2018 קיבלה את פרס שדולת הנשים של המועצה הלאומית לחיים עצמאיים ואת פרס הנשיא של החברה ללימודי מוגבלות.
החברה ללימודי מוגבלות נימקה את ההחלטה באריכות:
בשנת 2017 קיבלה את פרס דול-הארקין של המועצה האמריקאית הבינלאומית למוגבלויות וכן את פרס אינטראקשן לשילוב מוגבלות, שניתן כהכרה בהשפעתה הגדולה על הכללת נושא המוגבלות בפיתוח הבינלאומי.
בשנת 2014 העניק מועדון רוטרי בברקלי את פרס חורשת השלום השנתי להיומן ולאד רוברטס המנוח, אף הוא פעיל למען זכויות אנשים עם מוגבלות.
היומן קיבלה גם את פרס מפעל החיים על שם מַקְס סְטַארְקְלוֹף של המועצה הלאומית לחיים עצמאיים, כהכרה בחיים של עבודה מסורה ומנהיגות לקידום תנועות החיים העצמאיים וזכויות האנשים עם מוגבלות ובהתחייבותה להגנה ולהרחבה של זכויות האזרח וזכויות האדם שלהם. רשת ההורים ספאן העניקה לה פרס "אלופת זכויות האנשים עם מוגבלות" בנימוק: "על מחויבות ופעילות לאורך כל החיים למען זכויות האדם וזכויות האזרח של ילדים ומבוגרים עם מוגבלות בארצות הברית וברחבי העולם."
מדור המוגבלות של אלפא העניק לה פרס הסברה, שהוגדר כך: "פרס זה מוענק לאדם או לארגון המונע בידי צרכנים שהפגין הצטיינות בתחום ההסברה לשיפור הבריאות ואיכות החיים של אנשים עם מוגבלות."
היומן הייתה גם הזוכה הראשונה בפרס הנרי ב' בטס של מכון השיקום של שיקגו, פרס שבשלב מאוחר יותר הוענק בשיתוף עם האגודה האמריקאית לאנשים עם מוגבלויות. בנוסף קיבלה שבעה תוארי דוקטור לשם כבוד, ובהם תארים מברוקלין קולג' ומאוניברסיטת ניו יורק.
במהלך חייה נאלצה ג'ודי היומן שוב ושוב להתמודד עם דלתות שמישהו אחר החליט להשאיר סגורות: בית ספר שלא רצה לקבל אותה, אוניברסיטה שלא הייתה בנויה עבורה, מערכת חינוך שלא רצתה להעסיק אותה וממשל שהתמהמה ביישום ההגנות שכבר נכתבו בחוק. היא השיבה לא פעם באותו כלי בסיסי: התארגנות.
מכתב אחד יכול להיעלם במגירה. מאות מכתבים יכולים להפוך לארגון. תלונה על מדרגות יכולה להפוך למאבק ציבורי. סירוב לתת רישיון יכול להפוך לתביעה. סעיף משפטי שלא מיושם יכול להכניס 150 בני אדם לבניין פדרלי למשך 28 ימים.
אם הסיפור הזה גרם לכם להביט אחרת על המושג "נגישות", שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold סיפורים שבהם ההיסטוריה אינה משתנה מעצמה. בדרך כלל מישהו נאלץ לדחוף אותה.
חומר מעשיר לצפייה
"הכוח של 504", סרט תיעודי משנת 2008, מציג את היומן באופן בולט ומתמקד במאבק הקשור לסעיף 504.
"חיים ששווה לחיות", סרט תיעודי משנת 2011, כולל את היומן כחלק מן הסיפור המתועד של מאבקי זכויות אנשים עם מוגבלויות.
"קריפ קאמפ", הסרט התיעודי מ-2020, מחזיר את הסיפור אל קמפ ג'נד שבו בילתה היומן בקיצים שבין גיל תשע ל-18. הסרט היה מועמד לאוסקר.
הסרט הביוגרפי "להיות היומן", המבוסס על ספר זיכרונותיה, צולם בשנת 2025 וישודר ב-Apple TV
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
