ביוני 1832 הפכה הלווייתו של גנרל אהוד להתקוממות רפובליקנית נגד מלך צרפת. ■ במשך יומיים נאבקו אלפי מורדים בכוחות הצבא ברחובות פריז, במרד שנכשל מבחינה פוליטית אך זכה לחיי נצח בספרו של ויקטור הוגו, ״עלובי החיים״.
בבוקר 5 ביוני 1832 התמלאו רחובות פריז באלפי בני אדם. פועלים, סטודנטים, פעילים פוליטיים וגולים מארצות אירופה צעדו מאחורי ארונו של גנרל ז'אן מקסימיליאן למרק, איש צבא ותיק שהפך לאחד הקולות הבולטים באופוזיציה למלוכה הצרפתית. מסע הלוויה, שנועד לכבד את זכרו, הלך וקיבל אופי של הפגנה פוליטית. כאשר הונפו הדגלים האדומים ונשמעו היריות הראשונות, הפך האבל הציבורי להתקוממות חמושה.
בתוך שעות החלו המורדים להקים בריקדות ברחובותיה הצרים של הבירה. עגלות, אבני ריצוף וחפצים שנעקרו ממקומם הפכו לביצורים מאולתרים. בצד אחד ניצבו אזרחים שקיוו להשלים את המהפכה שהתרחשה שנתיים קודם לכן; בצד האחר עמדו חיילי הצבא והמשמר הלאומי, שנשלחו להגן על שלטונו של המלך לוּאִי פִילִיפּ הראשון.
צרפת שלא הצליחה להיפרד מהמהפכה
בין נפוליאון לשובו של בית בורבון
כדי להבין מדוע יצאו צעירים פריזאים להילחם במלך בשנת 1832, יש לחזור אל השנים שלאחר המהפכה הצרפתית ושלטונו של נפוליאון בונפרטה. נפילת האימפריה הנפוליאונית הביאה להשבתו של בית בורבון לכס המלוכה, בתקופה שנודעה כרסטורציה הבורבונית, בין השנים 1814 ל-1830.
שובם של הבורבונים לא יכול היה למחוק את השינויים שעברה החברה הצרפתית. המהפכה של 1789 ערערה את זכויות היתר של האריסטוקרטיה, והתקופה הנפוליאונית הותירה אחריה מנגנון מנהלי ריכוזי, קודקס משפטי חדש ומדינה שאזרחיה כבר התנסו בצורות שונות של ריבונות עממית.
גם המבנה הכלכלי השתנה. בעלי אדמות לא היו עוד מוקד הכוח היחיד. סוחרים, בנקאים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים צברו השפעה, בעוד התקדמותן של הרכבות, ספינות הקיטור ומכונות האריגה בישרה את התרחבות התעשייה והבורגנות.
המלך לואי ה-18, ששלט בשנים 1814 עד 1824, הכיר במידה מסוימת במציאות החדשה, אף שנאלץ להתמודד עם לחציהם של מלוכנים קיצוניים. אחיו ויורשו, שַׁארְל העשירי, שעלה לשלטון ב-1824, ביקש להחזיר חלק ניכר ממעמדה המסורתי של הכנסייה והאריסטוקרטיה. מדיניותו כללה חיזוק שליטת הכנסייה בחינוך ופיצויים לאצילים שרכושם הוחרם בתקופת המהפכה.
שרל מוריס דה טליראן ייחס לבורבונים את האמירה החריפה:
האמירה ביטאה את הפער שבין ניסיונות השלטון להשיב את הסדר הישן ובין חברה שכבר עברה מהפכה פוליטית, חברתית וכלכלית. ככל שהמלוכה ניסתה להחזיר את הגלגל לאחור, כך גברה ההתנגדות כלפיה.
שלושת ימי התהילה: מהפכת יולי 1830
המשבר התפרץ בשנת 1830. לאחר שהבחירות במרץ חיזקו את האופוזיציה הפרלמנטרית, החליט שרל העשירי לפזר את בית הנבחרים ולצמצם באופן דרמטי את מספר בעלי זכות הבחירה. הצעדים הצטרפו לפגיעה בחירויות פוליטיות והעמיקו את ההתנגדות למדיניות המלך.
בין 27 ל-29 ביולי 1830 יצאו המונים לרחובות פריז. שלושת ימי ההתקוממות, שנודעו בצרפת בשם Les Trois Glorieuses, הפכו את הבירה לזירת לחימה. המורדים הקימו בריקדות והניפו את דגל הטריקולור, שנעשה לסמל המהפכה הצרפתית. שארל העשירי, שאיבד את השליטה בעיר, הודיע על ויתור על הכתר לטובת נכדו הצעיר, אנרי, רוזן שאמבור. אולם ההמון לא היה מוכן לקבל את המשך שלטונה של השושלת הישנה, והמלך ונכדו נמלטו לאנגליה.
אל החלל השלטוני נכנס לואי פיליפ, דוכס אורליאן, בן לענף הליברלי יותר של בית בורבון. אביו, פיליפ אגליטה, אף תמך במהפכה הצרפתית והצביע בעד הוצאתו להורג של לואי ה-16.
ב-7 באוגוסט 1830 תוקנה האמנה החוקתית, וב-9 באוגוסט נשבע לואי פיליפ אמונים להסדר החדש והפך למלך. התקופה שנפתחה אז, ונמשכה עד פברואר 1848, נודעה בשם ״המונרכיה של יולי״. אולם עבור הרפובליקנים, ניצחון יולי לא היה שלם. הם נאבקו נגד מלך אחד וקיבלו מלך אחר. במקום רפובליקה עממית קמה מונרכיה חוקתית, שבה המשיכו בעלי ההון להחזיק במרבית מוקדי ההשפעה.
מלך הצרפתים ולא מלך צרפת
לואי פיליפ ביקש להציג את עצמו כשליט מסוג חדש. הוא ויתר על חלק מגינוני המלוכה המסורתיים, התקרב לסוחרים ולבנקאים, וקיבל את הכינוי ״המלך האזרח״. גם תוארו הרשמי ביטא את השינוי: הוא היה ״מלך הצרפתים״ ולא ״מלך צרפת״. ההבדל נועד להבהיר שמקור סמכותו קשור לרצון האומה ולא רק לזכות שושלתית או לחסד האל.
המשטר אימץ מחדש את דגל הטריקולור, צמצם את מעמדה הרשמי של הכנסייה הקתולית והבטיח שוויון דתי בין קתולים לפרוטסטנטים. האמנה החוקתית של 1830 הגבילה את סמכויות הכתר, חיזקה את בית הנבחרים והבטיחה רפורמות במערכת הבחירות ובמשמר הלאומי.
לואי פיליפ הצהיר על רצונו לנקוט מדיניות של דרך אמצע, Juste Milieu, בין המלוכנים השמרנים ובין הרדיקלים הרפובליקנים. אלא שהמלך עדיין ביקש למלא תפקיד פעיל בניהול המדינה, ולא להסתפק במעמד ייצוגי.
במשך השנים הורחב מספר בעלי זכות הבחירה מכ-94 אלף ליותר מ-200 אלף גברים, אך גם בשיאו ייצג ציבור הבוחרים רק חלק קטן מהאוכלוסייה. זכות הבחירה הייתה תלויה בתשלום מסים ובהיקף הרכוש, ולכן נותרה בעיקר נחלתם של בעלי האמצעים.
רפורמת הבחירות מ-19 באפריל 1831 הפחיתה את סף המס הנדרש להצבעה מ-300 ל-200 פרנקים ואת הסף הנדרש להתמודדות לפרלמנט מ-1,000 ל-500 פרנקים. מספר הבוחרים עלה לפחות מ-100 אלף לכ-166 אלף, ומספר מחוזות הבחירה גדל מ-430 ל-459. עדיין, רק כצרפתי אחד מכל 170 החזיק בזכות הצבעה לפרלמנט.
המהפכה שאיבדה את תומכיה: המשבר של 1830 ו-1831
בין מפלגת התנועה למפלגת ההתנגדות
ימיו הראשונים של לואי פיליפ התאפיינו במאבק בין שני זרמים פוליטיים. ״מפלגת התנועה״, שעם אנשיה נמנה העיתונאי והפוליטיקאי אָדוֹלְף טְיֵיר, ביקשה להמשיך ברפורמות ולתמוך בתנועות לאומיות ומהפכניות באירופה. עיתונה הבולט היה Le National.
מולה עמדה ״מפלגת ההתנגדות״, עם דמויות כמו פְרַנְסוּאָה גִיזוֹ, שביקשה לבסס את המשטר החדש, לשמור על הסדר הציבורי ולהימנע מהתערבות מהפכנית במדינות אחרות. עיתונה הבולט היה Le Journal des débats.
בצד הימני של המפה הפוליטית פעלו הלגיטימיסטים, שדרשו את השבתו של בית בורבון הראשי לשלטון. הבונפרטיסטים ביקשו להחזיר את מורשת האימפריה של נפוליאון. הרפובליקנים, מצדם, ראו במלוכה החוקתית פשרה שלא פתרה את שאלת הריבונות העממית.
כבר ב-1830 ניסה השלטון החדש לרכוש את תמיכת הציבור באמצעות פיצויים לנפגעי מהפכת יולי. ב-29 באוגוסט סקר לואי פיליפ את המשמר הלאומי בפריז לצדו של המפקד הפופולרי, המרקיז זִ'ילְבֵּר דה לַפָאיֵיט, והצהיר כי קבלת הפנים שלה זכה טובה בעיניו אפילו מטקס הכתרה בריימס.
ב-11 באוקטובר הוחלט על סיוע לכ-500 יתומים, 500 אלמנות ו-3,850 פצועי המהפכה, לצד תוכנית פיצויים בהיקף של שבעה מיליון פרנקים והנפקת מדליה לזכר הלוחמים.
בסתיו אותה שנה אישרה הממשלה חמישה מיליון פרנקים לעבודות ציבוריות, בעיקר לסלילת דרכים, ועוד ערבויות בהיקף 60 מיליון פרנקים לעסקים שנקלעו לקשיים. חלק ניכר מן הסיוע הגיע ליזמים המזוהים עם המשטר, ובהם המדפיס פירמן דידו.
לצד הצעדים הכלכליים התעורר גם משבר סביב משפטם של שרי שרל העשירי, שנעצרו לאחר המהפכה. השמאל דרש את הוצאתם להורג, בעוד המלך ביקש להימנע מחידוש האלימות הפוליטית. בספטמבר 1830 הוחלט להעמידם לדין, ובאוקטובר נדונה האפשרות לבטל את עונש המוות בעבירות פוליטיות.
ב-17 וב-18 באוקטובר התאספו מפגינים ליד מצודת ונסן, שבה הוחזקו השרים. המשפט נערך בין 15 ל-21 בדצמבר והסתיים בעונשי מאסר עולם, ובהם גם שלילת זכויות אזרחיות משר הפנים לשעבר, ז'יל דה פוליניאק.
מלוכה חדשה, משברים ישנים
המשטר החדש נאלץ להתמודד גם עם פרשות שהחריפו את החשדנות כלפיו. ב-27 באוגוסט 1830 נמצא נסיך קונדה תלוי ומת. לגיטימיסטים האשימו, ללא ראיות, את לואי פיליפ ואת רעייתו מארי אמלי במעורבות במותו, בטענה שבנם, דוכס אומאל, עשוי להרוויח מירושתו. נסיבות מותו נשארו שנויות במחלוקת.
בתוך המינהל הציבורי החליפה הממשלה פקידים שסירבו להישבע אמונים למשטר. גיזו מינה מחדש מושלים מקומיים וראשי ערים, ואילו שר המשפטים זַ'ק שַׁרְל דִיפּוֹן דה ל'אֵר ומזכירו מריליו החליפו תובעים רבים. בצבא הוחלף הגנרל דה בורמון, שהיה קשור למשטר הקודם ולכיבוש אלג'יריה, בגנרל ברטרן קלוזל. שינויים נערכו גם במערך הדיפלומטי ובמועצת המדינה.
אף שהתחלפה שורה ארוכה של בעלי תפקידים, בעלי האדמות, הפקידות הבכירה ובעלי המקצועות החופשיים המשיכו להחזיק בהשפעה רבה. ההיסטוריון דייוויד פינקני אף חלק על התפיסה שלפיה נוצר בצרפת מעמד שלטוני חדש לחלוטין.
הקרע הפוליטי הגיע עד לממשלה עצמה. הבנקאי זַ'ק לָאפִיט, ממנהיגי מפלגת התנועה, הקים ממשלה ב-2 בנובמבר 1830 לאחר שמאבק סביב סמכותו של המלך הביא להתפטרותם של שרים שמרנים.
לאפיט ביקש לקדם רפורמות, אך המלך לא נתן לו תמיכה מלאה. בפברואר 1831 פרצו מהומות בפריז בעקבות טקס זיכרון מלוכני לדוכס ברי, שנרצח בשנת 1820. תומכי הרפובליקה בזזו את כנסיית סן ז'רמן ל'אוקסרואה ופגעו בכנסיות נוספות, לאחר שראו בטקס מפגן תמיכה בטוען הבורבוני לכתר.
המהומות התרחבו, בעוד מושל מחוז הסן אודילון בארו, מפקד המשטרה ז'אן ז'אק בוד ומפקד המשמר הלאומי ז'ורז' מוטון נמנעו בתחילה מדיכוי חריף. גיזו והעיתונאי הרפובליקני ארמן קארל מתחו ביקורת על התנהלותם.
ב-16 בפברואר 1831 הסכים המלך, בחוסר רצון, להסיר את סמל פרח החבצלת המסורתי מחותם המדינה ולהחליפו בסמל של ספר פתוח הנושא את הכיתוב ״אמנת 1830״. גם במבני ציבור הוסרו סמלים בורבוניים. היה זה ניסיון נוסף להרחיק את המלוכה החדשה מתדמיתו של המשטר הישן.
ואולם לאפיט איבד בהדרגה את מעמדו. בפברואר תקף אותו גיזו בפרלמנט, ובמרץ נוצלה מחלוקת בנוגע לאפשרות של התערבות אוסטרית באיטליה כדי להביא להתפטרותו. ב-13 במרץ 1831 החליף אותו קָזִימִיר פִּיֵיר פֶּרְיֵיה, בנקאי שמרן שהפך לדמות מרכזית בהקשחת מדיניות הממשלה.
קזימיר פרייה והחזרת הסדר
פרייה דרש ממלך צרפת לאפשר לראש הממשלה סמכות ממשית על השרים ועל המינהל, ואף לקיים ישיבות ממשלה ללא נוכחות המלך. הוא דרש גם להרחיק מן הישיבות את יורש העצר הליברלי פרדיננד פיליפ, דוכס אורליאן.
עם כניסתו לתפקיד הציג פרייה מדיניות ברורה: סדר מבית, שלום כלפי חוץ והתנגדות לתסיסה מהפכנית. הוא ביקש לשמור על ריבונות המדינה ולצמצם את המעורבות הממשלתית בסכסוכי עבודה, עמדה שהיטיבה בעיקר עם המעסיקים.
בהתייחסו למהפכת יולי הכריז כי אין לראות בה היתר להתקוממות בלתי פוסקת, אלא התנגדות לפגיעה של השלטון בזכויות. בהזדמנות אחרת יוחסה לו האמירה שלא התרחשה בצרפת מהפכה של ממש, אלא שינוי בראש המדינה בלבד.
הגישה הזאת עוררה התנגדות בקרב מי שציפו לשינויים חברתיים עמוקים יותר. פרייה הגביל אגודות פוליטיות, הפעיל את המשמר הלאומי ואת הצבא נגד מפגינים וצמצם את מרחב הפעולה של הרפובליקנים.
באפריל 1831 הוצא אודילון בארו ממועצת המדינה, תפקידו הצבאי של גנרל למרק נשלל ממנו, ואישים נוספים, ובהם ז'אן בטיסט בושוט והמרקיז דה לבורד, נדחקו מתפקידיהם. באותו חודש זוכו כמה רפובליקנים צעירים, ובהם גודפרואה קוויניאק, ז'וזף גינאר ובנו של אודרי דה פויראבו. הידיעה עוררה הפגנות ב-15 וב-16 באפריל, אך הממשלה הסתמכה על החוק מ-10 באפריל, שהגביל התכנסויות ציבוריות, ופיזרה את ההמון. במאי השתמשו השלטונות בזרנוקי מים לפיזור מפגינים.
ב-14 ביוני 1831 התלקחו שוב עימותים ברחוב סן דני בפריז. במשך שלושה ימים התעמתו מפגינים עם המשמר הלאומי, הפרשים והחי"ר. אולם ההתנגשות החברתית החריפה ביותר עמדה להתרחש דווקא מחוץ לבירה.
מרד פועלי המשי בליון
בנובמבר 1831 התקוממו פועלי המשי בליון, שנודעו בשם Canuts, במחאה על תנאי עבודתם ומצבם הכלכלי. ב-21 בנובמבר פרץ המרד, ובתוך יומיים השתלטו הפועלים על חלקים נרחבים מהעיר. אחדות מיחידות המשמר הלאומי הצטרפו אליהם. המורדים גירשו מן העיר את הגנרל רוגה ואת ראש העיר ויקטור פרונל. ב-25 בנובמבר הודיע פרייה לפרלמנט כי המרשל נִיקוֹלָא זַ'אן דה דְיֶה סוּלְט יצא לליון בראש כוח של 20 אלף חיילים, בליווי יורש העצר. הכוחות נכנסו לעיר ב-3 בדצמבר והחזירו את השליטה הממשלתית ללא שפיכות דמים נוספת במהלך הכניסה.
ההתקוממות בליון המחישה את הפער שבין שאיפותיהם של הפועלים ובין אופייה החברתי של המונרכיה החוקתית. המלך נתפס כמי שהגיע לשלטון בסיוע הרחוב, אך כאשר הרחוב דרש שינוי כלכלי, נשלח אליו הצבא.
במקביל ניסתה הממשלה לחזק את מעמדה באמצעות בחירות וביקורים מלכותיים. במאי 1831 יצא לואי פיליפ עם המרשל סולט לנורמנדי ולפיקארדי. בין 6 ביוני ל-1 ביולי סייר במזרח צרפת, עם יורש העצר, דוכס נמור ורוזן ד'ארגו, ועבר בערים ובהן מו, שאטו תיירי, שאלון סור מארן, ואלמי, ורדן, מץ, נאנסי, לונוויל, שטרסבורג, קולמר, מילוז, בזנסון וטרואה.
במץ נשמעה קריאה לביטול מוסד האצולה ולסיוע צרפתי להתקוממות הפולנית נגד רוסיה. המלך דחה את הדרישות והבהיר כי רשויות מקומיות והמשמר הלאומי אינם מוסמכים לקבוע מדיניות חוץ.
ב-31 במאי החליט המלך לפזר את בית הנבחרים, והבחירות שנקבעו ל-5 ביולי נדחו בהמשך ל-23 ביולי כדי למנוע תסיסה סביב יום השנה למהפכת 1830. בבחירות נבחרו מחדש יותר ממחצית חברי הבית היוצא. הלגיטימיסטים זכו ב-104 מושבים, הליברלים האורליאניסטים ב-282 והרפובליקנים ב-73.
האיזון הפרלמנטרי נותר שברירי. הברון ז'ירו דה ל'אן נבחר לנשיאות הבית ב-181 קולות מול 176 ללאפיט, ואילו דיפון דה ל'אר נבחר לסגן הנשיא הראשון ב-182 קולות מתוך 344. פרייה חשש שאיבד את הרוב הדרוש לו, אך התערבות הולנד בבלגיה ב-2 באוגוסט 1831 הביאה אותו להישאר בתפקיד ולסייע לבלגים.
בדצמבר ובחודשים שלאחר מכן נמשכו מאבקי השלטון סביב שאלות של תקציב, מדיניות חוץ וזכויות פוליטיות. ב-2 במרץ 1832 נקבעה רשימתו האזרחית השנתית של לואי פיליפ על 12 מיליון פרנקים, ועוד מיליון ליורש העצר. ב-28 באפריל נחקקה רפורמה במשפט הפלילי ביוזמת שר המשפטים פליקס בארת.
ובאותו הזמן כבר התקרבה לפריז סכנה חמורה יותר מכל ויכוח פרלמנטרי.
אביב 1832: רעב, כולרה ופחד ברחובות פריז
מגפה שמטלטלת את הבירה
בין 1827 ל-1832 חוותה צרפת משברים חקלאיים וכלכליים. יבולים דלים, מחסור במזון והתייקרות המוצרים הבסיסיים הכבידו על שכבות רחבות באוכלוסייה. בערים התעשייתיות והעניות גברו תחושות הקיפוח, בעוד הבורגנות העשירה המשיכה ליהנות מהשפעה פוליטית שאינה עומדת ביחס למספרה.
באביב 1832 הגיעה לפריז מגפת כולרה קשה, שהייתה חלק ממגפה רחבה יותר שהתפשטה מאסיה לאירופה. ההתפרצות החלה בסביבות 20 במרץ ונמשכה עד ספטמבר. באפריל בלבד מתו בעיר יותר מ-13 אלף בני אדם, ומניין המתים הכולל בפריז הוערך בכ-18,402 עד כ-20 אלף. בצרפת כולה גבתה המגפה את חייהם של כ-100 אלף בני אדם.
השכונות העניות נפגעו במיוחד. מכיוון שמנגנוני ההדבקה לא היו מובנים לרפואה באותה תקופה, התפשטו שמועות שלפיהן הממשלה או גורמים עוינים הרעילו את מקורות המים. קבצנים ואוספי פסולת התעמתו עם הרשויות על רקע צעדי התברואה המחמירים.
המאבק במחלה שיקף את תפיסות הרפואה העירונית של התקופה, שהתמקדה בזרימת אוויר, במיקומם של בתי קברות ובתנאים הסביבתיים של העיר. הפילוסוף וההיסטוריון מישל פוקו תיאר לימים את התפיסה הזאת כחלק מהתפתחותה של ״הרפואה החברתית״, שניסתה להבין מחלות באמצעות הארגון המרחבי והחברתי של האוכלוסייה.
הכולרה לא הבחינה בין בעלי מלאכה לבני אצולה. בין הנדבקים היו הנסיכה אדלאיד, הרוזן ד'ארגו וגיזו. ראש הממשלה פרייה עצמו ביקר ב-1 באפריל חולים בבית החולים אוטל דייה, לצד יורש העצר, ונדבק במחלה.
ב-16 במאי 1832 מת פרייה. מותו הותיר את השלטון ללא האיש שעמד בראש מדיניות הדיכוי והייצוב של השנים האחרונות, אך המלך לא מיהר לבחור יורש. בין השניים התקיימו יחסי עבודה מורכבים, ולואי פיליפ חש שפרייה זכה לתהילה על הצלחות הממשלה בעוד הוא עצמו ספג את הביקורת על כישלונותיה.
ז'אן למרק: הגנרל שהעם אהב
באותם שבועות הידרדר גם מצבו של הגנרל זַ'אן מַקְסִימִילְיָאן לָמַארְק, קצין לשעבר בצבא נפוליאון, חבר הפרלמנט ומבקר בולט של המלוכה. למרק היה מוכר בשל שירותו הצבאי ובשל מאבקו נגד המלוכנים הלגיטימיסטים בוונדה בשנת 1815. הוא תמך בתנועות לאומיות ורפובליקניות ברחבי אירופה, ובמיוחד במאבקיהם של הפולנים והאיטלקים לחירות פוליטית.
בניגוד למנהיגי ממשלה שנתפסו כמייצגי הבורגנות, למרק זכה להערכה בקרב פועלים וסטודנטים. הוא נתפס כאיש צבא ששמר על קשר עם השכבות הנמוכות והגן על זכותם של עמים אחרים להיאבק על עצמאותם.
ויקטור הוגו תיאר את האהדה שלה זכה למרק תוך הבחנה בין הדימוי שלו בעיני הציבור הרחב ובין תדמיתו בקרב מעריצי נפוליאון: הוא היה אהוב משום שהכיר באפשרויות שהעתיד מציע, ונערץ משום ששירת היטב את הקיסר.
ב-1 ביוני 1832 מת למרק מכולרה. ארבעה ימים לאחר מכן הפכה הלווייתו לנקודת המפגש של כוחות אופוזיציה שונים, שראו במותו הזדמנות להפגין את עוצמת ההתנגדות למלך. מותו של פרייה זכה לטקס ממלכתי מפואר. מותו של למרק הוליד מסע לוויה עממי, שהממשלה חששה כי יהפוך למפגן כוח נגדה.
5 ביוני 1832: מסע הלוויה שהפך למרד
הדגל האדום מעל ארונו של הגנרל
ב-5 ביוני יצא מסע הלוויה של למרק לדרכו. נציגי האופוזיציה הרפובליקנית, סטודנטים, פועלים ופעילים של אגודות פוליטיות צעדו ברחובות פריז. אליהם הצטרפו גולים פולנים, איטלקים וגרמנים שנמלטו מארצותיהם בעקבות דיכוי תנועות לאומיות ומהפכניות.
במהלך המסע נשאו המשתתפים נאומים לזכר למרק, ובהם הודגשה תמיכתו בחירות הפולנית והאיטלקית. גם המרקיז דה לה פאייט, גיבור המהפכה האמריקנית והצרפתית, נשא דברים לכבודו.
חלק מן המפגינים שינו את מסלול הלוויה והובילו אותו לכיוון כיכר הבסטיליה, המקום המזוהה עם ראשית המהפכה הצרפתית של 1789. הגשר על שם אוסטרליץ הפך לאחד ממוקדי המתח המרכזיים.
בקרבת ארונו של למרק הונפו דגלים אדומים, ואחד מהם נשא את הכתובת:
כוחות המשמר הלאומי שהוצבו לאורך המסלול ניסו למנוע מן ההפגנה להפוך להתקוממות. התערבותם להורדת הדגלים ולפיזור המפגינים הגבירה את המתח. התפתחו קטטות, נשמעו יריות, ובתוך זמן קצר התפשטו העימותים אל הרחובות הסמוכים.
לה פאייט קרא לשמור על השקט, אך המהומות כבר יצאו משליטת מארגני מסע הלוויה. הצעירים הרפובליקנים, שפעלו בחלקם בהכוונת אגודות חשאיות, ראו בעימות הזדמנות לעבור מהפגנה למאבק חמוש. הם התלכדו סביב הארון וביקשו להוביל מהלך שיסתיים בהכרזה על רפובליקה.
האגודות החשאיות של הרפובליקנים
בצרפת של ראשית שנות השלושים פעלו אגודות רפובליקניות שונות, שחלקן נאלצו להתארגן בחשאי בשל החוקים שהגבילו את חופש ההתאגדות.
אחת החשובות שבהן הייתה ״אגודת זכויות האדם״, Société des Droits de l'Homme. היא התארגנה באופן המזכיר מבנה צבאי, וחולקה לקבוצות של עשרים חברים כדי לעקוף את האיסור על התאגדויות גדולות יותר. לכל קבוצה מונו נשיא וסגן נשיא, ומנהיגי התנועה ביקשו ליצור רשת שתוכל לפעול במהירות כאשר תתעורר הזדמנות מהפכנית.
חלק מן הפעילים קיוו לשחזר את הצלחת יולי 1830. גם אז החלו העימותים כמחאה נגד החלטות הממשלה, והסתיימו בהפלת המלך. מבחינתם, יוני 1832 עשוי היה להיות השלב שבו תושלם המהפכה. אלא שהנסיבות היו שונות. לואי פיליפ הבין היטב כיצד נפלה המלוכה הקודמת, והיה נחוש שלא לחזור על שגיאותיו של שרל העשירי.
פריז מתבצרת: התקוממות של כ-3,000 מורדים
הרחובות הופכים לשדה קרב
עם התפשטות העימותים החלו המורדים להשתלט על אזורים במרכז פריז ובמזרחה. מספר המשתתפים הפעילים בלחימה הוערך בכ-3,000, והם החזיקו במשך לילה אחד בשטח נרחב יחסית שבין אזור שאטלה, הארסנל ופובור סן אנטואן.
ברחובות נשמעו קריאות שלפיהן המורדים יסעדו עוד באותו ערב בארמון טווילרי, משכנו של המלך. אולם למרות תנופת ההתקוממות הראשונית, המרד לא הצליח להתפשט במידה מספקת כדי לשתק את מנגנוני השלטון.
המורדים התבססו בעיקר באזור פובור סן מרטן, ברחובות סן מרטן וסן דני ובסמטאות הצרות של מרכז העיר הישן. שם הקימו בריקדות שנועדו לבלום את כניסת החיילים.
בריקדה הייתה מחסום רחוב מאולתר שהורכב מכל חומר זמין: אבני ריצוף, עגלות, רהיטים וחפצים כבדים. בסביבה עירונית צפופה אפשר היה להפוך באמצעותה רחוב צר לעמדת הגנה. המכשול אילץ את הכוחות התוקפים להתקדם בזהירות, ולעיתים להסתער תחת אש מתוך חלונות הבתים והסמטאות.
החומה המאולתרת הייתה גם סמל פוליטי. בעיני המורדים, כל רחוב שנחסם היה שטח שבו חדלה סמכות המלך להתקיים, ולו לזמן קצר.
לואי פיליפ חוזר לבירה
כאשר נודע למלך על ההתקוממות, הוא מיהר לשוב לפריז מארמון סן קלו. בארמון טווילרי נפגש עם שריו ועם מפקדי הצבא, והחליט להפעיל כוח נרחב לשם החזרת השליטה בעיר.
כוחות המשמר הלאומי של פריז מנו כ-20 אלף אנשי מיליציה, ובלילה שבין 5 ל-6 ביוני הצטרפו אליהם כ-40 אלף חיילי צבא סדיר. על הכוחות פיקד הרוזן דה לובו, הגנרל ז'ורז' מוטון.
היחס המספרי בין הצדדים היה ברור. מול כ-3,000 מורדים ניצבו עשרות אלפי חיילים ואנשי משמר, ואלה תפסו עמדות מסביב למוקדי ההתקוממות.
בניגוד לשרל העשירי, שהתקשה להתמודד עם מהפכת יולי 1830, לואי פיליפ ביקש להפגין נוכחות אישית. הוא סקר את הכוחות ברחובות העיר ונראה בפומבי, בניסיון לשדר ביטחון ויציבות. חיילים ותומכי המלוכה הריעו לו, ומראה המלך הבוחן את יחידותיו נועד להמחיש שהשלטון עדיין מתפקד.
באותה עת כבר נסגרה הטבעת סביב מוקדי ההתנגדות.
6 ביוני 1832: הקרב האחרון על הבריקדות
המצור על סן מרי
בבוקר 6 ביוני התקדמו כוחות הממשלה אל מרכזי ההתקוממות. רבים מן המחסומים המאולתרים נפלו במהירות יחסית, אך באזור המפגש של רחוב סן מרטן ורחוב סן מרי התפתחו קרבות קשים. אחד ממוקדי ההתנגדות האחרונים היה קלואטר סן מרי, Cloître Saint-Merry, אזור סמטאות סמוך לכנסיית סן מרי. כאן ניסו המורדים להחזיק בעמדותיהם מול יתרון מספרי וצבאי מכריע.
העימותים נמשכו במשך שעות ארוכות, עד לשעות הערב המוקדמות של 6 ביוני. משני הצדדים נשמעו יריות, וההתנגדות הלכה ונחלשה כאשר כוחות הצבא הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה.
הקרב היה קשה אך קצר. בסיכום ההתקוממות נמנו כ-800 נפגעים, הרוגים ופצועים גם יחד.
כוחות הצבא והמשמר הלאומי איבדו 73 הרוגים ו-344 פצועים. בצד המורדים נמנו 93 הרוגים ו-291 פצועים. סכום הנתונים המפורטים מגיע ל-801 נפגעים.
מאחורי המספרים הסתתרה תמונת מציאות כואבת: רוב המורדים לא היו חיילים מקצועיים. הם היו אזרחים שיצאו אל הרחובות מתוך אמונה כי יוכלו לשנות את אופייה של המדינה. ממש כפי שבשנת 1830 הצליח ההמון להביא לנפילת מלך, כך קיוו ב-1832 להקים סדר פוליטי חדש.
אולם הפעם לא נמצאה תמיכה מספקת להתקוממות. הממשלה הצליחה לבודד את מוקדי הלחימה ולהכניע את המורדים בטרם יצטרפו אליהם כוחות רחבים יותר.
ניסיון לעצור את שפיכות הדמים
כאשר התברר היקף הלחימה, ניסו מנהיגי האופוזיציה לפעול להפסקתה. המרקיז דה לה פאייט, פרנסואה ז'אן דומיניק אראגו ואודילון בארו פנו למלך בבקשה למצוא דרך לסיים את העימותים.
המלך סירב להיכנס למשא ומתן. מבחינתו, המרד כבר הוכרע, וכל ניסיון להעניק למתקוממים מעמד של צד למשא ומתן היה עלול להתפרש כהכרה בלגיטימיות של המאבק החמוש.
בכך נחתם גורלה של ההתקוממות. לקראת ערב 6 ביוני כבר הוכנעו מוקדי ההתנגדות האחרונים.
אחרי היריות: דיכוי המרד והמשפטים
ניצחון המלוכה והמאבק על דעת הקהל
המשטר הציג את המורדים כמיעוט קיצוני שביקש לפגוע בסדר הציבורי ולסכן את המלוכה החוקתית. בעיני הממשלה, הצלחת הדיכוי הוכיחה שלואי פיליפ מסוגל להגן על המשטר יותר מקודמו. שר החוץ, הגנרל הוֹרָאס סֶבַּסְטִיאַנִי, שתיאר את תגובות האזרחים לכוחות הממשלה, טען כי תושבים קיבלו את החיילים בקריאות:
אולי יעניין אותך
המלוכה ביקשה להוכיח כי היא מסוגלת להגן בעת ובעונה אחת על החירות החוקתית ועל הסדר. אולם מאחורי ההצהרות החגיגיות התקיימו מעצרים וחיפושים נרחבים.
כלי נשק רבים הוחרמו, ומאות חשודים הועמדו לחקירה. הוכרז מצב מצור, ובציבור התעוררו חששות מפני הרחבת צעדי החירום.
הדיכוי נשא גם משמעות סמלית. הממשלה עצמה נולדה מהתקוממות רחוב בשנת 1830, וכעת ביקשה למנוע את השימוש באותם אמצעים נגדה.
אחד הביטויים הבולטים למתח הזה היה גורלו של הציור ״החירות מובילה את העם״ מאת אֶזֶ'ן דְלָקְרוּאָה. הציור הוזמן לציון מהפכת יולי 1830, אך לאחר מרד 1832 הורחק מעיני הציבור מחשש שיעורר השראה מהפכנית נוספת.
היסטוריון האמנות אלברט בוימה תיאר כיצד הציור לא הוצג שוב בפומבי לאחר ההתקוממות, בשל החשש שישמש דוגמה מסוכנת.
האיש שהואשם בהנפת הדגל
אחד ממשפטי המרד עסק בצייר צעיר בשם מישל ז'ופרואה, שהואשם בכך שהניף את הדגל האדום שהצית את ההתקוממות. הוא נידון למוות, אך לאחר הליכי ערעור הומר עונשו למאסר.
כעבור כחודש התברר כי אדם אחר הוא שהניף את הדגל. אותו אדם נידון למאסר של חודש בלבד, בין היתר בשל מצבו הנפשי. מבין 82 משפטים שנערכו בקשר להתקוממות, שבעה הסתיימו בגזרי דין מוות נוספים, אך כל העונשים הללו הומתקו למאסר.
עבור הרפובליקנים הפכו המשפטים עצמם לזירה פוליטית. נאשמים נשאו נאומים בגנות המלוכה וניסו להציג את מעשיהם כמאבק למען חירות ולא כעבריינות.
אחד מהם היה שַׁארְל זַ'אן, ממנהיגי הפועלים שהשתתפו במרד. הוא הגן על פעולותיו בבית המשפט, הורשע ונכלא, אך הפך לדמות סמלית בקרב תומכי הרפובליקה.
המיתוס של מגיני סן מרי
בשנת 1836 הופיעה חוברת שהציגה את עמידתם האחרונה של הרפובליקנים כמעשה גבורה המזכיר את קרב תרמופילאי, שבו נלחמו הספרטנים מול צבא פרסי גדול מהם. הכותבים השוו את מגיני הבריקדות לליאונידס ול-300 הלוחמים הספרטנים. הם תיארו 72 מגינים שהחזיקו במשך 48 שעות מול 60 אלף חיילים, עד שהסתערו על כידוניהם של אויביהם.
המספרים בחוברת שיקפו את הדרך שבה עוצבה ההתקוממות בזיכרון הרפובליקני, יותר מאשר תיאור צבאי מדויק של יחסי הכוחות בכל עמדה.
מבחינה פוליטית הובסו המורדים. מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, לעומת זאת, החלה להיווצר דמותו של הלוחם הצעיר המוכן להקריב את חייו למען רפובליקה שטרם קמה.
המונרכיה של יולי לאחר 1832: בין רפורמה לדיכוי
ניצחון המלך והתחזקות המשטר
דיכוי ההתקוממות הרפובליקנית בפריז התרחש במקביל למאבק נגד לגיטימיסטים שתמכו בבית בורבון. הדוכסית קָרוֹלִין מבֶּרִי, אמו של אנרי רוזן שאמבור, ניסתה להוביל התקוממות בוונדה ובפרובאנס. היא נתפסה בנאנט ב-7 בנובמבר 1832, נכלאה במצודת בלאי וגורשה לפלרמו ב-8 ביוני 1833.
ניצחונו של לואי פיליפ בשתי החזיתות חיזק את מעמדו. גם מותו של דוכס רייכשטאט, נפוליאון השני, בווינה ב-22 ביולי 1832 החליש את תקוותיהם של חלק מן הבונפרטיסטים.
ב-9 באוגוסט 1832 נישאה בתו הבכורה של המלך, לואיז מאורליאן, למלך בלגיה לאופולד הראשון. הארכיבישוף של פריז, דה קלן, סירב לערוך את טקס הנישואין בשל השוני הדתי בין בני הזוג, והטקס נערך בארמון קומפיין. הנישואין חיזקו את מעמדה הבינלאומי של המלוכה הצרפתית.
באוקטובר 1832 מינה לואי פיליפ את המרשל סולט לראש ממשלתו. לצדו פעלה שלישיית פוליטיקאים משפיעה: טייר, הדוכס ויקטור דה ברוי וגיזו. העיתונות השמרנית כינתה את המהלך ״קואליציה של כל הכישרונות״, ואילו המלך עצמו תיאר את השלושה, מתוך אי שביעות רצון מסוימת, כמעין ״קזימיר פרייה המחולק לשלושה אנשים״.
ב-19 בנובמבר 1832 נבחר אנדרה דיפן לנשיא בית הנבחרים ב-234 קולות מול 136 ללאפיט. בדצמבר סייע המרשל ז'ראר, בראש כוח צרפתי בן 70 אלף חיילים, לממלכת בלגיה הצעירה להשתלט על מצודת אנטוורפן, שנכנעה ב-23 בדצמבר.
הממשלה ניסתה לחזק את הלגיטימיות שלה באמצעות מפעלי בנייה וחינוך. בשנת 1833 קודמה תוכנית עבודות ציבוריות, הושבה דמותו של נפוליאון לעמוד ונדום ב-21 ביוני, ונחקק חוק חינוך יסודי ביוזמת גיזו, שנועד להקים בית ספר יסודי בכל קומונה בצרפת.
התקוממויות 1834 והעמקת הדיכוי
השקט לא נמשך זמן רב. בפברואר 1834 עוררו הגבלות חדשות על פעילותם של כרוזים ציבוריים עימותים עם המשטרה. ב-10 באפריל חוקק חוק נגד אגודות בלתי מורשות, שפגע במיוחד ב״אגודת זכויות האדם״ הרפובליקנית.
יום קודם לכן, ב-9 באפריל, פרצה בליון התקוממות נוספת של פועלי המשי. שר הפנים טייר הורה בתחילה לכוחות לסגת, אך ב-13 באפריל חזר הצבא וכבש את העיר. בקרבות נהרגו בין 100 ל-200 בני אדם משני הצדדים.
הניסיון להפיץ את ההתקוממות למרסיי, ויין, פואטייה ושאלון סור מארן נכשל. עימותים פרצו גם בגרנובל ובסן אטיין ב-11 באפריל, אך השלטון הצליח לדכאם.
בפריז נערכה הממשלה מראש לעימותים. טייר ריכז בעיר כ-40 אלף חיילים, ו-150 ממנהיגי האגודה לזכויות האדם נעצרו. עיתון התנועה, La Tribune des départements, נאסר לפרסום.
בליל 13 באפריל הוקמו בריקדות נוספות, והצבא הגיב בכוח רב. האירוע המזעזע ביותר התרחש ברחוב טרנסנונן ב-14 באפריל, כאשר חיילים הרגו את יושבי בית שממנו נורתה לכאורה אש. נשים, ילדים, גברים וקשישים נמנו עם הנפגעים.
הטבח הונצח בליתוגרפיה מפורסמת של האמן והקריקטוריסט אוֹנוֹרֶה דוֹמְיֶיה, שהפכה לאחד הדימויים החריפים של דיכוי האופוזיציה בימי המלוכה.
בעקבות האירועים נעצרו יותר מ-2,000 בני אדם, והמשפטים הועברו לבית האצילים. במקביל הוחלט להגדיל את הצבא ל-360 אלף חיילים באמצעות אשראי של 14 מיליון פרנקים. לה פאייט, שמת ב-20 במאי 1834, נקבר ללא הפגנות המוניות משמעותיות.
בבחירות של 21 ביוני 1834 נחלשו הרפובליקנים, אך כוחות האופוזיציה המשיכו להחזיק בכ-150 מושבים. הקואליציה השלטונית מנתה כ-300 צירים, ובתוכה התגבשה ״המפלגה השלישית״ בהנהגת אנדרה דיפן, שהייתה מסוגלת להצטרף לעיתים לאופוזיציה.
המרשל סולט התפטר ב-18 ביולי 1834, בעקבות מחלוקת על הנכסים הצרפתיים באלג'יריה. מחליפו, המרשל ז'ראר, התפטר ב-29 באוקטובר לאחר מחלוקת על חנינה לעצורי אפריל. בעקבות זאת נקלעה המלוכה למשבר ממשלתי מתמשך.
ב-10 בנובמבר 1834 הקים דוכס בסאנו ממשלה שהחזיקה שלושה ימים בלבד, בין היתר בעקבות לעג ציבורי לחובותיו האישיים. ב-18 בנובמבר מונה המרשל מורטייה, שהתפטר בפברואר 1835. המחלוקות שבו וחשפו שאלה מרכזית: האם המלך רשאי לנהל בפועל את מדיניות הממשלה, או שעליו להניח לפרלמנט לבחור את מנהיגיו?
ניסיון ההתנקשות של 1835 וחוקי ספטמבר
במרץ 1835 הוקמה ממשלה בראשות ויקטור דה ברוי, בתמיכת גיזו וטייר. היא התמודדה עם משפטיהם של מורדי אפריל 1834. המשפטים נפתחו ב-5 במאי 1835, אך רק 164 מתוך כ-2,000 עצורים הורשעו בסופו של דבר, מהם 43 בהיעדרם. ביולי הצליחו כמה נאשמים להימלט מכלא סנט פלאז'י דרך מנהרה, וההליכים נמשכו עד ינואר 1836.
ב-28 ביולי 1835 התרחש אירוע שהשפיע עמוקות על מדיניות המשטר. בזמן שהמלך סקר את המשמר הלאומי בשדרות טמפל בפריז, הופעל נגדו מתקן ירי מאולתר שהכיל 25 קני רובה על מסגרת עץ.
המתנקש, ג'וּזֶפֶּה פִיאֶסְקִי, הצליח לפצוע קלות את המלך, אך המרשל מורטייה ועשרה בני אדם נוספים נהרגו, ועשרות נפצעו. שבעה מן הפצועים מתו בימים שלאחר מכן. בני המלך, ובהם פרדיננד פיליפ ודוכס נמור, ניצלו.
פיאסקי ושני שותפיו הרפובליקנים, פייר מורה ותאודור פפן, נעצרו בספטמבר 1835, נידונו למוות והוצאו להורג בגיליוטינה ב-19 בפברואר 1836.
ניסיון ההתנקשות הביא להקשחת החקיקה. שלושה חוקים שאושרו באוגוסט 1835 ופורסמו ב-9 בספטמבר הרחיבו את סמכויות בתי המשפט והתביעה, שינו את כללי ההרשעה בבתי המשפט הפליליים והגבילו את חופש העיתונות ואת הדיון הציבורי במלוכה.
החוק הראשון אושר ב-13 באוגוסט ברוב של 212 מול 72, השני ב-20 באוגוסט ברוב של 224 מול 149, והשלישי, שעסק בעיתונות ובדיון על המלך והשושלת, ב-29 באוגוסט ברוב של 226 מול 153.
התקווה הייתה שהגבלת ההתארגנות והביקורת הפוליטית תבטיח יציבות. למעשה, המאבק בשאלת הלגיטימיות של המלוכה רק עבר אל תוך הפרלמנט ואל הרקע החברתי.
חילופי ממשלות והמשך חוסר היציבות
בשנת 1836 נפלה ממשלת דה ברוי לאחר שהצעת חוק כלכלית עוררה התנגדות בפרלמנט. ב-5 בפברואר הובסה הממשלה בהצבעה של 194 מול 192, ונאלצה להתפטר. היה זה סימן להתחזקות העיקרון שלפיו ממשלה נזקקת לתמיכת בית הנבחרים.
טייר מונה ב-22 בפברואר 1836, אך הסתכסך עם המלך בשאלות מדיניות חוץ ובאפשרות של התערבות צרפתית בספרד. עוד קודם לכן, ב-25 ביוני, ניסה לואי אליבו להתנקש בלואי פיליפ. ב-29 ביולי נחנכה קשת הניצחון בפריז בשעה מוקדמת וללא נוכחות המלך, למרות הציפייה לטקס לאומי מפואר.
בספטמבר 1836 מונה הרוזן לואי מתייה מולה לראש הממשלה. הוא ניסה לחזק את אהדת הציבור באמצעות חנינות, רפורמות במערכת הכליאה והחזרת חלק מן הפעילות הדתית למוסדות שנסגרו במהומות קודמות.
ב-25 באוקטובר 1836 נחנך בכיכר הקונקורד האובליסק מלוקסור, שניתן לצרפת בידי שליט מצרים מוחמד עלי פאשא. חמישה ימים לאחר מכן ניסה לואי נפוליאון בונפרטה לעורר התקוממות בשטרסבורג. הניסיון נכשל, והוא נשלח לארצות הברית ללא משפט ציבורי, בעוד שותפיו הועמדו לדין וזוכו בינואר 1837.
בשנת 1837 דחתה לשכת הנבחרים, ברוב דחוק של 211 מול 209, הצעה להפריד בין משפטים של אזרחים למשפטים של אנשי צבא במקרי התקוממות. המשבר חשף שוב את הקושי של המלך לפעול ללא רוב פרלמנטרי יציב.
לצד הקשיים התקיימו גם רגעים חגיגיים. ב-30 במאי 1837 נישא יורש העצר פרדיננד פיליפ להלנה ממקלנבורג שוורין בארמון פונטנבלו. ב-10 ביוני חנך לואי פיליפ את מוזיאון ההיסטוריה של צרפת בארמון ורסאי, פרויקט שהחל ב-1833 בהנהגת האדריכל פייר פרנסואה לאונר פונטן.
המוזיאון ביקש להציג את תקופות העבר השונות של צרפת זו לצד זו, מהמשטר הישן דרך המהפכה והאימפריה ועד הרסטורציה, ובכך להציע סיפור לאומי מאחד.
באותה שנה ניצחו הכוחות הצרפתיים בקונסטנטין שבאלג'יריה, ב-13 באוקטובר, בהנהגת הגנרל סילבן שארל ואלה ודוכס נמור. עם זאת, הבחירות של 4 בנובמבר לא סיפקו למלך רוב נוח: מבין 459 צירים, רק כ-220 תמכו בממשלה באופן ברור.
ממשלת מולה שרדה עוד תקופה באמצעות הסכמות פרלמנטריות משתנות, אך לאחר הבחירות של 2 במרץ 1839 נוצרה נגדה קואליציה בת 240 צירים מול 199 תומכי ממשלה. ב-8 במרץ התפטר מולה.
מרד 1839 וחזרתו של סולט
ב-12 במאי 1839 פרצה בפריז התקוממות נוספת, בהנהגת אגודה חשאית בשם ״אגודת העונות״, Société des Saisons. בין מנהיגיה נמנו מַרְטֶן בֶּרְנָאר, אַרְמָן בַּרְבֶּס ולוּאִי אוֹגוּסְט בְּלַאנְקִי. גם ״ברית הצודקים״, שנוסדה ב-1836, השתתפה בניסיון המרד.
המורדים פעלו ברחובות סן דני וסן מרטן, אותם אזורים שבהם התרחשו קרבות יוני 1832. הפעם נכבש גם בית העירייה והוכרזה רפובליקה לזמן קצר, אך ההתקוממות דוכאה במהירות, ומנהיגיה נעצרו.
המלך הצליח למנות באותו יום ממשלה חדשה בראשות המרשל סולט. אולם המאבק בין תומכי המלוכה למבקשי הרפורמות הפרלמנטריות לא הסתיים.
במרץ 1840 חזר טייר לראשות הממשלה. הוא ביקש להגביל את כוחו האישי של המלך ולהעמיד במרכז המשטר קבינט הנשען על רוב פרלמנטרי. עם זאת, גם ממשלתו שלו שמרה על מדיניות כלכלית שמרנית והתנגדה להרחבת זכות הבחירה לכלל הגברים.
פרנסואה אראגו, שהעלה במאי 1840 את הדרישה לקשור בין זכויות פוליטיות ובין זכויות חברתיות, נענה בהתנגדות מצד טייר. שאלות של זכות לעבודה, רפורמה חברתית וזכות בחירה כללית החלו לתפוס מקום מרכזי יותר במחשבה הפוליטית.
שנות הארבעים: הצמיחה הכלכלית והדרך למהפכת 1848
נפוליאון, אלג'יריה ומדיניות החוץ
לואי פיליפ ניסה לחזק את מעמד המלוכה באמצעות זיקה למורשת הנפוליאונית. ב-12 במאי 1840 הודיעה הממשלה על החלטתה להשיב לצרפת את שרידיו של נפוליאון בונפרטה מסנט הלנה. הנסיך ז'ואנוויל יצא בספינה Belle Poule להביאם אל מתחם האינווליד בפריז.
המהלך עורר התלהבות לאומית, אך העניק גם השראה לבונפרטיסטים. ב-6 באוגוסט 1840 ניסה לואי נפוליאון בונפרטה להוביל התקוממות בבולון סור מר, בתקווה לגייס לצדו את רגימנט החי"ר ה-42. הניסיון נכשל והוא נכלא במבצר האם, לאחר משפט בפני בית האצילים.
באותה תקופה הורחבה הנוכחות הצרפתית באלג'יריה. המתיחות עם עַבְּד אלְקָאדֶר החריפה בעקבות מסע צבאי למעבר ״שערי הברזל״ בשנת 1839, שהפר את ההסכמות שנקבעו בהסכם טפנה של 1837. הגנרל תומא רובר בוז'ו מונה למושל הכללי של אלג'יריה בדצמבר 1840, והוביל מדיניות צבאית תקיפה כלפי האוכלוסייה המקומית.
ממשלת טייר הסתבכה גם במשבר דיפלומטי סביב ניסיונו של מוחמד עלי פאשא להרחיב את השפעת מצרים לסוריה. אמנת לונדון מ-15 ביולי 1840, שנחתמה בין בריטניה, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה ללא צרפת, עוררה זעם בציבור הצרפתי. טייר החל בגיוס חלקי ב-29 ביולי ובעבודות ביצורים בפריז ב-13 בספטמבר.
המשבר הסתיים בפשרה מדינית, אך המחלוקת בינו לבין המלך הביאה להתפטרותו ב-29 באוקטובר 1840.
שנות גיזו והתרחבות התעשייה
לאחר נפילת טייר חזר גיזו לממשלה, ובפועל הפך לדמות המרכזית בניהול המדינה בשנים 1840 עד 1848. תחת הנהגתו התחזקה המדיניות השמרנית, וצרפת המשיכה להתקרב מבחינה דיפלומטית לבריטניה ולהרחיב את פעילותה הקולוניאלית.
גיזו התנגד להרחבת זכות הבחירה, והאמין כי השלטון צריך להישען על שכבות בעלות רכוש, עבודה וחיסכון. האמירה שיוחסה לו נעשתה לאחד הסמלים המוכרים של התקופה:
בין 1840 ל-1846 צמחה הכלכלה הצרפתית בקצב ממוצע של כ-3.5% בשנה. חוק משנת 1842 הסדיר את פיתוח רשת מסילות הברזל, שאורכה גדל מכ-600 לכ-1,850 קילומטרים.
אולם הצמיחה לא התחלקה באופן שווה. התיעוש הביא לעלייתו של מעמד פועלים עירוני גדול, שנאלץ להתמודד עם תנאי עבודה קשים. יום עבודה של 14 שעות ושכר יומי של כ-20 סנטים היו חלק מחייהם של עובדים רבים, בעוד האפשרות להתאגד באיגודים מקצועיים הייתה מוגבלת מאוד.
כ-250 אלף קבצנים נרשמו במערכת הרשמית, וכשלושה מיליון אזרחים הופיעו ברישומי מוסדות צדקה. המדינה סיפקה סיוע חברתי מועט ביותר.
חוק משנת 1841 אסר העסקת ילדים מתחת לגיל שמונה ועבודת לילה לילדים מתחת לגיל שלוש עשרה, אך אכיפתו הייתה חלשה מאוד.
לצד המשטר הכלכלי הליברלי התפשטו רעיונות חברתיים חדשים. הוגים נוצרים ביקשו לפתח כלכלה המבוססת על צדקה. סן סימון ושארל פורייה קידמו תפיסות של סוציאליזם אוטופי, בלנקי דיבר על הפיכה מהפכנית שתשנה את הסדר החברתי, ואילו פייר ז'וזף פרודון פיתח רעיונות של הדדיות כלכלית וחברתית.
הליברלים הכלכליים, בהשראת אדם סמית, המשיכו לקדם שוק חופשי וצמצום מכסים. בבריטניה התחזקה מגמה זו עם ביטול חוקי הדגן בשנת 1846.
משבר 1846 ומהפכת פברואר 1848
בשנת 1846 נפגעו יבולי צרפת, כמו גם יבולים באירלנד, בגליציה ובבוהמיה. מחירי החיטה עלו, כוח הקנייה ירד, והצריכה המקומית הצטמצמה. משבר של עודף ייצור תעשייתי הוביל לפיטורים, למשיכת חסכונות מן הבנקים ולפשיטות רגל.
הממשלה ייבאה חיטה מרוסיה, אך המהלך הכביד על מאזן הסחר. תוכניות לעבודות ציבוריות, ובהן מיזמים לחיזוק ההגנה על חופי צרפת, נעצרו.
המשבר הכלכלי הצטרף למתיחות דיפלומטית עם בריטניה סביב נישואי המלוכה בספרד. היחסים שנבנו בין גיזו לבריטים התערערו לאחר שחזר הלורד פלמרסטון לעמדת השפעה בממשלת בריטניה.
בשנת 1847 פרצו הפגנות של פועלים, ובין היתר נרשמו מהומות בבוזאנסה. בעיר התעשייתית רובה הגיע שיעור האבטלה בקרב הפועלים לכ-60%.
פרשות שחיתות, ובהן פרשת טסט קובייר שנחשפה במאי 1847, ומותו של הדוכס משואזל פראלן לאחר שרצח את רעייתו, החריפו את הפגיעה ביוקרתו של השלטון.
מכיוון שחופש ההתאגדות והאספות הוגבל, החלה האופוזיציה להשתמש באירועים חברתיים ובנשפים פוליטיים כאמצעי להתכנסות ציבורית. מסע הנשפים, Campagne des banquets, התפשט בערי צרפת והפך לכלי מרכזי במאבק למען רפורמה בבחירות.
הממשלה אסרה על נשף גדול שתוכנן לינואר 1848 ונדחה ל-22 בפברואר. הביטול עורר הפגנות ברחובות פריז, והן התפתחו להתקוממות.
לואי פיליפ ניסה להחליף את גיזו בטייר, אך המשבר כבר יצא משליטה. לאחר שגם המשמר הלאומי הפנה לו עורף, החליט המלך לוותר על כיסאו לטובת נכדו פיליפ מאורליאן, כאשר כלתו הלנה ממקלנבורג שוורין נועדה לשמש עוצרת.
המהלך נכשל. ב-24 בפברואר 1848 באה המונרכיה של יולי אל קצה, ובתוך התהפוכות הוכרזה הרפובליקה הצרפתית השנייה. הכרזה פומבית נוספת התקיימה ב-26 בפברואר בכיכר הבסטיליה, ליד עמוד יולי.
שש עשרה שנים לאחר דיכוי מרד 1832 הוכרע המשטר שהתקוממות יוני ביקשה להפיל. הרפובליקה השנייה לא האריכה ימים גם היא, אך נפילת לואי פיליפ חתמה את שלטונה של שושלת אורליאן בצרפת.
ויקטור הוגו ו״עלובי החיים״: כיצד הפך מרד כושל לאפוס ספרותי?
הוגו ברחובות פריז ביוני 1832
הסופר וִיקְטוֹר הוּגוֹ שהה בפריז בעת ההתקוממות. אף שלא השתתף באופן פעיל במרד, הוא נקלע לקרבות והיה עד לחלק מן המתרחש. ב-5 ביוני 1832 עבד הוגו על מחזה בגני טווילרי כאשר שמע יריות מכיוון אזור לה האל. הגן התרוקן מאנשים, והשומר נאלץ לפתוח עבורו את אחד השערים. במקום להתרחק מיד מן הסכנה, החל הוגו להתקדם ברחובות העיר בעקבות קולות הירי. הוא לא ידע שחלקים נרחבים מפריז כבר נמצאים בידי המורדים.
הוגו נע צפונה דרך רחוב מונמארטר ופנה למעבר סומון, שנקרא לימים רחוב באשומון, בקרבת רחוב לה קאדרן, שלימים הפך לרחוב לאופולד בלן. קודם לשנת 1807 נקרא האזור גם בשם ״רחוב סוף העולם״.
כאשר הגיע לאמצע המעבר נסגרו שערים משני צדדיו, והוא מצא את עצמו בין הבריקדות. הוא הסתתר בין עמודי הבתים, בעוד החנויות סביבו היו סגורות ויריות נשמעו משני כיוונים.
במשך כרבע שעה היה לכוד במקום. חוויה זו הפכה לחלק מן הרקע האישי שהעניק להוגו אפשרות לתאר את אווירת הרחובות, המחסומים והקרבות. שלושים שנים לאחר מכן התפרסם הרומן שבו קיבלה ההתקוממות את מקומה המרכזי בזיכרון הספרותי.
״עלובי החיים״: בין 1815 ל-1832
הרומן שראה אור בשנת 1862, מגולל את סיפוריהם של ז'אן ולז'אן, קוזט, פנטין, ז'אבר, מריוס ודמויות נוספות על רקע צרפת של ראשית המאה ה-19. העלילה נפתחת בשנת 1815, שנת תבוסתו הסופית של נפוליאון, ומשתרעת על פני כשני עשורים. חלקה הדרמטי המרכזי מתרחש בימי ההתקוממות של יוני 1832.
המרד ברומן מוצג דרך חוויותיהם של צעירים רפובליקנים, ובהם מריוס פונמרסי, הנאבקים על הבריקדות. דמויות כמו גברוש ואפונין הפכו לחלק מן הזיכרון התרבותי של ההתקוממות, גם אם מדובר בדמויות ספרותיות ולא באנשים שתועדו כמשתתפים במרד ההיסטורי.
הוגו, שהיה מזוהה עם רעיונות רפובליקניים, העניק למורדים אהדה רבה. הוא הציג את אמונתם הפוליטית, את תקוותיהם ואת נכונותם להקרבה, תוך שהוא מתאר גם את תוצאותיו האנושיות של המרד.
יחסו למלך לואי פיליפ היה מורכב יותר. לצד ביקורת על המשטר, הוגו ידע להציג גם צדדים חיוביים בדמותו של המלך, מבלי לוותר על אהדתו למבקשי החירות.
האם הלוויית למרק הייתה הסיבה האמיתית למרד?
בספרו הציג הוגו את מסע הלוויה של הגנרל למרק כנקודת המפנה שממנה התפתחה ההתקוממות. אכן, תקריות 5 ביוני התרחשו במהלך הלוויה, והן שימשו זרז מיידי למעבר להפגנה חמושה. אולם שורשי המרד היו עמוקים יותר. המבנה הפוליטי שנוצר לאחר מהפכת יולי 1830, תחושת האכזבה של הרפובליקנים, האבטלה, יוקר המחיה, דיכוי האגודות הפוליטיות ומגפת הכולרה יצרו מציאות שבה עימות נוסף עם השלטון היה אפשרות ממשית.
הלווייתו של למרק ריכזה יחד אלפי מתנגדי מלוכה והעניקה להם מועד ומקום להתארגנות. מותו של הגנרל לא יצר לבדו את המשבר, אך הוא אפשר לתנועות השונות לנסות ולהפוך מחאה ציבורית לפעולה מהפכנית.
מדוע רבים מבלבלים בין מרד 1832 למהפכה הצרפתית?
הקרבות המפורסמים ב״עלובי החיים״ מזוהים לעיתים עם המהפכה הצרפתית של 1789 או עם מהפכת פברואר 1848. אלא שמדובר בשלושה אירועים היסטוריים נפרדים.
המהפכה של 1789 ערערה את יסודות המלוכה הישנה בצרפת. מהפכת יולי 1830 הפילה את שרל העשירי והעלתה לשלטון את לואי פיליפ. מרד יוני 1832 היה ניסיון כושל להפיל את משטרו של לואי פיליפ ולהקים רפובליקה. רק בשנת 1848 נפלה המונרכיה של יולי בפועל.
ההבחנה חשובה משום שסצנות הבריקדות ברומן אינן תיאור של ניצחון המוני המהפכה, אלא של ניסיון נואש שלא הצליח לשנות את השלטון.
ואולם דווקא התבוסה אפשרה להוגו להעניק למאבק משמעות ספרותית עמוקה. גיבוריו אינם נמדדים רק בתוצאות מעשיהם, אלא גם באמונתם, ביחסם לזולת ובמחיר שהם מוכנים לשלם.
ההתקוממות ההיסטורית של 1832 הייתה קצרה. השפעתה הספרותית, לעומת זאת, התרחבה הרבה מעבר לשני ימי הקרבות.
מורשת מרד יוני: ניצחון צבאי, זיכרון רפובליקני
מרד יוני 1832 הסתיים בכישלון צבאי ופוליטי ברור. ההתקוממות לא הביאה להקמת רפובליקה, לא הפילה את לואי פיליפ ולא הצליחה לגייס את מרבית תושבי פריז למאבק.
המלוכה יצאה מן המשבר מחוזקת, בעוד הרפובליקנים נאלצו להתמודד עם מעצרים, משפטים והגבלות גוברות. ובכל זאת, ההתקוממות חשפה את חולשותיו של המשטר החוקתי ואת הפער בין ההבטחות שנלוו לעלייתו לשלטון ובין מציאות חייהם של חלקים גדולים מן הציבור.
המרד היה ביטוי בולט למתח שבין מלוכה ששאפה ליציבות ובין כוחות פוליטיים וחברתיים שדרשו המשך שינוי. אותו מתח נמשך במהלך שנות השלושים והארבעים, עד שבשנת 1848 הובילה התקוממות נוספת לסיומה של המונרכיה.
הוגו לא שינה את תוצאות הקרבות, אך העניק למורדים קול במסגרת אחת היצירות הספרותיות הידועות בעולם. כתוצאה מכך זוכרים רבים את יוני 1832 לא בזכות מסמכי הממשלה או דיוני המשפטים, אלא דרך דמויותיהם של מריוס, אפונין וגברוש.
השלטון ניצח ברחובות סן מרי. הוגו העניק למפסידים מקום בספרות.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
״עלובי החיים״, ויקטור הוגו, 1862. היצירה הספרותית המזוהה ביותר עם מרד יוני 1832. הרומן משלב את סיפורה של צרפת לאחר נפוליאון עם גורלותיהם האישיים של בני המעמדות השונים, ומעמיד את מאבק הבריקדות כאחד משיאי העלילה.
Ronald Aminzade, Ballots and Barricades: Class Formation and Republican Politics in France, 1830-1871, 1993. מחקר על התפתחות הרפובליקניזם בצרפת, הקשר בין המעמדות החברתיים למאבקים הפוליטיים והשימוש בהתקוממויות רחוב בתקופת המונרכיה של יולי ואחריה.
Jill Harsin, Barricades: The War of the Streets in Revolutionary Paris, 1830-1848, 2002. מחקר המתמקד בתרבות המרד העירוני בפריז ובהתפתחות הלחימה ברחובות בין מהפכת יולי למהפכת 1848.
H. A. C. Collingham, The July Monarchy: A Political History of France, 1830-1848, 1988. ספר על ההיסטוריה המדינית של שלטון לואי פיליפ, מאבקי הממשלות וההתפתחויות שהביאו לנפילת המשטר.
David H. Pinkney, The French Revolution of 1830, 1972. מחקר על מהפכת יולי והנסיבות שהביאו להחלפת בית בורבון בשלטון המלוכה האורליאניסטית.
Guy Antonetti, Louis-Philippe, 2002. ביוגרפיה היסטורית של המלך, הכוללת את תולדות שלטונו, היחסים עם שריו והמשברים הפוליטיים בתקופת המונרכיה של יולי.
John M. Merriman, 1830 in France, 1975. אסופת מחקרים על צרפת בשנת המהפכה, הרקע החברתי והפוליטי והשלכות חילופי המשטר.
חומר מעשיר לצפייה
סיפורם של ז'אן ולז'אן, קוזט, ז'אבר ומריוס עובד לקולנוע ולטלוויזיה פעמים רבות. לא כל העיבודים מקדישים אותו משקל למרד יוני 1832, אך כמה מהם מאפשרים להכיר את ההתקוממות דרך השילוב שבין הדרמה האישית של גיבורי הוגו ובין המציאות הפוליטית של צרפת.
"עלובי החיים" (2012) שביים טום הופר בכיכובם של יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן האת'וויי, אדי רדמיין ואמנדה סייפריד נחשב לאפוס קולנועי מוערך. זהו עיבוד קולנועי מוזיקלי מפורסם, המבוסס על המחזמר הבימתי שנוצר בהשראת ספרו של הוגו. הסרט עוקב אחר סיפורו של ז'אן ולז'אן ואחר מערכת היחסים שלו עם ז'אבר, ומעניק מקום מרכזי לדמויותיהם של מריוס וחבריו הרפובליקנים. סצנות הבריקדות הן מהחלקים הדרמטיים הבולטים בסרט, ובאמצעותן אפשר לחוש את האווירה של ההתקוממות ואת גורלם של הצעירים שיצאו להילחם במלוכה.
למי מומלץ: למי שמעדיף שחזור קולנועי מרשים, מוזיקה וסיפור אנושי טעון רגש. זוהי נקודת פתיחה נגישה במיוחד להיכרות עם מרד יוני 1832 דרך עולם הדמויות של הוגו.
הסרט ״עלובי החיים״ (1934) שביים רמון ברנאר עםהארי באור בתפקיד ז'אן ולז'אן, שארל ואנל בתפקיד ז'אבר, הוא אחד העיבודים הצרפתיים הקלאסיים והשאפתניים ביותר ליצירתו של הוגו. הסרט הופק בשלושה חלקים, והגרסה המשוחזרת המוכרת נמשכת כ-279 דקות. אורכו מאפשר להקדיש מקום נרחב לעולמן של הדמויות, לרקע החברתי ולתהליכים המובילים אל ההתקוממות. העיבוד מדגיש את המתח בין גורלו של האדם ובין החברה שבתוכה הוא חי, ומעניק ממד קולנועי רחב לפריז של המאה ה-19.
למי מומלץ: לחובבי קולנוע קלאסי ולמי שמעוניין בעיבוד רחב ומפורט של הרומן, ולא רק בסיפורם של ז'אן ולז'אן וז'אבר.
״עלובי החיים״ מ-1958 שביים ז'אן פול לה שנואה בהשתתפותם של ז'אן גאבן, ברנאר בלייה ובורוויל, נחשב לעיבוד צרפתי רחב יריעה שבו ז'אן גאבן מגלם את ז'אן ולז'אן. הסרט משלב את סיפור הרדיפה של הגיבור עם המציאות החברתית והפוליטית שבה מתרחשת העלילה. זהו עיבוד המתאים לצופים המבקשים להכיר את היצירה בשפה הצרפתית ובמסורת קולנועית הקרובה יותר לתרבות שבה נכתב הספר.
למי מומלץ: לצופים שאוהבים קולנוע צרפתי קלאסי, דרמה היסטורית ומשחק מאופק יחסית לעיבוד המוזיקלי המוכר.
״עלובי החיים״ מ-1982 שביים רובר אוסיין עם לינו ונטורה בתפקיד ז'אן ולז'אן ומישל בוקה בתפקיד ז'אבר, הוא עיבוד צרפתי נוסף, המעניק לסיפורו של הוגו צורה קולנועית רחבת היקף. הסרט מתמקד במערכת היחסים שבין הגיבור הנרדף למפקח המשטרה, לצד המפגש של הדמויות עם המאבקים החברתיים והפוליטיים בצרפת.
למי מומלץ: למי שמעוניין להשוות בין העיבודים הצרפתיים השונים ולראות כיצד משתנה הצגת אותה תקופה היסטורית בין דורות של קולנוענים.
כמה מכם ידעו שליאן ניסן גילם פעם את ז׳אן ולז׳אן, ובכן בסרט ״עלובי החיים״ מ-1998, שביימה בילה אוגוסט, ליאם ניסן כיכב כז׳אן, בעוד ג'פרי ראש גילם את המפקח ז׳אבר, אומה תורמן את פונטין וקלייר דיינס את קוזט. זהו עיבוד דרמטי בשפה האנגלית המתמקד בעיקר במסעו האישי של ז'אן ולז'אן ובמרדפו העיקש של ז'אבר. לצד העלילה האישית מופיעים המשברים הפוליטיים של צרפת, ובראשם המאבק המהפכני של הסטודנטים. הסרט מציג את המרד כחלק מעולם של עוני, פערים חברתיים ומאבקים על צדק, גם אם המשקל שניתן להתקוממות קטן מזה המוענק לה בכמה מן העיבודים האחרים.
למי מומלץ: למי שמעדיף דרמה קולנועית ללא שירים ומעוניין בהיכרות עם העלילה המרכזית של הרומן.
״עלובי החיים״ (2018) היא מיני-סדרה שכתב אנדרו דייוויס וכיכבו בו דומיניק וסט, דייוויד אוילואו, לילי קולינס, אלי במבר וג'וש או'קונור. זהו עיבוד טלוויזיוני בן שישה פרקים, ששודר בבריטניה החל מסוף 2018 ובארצות הברית בשנת 2019. בניגוד לסרט המוזיקלי מ-2012, מדובר בדרמה שאינה מבוססת על שירים.
המבנה הטלוויזיוני מאפשר להתעכב על התפתחות הדמויות ועל התקופה ההיסטורית. הפרקים האחרונים עוסקים בהתקוממות ובאירועים סביב הבריקדות, ובכך מעניקים לצופה אפשרות לראות כיצד המאבק הפוליטי משתלב במהלך חייהם של גיבורי הרומן.
למי מומלץ: למי שמבקש חוויה סיפורית ממושכת ומפורטת, ומעדיף דרמה היסטורית על פני מחזמר.
ברם, אחת ההפקות הנועזות והמעניינות היא ההפקה הצרפתית המודרנית משנת 2026, שביים פרד קבאייה עם ונסן לינדון, טאהר רחים, קמיל קוטן, בנז'מן לברן, נואמי מרלן, וסילי שניידר, מייגן נורת'ם ומארי קולומב. זהו עיבוד צרפתי רחב היקף, שהופק בהשתתפות StudioCanal, Curiosa Films ו-Eskwad ומצטרף לגל חדש של הפקות קולנוע צרפתיות המבקשות להעניק חיים מחודשים ליצירות הספרות הגדולות של המאה ה-19, כמו צמד סרטי שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו.
במרכז הסרט ניצב ז'אן ולז'אן, בגילומו של ונסן לינדון, אדם שנידון לעבודות כפייה בעקבות גנבת לחם וריצה 19 שנות מאסר. לאחר שחרורו הוא מנסה לבנות לעצמו חיים חדשים, מאמץ זהות אחרת והופך לאדם מכובד המבקש להיטיב עם סביבתו. אולם עברו ממשיך לרדוף אותו בדמותו של מפקח המשטרה ז'אבר, בגילומו של טאהר רחים, הרואה באכיפת החוק חובה שאינה מותירה מקום רב למחילה.
לצד מאבקם של השניים מתפתח סיפורה של פנטין, פועלת צעירה שאותה מגלמת נואמי מרלן, המנסה להבטיח את עתידה של בתה קוזט. ולז'אן מתחייב לדאוג לילדה ולהצילה מידיהם של בני הזוג תנרדייה, בגילומם של קמיל קוטן ובנז'מן לברן. כאשר קוזט מתבגרת ומתאהבת במריוס, בגילומו של וסילי שניידר, נקשרים גורלותיהן של הדמויות אל הסערה הפוליטית המטלטלת את פריז.
הסרט חוזר אל ההתקוממות הרפובליקנית נגד שלטונו של לואי פיליפ, שהתרחשה ב-5 וב-6 ביוני 1832. סצנות הבריקדות מחברות בין העלילה הבדיונית של הוגו לבין אחד מרגעי המשבר של המונרכיה של יולי. הצעירים הרפובליקנים הנאבקים ברחובות מייצגים את דור המתנגדים שלא הסתפק בתוצאות מהפכת 1830, שבה הוחלף מלך אחד באחר, וביקש להקים בצרפת רפובליקה. העיבוד החדש מבקש לשלב בין הדרמה האישית של ולז'אן, הנאבק להשיג מחילה וחירות, לבין שאלות רחבות יותר של עוני, צדק חברתי, חוק וסמכות. בניגוד לעיבוד המוזיקלי המוכר משנת 2012, מדובר בסרט דרמטי הנשען על העלילה הספרותית. העימות בין ולז'אן לז'אבר ניצב במרכזו, לצד סיפורי האהבה וההקרבה של הדמויות האחרות וההתרחשות ההיסטורית הסוערת.
הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסן סבסטיאן בספטמבר 2026, ויצא לבתי הקולנוע בצרפת ב-14 באוקטובר. הפקתו השאפתנית והשתתפותם של כמה מן השחקנים הבולטים בקולנוע הצרפתי הפכו אותו לאחד העיבודים הבולטים והחדשים של יצירתו של הוגו.
למי מומלץ: לחובבי דרמות תקופתיות, לקוראי ״עלובי החיים״ ולמי שמבקשים להכיר את מרד יוני 1832 באמצעות קולנוע עלילתי מודרני. הסרט מתאים במיוחד לצפייה לצד קריאה על המונרכיה של יולי ועל הכישלון הרפובליקני של 1832, תוך הבחנה בין ההתרחשויות ההיסטוריות ובין הדמויות והאירועים הבדיוניים שיצר הוגו.
פריז, הבריקדות וההיסטוריה שנכתבה מחדש
ב-6 ביוני 1832 כבר היה ברור שההתקוממות נכשלה. הרחובות שחסמו המורדים נפתחו מחדש, כוחות הצבא השתלטו על מוקדי ההתנגדות ומלכותו של לואי פיליפ נמשכה עוד שש עשרה שנים.
אך המרד הותיר אחריו שתי מורשות שונות. האחת הייתה פוליטית וחברתית: זיכרון של ציבור שביקש להשלים מהפכה שלא הגשימה את ציפיותיו. האחרת הייתה ספרותית: סיפורם של צעירים שהוגו העניק להם חיים חדשים בספר שנכתב שלושים שנים לאחר הקרבות.
בזיכרון ההיסטורי נותרו שמותיהם של למרק, לה פאייט, לואי פיליפ ומפקדי הצבא. בזיכרון הספרותי הצטרפו אליהם מריוס, אפונין וגברוש. אלה לא חיו בהכרח באותם רחובות כאנשים בשר ודם, אך באמצעותם נעשתה ההתקוממות לאחד הרגעים הידועים בתולדות הספרות הצרפתית.
מי שמבקש להעמיק בסיפורה של צרפת שלאחר נפוליאון מוזמן להמשיך ולקרוא על מהפכת יולי 1830, על המונרכיה של יולי ועל מהפכות 1848. ואפשר גם לשתף את הכתבה עם מי שמכיר את ״עלובי החיים״, אך עדיין סבור שהבריקדות המפורסמות הוקמו בשנת 1789.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.