פריחת היידיש הייתה בראשית המאה ה-20, בעוד העברית, שידועה עוד מימי קדם, זכתה לחיים שניים לאחר הכרזת העצמאות ובעוד אלו שתי לשונות יהודיות שהתפתחו בתקופות שונות, ובניגוד לדעה הרווחת, אין להן הרבה מן המשותף. לאחר שהיהודים נאלצו לעזוב את ירושלים בראשית הספירה, כמעט הפכה העברית לשפה מתה, בדומה ללטינית ויוונית עתיקה, אך היא ניצלה. סיפורה של היידיש, במובן מסוים, התפתח בכיוון הפוך, ממש כמו הלאדינו שגם עליה נספר.

שפה מעומק הדורות

העברית מכונה אחת הלשונות העתיקות בעולם. היא משתייכת לשפות השמיות ויש לה מבנה מורכב וכמה מאפיינים יוצאי דופן עבור מי שמכיר רק שפות אירופיות. לדוגמה, המילים בעברית נכתבות מימין לשמאל, ולכל אות יש ערך מספרי.

בעברית ניתן למצוא שאילתות משפות עתיקות אחרות: ערבית, ארמית ואכדית. עם זאת, היא הפכה לעצמאית כבר בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס, ולאחר כמה מאות שנים קיבלה צורה מדוברת. המקור הכתוב העיקרי שבאמצעותו חוקרים מדענים את מקורה ומאפייניה של העברית הוא התנ"ך (הברית הישנה). בנוסף לטקסטים דתיים, היסטוריה של לשון זו נלמדת באמצעות ממצאים ארכאולוגיים. אחד מהם הוא לוח גזר, המתוארך למאה ה-10 לפנה"ס. זוהי טבלה מאבן גיר שנמצאה בשנת 1908 על ידי הארכיאולוג רוברט מקאליסטר בחפירות העיר העתיקה תל גזר, ששכנה בין תל אביב וירושלים המודרניות. לוח גזר נחשב לאחד מהדוגמאות המוקדמות ביותר הידועות לכתב עברי קדום.

יהודים דיברו עברית עד בערך המאה ה-2 לספירה. העברית הייתה הכרחית בחיי היומיום ובמהלך התפילות, ובה נכתבו ספרים ועובדו מסמכים רשמיים. כאשר גירשו הרומאים חלק ניכר מהיהודים מירושלים, איבדה העברית בהדרגה את תפקידה כשפת דיבור יומיומית. הדורות החדשים כבר לא הכירו מילים וביטויים רבים, שנותרו רק בטקסטים חילוניים ותנ"כיים. כאשר הקימו גלויות ברחבי העולם, היהודים דיברו עברית פחות ופחות, תוך שהם עוברים תהליכי התבוללות ומתרגלים לשפות המדינות שהפכו לביתם החדש.

העברית הסתכנה בהפיכה לשפה מתה. את המצב הצליחו להציל המסורתנים – מעתיקי התנ"ך. הם הגו דרך להפוך את העברית לקלה יותר ללימוד. לשם כך, המסורתנים "דיללו" את האלפבית, שהיה מורכב בעבר רק מעיצורים, במה שנקרא "ניקוד" – סימנים לציון תנועות, המתווספים לאותיות בעת הכתיבה. הם פיתחו מערכת זו במאות ה-7–9 לספירה.

הצלת העברית

העברית הצליחה לשרוד, אך התחייה האמיתית של השפה לא הייתה אפשרית ללא האדם המכונה "אבי העברית המודרנית". אליעזר בן יהודה (שמו האמיתי: לייזר-יצחק פרלמן) נולד בשנת 1858 בעיירה לושקי בפלך וילנה שבאימפריה הרוסית. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הוא למד רפואה בפריז, אך התעניין בבלשנות והציב לעצמו מטרה להחיות את העברית כלשון חיה ומודרנית. זה קרה לאחר שבן יהודה, שחלה בשחפת, נסע לטיפול באלג'יריה, שהייתה אז קולוניה צרפתית, ושם פגש לראשונה אדם שדיבר עברית. היה זה יהודי ספרדי מירושלים.

בשנת 1881 עבר בן יהודה יחד עם אשתו לארץ הקודש והחל בעבודה מאומצת על החזרת מעמדה של העברית כלשונם העיקרית של היהודים. את הניסוי העיקרי ערך אליעזר בן יהודה על בנו שלו: איתמר בן אב"י הפך לילד הראשון מזה כמה מאות שנים ששפת אמו הייתה עברית. שיטות ההוראה של האב היו די נוקשות: לדוגמה, הוא כמעט ולא הרשה לבנו לצאת לרחוב, כדי שלא יספוג מילים זרות. בן יהודה, יוזם הסיסמה "עברי, דבר עברית!", פיתח תוכניות לימוד "עברית בבית", "עברית בבית הספר" ו"אוצר מילים", וכן עבד במשך כמה שנים על מהדורה של 17 כרכים של מילון הלשון העברית הישנה והחדשה. אליעזר בן יהודה נפטר בדצמבר 1922 – זמן קצר לפני כן הוכרה העברית, לצד האנגלית והערבית, כשפה רשמית של פלשתינה (א"י) תחת המנדט הבריטי.

בשנת 1948 נוסדה מדינת ישראל, ויהודים רבים חזרו למולדתם ההיסטורית. העברית הפכה לשפה הרשמית של ישראל, והפצתה קודמה באופן פעיל על ידי עמיתיו וממשיכי דרכו של אליעזר בן יהודה. בהסתמך על עבודתו, ממשלת ישראל יכולה עד היום לפרסם החלטות המבהירות כיצד יש לכתוב ולהשתמש נכונה במילים כאלה ואחרות.

כיצד הופיעה היידיש

במאות ה-10–15 נוצרה בדרום גרמניה המודרנית יידיש: שפה שבה החלו בהדרגה לתקשר היהודים שחיו באירופה. בדומה לעברית, האלפבית ביידיש מורכב מ-22 אותיות, וכ-20% מהמילים בה הן בעלות שורשים שמיים, אך בכך מסתיים הדמיון.

אם העברית היא שפה שמית, הרי שיידיש משתייכת לשפות הקבוצה הגרמאנית המערבית, מכיוון שההשפעה המכרעת על היווצרותה הייתה של אוצר המילים והדקדוק של הגרמנית, שממנה נובעים כ-70% מהמילים ביידיש. יש בה גם שאילתות משפות סלאביות – בעיקר בלארוסית, אוקראינית ופולנית. לבסוף, ביידיש מבחינים בכמה ניבים, שנבדלים באופן ניכר זה מזה בהגיית מילים רבות ובמאפיינים אחרים.

היידיש לא דחקה את העברית לחלוטין: במשך מאות שנים התקיימו שפות אלו במקביל. הן שימשו במצבים שונים (אחת – לתקשורת יומיומית, השנייה – למטרות דתיות ומדעיות) ובמדינות שונות. תופעה כזו – קיום של שתי שפות בקרב בני עם אחד – נקראת דיגלוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיעה תפוצת היידיש לשיאה – בשפה זו דיברו לפחות 10 מיליון איש.

בשטח האימפריה הרוסית לשעבר נחשבה היידיש לשפה עצמאית – על פי מפקד האוכלוסין משנת 1897, 97% מהיהודים ראו בה את שפת אמם. תפוצת היידיש קודמה באופן פעיל על ידי איגודים פוליטיים יהודיים רבים. לאחר מהפכת אוקטובר היא שימשה במשך כמה שנים בניהול הרשמי של הרפובליקות הבלארוסית והאוקראינית ונשאה מעמד של שפה ממלכתית. על סמל ברית המועצות עד 1936 נכתבה הסיסמה "פועלי כל העולם, התאחדו!" גם ביידיש. הסיבה לכך הייתה הקהילה היהודית הגדולה – בלארוס של ראשית המאה הקודמת הייתה בית לכמעט מיליון דוברי יידיש.

"שלום עליכם!"

יהודים אשכנזים, שאכלסו את מדינות אירופה, כינו את היידיש "מאַמע־לשון" ("שפת אם"). "זמר" היידיש הראשי היה המחזאי שלום עליכם (שמו האמיתי: שלמה רבינוביץ') – מייסד הגרסה הספרותית של שפה זו. הוא נולד ב-2 במרץ 1859 בפריאסלאב שבפלך פולטבה, האימפריה הרוסית. מילדות אהב שלמה לקרוא מאוד – ספר השולחן של הילד היה "רובינזון קרוזו". הוא אהב כל כך את יצירתו של דניאל דפו, עד שהחליט לתרגם אותה במלואה ליידיש. אז המציא שלמה רבינוביץ' לעצמו את שם העט שלום עליכם.

לפני שזכה לתהילה כסופר, הספיק שלום עליכם לעבוד כמורה פרטי וכרב. בשנת 1885 קיבלה אשתו אולגה ירושה נכבדה, שבני הזוג השקיעו בפיתוח ענף ההוצאה לאור. מאז יצר שלום עליכם יצירות אך ורק ביידיש ונתן חסות לסופרים אחרים – מקדמי השפה. בשנת 1905 עבר הסופר עם משפחתו לארה"ב, ולאחר מכן – לשווייץ. יצירתו הוערכה מאוד ברחבי העולם, והשוו אותו למארק טווין ולברנרד שו. בשנת 1908 חגגו בוורשה 25 שנה לפעילותו הספרותית, וועדה מיוחדת רכשה את זכויות ההוצאה לאור של כל עבודותיו של שלום עליכם והעבירה אותן למחבר.

ספריו של שלום עליכם תורגמו מיידיש לשפות רבות, כולל רוסית ואנגלית. יצירותיו של הסופר, כולל רב המכר "כוכבים תועים", עובדו לקולנוע פעמים רבות. שלום עליכם נפטר בשנת 1916 בשווייץ ממחלת השחפת.

בלשנות של שולחן

כמה מילים ביידיש ידועות אפילו למי שמעולם לא למד שפה זו. לדוגמה, "צימעס" ו"בייגל", מושגים הקשורים למטבח היהודי. צימעס הוא שם למאכל חגיגי מסורתי של ראש השנה העשוי מגזר, דבש, משמשים מיובשים או שזיפים מיובשים. לפעמים מוסיפים לצימעס בשר ותפוחי אדמה – וכך הוא הופך מקינוח למנה עיקרית. השם עצמו מורכב משתי מילים – "צימ" ו"עסן", שפירושן "תוספת לאוכל". בשפה הרוסית המילה "צימעס" משמשת גם במובן מושאל – כך מכנים את תמצית הדבר או משהו מאוד נעים.

בייגל (בייגלע), מעין "לחמניית קמע" עגולה, נאפה לרגל אירועים משפחתיים חשובים. מקורו בפולין: האזכורים הראשונים של הלחמניות הללו מופיעים בספר הכללים של הקהילה היהודית בקרקוב מהמאה ה-17. מאפה זה הפך למפורסם בכל העולם לאחר שיהודים ממזרח אירופה הביאו את הבייגל לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. הבייגל האמריקאי שונה מהמסורתי: במאפיות ובדוכני הרחוב של ניו יורק החלו לחתוך אותו לשניים, למרוח גבינת שמנת ולהוסיף חתיכות דג אדום. אפילו הופיע "יום הבייגל" שנחגג ב-9 בפברואר.

מעמדה של היידיש השתנה בעקבות אחת הטרגדיות הגדולות של המאה הקודמת – השואה. יותר משליש מדוברי השפה נספו טרם ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 המשיך מספר היהודים שיכולים להתבטא בחופשיות ביידיש לרדת – כיום מספר דוברי היידיש עומד, על פי הערכות שונות, על 500 אלף עד מיליון איש, רובם אנשים מבוגרים שזכרו את התקופות שבהן יצאו עיתונים ושידורי טלוויזיה ביידיש. יידיש מדוברת בעיקר על ידי יהודים אורתודוקסים באירופה, בארצות הברית ובישראל ואולי חלק קטן מתושבי המחוז היהודי האוטונומי ברוסיה מתקשרים בה.