לֵב גּוֹלִיצִין היה כוח טבע שעיצב במו ידיו את תעשיית היין של חצי האי קרים. ■ מפרשיות אהבה סוערות ועד לבניית אימפריית שמפניה תת-קרקעית, זהו סיפורו של האדם שהגיש כוס נחמה אחרונה לאימפריה שוקעת.
"האורחים הגיעו!" קול בס אדיר הדהד בחצר האחוזה עוד בטרם הספיקה הכרכרה לעצור. מתוכה פרץ גבר בעל רעמת אריה מאפירה, לבוש מעיל פראק שחור, שהתחיל ללהטט בבקבוקי שמפניה באוויר. כך זכר הנסיך פֶלִיקְס יוּסוּפּוֹב את הנסיך לֵב סֶרְגֵּיֶיבִיץ' גּוֹלִיצִין, חלוץ תעשיית היין הרוסית ואחד האנשים הססגוניים ביותר של סוף המאה ה-19. שיכור תמיד, אצילי אך מאיים, גוליצין לא הסתפק בשתייה בגפו, אלא הקפיד לשכר את כל סובביו ביינות מהמזקקות שלו, אליהם נהג להגיע חמוש בארגזי שמפניה.
מי היה אותו אדם סוער? הוא היה בן למשפחת אצולה רוסית עתיקה מבית גוליצין, ולימים הפך למייסד תעשיית היין בחצי האי קרים, כמו גם למייסד הייצור התעשייתי של יינות מבעבעים ושמפניה באחוזת אַבְּרָאוּ-דְּיוּרְסוֹ (Abrau-Durso) ובאחוזת "נוֹבִי סְבֶט" (Novy Svet) אותה הקים. במרוצת שנות ה-90 של המאה ה-19, הוא הפך ליינן המוביל ברוסיה, יצר אוסף יינות כביר של למעלה מ-50,000 בקבוקים והותיר אחריו מורשת היסטורית שטעמה ניכר גם כיום.
שורשים אריסטוקרטיים בטירת רדזיוויל
הנסיך סרגייביץ' גוליצין נולד ב-12 (24) באוגוסט 1845בעיירה סְטָארָאבְיֶס (Staravies) שבפלך לובלין, בפולין שתחת שלטון האימפריה הרוסית, בתוך כתליו של טירת רדזיוויל שעברה בירושה לאמו. הוא השתייך לענף האלכסייביצ'ים של משפחת הנסיכים המפוארת גוליצין. אביו, הנסיך סרגיי גְּרִיגוֹרְיֶיבִיץ', נישא לאחר פרישתו לגמלאות מהצבא למָרִיָּה אִיוָואנוֹבְנָה יֶזֶרְסְקָיָה, פולניה ששימשה כגבירת חצר. לב היה אחד משישה ילדים במשפחה; היו לו שני אחים, גְּרִיגוֹרִי ופְיוֹדוֹר, ושלוש אחיות, יוּלְיָה, מָרִיָּה ויֶקָטֶרִינָה.
החינוך שקיבל בביתו היה מקיף ויוצא דופן באיכותו. גוליצין הצעיר שלט בשפות פולנית, צרפתית וגרמנית, קרא בשקיקה, והשתתף דרך קבע בנשפים ובערבים ספרותיים ומוזיקליים שארגן אביו, שם נחשף לחברתם של אנשים משכילים ומרתקים. לאור תשוקתו העזה של הבן להיסטוריה ולמדעי החברה, החליט אביו לשלוח אותו ללמוד בצרפת, באוניברסיטת פריז. בשנת 1862 סיים גוליצין את לימודיו בפריז עם תואר בוגר (Bachelor), ולאחר מכן שב לרוסיה כדי להמשיך בלימודיו ולשרת את האימפריה, מטרה שדרשה ממנו לשפר באינטנסיביות את ידיעותיו בשפה הרוסית.
שירות דיפלומטי, משפטים וארכיאולוגיה
מסלול חייו של גוליצין כלל תחנות מגוונות בשירות הציבורי והאקדמי. בין ה-7 בדצמבר 1864 ל-1 במרץ 1866 הוא שירת במשרד החוץ של האימפריה הרוסית, תחילה כפקיד משרדי במחלקה האסייתית, ולאחר מכן כרשם קולגיאלי. מאוחר יותר, מה-17 באפריל 1866 ועד ה-3 ביולי 1867, הועבר לשרת בארכיון הראשי של משרד החוץ.
טבלת הדרגות של האימפריה הרוסית
| מעמד (דרגה) | דרגה אזרחית (פקידות) | מקבילה צבאית (בצבא היבשה) | הערות |
|---|---|---|---|
| 1 | קנצלר | גנרל-פילדמרשל | הדרגה העליונה ביותר |
| 2 | יועץ חשאי אמיתי | גנרל (חיל רגלים/פרשים) | – |
| 3 | יועץ חשאי | לוטננט-גנרל | – |
| 4 | יועץ ממלכתי אמיתי | מייג'ור-גנרל | העניק תואר אצולה העובר בירושה |
| 5 | יועץ ממלכתי | בריגדיר | – |
| 6 | יועץ קולגיאלי | קולונל | – |
| 7 | יועץ חצר | לוטננט-קולונל | – |
| 8 | מעריך קולגיאלי | מייג'ור / קפטן | – |
| 9 | יועץ טיטולרי | קפטן-מטה | העניק תואר אצולה אישי (שלא עובר בירושה) |
| 10 | מזכיר קולגיאלי | פורוצ'יק (סגן) | – |
| 11 | מזכיר אונייה / משרדי | – | בוטל בהמשך במרבית המשרדים |
| 12 | מזכיר פלך | פודפורוצ'יק (סגן משנה) | – |
| 13 | מזכיר מחוזי / קבינט | פראפורשצ'יק | – |
| 14 | רשם קולגיאלי | תת-פראפורשצ'יק | דרגת הכניסה לשירות האזרחי. בה שירת גוליצין בצעירותו. |
בין השנים 1867 ל-1871 למד גוליצין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מוסקבה, שם התמחה בחקר המשפט הרומי והיה לתלמידו של הפרופסור קְרִילוֹב. במהלך לימודיו הפגין מעורבות רבה: הוא ארגן סמינרים, ניהל דיונים בסוגיות של תולדות המשפט, ואף פרסם קורסים ליתוגרפיים של הרצאותיו של קרילוב. בשנת 1869 ראה אור ספרו "תקציר תולדות המשפט הרומי. תקופה ראשונה", ובשנת 1870 עוטר במדליית זהב על חיבורו "על גורל אספות העם ברומא לפי שבטים". בשנת 1872 קיבל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת מוסקבה.
בשל הצטיינותו, הושאר גוליצין באוניברסיטה כהכנה לקראת קבלת תואר פרופסור. בין השנים 1873 ל-1874 הוא נסע לגרמניה, והשתלם בלייפציג ובגטינגן יחד עם חברו מורומצב. במהלך ביקוריו בצרפת באותה תקופה, החל לגלות עניין הולך וגובר באמנות ייצור היין.
בשנת 1876 נבחר גוליצין לכהן כמנהיג האצולה של מחוז מורום שבפלך ולדימיר, אך התפטר מתפקידו לבקשתו האישית. טרם פרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), העביר באספת הזמסטבו המחוזית של מורום החלטה לאסוף "מס זמסטבו כפול לצרכי המולדת". במקביל, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19, השתתף גוליצין בחפירות ארכיאולוגיות בפלך ולדימיר בראשותו של הרוזן א. ס. אוּבָארוֹב. הוא כיהן גם כחבר בהנהלת הזמסטבו של פלך ולדימיר בין השנים 1880 ל-1882.
אהבה, שערורייה וקריסת הקריירה
חייו האישיים של גוליצין היו סוערים לא פחות מעשייתו הציבורית, והם שהביאו לקריסת הקריירה המשפטית שלו. הוא ניהל סכסוך ממושך עם קודמו בתפקיד מנהיג האצולה של מורום, דְּמִיטְרִי פֶּטְרוֹבִיץ' זָסֶצְקִי, יועץ חצר שחי בין השנים 1837 ל-1881. הרקע לסכסוך היה דרמטי: גוליצין ניהל פרשיית אהבים עם אשתו של זסצקי, נָדֶזְ'דָה זַכָארוֹבְנָה זָסֶצְקָיָה (לבית הנסיכה חֶרְחֶאוּלִידְזֶב), שהייתה בתו של ראש עיריית קרץ', הנסיך חרחאולידזב. הסכסוך הגיע לשיאו בקטטה אלימה ובמשפט שבו נמצא גוליצין אשם.
מכיוון שזסצקי סירב להעניק לאשתו גט, נישואיהם של גוליצין ונדז'דה מעולם לא עוגנו באופן רשמי, אם כי טקסטים רבים המשיכו לכנות את חרחאולידזב כ"חמו" של הנסיך. מתוך קשר זה נולדו שתי בנות, שזכו לקבל את שם המשפחה "גוליצין" רק בעקבות צו קיסרי מיוחד שניתן ב-6 בספטמבר 1890:
- סוֹפְיָה לְבוֹבְנָה, נולדה ב-6 באוגוסט 1871 בכפר סושצ'ובו שבפלך ולדימיר, ונפטרה ב-20 (או ב-17) ביולי 1913, ונקברה בנובי סבט. בשנת 1892 היא נישאה לנסיך נִיקוֹלַי נִיקוֹלַיֶיבִיץ' טְרוּבֶּצְקוֹי (1864–1935, סנט-ז'נבייב-דה-בואה), בנו של לוטננט-גנרל הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ' טרובצקוי (1836–1902).
- נָדֶזְ'דָה לְבוֹבְנָה, נולדה ב-20 בפברואר 1876 בוורשה, ונפטרה בפברואר 1949 בתלאווי (Telavi) שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה. נישואיה הראשונים היו לאדם בשם גָארְדֶר (Garder), וב-25 ביולי 1890 נישאה בלונדון לבעלה השני, מייג'ור-גנרל בּוֹרִיס מִיכָאִילוֹבִיץ' מוסמן (יליד 19 באפריל 1846). בניהם, בוגרי בית הספר הקיסרי למשפטים, חוו גורלות שונים: מִיכָאִיל בּוֹרִיסוֹבִיץ' מוסמן, שירת כקפטן מטה בצבא הלבן בצפון רוסיה ונהרג על נהר האונגה בשנת 1920; גורלו של אחיו, זְכַרְיָה בּוֹרִיסוֹבִיץ' מוסמן, נותר בלתי ידוע.
♦
לאחר פרידתו מנדז'דה, נישא גוליצין ב-24 באפריל 1883 לרוזנת מָרִיָּה מִיכָאִילוֹבְנָה אוֹרְלוֹבָה-דֶּנִיסוֹבָה (26 במרץ 1856 – 1909), בתו של הרוזן מיכאיל וסיליביץ' אורלוב-דניסוב ושל אלנה איוונובנה צ'רטקובה. היא הייתה נכדתם של הרוזן ו. ו. אורלוב-דניסוב ושל א. ד. צ'רטקוב. מריה תוארה כאישה נמוכת קומה, תכולת עיניים ובעלת בריאות רופפת, שסבלה מגיבנת עוד מילדותה. גוליצין השקיע את כל הונה בהרחבת אחוזת נובי סבט. לבני הזוג לא נולדו ילדים, והיא נקברה באחוזת נובי סבט לאחר מותה.
גן העדן של קרים: לידתה של תעשיית היין
דרכו של גוליצין בעולם היין החלה בחלקה קטנה ליד העיר פאודוסיה, שם נטע גפנים מזני סאפראבי ומורבדר. היינות שהפיק מצאו עד מהרה קונים נאמנים ברחבי חצי האי קרים ולאחר מכן גם במוסקבה.
בשנת 1878 ביצע גוליצין את הצעד ששינה את פני ההיסטוריה של היין הרוסי. הוא רכש מהנסיך חרחאולידזב הגאורגי (שבתו הייתה אהובתו לשעבר) את "חלקת גן העדן", שטח עצום של 230 הקטאר (כ-2,300 דונם) למרגלות הר סוֹקוֹל, מרחק של כ-7 קילומטרים מהעיר סודק. לימים, שינה גוליצין את שמה של האחוזה ל"נובי סבט" (העולם החדש).
על שטח של למעלה מ-20 הקטאר (כ-200 דונם) הקים גוליצין משתלה שבה טיפח עד 500 זנים שונים של ענבים. שאיפתו חסרת הגבולות הובילה אותו לנטוע כרמים נוספים ברחבי האימפריה: 30 הקטאר (כ-300 דונם) סמוך לפאודוסיה, 40 הקטאר (כ-400 דונם) באזור הכפר טוקלוק ואף באזור הקווקז, בעיירה אלאבאשלי שבפלך אליזבטפול. הוא הקים ייצור המוני של יינות שולחן, ליקר וקינוח, ביניהם אגוז מוסקט ורוד ולבן ויינות פורט.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, הפך גוליצין לאדם הראשון ברוסיה שהקים מערך ייצור תעשייתי לשמפניה ויינות מבעבעים באיכות גבוהה. הוא השתמש בטכנולוגיה הצרפתית הקלאסית של תסיסה ישירה בתוך הבקבוקים, במפעל שנבנה באחוזת נובי סבט עוד בשנת 1878. במקביל, בין השנים 1891 ל-1898, כיהן כיינן הראשי ב"מחלקת הנחלות" הממשלתית. בשנת 1894 החל בבניית מפעל יינות תת-קרקעי במבנה של מנהרות, ובאותן שנים ממש יצר את אחוזת היין המפורסמת אבראו-דיורסו. במפעל זה הוקמו בין השנים 1894 ל-1900 מבנה מרכזי, 5 מנהרות מרתף, ואף נסללה דרך סלולה לעיר נובורוסיסק.
מנהרות קובה-קאיה ומערת גוליצין
בלב הכפר הציורי נובי סבט, חצב גוליצין מרתפים אדירים בתוך הר קוֹבָּה-קָאיָה לאחסון היינות שלו. המפורסם שבהם, מרתף מספר 4, שימש כמשכן לאוסף היין המדהים של הנסיך, שכלל למעלה מ-50,000 בקבוקים מן המאה ה-18 וה-19, בהם יינות זרים וכן מותגים שיצר בנובי סבט. מערת גוליצין, השוכנת באזור, הפכה לאתר היסטורי יוצא דופן בזכות המבנה הטבעי המסקרן שלה, בו אחסן גוליצין את אוספיו, מה שהפך אותה לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של גידול הגפנים באזור. המערה עצמה הייתה עדה לאירועים היסטוריים משמעותיים, כשהבולט שבהם היה ביקורו של הצאר ניקולאי השני.
הכרה בינלאומית ושקיעה
איכות היינות של גוליצין זיכתה אותו בשורה ארוכה של פרסים בינלאומיים יוקרתיים. היינות שלו כונו לעיתים קרובות "שמפניה קרימנית". הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1882, כאשר בתערוכת התעשייה והאמנות הכל-רוסית במוסקבה קיבל את הפרס הגבוה ביותר על "מבחר יינות לבנים ואדומים צעירים ויישנים היטב… ובמיוחד על יין לבן בשם 'קְלֶרֶט', יין מגפני שאבלי, ויין אדום מגפני לאפיט".
הפרסים המשיכו לזרום: מדליות זהב הוענקו לו בתערוכת יאלטה (1884), בתערוכה בניו אורלינס שבלואיזיאנה, ארה"ב (1885), בתערוכה החקלאית של טאברידה (1888), בתערוכה העולמית בפריז (1889) ובתערוכה בסימפרופול (1899). בנוסף, הוא זכה במדליית כסף גדולה בתערוכה בחארקוב (1887), קיבל את הזכות לעטר את מוצריו בסמל המדינה הקיסרי בתערוכה בניז'ני נובגורוד (1896), והגיע לשיא תהילתו עם זכייה בפרס ה"גראן פרי" היוקרתי בתערוכה העולמית בפריז בשנת 1900.
מעמדו הציבורי נותר איתן גם בשנותיו המאוחרות. בשנת 1902 הפך לחבר כבוד, ובשנת 1911 מונה ליושב ראש הוועדה לגידול גפנים של החברה הקיסרית לחקלאות של דרום רוסיה. אולם, לקראת שנת 1912, בריאותו של הנסיך החלה להידרדר, ומצבו הכלכלי החמיר משמעותית. בשנת 1913, מתוך רצון נואש לשמר את המפעל האדיר שהקים, החליט גוליצין להעניק במתנה לצאר ניקולאי השני חלק מאחוזת נובי סבט, שטח של 113 הקטאר (כ-1,130 דונם), יחד עם אוסף היינות ההיסטורי, מפעל השמפניה והמרתפים, על מנת שיישמרו כחלק מנחלות הקיסרות.
הנסיך לב סרגייביץ' גוליצין הלך לעולמו ב-13 (26) בדצמבר 1915 בעיר פאודוסיה. הוא נקבר בכוך קבורה (קריפטה) מיוחד שהוקם בכרמי אחוזתו, נובי סבט.
סופה של תקופה
שנותיו האחרונות של לב גוליצין התרחשו על רקע דמדומי האימפריה הרוסית. המהלכים הכלכליים שביצע, ביניהם התחרות מול סוחרי יין זרים שניסו לשמור על מונופול בשוק הרוסי והמאבק בפקידות הממשלתית, שיקפו את הניסיון של האצולה הרוסית לפתח תעשייה מקומית גאה ובלתי תלויה. מסירת אוסף היינות שלו לידי הצאר ניקולאי השני סימלה אקט אחרון של נאמנות למוסד המלוכה, זמן קצר בלבד לפני שרוסיה נשטפה בסערות המהפכה ומלחמת האזרחים, סערות שגבו, בין היתר, את חייו של נכדו של גוליצין, קצין הצבא הלבן, שנהרג במערכה בצפון.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, זמן קצר לאחר מותו של גוליצין ונפילת האימפריה, הועבר האוסף הפרטי הכביר שלו ליקב המפורסם "מסאנדרה" וכוך הקבורה שלו בנובי סבט נבזז ונהרס. כיום, כוך הקבורה המקורי שוחזר והוסדר, ולצדו ניצבים מונומנטים המנציחים את הנסיך, ביניהם פסלי חזה בעיר יבפטוריה, ביאלטה, ובנובי סבט עצמה (כולל פסל באורך מלא שיצר הפסל צ'אק ב-2008 ומונומנט כפול של גוליצין והצאר ניקולאי השני ב-2012). זכרו הונצח גם באמצעות הקמת בית-מוזיאון על שמו בנובי סבט, ביין הנושא את השם "השמיים השביעיים של הנסיך גוליצין", וכן מותג היין המוכר "לב גוליצין". באפריל 2020 אף הופקה ברוסיה סדרת בולים ומעטפות לציון 175 שנים להולדתו (בעיצוב ס. אוליאנובסקי).
סופה של עלילת חייו של גוליצין משקף את גורלה של האימפריה כולה. כמו בקבוק שמפניה נדיר שיושן עשרות שנים במרתפים העמוקים של קובה-קאיה, כך גם מורשתו נשתמרה במעמקי האדמה בזמן שהעולם שמעליו קרס אל תוך התוהו ובוהו של המאה ה-20. שמו של הנסיך נותר חקוק בהיסטוריה, נושא עמו ניחוח של יין משובח, אצילות נושנה וגעגוע לאימפריה שחלפה מן העולם.
חומר מעשיר לצפייה
סדרת הטלוויזיה "גוליצין" היא פרויקט טלוויזיוני היסטורי (עבור Wink, Ivi וערוץ ״רוסיה״), שמביא למסך את סיפורו של הנסיך הצעיר, בגילומו של השחקן דנילה קוזלובסקי.
עלילת הסדרה מתמקדת בחזרתו של גוליצין לסנט פטרבורג, שם הוא נאבק למצוא את ייעודו תוך התמודדות מול סוחרי יין זרים שחוששים מהתחרות ומול פקידי הצאר המושחתים. השחקן דנילה קוזלובסקי, תיאר את דמותו של הנסיך במילים: "אני מאוד אוהב את הגיבור המורכב, האובססיבי והמשוגע הזה. רומנטיקן אינסופי, אלטרואיסט ומתלהב… אני מקווה שהצופה ילמד את סיפורו האישי המלא בדרמה ויאהב את המשוגע המדהים הזה." בסדרה משתתפים גם השחקנים סווטלנה איוואנובה, קסניה קוטפובה, אנטון שאגין וסרגיי לאביגין, תחת בימויו של סרגיי צ'קאלוב.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"הנסיך לב סרגייביץ' גוליצין: יינן רוסי דגול" מאת ניקולאי לאמאן, הוא ספר ביוגרפי רחב יריעה בשפה הרוסית, שמקיף 336 עמודים ומגולל את סיפור חייו של הנסיך ותרומתו להקמת אימפריית היין הרוסית. יצא לאור בהוצאת נאוקה, מוסקבה, 1999.
"תולדות האוליגרכים. נתיב החיים של היינן לב גוליצין" משנת 2017, הוא מאמר באתר oligarh.media הסוקר את פועלו של גוליצין מנקודת מבט היסטורית-כלכלית ואת עלייתו כמוביל תעשייתי.
מעוניינים לגלות עוד סיפורים סוחפים על דמויות היסטוריות שהותירו חותם בל יימחה על עולמנו? אנו מזמינים אתכם להמשיך את המסע ולהרשם לניוזלטר שלנו.
תאמל״ק לי