הערבה האוקראינית הרחבה, על מרחביה האינסופיים ועשב הפרא שלה, ידעה תמיד להצמיח אנשים קשים. אולם בשלהי אביב 1648, משהו אחר לגמרי החל לרחוש בין גלי הנהר דְנְיֶיפֶּר. אציל רותני אחד, פגוע, מושפל ורדוף נקמה, דהר אל עבר המעוז הקוזאקי הידוע כסִיץ' הַזָּפּוֹרוֹזִ'י. הוא לא חיפש רק מקלט, הוא חיפש חרב, והחרב הזו עמדה להנחית מכה אנושה שתזעזע את המבנה הפוליטי של היבשת כולה ותותיר קהילות יהודיות שלמות שרופות וטבועות בדם.

בוגְדָן זִינוֹבִי מִיכָאילוֹבִיץ' חְמֶלְנִיצְקִי, איש אצולה זוטר בעל סמל האבירים אַבְּדַנְק, נולד ככל הנראה בסביבות שנת 1595. במשך שנים ארוכות שירת כקצין נאמן תחת ריבונות האיחוד הפולני-ליטאי, עד ששרשרת של עוולות אישיות דחפה אותו להנהיג התקוממות קוזאקית ואיכרית עצומה. המרד, שנמשך בין השנים 1648 ל-1654, פירק את תור הזהב של פולין, הוביל למעשי טבח המוניים ביהודים ובפולנים המוכרים במסורת היהודית כגזרות ת"ח-ת"ט, והסתיים בברית פוליטית ששיעבדה את אוקראינה לחסות הצאר הרוסי.

השנים הראשונות: חינוך ישועי ושבי עות'מאני

ההיסטוריה, כדרכה, אינה ממהרת להסגיר את תאריכיהם של הגדולים שבמחריביה. ההיסטוריון האוקראיני מִיכָאילוֹ מַקְסִימוֹבִיץ' העריך כי חמלניצקי נולד ב-27 בדצמבר 1595, ביומו של הקדוש תיאודור, ולכן הוטבל בשם בּוֹהְדָן, שפירושו "ניתן על ידי האל". חוקרים מודרניים יותר, דוגמת וָלֵרִי סְמוֹלִי וָוָלֵרִי סְטֶפַנְקוֹב, מציעים דווקא את התשעה בנובמבר, יום הקדוש זֵנוֹבִי, כיום הולדתו. ברשומות המזרחיות של פָּאוּלוּס מֵחָלָב, הוא מכונה ההאטְמָן זֶנוֹבְיוּס אַחְמִיל. בעוד שבאירועים דתיים נהג להשתמש בשמו השני, זינובי, בחיי היום-יום חתם תמיד כבוהדן.

אולי יעניין אותך

האפיפיור גרגוריוס התשיעי נגד חתולים…

על זוועות ליל הבדולח הידוע לשמצה

התליון האסור: זה מה שהביא יהודי שהסתנן לירושלים במאה השמינית

מבט לפרשת דרייפוס: מדוע נבגד החייל הנאמן?

מקום הולדתו היה הכפר סוּבּוֹטִיב, הסמוך לעיר צִ'יהִירִין, באחוזה שהייתה שייכת לאביו, הקוזאק הרשום מִיכָאילוֹ חְמֶלְנִיצְקִי. החוקר אִיווָאן קְרִיפְיָאקֶבִיץ' שיער כי האב הגיע מאזור פֶּרֶמִישְׁל, בעוד שפָּאוּל רוֹבֶּרְט מָגוֹשִׁי הצביע על בלארוס כנקודת מוצא אפשרית. מיכאילו התחיל את דרכו כחצרן של הטמאן הכתר הגדול סְטָנִיסְלָב ז'וּלְקְיֶיבְסְקִי, ולאחר מכן עבר לשרת את חתנו, יָאן דָנִילְוָוִיץ', שהפך ב-1597 לסטארוסטה של קוֹרְסוּן וצ'יהירין. מיכאילו מונה לסגנו בצ'יהירין, וככל הנראה שימש גם כ"אוסאדצ'י", האחראי על יישוב צמיתים באדמות האדון. עבור שירותו הוענקה לו רצועת אדמה שבה הקים את חוות סובוטיב, ארגן מכוורת וייסד שכונת מתיישבים חופשיים. אמו של בוהדן הייתה ממשפחה קוזאקית; ספר "ההיסטוריה של הרותנים" מן המאה השמונה עשרה טוען שהייתה בתו של ההטמאן בּוֹהְדָן רוֹזִ'ינְסְקִי, נצר למשפחת אצולה רותנית-ליטאית מפוארת.

למרות הוויכוחים ההיסטוריים לגבי השתייכותם המדויקת של בני חמלניצקי למעמד האצולה הפולני, הַשְּׁלָאכְטָה, מרבית החוקרים המודרניים מסכימים כי הוא השתייך לאצולה הרותנית הזעירה. בהיעדר בתי ספר אורתודוקסיים באזור הספר, נשלח הנער ללמוד בקולגיום הישועי של לְבוּב או ביָארוֹסְלָב. שם ספג חינוך הומניסטי סטנדרטי שכלל דקדוק, פואטיקה ורטוריקה, ואף רכש שליטה בשפה הלטינית.

עם סיום לימודיו בשנת 1617, פנה חמלניצקי אל מסלול הלחימה הקוזאקי. ב-1619 נשלח יחד עם אביו לחבל מולדובה, במסגרת המלחמה שניהל האיחוד הפולני-ליטאי נגד האימפריה העות'מאנית. המערכה הסתיימה באסון בקרב צֶצוֹרָה בשבעה עשר בספטמבר 1620. האב מיכאילו נהרג בשדה הקרב, ובוהדן הצעיר נפל בשבי הטורקים יחד עם מפקדים בכירים נוספים, ובהם ההטמאן העתידי סְטָנִיסְלָב קוֹנְיֶיצְפּוֹלְסְקִי. את השנתיים הבאות העביר בשבי בקונסטנטינופול תחת חסותו של קפודן פשא עות'מאני, ככל הנראה פַּרְלָק מוּסְטָפָא פָשָׁא. מקורות אחרים גורסים כי שימש כחותר על גליאות בצי העות'מאני, חוויה קשה שאפשרה לו ללמוד את השפות הטורקיות.

סיפור שחרורו והגעתו חזרה לאוקראינה לוט בערפל. יש הטוענים כי נמלט, ואחרים מספרים כי נפדה בכסף. המקורות חלוקים לגבי זהות הפודה – אמו, ידידיו, או שמא מלך פולין עצמו. דעה מקובלת מייחסת זאת לכְרִיסְטוֹף זְבָארָאסְקִי, שגריר האיחוד אצל העות'מאנים, ששילם ב1622 כופר של 30 אלף תאלר עבור שחרור כל שבויי קרב צצורה. עם שובו לסובוטיב, תפס חמלניצקי את הניהול על אחוזת אביו והצטרף כקוזאק רשום לגדוד צ'יהירין.

בין מרד לנאמנות: הקוזאק הרשום

במהלך שנות העשרים של המאה ה-17, השתתף חמלניצקי ככל הנראה בפשיטות הימיות של הקוזאקים על ערי החוף העות'מאניות, ואף לחם במלחמת סמולנסק. נטען כי במהלך מלחמה זו הוענקה לו חרב של כבוד מידי המלך וְלָדִיסְלָב הרביעי וָאזָה. חמלניצקי נודע כתומך מושבע בהגדלת מכסת הקוזאקים הרשומים – אותם לוחמים שקיבלו שכר והטבות מן הכתר הפולני – וחלק מההיסטוריונים סבורים כי לקח חלק במרד פָּבְלְיוּק. לאחר דיכוי המרד ההוא, השתתף בשיחות הכניעה עם הטמאן השדה מִיקוֹלַאי פּוֹטוֹצְקִי, ובתוקף תפקידו כסופר הצבאי של צבא זפורוז'יה, חתם על כתב הכניעה בעיירה בּוֹרוֹוִיצָה בעשרים וארבעה בדצמבר 1637.

השקט לא ארך ימים. באביב של השנה הבאה פרץ מרד קוזאקי חדש בהנהגת אוֹסְטְרְיָאנִין וְהוּנְיָה. מיקולאי פוטוצקי שוב יד המרכז הייתה על העליונה, ולאחר מצור בן שישה שבועות נאלצו המורדים להיכנע בשלושה באוגוסט 1638. בניגוד לפעמים קודמות, החליט פוטוצקי לא להוציא להורג את המורדים, אלא אילץ את כולם להישבע אמונים למלך ולמדינה, והבטיח לשלוח משלחת לוורשה כדי לבקש את חסדי המלך. המשלחת נבחרה במועצה שנערכה בקייב בתשעה בספטמבר 1638. חמלניצקי היה אחד מארבעת הנציגים, לצד אִיוָאן בּוֹיָארִין, רוֹמָן פּוֹלוֹוֶץ ויָאן וָוֹלְצֶ'נְקוֹ.

השליחים לא השיגו דבר, שכן הסיים הפולני כבר אימץ את תוכניתו הנוקשה של הטמאן הכתר הגדול סטניסלב קונייצפולסקי. במועצה הבאה שנערכה במַסְלִיב סְטָאב, נאלצו הקוזאקים לקבל את תנאי "פקודת הצבא הזפורוז'י". על פי פקודה זו, איבדו הקוזאקים הרשומים את הזכות לבחור את קציניהם ואת מפקדם העליון. מעתה מונה המפקד על ידי הסיים בהמלצת ההטמאן הגדול, וכל התפקידים הבכירים הוענקו לאנשי אצולה פולנים. בעקבות זאת, הורד חמלניצקי בדרגה והפך לאחד מעשרת הקפטנים, הַסּוֹטְנִיקִים, של גדוד צ'יהירין. למרות ירידה זו במעמדו, השפעתו נותרה בעינה; השגריר הצרפתי, הרוזן דֶה בְּרֶזִ'י, שפגש אותו בוורשה ב-1644, המשיך לכנות אותו במכתביו לקרדינל מזראן בתואר "קולונל" ותיאר אותו כאדם משכיל, תרבותי ודובר לטינית.

שמועות רבות נפוצו לגבי מעורבותו של חמלניצקי בלחימה בצרפת. ב-1663 פרסם פְּיֵיר שֶׁבָאלְיֶיה בפריז את ספרו "ההיסטוריה של מלחמת הקוזאקים נגד פולין", ובו הקדשה לרוזן דה ברז'י המזכירה פגישה שערך השגריר עם חמלניצקי, במסגרתה הובאה קבוצת קוזאקים להילחם נגד ספרד בפלנדריה. עם זאת, בשאר חלקי הספר ובחיבורים אחרים של שבאלייה אין כל אזכור לכך, והיסטוריונים פולנים רבים מטילים ספק באמינות הסיפור, בעוד שחלק מהחוקרים האוקראינים נוטים לקבלו ומזהים את המפקד המרקע "סִירוֹ" המוזכר בכתבי זָ'אן פְרַנְסוּאָה סָארָאזֶן בתור ההטמאן האגדי אִיוָואן סִירְקוֹ.

פרשת צ'פלינסקי: הניצוץ שהצית את התבערה

לאחר מותו של המגנאט רב ההשפעה סטניסלב קונייצפולסקי במרץ 1646, ירש אותו בנו, אָלֶכְסַנְדֶר קוֹנְיֶיצְפּוֹלְסְקִי. היורש הצעיר החל לתבוע בעלות על שטחים נרחבים באזור, ובכלל זה על אחוזת סובוטיב של חמלניצקי. חמלניצקי ניסה להתגונן באמצעות מכתבים וערעורים לכל נציגי הכתר הפולני, אך המערכת המשפטית נותרה אדישה. בסוף 1645 העניק הסטארוסטה של צ'יהירין, דַנִיאֵל צַ'פְלִינְסְקִי, אישור רשמי לפשוט על האחוזה.

בקיץ 1646 השיג חמלניצקי פגישה אישית עם המלך ולדיסלב הרביעי בוורשה. המלך, שביקש לקרב את הקוזאקים אליו לקראת מלחמות עתידיות שתכנן, העניק לו כתב חסות מלכותי המגן על זכויותיו בסובוטיב. אולם המבנה המבוזר של האיחוד הפולני-ליטאי והאנרכיה ששררה באזורי הספר מנעו מן המלך לאכוף את החלטתו על המגנאטים המקומיים. בתחילת 1647 פתח צ'פלינסקי במסכת התנכלויות אלימה. הוא פשט פעמיים על סובוטיב, גרם נזק כבד לרכוש, והורה להלקות קשות את בנו הצעיר של חמלניצקי, יוּרִי. באפריל גורש חמלניצקי סופית מאדמתו ונאלץ לעקור עם משפחתו הגדולה לבית קרובים בצ'יהירין. חודש לאחר מכן, במאי, חזר חמלניצקי אל המלך, אך מצא אותו חסר אונים מול כוחם של המגנאטים. באותה תקופה ניחתה עליו מכה נוספת עם מות אשתו חַנָּה סוֹמְקִיבְנָה. הוא תכנן לשאת לאישה את מוֹטְרוֹנָה, צעירה יתומה ממשפחת אצולה פולנית שמצאה מקלט באחוזתו, אך במהלך אחת הפשיטות חטף אותה צ'פלינסקי ואילץ אותה להינשא לו בכפייה. חמלניצקי נותר ללא אדמה, ללא רעיה וללא פיצוי כספי.

כשנואש מן הפקידות הפולנית, פנה חמלניצקי אל חבריו ופקודיו בגדוד צ'יהירין. במהלך סתיו 1647 נע בין הגדודים השונים וקיים התייעצויות חשאיות עם מנהיגי הקוזאקים. פעילות זו עוררה את חשד השלטונות הפולניים, והוא נעצר מיד. אלכסנדר קונייצפולסקי הוציא פקודת הוצאה להורג, אך הקולונל הקוזאקי שהחזיק בו השתכנע לשחררו. חמלניצקי הבין כי חצה את נקודת האל-חזור, ויחד עם קבוצת תומכים נאמנה נמלט אל מעבר לנהר הדנייפר, אל הסיץ' הזפורוז'י המשוחרר.

1648: הסערה פורצת

בסוף ינואר 1648 התכנסה מועצת הקוזאקים, הָרָאדָה, ובחרה בחמלניצקי פה אחד לתפקיד ההטמאן של צבא זפורוז'יה, כלומר המפקד העליון והמנהיג המדיני של צבא זפורוז'יה. מכאן ואילך החלה פעילות קדחתנית. שליחים נשלחו לכל רחבי אוקראינה עם מכתבים הקוראים לאיכרים ולקוזאקים האורתודוקסים להצטרף למרד. האי חָרְטִיצְיָה בוצר, מלאי נשק ותחמושת נאספו, ומשלחת דיפלומטית יצאה אל חאן קרים, אִסְלָאם הַשְּׁלָאכְטָה הַשְּׁלִשִׁי גִירַאי, כדי לכרות עמו ברית צבאית.

השלטונות הפולניים זלזלו בתחילה בידיעות על המתרחש בסיץ'. שני הצדדים החליפו רשימות של דרישות. הפולנים תבעו את הסגרת חמלניצקי ופיזור הכוחות, ואילו הקוזאקים דרשו את השבת זכויותיהם הישנות, הפסקת התפשטות הכנסייה האוניאטית היוונית-קתולית, הענקת הזכות לבחור מפקדים אורתודוקסים וסילוק כוחות הצבא הפולני מאוקראינה. המגנאטים ראו בדרישות הללו עלבון, וצבא בפיקודו של סְטֶפַן פּוֹטוֹצְקִי, בנו של הטמאן הכתר, החל לנוע לכיוון הסיץ'.

חמלניצקי לא המתין במעוז המבוצר אלא יצא לקראת הכוחות הפולניים. שני הצבאות נפגשו ב-16 במאי אותה שנה בקרב הנהר הצהוב, ז'וֹבְטִי וָוֹדִי. הקוזאקים, שנהנו מסיוע פרשיו הטטרים של טוגאי ביי, הנחילו לכוחות הכתר תבוסה מוחצת. הניצחון שוכפל עשרה ימים לאחר מכן, בעשרים ושש במאי, בקרב קורסון, שם הושמד הכוח הפולני העיקרי והמפקדים מיקולאי פוטוצקי ומרצ'ין קלינובסקי נפלו בשבי. חמלניצקי הפגין כישורים דיפלומטיים וצבאיים עילאיים; הוא הבטיח את נאמנותם של אלפי קוזאקים רשומים שערקו לשורותיו ושמר על הברית החיונית עם החאן הטטרי.

דם על גדות הדנייפר: חורבן הקהילות היהודיות

הניצחונות הצבאיים הציתו התקוממות עממית אדירה וחסרת רחמים. המוני איכרים וצמיתים רותנים, שסבלו במשך דורות מנגישׂות האצולה הפולנית, הפנו את זעמם לא רק כלפי בעלי האדמות והכמרים הקתולים, אלא בעיקר כלפי היהודים ששימשו כמנהלי אחוזות, חוכרים וגובי מסים. עבור האיכר האוקראיני, היהודי היה הפנים המוחשיות של הניצול המעמדי. הפרעות התפשטו במהירות הבזק לפלכי קייב, ווהלין, פודוליה וגליציה המזרחית, ואף הגיעו לדרום בלארוס של ימינו, עד לעיר פִּינְסְק.

למחרת קרב קורסון, ביום ראשון של חג השבועות, 27 במאי 1648, החלה בריחה המונית של יהודים אל הערים המבוצרות. המגנאט ירמי וישניובייצקי נסוג מאחוזותיו העצומות בעיר לוּבְּנִי עם צבאו הפרטי, ולקח עמו כמה מאות יהודים שהיו תחת חסותו; מחנהו קלט פליטים יהודים נוספים לאורך דרך הנסיגה. ההיסטוריון המפורסם נָתָן נָטָע הַנוֹבֶר, בספרו "יְוֵן מצולה", תיאר בפירוט מזעזע את מעשי הטבח בגדה המזרחית של הדנייפר, שם נחרבו קהילות פֶּרֶיָאסְלָב, בַּארְשִׁיבוֹקָה, פְּרָאטוּן, בַּארְיוֹפְלִין, לובני ולָאחְווּץ. הנובר מתאר מיתות משונות ומרות, פשיטת עורות, כריתת איברים, קבורת אנשים בחיים, שחיטת ילדים בחיק אימותיהם ובקיעת בטני נשים מעוברות והכנסת חתולים חיים לתוכן.

בעוד שהמחנה העיקרי של חמלניצקי נעצר בבילה צרקווה ב-1 ביוני, כנופיות מורדים בהנהגת אטמנים דוגמת מקסים קריבונוס המשיכו במסע החורבן. ב-10 ביוני כבש קריבונוס את העיר נְמִירוֹב באמצעות תרמית; לוחמיו הניפו דגלים מזויפים של צבא הכתר הפולני כדי לגרום למגינים לפתוח את השערים. עם כניסתם, נערך טבח המוני בתושבים הקתולים והיהודים. הנובר דיווח על 6 קילומטרים של גופות ועל אלפי הרוגים, ומסר כי היהודים סירבו בהמוניהם להצעת הפורעים להתנצר כדי להציל את חייהם. שבועיים לאחר מכן, ב-21 ביוני, הבקיע קריבונוס את חומות המצודה של טוּלְצִ'ין. לאחר ימים אחדים של רגיעה, נערך במקום טבח נורא בעשרים ושש ביוני. הכרוניקות היהודיות האשימו את המפקד הפולני המקומי, הדוכס יָאנוּשׁ צֶ'טְוֶוֶרְטִינְסְקִי, בכך שהסגיר את היהודים לידי הפורעים בתמורה לחייו, אך חקירותיו של ההיסטוריון יִשְׂרָאֵל הַיְילְפְּרִין העלו כי צ'טוורטינסקי ניסה לפדות את כל הנצורים ונהרג בסופו של דבר יחד עמם. בעיר הוֹמֶל, שנכבשה ב-20 ביוני 1648 על ידי האטמן מַרְצִין נְיֶיבָבָה, ניתנה פקודה מפורשת להשמיד את כל האוכלוסייה, והרבנים המריצו את הקהל למסור את נפשם על קדושת השם.

ההיסטוריון יְחֶזְקֵאל פְרָאם מציין כי בניגוד למסעות הצלב, לרותנים המתקוממים לא הייתה מדיניות מיסיונרית מוגדרת; המרת הדת לנצרות אורתודוקסית אמנם הצילה חיים במקרים מסוימים, אך היא לא הייתה מטרת המרד. השותפות עם הטטרים, שביקשו רק שבויים בעלי ערך מסחרי כדי למכרם בשווקים, שללה מן האירועים אופי דתי טהור. אלפי יהודים נלקחו בשבי הטטרים ונמכרו בשוק העבדים הגדול בקונסטנטינופול ובמקומות מרוחקים כפרס ואלג'יר. הקהילות היהודיות בעולם, ובראשן קהילת קושטא וחברת פדיון שבויים בוונציה, התגייסו למאמץ פדיון שבויים חסר תקדים והצליחו לפדות כאלפיים איש בסכומי עתק.

מניצחון פילאבצי ועד לחתימת ההסכמים

בספטמבר 1648 שלח האיחוד הפולני-ליטאי צבא של 30 אלף לוחמים, כולל שכירי חרב גרמנים, בפיקודם של המגנאטים דּוֹמִינִיק זַסְלָבְסְקִי, מִיקוֹלַאי אוֹסְטְרוֹרוֹג ואלכסנדר קונייצפולסקי. חמלניצקי לעג לשלושת המפקדים חסרי הניסיון הללו. בשלושים ושתיים בספטמבר נפגשו הכוחות בקרב פִּילָאבְצִי. בעקבות שמועת שווא על מנוסת המפקדים, נתקף המחנה הפולני בבהלה מוחלטת, וחמלניצקי הנחית מכה מוחצת באגפם. הצבא הפולני התמוטט והותיר שלל בשווי עשרה מיליון זהובים, מאות קרונות מסע ומאה תותחים. הדרך לוורשה הייתה פתוחה לחלוטין.

חמלניצקי התקדם מערבה, הטיל מצור על לבוב בשישה באוקטובר אך הסכים להסירו כעבור עשרים ימים תמורת כופר של 100,000 דוקטים. לאחר מכן צר על העיר זָמוֹשְׁץ'. בינתיים, בורשה, נבחר המלך החדש יַאן קַזִ'ימְיֶיז' בתמיכת הקנצלר הפשרן יְזִ'י אוֹסוּלִינְסְקִי. חמלניצקי, שחשש מניהול מערכת חורף באזורים פולניים קתוליים מובהקים, קיבל את הצעת המלך לשביתת נשק, הסיר את המצור בעשרים וचार בנובמבר וחזר לאוקראינה. בשניים בינואר 1649 נכנס לקייב בתהלוכת ניצחון, שם קיבלו אותו המטרופוליט וסטודנטים מקולגיום קייב מוהילה בתואר "משה החדש" ו"משחרר העם מעבדות פולנית".

משא ומתן רשמי נפתח בפריאסלאב ב-19 בפברואר 1649 עם משלחת פולנית בראשות הסנאטור האורתודוקסי אָדָם קִיסִיל. חמלניצקי, המכונה כעת על ידי פטריארך ירושלים פאיסיוס בתואר "נסיך רוס", הציג דרישות קשיחות שכללו את ביטול הכנסייה האוניאטית, הגדלת מכסת הקוזאקים ל-40 אלף ואיסור מוחלט על ישיבת יהודים באוקראינה. השיחות נכשלו, והלחימה התחדשה באביב.

הקוזאקים והטטרים הטילו מצור כבד על מצודת זְבָארָאז', שם התבצר ירמי וישניובייצקי עם 9,000 לוחמים רעבים. המלך יאן קז'ימייז' יצא לעזרתם אך כותר בעצמו בעיר זְבוֹרוֹב ב-15 באוגוסט. הקנצלר אוסולינסקי הציל את המצב באמצעות שוחד חשאי של 40,000 תאלר שהוענקו לחאן הטטרי, שהסכים לנטוש את שדה הקרב. חמלניצקי נאלץ לחתום על הסכם זבורוב ב-17 באוגוסט 1649, שהעניק אוטונומיה לקוזאקים בשלושה פלכים – קייב, צ'רניהיב ובראצלב – ואסר על כניסת צבא פולני, יהודים וישועים לשטחים אלו.

הגלגל מתהפך

הסכם זבורוב לא החזיק מעמד, שכן האיחוד הפולני סירב לקבל את הסעיפים הדתיים והמוני הצמיתים סירבו לחזור למעמדם הקודם. חמלניצקי ניסה לחזק את מעמדו באמצעות פלישה צבאית לחבל מולדובה ב-1650, במטרה לאלץ את השליט וָסִילֶה לוּפּוּ להשיא את בתו רוֹקְסַנָה לבנו, טִימִישׁ חְמֶלְנִיצְקִי, ובכך לזכות בלגיטימציה שושלתית.

המלחמה הגדולה התחדשה ב-1651. בקרב בֶּרֶסְטֶצְ'קוֹ, שנערך בין ה-18 ל-30 ביוני 1651, התייצב צבא פולני עצום בן 80 אלף לוחמים מול 100 אלף קוזאקים וטטרים. ביום הלחימה השלישי נמלט החאן הטטרי מן השדה ולקח עמו את חמלניצקי כבן ערובה. הקוזאקים, שנותרו ללא מנהיגם ותחת פיקודו הזמני של אִיוָאן בּוֹהוּן, נחלו תבוסה מוחצת שעלתה בחייהם של 30 אלף איש. בעקבות המפלה ונפילת קייב בידי יאנוש ראדזיוויל, נאלצו הקוזאקים לחתום על הסכם בילה צרקווה בעשרים ושמונה בספטמבר 1651, שקיצץ את זכויותיהם בחצי והגביל את האוטונומיה לפלך קייב בלבד.

חמלניצקי ניצל את ההפוגה כדי לשקם את כוחותיו, ובאפריל 1652 חידש את הברית עם הטטרים. בקרב בָּטוֹה, שנערך ב-1 וב-2 ביוני אותה שנה, כיתרו כוחותיו את צבאו של מרצ'ין קלינובסקי והשמידו אותו לחלוטין. קלינובסקי נהרג, וחמלניצקי שילם כסף לטטרים כדי לרכוש מידיהם את כל השבויים הפולנים – בין 5,000 ל-8,000 איש – והורה להוציאם להורג בעינויים קשים כנקמה על מפלת ברסטצ'קו. לאחר מכן נכנסו הכוחות למולדובה, טמיש נשא את רוקסנה, אך נהרג כעבור שנה במצור על סוּצָ'אבָה ב-15 בספטמבר 1653.

הברית עם הצאר והמבול השוודי

חמלניצקי הבין כי מדינתו הצעירה אינה יכולה לשרוד לבדה ללא הגנה של ריבון לגיטימי. לאחר שהצעותיו לחסות עות'מאנית נדחו על ידי מרבית הקוזאקים בשל החשש מדת האסלאם, פנה שוב ושוב אל רוסיה. ב-11 באוקטובר 1653 החליט לבסוף ועד האצילים במוסקבה, הזֶמְסְקִי סוֹבוֹר, לקבל את צבא זפורוז'יה תחת חסות הצאר.

ב-18 בינואר 1654 התכנסה הראדה הגדולה בעיר פֶרְיָאסְלָב. משלחת רוסית בראשות הבויאר וַסִילִי בּוּטוּרְלִין דרשה מן הקוזאקים שבועת אמונים חד צדדית לצאר אָלֶכְסֵיי מִיכָאילוֹבִיץ'. חמלניצקי זעם כאשר גילה כי בוטורלין מסרב להישבע בשם הצאר כי הממשל הרוסי יגן על זכויות הקוזאקים, כפי שהיה נהוג בממלכת פולין. הוא יצא בסערה מן הכנסייה ואיים לבטל את ההסכם, אך בסופו של דבר נכנעו הקוזאקים וחתמו על הסכם פריאסלאב, צעד ששינה לצמיתות את המפה הגאו-פוליטית של מזרח אירופה והכניס את הכוחות הרוסיים לעומק השטח האוקראיני.

הברית החדשה הובילה למלחמה מיידית בין רוסיה לפולין. הטטרים, שחששו מעליית כוחה של מוסקבה, החליפו צדדים וכרתו ברית עם פולין. ב-1655 ניצל מלך שוודיה, קַרְל הָעֲשִׂירִי גּוּסְטָב, את חולשת האיחוד ופלש לפולין במה שנודע כ"מבול השוודי". פולין נחרבה כמעט לחלוטין. באוגוסט 1655 נפלה העיר וִילְנָה בידי הכוחות הרוסיים, ובאוקטובר נלכדה לוּבְלִין, שם נטבחו מאות יהודים, אם כי הכרוניקות מונות כאלפיים הרוגים. המלחמה השוודית הביאה עמה רעב ומגפות קשות שחיסלו קהילות יהודיות שלמות, ורובע קז'ימייז' היהודי בקרקוב נהרס לחלוטין.

במהלך המבוכה הכללית, פתח המפקד הפולני סְטֶפַן צְ'רְנְיֶיצְקִי במלחמת גרילה דתית-קתולית נגד הפולשים הלותרנים השוודים והאורתודוקסים הרוסים. צ'רנייצקי סימן את היהודים כמשתפי פעולה עם השוודים, ובפברואר 1656 טבח ב-600 יהודים עם שחרור טירת סַנְדּוֹמְיֶיז'. המלך יאן קז'ימייז' אף הפקיע את רכוש היהודים בקז'ימייז' והעניק אותו לצבאו.

שנותיו האחרונות של ההטמאן וצוואת הדם

היחסים בין חמלניצקי לצאר הרוסי עלו במהרה על שרטון. ב-1656 חתם הצאר על הסכם שביתת נשק נפרד עם הפולנים בוִילְנָה, תוך שהוא מונע משליחיו של חמלניצקי להשתתף בשיחות. חמלניצקי הזועם שלח מכתב חריף לצאר ובו האשים אותו בהפרת הסכם פריאסלאב, תוך שהוא משבח את יושרם של השוודים השומרים על הבטחותיהם.

חמלניצקי פנה להקמת ברית חלופית חשאית לחלוקת פולין, וב-6 בדצמבר 1656 חתם על הסכם רָאדְנוֹט עם שוודיה, ברנדנבורג ונסיך טרנסילבניה, גֶ'רְג' רָאקוֹצִי הַשֵּׁנִי. באביב 1657 פלש צבא טרנסילבני וקוזאקי בפיקודו של אַנְטִין זְ'דָנוֹבִיץ' לפולין ואף כבש את ורשה ביוני, אך המערכה קרסה במהירות בשל התקפת דנמרק על שוודיה והתעוררות התנגדות פולנית וטטרית עזה. ז'דנוביץ' נחל מפלה, והצאר החל לחתור תחת סמכותו של חמלניצקי בתוך הבית.

בסוף יולי 1657, מיד לאחר שקיבל את הדיווחים המדאיגים על מרד פנימי בצבאו ומפלתו של ז'דנוביץ', לקה חמלניצקי באירוע מוחי חמור ונותר משותק. ב-5 באוגוסט אותה שנה, בשעה 05:00 בבוקר, מת בוגדן חמלניצקי בארמונו בצ'יהירין. הלווייתו נערכה ב-23 באוגוסט, וגופתו נטמנה בכנסיה המשפחתית אִילִינְסְקָה בסובוטיב. ב-1664 כבש סטפן צ'רנייצקי מחדש את סובוטיב, וחלק מההיסטוריונים האוקראינים טוענים כי הורה להוציא את עצמותיהם של חמלניצקי ובנו טימיש מקברם ולחללן, טענה שנתונה בוויכוח.

האיש מאחורי המיתוס: הרגלים, אמונה ומשפחה

הנוסע הסורי פאולוס מחלב, שפגש את חמלניצקי ב-1654, תיאר אותו כאיש צנוע וסגפני בצורה יוצאת דופן. שלא כנסיכים אחרים בני זמנו, סירב שישרתו אותו במהלך סעודות, אכל בצלחות פשוטות ושתה מכוסות רגילות, למרות שקציניו החזיקו בכלי כסף וזהב. הוא היה חובב קפה מושבע, הרגל שרכש בשנות שביו, ונהג לעשן טבק במקטרת. רצפת חדר השינה שלו בצ'יהירין הייתה מכוסה שטיח פשוט, ועל הקירות היו תלויים קשת וחיצים, עדות למומחיותו כקשת דגול.

השגריר הוונציאני אַלְבֶּרְטוֹ וִוִימִינָה, שביקר בארמונו ב-1650, תיאר אדם גבוה, חסון, בעל בינה יתרה ונימוסים טובים, שנהג לקבל בעצמו כל קוזאק שבא לביתו. הוא היה אהוב על חייליו אך העניש ביד קשה את הממרים את פיו. בן תקופתו, אַלְבְּרֶכְט רַאדְזִיוִויל, כתב כי חמלניצקי החזיק את הרותנים במשמעת כה עיוורת, עד שהיו מוכנים לבצע כל פקודה למשמע רמיזה קלה מצדו. הוא נודע באופיו הערמומי וביכולתו להסתיר את כוונותיו האמיתיות. בעתות של מצב רוח טוב נהג לנגן בבַּנְדוּרָה, ומשקאותיו המועדפים היו הוֹרִילְקָה ביתית, בירה ומיד. עם זאת, התקפי הזעם שלו היו איומים; במהלך התקף כזה היה רץ כמטורף, תולש את שערותיו ורוקע ברגליו, אם כי מיהר להתחרט לאחר מכן. פעם אחת, במהלך ויכוח סוער בראדה, פצע את ידו של אחד הקולונלים שלו בחרב, אך מיד קד לפניו עמוקות והורה למשרתיו להביא חבית של מיד כפיצוי.

היסטוריונים עות'מאנים, דוגמת מוּסְטָפָא נַעִימָא, טוענים כי במהלך שביו בקונסטנטינופול התאסלם חמלניצקי בחשאי או לפחות שקל זאת ברצינות, ובמהלך פגישתו עם החאן הטטרי אף ביצע תפילת נמאז כדי להוכיח את נאמנותו. שמועות אלו שימשו את יריביו הפולנים והכמורה האורתודוקסית בקייב כדי להשחירו, אך חוקרים מודרניים סבורים כי היה זה חלק ממשחק פוליטי שנועד לסחוט את ורשה ומוסקבה באיום שיהפוך לוואסל של הסולטן העות'מאני.

לאחר שחרורו מן השבי הטורקי, נישא בסביבות 1625 לחנה סומקיבנה. כל ילדיו נולדו ממנה: הבנות סְטֶפָנִידָה, אוֹלֶנָה וקָאתְרִינָה, והבנים טימיש, שנולד ב-1632, ויורי, שנולד ב-1640. שני בניו הנוספים מתו בדמי ימיהם, ואחד מהם נרצח ככל הנראה במהלך הפשיטה של צ'פלינסקי. בינואר 1649 נישא בשנית למוטרונה (הלנה), אשתו של אויבו המר צ'פלינסקי, לאחר שקיבל ברכה מיוחדת מפטריארך קונסטנטינופול מאחר שהיא הייתה קתולית ונשואה מבחינה חוקית. ב-1651 הוצאה הלנה להורג בתלייה בפקודת בנו הבכור טימיש, שהאשים אותה בבגידה ובניהול קשרים חשאיים עם הפולנים בעת שאביו היה במערכה. חמלניצקי נישא בשלישית ב-1651 לחנה זוֹלוֹטָרֶנְקוֹ, אלמנה ואחותם של הקולונלים וַסִיל ואיואן זולוטרנקו. לאחר מותו עקרה למנזר והפכה לנזירה.

המורשת והזיכרון ההיסטורי המפולג

דמותו של בוגדן חמלניצקי נותרה שנויה במחלוקת עמוקה, וזוכה להערכות הפוכות לחלוטין בקרב העמים השונים שחייהם הושפעו ממעשיו.

עבור האצולה הפולנית, חמלניצקי היה סמל לבגידה, שוד, עריצות ואנרכיה. שמו הפרטי, שפירושו "ניתן על ידי האל", פורש באירוניה כעונש משמים שנשלח כדי להעניש את הרפובליקה על חטאיה, והוא כונה "שוט האלוהים". הופעתו של כוכב שביט בשמי היבשת בתחילת המרד קושרה לסבל שהביא עמו. בספרו מ-1654, תיאר המחבר הוונציאני מַאיוֹלִינוֹ בִּיסָאצִ'וֹנִי את חמלניצקי כאדם נבון אך אכזר ובוגדני, תיאור דומה לזה המופיע באפיטף שכתב לוֹרֶנְזוֹ קְרָאסוֹ. באנגליה, לעומת זאת, זכה ליחס אוהד; אוליבר קרומוול ראה בו בן ברית פוטנציאלי נגד הקתולים, ובמכתב המיוחס לו פנה אליו בתארים מפליגים כ"גנרליסימו של הצבא והכנסייה היוונית העתיקה, משמיד האצולה הפולנית ורודף האפיפיורים והיהודים".

בזיכרון היהודי נחרת חמלניצקי כאחד הגרועים שבצוררי העם, והושווה לשר המקראי המן הרשע ולאדולף היטלר. המרד שהנהיג הוביל למותם של מספר יהודים הנאמד בין 18,000 ל-100,000 נפש, כולל אלו שמתו ברעב ובמחלות או נמכרו לעבדות. סיפורי הזוועה על קבורת יהודים בחיים וטביחת קהילות שלמות זעזעו את יהדות אירופה ותרמו להפצת רעיונותיו הקבליים של יצחק לוריא ולעליית התנועה המשיחית של שבתי צבי. ההיסטוריון אוֹרֶסְט סוּבְּטֶלְנִי סיכם כי גזרות ת"ח-ת"ט נחשבות עד היום לאחד האירועים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה היהודית.

באוקראינה המודרנית נחשב חמלניצקי לגיבור לאומי, מייסד המדינה הקוזאקית הראשונה ולוחם למען עצמאות. עיר ומחוז שלמים קרויים על שמו, פסלו ניצב במרכז קייב, ודיוקנו מופיע על שטרות כסף. עם זאת, המשורר הלאומי תָּארָאס שֶׁבְצֶ'נְקוֹ היה אחד ממבקריו החריפים ביותר והאשים אותו בכך שהברית שכרת עם רוסיה הביאה לאסון לאומי ארוך טווח. בנוסף, חוקרים דוגמת פַּנְטֶלֵימוֹן קוּלִישׁ הזכירו כי הברית עם הטטרים אפשרה להם לשדוד שבעים ערים ומאות כפרים אוקראיניים, ולקחת 40 אלף צמיתים רותנים לעבדות ב-1649, ו-100 אלף שבויים נוספים ב-1653, כאשר קציניו של חמלניצקי פיקחו על התהליך ישירות בהוראתו. למרות זאת, בסקר שנערך לאחר מכן, 73% מהמשיבים האוקראינים הביעו עמדה חיובית כלפי מורשתו.

ההיסטוריוגרפיה הרוסית והסובייטית הדגישה תמיד את תפקידו של חמלניצקי כ"מאחד" הגדול של אוקראינה עם רוסיה. הוא הוצג כדגם לחיקוי עבור האוקראינים השואפים לקשר נצחי עם רוסיה הגדולה, תפיסה שקיבלה ביטוי באנדרטה שהוקמה בקייב ב-1688 ביוזמת הלאומן מִיכָאִיל יוּזֶפוֹבִיץ'. התוכנית המקורית של הפסל מִיכָאִיל מִיקֶשִׁין, להציג אציל פולני, חוכר יהודי וכומר קתולי רמוסים תחת פרסות סוסו של חמלניצקי, נדחתה על ידי השלטונות מחשש לשנאת זרים קיצונית. בתקופה הסוערת של מלחמת העולם השנייה, ייסד השלטון הסובייטי את "עיטור בוגדן חמלניצקי" כאות הצטיינות צבאי רם מעלה.

חומר מעשיר לקריאה

הספרות הפולנית של המאה ה-19 מצאה בחמלניצקי ובמרד הקוזאקים כר פורה ליצירות אפטיוטיות. החיבור המפורסם ביותר הוא הרומן ההיסטורי "באש ובחרב" שפרסם הנְרִיק סְיֶינְקֶבִיץ' ב-1684, כחלק הראשון מהטרילוגיה המפורסמת שלו שנועדה "לרומם את לבבות" העם הפולני בתקופת חלוקת פולין. סיינקביץ' חקר מכתבים וכרוניקות של האצולה כדי לצייר תמונה חיה, אם כי לעיתים מוטה לטובת הגבורה הפולנית על חשבון הדיוק ההיסטורי.

העלילה נפתחת בערבה, כאשר סגן חיל הפרשים המשוריין של הנסיך ירמי וישניובייצקי, יַאן סְקְזֶ'טוּסְקִי, מציל את חמלניצקי עצמו (המציג את עצמו בתחילה תחת השם הבדוי עבדנק) בעת שזה חוזר ממשימה חשאית אצל החאן. למחרת בצ'יהירין מגלה סקז'טוסקי כי חמלניצקי נמלט לסיץ', ובתגרה במסבאה הוא משליך אל מחוץ לדלת את דניאל צ'פלינסקי, סגן הסטארוסטה ואויבו המושבע של חמלניצקי. שם הוא מכיר את האציל המבוגר אוֹנוּפְרִי זָאגְלוֹבָה ואת הענק הליטאי לוֹנְגִינוּס פּוֹדְבִּיפְּיֶיטָא, הנושא נדר משפחתי לכרות אתראשיהם של שלושה כופרים במכה אחת.

החבורה פוגשת בדרכה את הֶלֶנָה קוּרְצֶ'בִיץ' היפה, וסקז'טוסקי מתאהב בה ומגלה כי היא מוחזקת בתנאים קשים על ידי דודתה, המיועדת להשיא אותה לקוזאק הפראי בּוֹהוּן. סקז'טוסקי משיג הבטחה לקבל את ידה של הלנה ונשלח כשליח לסיץ' במקום פאן בִּיכוֹבְיֶיץ. בדרכו הוא שולח את משרתו הנאמן רְזֶ'נְדְזִיאן להזהיר את הלנה מפני המרד הקרב, אך כוחות קוזאקים וטטרים תוקפים את משלחתו, הורגים את חייליו ופוצעים אותו קשות.

בסיץ' מתגלים מכתבי השליחים, והקצינים בָּארָאבָּאשׁ וטָאטָארְצ'וּק נרצחים על ידי ההמון הקוזאקי. חמלניצקי נבחר למנהיג, כורת ברית עם טוגאי ביי ויוצא להביס את סטפן פוטוצקי בקרב ז'ובטי וודי ובקרב קרוּטָה בַּאלְקָה. הקוזאק קְזֶ'שׁוֹבְסְקִי, שנשלח לסייע לפולנים, בוגד בהם וטובח בשכירי החרב הגרמנים שמסרבים להצטרף ל betrayal. חמלניצקי משחרר את סקז'טוסקי הפצוע כדי שישמש כמתווך, וזה מגלה כי אחוזת רוזלוגי נשרפה והלנה נעלמה. בוהון גילה את דבר האירוסין, פשט על האחוזה ופצע את מִיקוֹלַאי, בנה של הנסיכה הזקנה, אך זאגלובה הערמומי הצליח לחטוף את הלנה, להסוות את שניהם כקבצנים סומים ועבר את נהר הדנייפר סמוך לכפר דֶמְיָאנוֹבְקָה ממש לנגד עיני רודפיהם הקוזאקים.

צבאו של ירמי וישניובייצקי נסוג דרך היערות למוסקבה ומשם דרך ביצות פריפרוט, תוך שהוא נוקם בקוזאקים המורדים. מקסים קריבונוס שולח צבא בן 60 אלף לוחמים בראשות בנו לצור על טירת מַאחְנוֹבְקָה, אך פרשיו של הנסיך מוחצים אותם. הלנה נשבית לבסוף על ידי בוהון בטירת באר, והוא מחביא אותה בנקיק נחל וָוּלָאדְינְקָה (באזור וָאלֵיָה אָדִינְקָה בטרנסניסטריה של ימינו) תחת שמירתה של המכשפה הוֹרְפִּינָה ומשרתה החרש צֶ'רֶמִיס. זאגלובה נשבה עם אנשיו במהלך חתונה כפרית אליה נקלעו, אך מוחלץ על ידי מִיכָאל ווֹלוֹדִיּוֹבְסְקִי. בורשה נבחר המלך יאן קז'ימייז' לאחר מאבק מול אחיו קָארוֹל, ווולודייובסקי פוגש את בוהון הדוהר כשגריר ומנצח אותו בדו-קרב חרבות מותח, ומותיר אותו פצוע אנוש.

רז'נדזיאן מגלה את מקום המסתור של הלנה, ויחד עם זאגלובה ווולודייובסקי הם חודרים לנקיק, הורגים את הורפינה וצ'רמיס ומחלצים את הנערה. הם נרדפים על ידי פרשים טטרים, ובעוד רז'נדזיאן נמלט עם הלנה ליער, הקצינים עושים עמידת גבורה ומחולצים על ידי כוחותיהם של קוּשֶׁל ורוֹזְטְווֹרוֹבְסְקִי. כל כוחות הכתר מתכנסים במצור על זבאראז', שם זאגלובה הורג את הקצין הקוזאקי בּוּרְלָאי. הרעב כובש את המצודה, והענק לונגינוס פודביפייטה מנסה להתגנב דרך קווי האויב כדי להזעיק את המלך, אך נתקל ברועי סוסים טטרים ונהרג ממטר חיצים. גופתו העירומה נתלית על מכונת מצור, והפולנים מסתערים כדי להשיבה לקבורה צבאית.

סקז'טוסקי מצליח במשימה, חוצה את הביצות והביצות ומגיע אל המלך בטוֹפּוֹרוּב. המלך יוצא לחלץ את המצודה, וסקז'טוסקי החולה מטופל על ידי רז'נדזיאן ומגלה כי אהובתו בריאה ושלמה בתוך כרכרתה של גבירת סַנְדּוֹמְיֶיז'. בדרכם חזרה לטָארְנוֹפּוֹל, מספר וולודייובסקי לסקז'טוסקי כי בוהון שרד, תקף שוב את כוחות הנסיך ונשבה. ירמי וישניובייצקי העניק את גורלו של בוהון לידיו של סקז'טוסקי, אך זה האחרון מפגין אצילות נפש, מסרב להסגיר אותו לרז'נדזיאן הנקמן ומעניק לו את חירותו. בוהון רוכב חלוץ אל הערבה וחוזר אל חמלניצקי.

״ההיסטוריה של אוקראינה-רוס״ (כרך 9, חלקים 1 ו-2) מאת מִיכָאילוֹ הְרוּשֶׁבְסְקִי הוא מפעל חיים מונומנטלי של גדול ההיסטוריונים האוקראינים, שמקדיש מאות עמודים מפורטים לעידן חמלניצקי, המשא ומתן עם השוודים, והתוצאות של הסכם פריאסלאב.

״באש ובחרב״ מאת הנריק סיינקביץ' (1884) הוא רומן היסטורי רחב יריעה המשלב דמויות אמיתיות ובדויות, ומציג את נקודת המבט הלאומית הפולנית על אירועי המרד, תוך שימוש בשפה עשירה ודרמטית המיועדת לרומם את רוח העם.

חומר מעשיר לצפייה

״באש ובחרב״ (Ogniem i mieczem) הוא סרט היסטורי פולני בבימויו של יז'י הופמן שיצא לאקרנים ב-1999. זהו אפוס קולנועי פולני רחב ממדים, שנחשב בזמן הפקתו לסרט היקר ביותר בתולדות הקולנוע הפולני. הסרט מעבד את ספרו של סיינקביץ' ומציג באור מאוזן ומורכב יותר את דמויותיהם של חמלניצקי ובוהון.

״הפלישה: 1700״ (Invasion 1700) בבימויו של פרננדו צ'רצ'יו הוא הפקה קולנועית משותפת לאיטליה וצרפת מ-1962, המבוססת על הרומן של המאה ה-19 ומציגה את הדרמה של המרד הקוזאקי בעיניים מערב-אירופיות קלאסיות.

חומר מעשיר למשחק

״Mount & Blade״ הוא משחק תפקידים ופעולה המתרחש בימי הביניים, שיצא בשנת 2008 עבור מערכת ההפעלה Windows. המשחק פותח על ידי חברת TaleWorlds Entertainment הטורקית והופץ על ידי חברת Paradox Interactive השוודית. במהלך המשחק שולט השחקן בדמות שהוא יוצר בעצמו, ונדרש להילחם, לסחור ולנהל נחלה פיאודלית בארץ הבדיונית קאלראדיה (Calradia). המשחק פותח על ידי אַרְמַאגַאן יאבוז (Armağan Yavuz) ואשתו אִיפֶּק יאבוז (İpek Yavuz), מייסדי חברת TaleWorlds Entertainment. הגרסה המלאה של המשחק יצאה ב-16 בספטמבר 2008, לאחר שבמשך תקופה ארוכה היו זמינות גרסאות אלפא מוקדמות.

עם השקתו זכה Mount & Blade לביקורות מעורבות. המבקרים שיבחו את מערכת הקרבות החדשנית, את מערכת הכישורים המעמיקה של הדמויות ואת קהילת המודינג הגדולה והפעילה, אך מנגד מתחו ביקורת על איכות הגרפיקה הנמוכה ועל הדיאלוגים והאזורים החוזרים על עצמם. במרץ 2010 יצאה הרחבה עצמאית בשם Mount & Blade: Warband ובמאי 2011 יצאה הרחבת הספין-אוף Mount & Blade: With Fire & Sword. משחק ההמשך הרשמי, Mount & Blade II: Bannerlord, הושק בגרסה ראשונית ב-30 במרץ 2020 בגרסתו המלאה ב-25 באוקטובר 2022.

אם הגעתם עד כאן, שרדתם את החרבות המכונפות של ההוסארים ואת חביות שיכר הדבש של זאגלובה, כנראה שההיסטוריה זורמת בעורקיכם. כדי לא לפספס את הפשיטה הבאה של הקוזאקים על תיבת המייל שלכם, מומלץ בחום להירשם לניוזלטר של HistoryIsTold. אנחנו מבטיחים לא לגבות דמי חכירה ולא להחביא אתכם בנקיקי טרנסניסטריה, רק לספק לכם היסטוריה מזוקקת ואמיתית הישר למסך.