היא לא נולדה למשפחת מלוכה, אך הצליחה להפוך לאחת הנשים החזקות והמשפיעות בצרפת של המאה ה-18. מאדאם דה פומפדור החלה את דרכה בחצר ורסאי כפילגשו של המלך לואי ה-15, אך עד מהרה הפכה לדמות מרכזית בפוליטיקה, בתרבות ובאמנות הצרפתית. בכוח תבונתה, שאפתנותה וכישוריה החברתיים הצליחה לשמור על מעמדה גם לאחר שהרומן המלכותי הסתיים, ולהותיר חותם עמוק על תקופה שלמה. זהו סיפורה של אישה שהבינה כי הדרך להשפעה אמיתית אינה עוברת רק דרך לבו של המלך, אלא גם דרך ההחלטות המתקבלות מאחורי דלתות הארמון.
בילדותה ניבאה מגדת עתידות לז'אן-אנטואנט פואסון כי תהפוך לאהובתו של המלך בכבודו ובעצמו. והיא לא טעתה.
"איש אינו מסוגל להעריך במלואו את מה שעשו הנשים למען צרפת", טען הסופר והפילוסוף בן תקופת הנאורות ברנאר לה בובייה דה פונטנל. ואפשר לתת אמון בדבריו של אדם שחי בדיוק מאה שנים והיה עד להפיכתה של המדינה הזאת לבעלת הסמכות וההשכלה הגדולות ביותר באירופה. אין גם ספק שכאשר חלק שבחים לנשות צרפת, התכוון דה פונטנל גם למרקיזה המפורסמת, שאילצה מדינאים לדון ברצינות ב"תקופת פומפדור".
חייה של המרקיזה דה פומפדור מאשרת כי היא אכן עשתה רבות למען צרפת.
נבואתה המדויקת של מגדת העתידות
רק הכוח שהתרכז בידיה של הפילגש המשפיעה ביותר של לואי ה-15 מנע ממתנגדיה הנלהבים מדי לחטט בפרטי מוצאה. הדבר הרגיז מאוד את האישה ששאפה לשלמות בכל דבר. אף על פי כן, הגיע אלינו המידע שלפיו אביה של ז'אן-אנטואנט פואסון היה משרת שהתקדם לתפקיד מנהל משק, מעל בכספים ונטש את משפחתו.
המרקיזה הגאוותנית הייתה יכולה להתנער בקלות מהורה שכזה, אלא שאז הייתה נאלצת להודות כי היא עצמה בת מחוץ לנישואים. שכן כאביה הוזכר גם האציל ואיש הכספים נורמן דה טורנהם. ההנחה הייתה שהוא העניק לילדה, שנולדה ב-29 בדצמבר 1721, חינוך מעולה והיה מעורב בדרכים רבות בגורלה. ולא בכדי.
ז'אן ניחנה בבירור בכישרונות יוצאי דופן: היא ציירה היטב, עסקה במוזיקה, הייתה בעלת קול קטן אך צלול ותשוקה אמיתית לשירה, שאותה ידעה לדקלם להפליא. הסובבים אותה הביעו התפעלות דרך קבע, והעניקו למדמואזל פואסון את הביטחון העצמי שנזקקה לו. מגדת העתידות שניבאה לילדה בת התשע קשר אהבים עם המלך רק אישרה את היותה נבחרת ומיוחדת. לאישה הטובה הזאת שילמה המרקיזה לעתיד קצבה עד סוף ימיה.
בגיל 19 נישאה ז'אן לאחיינו של פטרונה, ואולי גם של אביה. החתן היה נמוך קומה ומכוער לחלוטין, אך עשיר ומאוהב בכל לבו בכלתו. כך נפרדה העלמה פואסון משם משפחתה הבלתי מחמיא והפכה למאדאם ד'אטיול. חיי המשפחה שלה התנהלו בשלווה, וכעבור שנתיים ילדה בת בשם אלכסנדרה. ואולם אפילו לידתה לא הצליחה לדחוק מתודעתה את החלומות על המלך, שננעצו עמוק בראשה היפה.
ז'אן ניצלה לתועלתה כל הופעה בחדרי האירוח האינטימיים של חברותיה הרבות, כמו גם בטרקליני החברה הגבוהה, שאליהם פתחו בפניה דרכם שמו ועושרו של בעלה. שמועות, רכילויות ולעיתים גם מידע אמיתי, הכול הצטבר במאגר הידע שלה על חיי המלך וחצרו.
היא כבר ידעה שבאותה עת היה המלך עסוק בדוכסית דה שאטורו. וכאן החלו להתגלות תכונות האופי העיקריות שלה: התמדה ודבקות במטרה. היא החלה לנסוע בקביעות ליער סנאר, שבו נהג המלך לצוד. אלא שמי שהבחינה בה לא הייתה המלך, אלא הדוכסית השאפתנית דה שאטורו, שזיהתה במהירות את מטרת טיוליה ביער. בעקבות זאת נאסר על ז'אן להופיע במקומות הללו.
ההשפלה הזאת פיכחה את השואפת למעמד לזמן מה, אך נראה שהקלפים בכל זאת לא שיקרו. הדוכסית דה שאטורו מתה לפתע מדלקת ריאות בגיל 27, ומאדאם ד'אטיול פירשה זאת כאות לפעולה.
לואי היפה, "החוטא שטוף התאווה"
לואי ה-15 תואר כאדם בעל "אופי מורכב ומסתורי ביותר" וכמלך ש"התעייף בטרם עת". אמרו עליו כי "צניעותו הייתה תכונה שהפכה אצלו לחיסרון". ומכיוון שלואי חש משוחרר יותר מכול בחברת נשים, נחשב המלך בצרפת ל"חוטא שטוף תאווה".
לואי ה-15 נולד בשנת 1710. בגיל חמש, לאחר מות סבו רבא, המלך לואי ה-14, ירש את כס המלוכה. כשהיה בן תשע הגיע לפריז הצאר הרוסי פיוטר כדי לנהל משא ומתן "על שידוך אחת מבנותינו למלך, ובייחוד האמצעית", אליזבת.
בוורסאי לא התלהבו מן האפשרות להשיא את לואי לבתה של "כובסת הנמל". מוצאה של יקטרינה, רעייתו של הצאר הרוסי, היה ידוע היטב. הנישואים לא יצאו לפועל.
ליזט היפה והנמרצת, כפי שכינה פיוטר את בתו האמצעית, נשארה בבית, וברור שלא הפסידה מכך, שכן לימים הפכה לקיסרית רוסיה.
בגיל 11 נמצאה ללואי כלה מתאימה: מריה לשצ'ינסקה, בתו של מלך פולין סטניסלב. כשהמלך הגיע לגיל 15 הם נישאו. רעייתו הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, אדוקה מאוד בדתה, משעממת ולא מושכת במיוחד. על פי מקורות מסוימים, במהלך 12 שנות נישואיהם הראשונות ילדה ללואי עשרה ילדים.
המלך, שבמשך כל השנים הללו היה בעל למופת, מאס בפוליטיקה, בכלכלה ובמשפחתו שלו במידה כזאת, שהחל לעסוק בעיקר במה שהסב לו הנאה אמיתית: האמנויות היפות ונשים יפות לא פחות.
בעת פגישתו עם ז'אן ד'אטיול בנשף מסכות, היה "הגבר היפה ביותר בממלכתו", שזכה לכינוי לואי היפה, בן 35.
כיצד פגשה המרקיזה לעתיד את המלך לואי ה-15 בפעם הראשונה?
בלילה שבין 25 ל-26 בפברואר 1745 השתתפה ז'אן בנשף מסכות מפואר שנערך באולם המראות בארמון ורסאי, לרגל נישואי יורש העצר. המלך לואי ה-15 הופיע בתחפושת של עץ טקסוס ושוחח עם ז'אן, שהייתה מחופשת לדיאנה הציידת. השניים כבר נפגשו קודם לכן, ככל הנראה במהלך מסע ציד ביער סנאר, אך מועד פגישתם הראשונה אינו ידוע בוודאות. ב-28 בפברואר נפגשו שוב בנשף שנערך בבית העירייה של פריז. בתחילה עטתה מסכה, אך המלך, שהתנהגותה של האלמונית סקרנה אותו, ביקש ממנה לחשוף את פניה. ככל הנראה, הרושם שהותירה היה חיובי ביותר.
עם זאת, קשה לתאר באופן חד-משמעי את הופעתה החיצונית של האישה הזאת, שניחנה בכישרונות אמנותיים רבים כל כך. כפי שהעיר בצדק אחד מגדולי הספרות, "הכול אינו כפי שהוא, אלא כפי שהוא נראה". לכן תיאורי המראה של המרקיזה דה פומפדור לעתיד היו שונים כל כך זה מזה. הרבה היה תלוי, כמובן, ביחסו של המתאר אליה. אחד ממתנגדיה לא מצא בה דבר מיוחד: "היא הייתה בלונדינית בעלת פנים חיוורות מדי, מלאה במקצת ובעלת מבנה גוף גרוע למדי, אף שניחנה בחן ובכישרונות".
לעומתו, מר לרואה, הממונה הראשי על הציד ביערות ובגנים של ורסאי, שתיאר את חברתו של המלך כיפהפייה של ממש, ציין את גון עורה הנפלא, את שערה הסמיך והשופע בעל הגוון הערמוני, את אפה בעל הצורה המושלמת ואת פיה, שכביכול "נוצר לנשיקות". במיוחד התפעל מעיניה הגדולות, שצבען לא היה ברור, והותירו רושם של "נקודה מעורפלת כלשהי בנפש סוערת". תיאור פיוטי, התואם בהחלט את דיוקניה של פרנסואה בושה, שהמרקיזה לעתיד העניקה לו חסות מתמדת.
כך או כך, עיניה "שצבען אינו ברור" ניצבו מול עיני המלך לא רק בנשף המסכות, אלא גם בהצגת הקומדיה האיטלקית שנערכה לאחר מכן. ז'אן נאלצה לגלות תחכום רב כדי להשיג מקום סמוך לתאו. לבסוף הזמין המלך את מאדאם ד'אטיול לארוחת ערב, וזה היה תחילתו של הקשר ביניהם.
אולם לאחר הפגישה אמר המלך לאיש אמונו, שז'אן הזהירה מראש דאגה לשחד, כי מאדאם ד'אטיול אמנם חביבה מאוד, אך נדמה לו שאינה כנה לחלוטין ושמניעיה אינם נטולי אינטרס אישי. עוד צוין כי יורש העצר, שראה את "הגברת הזאת" בתיאטרון, מצא אותה המונית.
מכל אלה התברר שדרכה של ז'אן אל המטרה הנכספת לא תהיה נטולת קשיים. היא הצליחה להשיג את הפגישה הבאה במאמץ רב. את תפקידה בניסיון האחרון הזה גילמה בלהט של ייאוש. למלך הוצגה עלילה מלודרמטית של ממש: האישה האומללה התגנבה אל חדרי הארמון, תוך סיכון שחייה מידיו של בעל קנאי, רק כדי להביט באדם הנערץ עליה. ומה הלאה? "גם אם אמות…"
אך המלך דווקא הבטיח לז'אן כי עם שובו מחזית הלחימה בפלנדריה, יהפוך את קורבן הקנאה לפילגשו הרשמית.
צייר החצר
ייתכן בהחלט שדווקא חסותה של המרקיזה היא שהשפיעה על כך שבדיוקניהם של פרנסואה בושה היא מופיעה כאלת היופי והפריון גם יחד, בעלת פנים רעננות, סמוקות ומלאות למדי של בת כפר, בשעה שההיסטוריה הותירה בידינו עובדות המעידות עד כמה הייתה בריאותה של האישה הזאת רופפת, ואילו מאמצים בלתי נתפסים נדרשו ממנה כדי לשמר את התהילה המדומה של יפהפייה שופעת חיוניות.
מאדאם ד'אטיול הופכת למרקיזה ולפילגשו הרשמית של המלך
אל מאדאם ד'אטיול הגיעו מכתבים מלכותיים שעליהם הופיעה חתימה רבת משמעות: "האוהב והמסור". מאחר שהכירה את הרגליו והעדפותיו הקטנים ביותר של לואי, השיבה לו בסגנון קליל ופיקנטי. קריאת מכתביה והענקת הליטוש הסופי שלהם הופקדו בידי האב דה ברני, מומחה לכתיבה מעודנת. והנה, יום אחד התקבל אצלה מכתב מלכותי הממוען למרקיזה דה פומפדור. ז'אן קיבלה סוף סוף תואר אצולה של משפחה עתיקה ומכובדת, אף שענפה כבר דעך.
ב-14 בספטמבר 1745 הציג המלך את המרקיזה החדשה בפני מקורביו כחברתו. באופן מפתיע, מי שהתייחסה אליה בסובלנות הרבה ביותר הייתה דווקא רעיית המלך, שבאותו שלב כבר התרגלה כמעט לכל דבר. אנשי החצר, לעומתה, רטנו בשקט. מאז גבריאל ד'אסטרה, שהפכה לפילגשו הרשמית הראשונה של מלך צרפת, אנרי הרביעי מנווארה, היה התפקיד המכובד שמור לגברת ממשפחה מיוחסת. ואילו כעת נדרשו לקבל בכבוד ובחיבה אישה שהייתה כמעט פשוטת עם. עד מהרה העניקו למרקיזה את הכינוי "גריזט", ברמיזה ברורה לכך שבעיניהם לא הייתה שונה בהרבה מאותן נשים שהתפרנסו מתפירת בגדים זולים ומשיטוט ברחובות פריז בשעות הערב.
ז'אן הבינה שכל עוד המלך לא יהיה נתון לחלוטין להשפעתה, לא תוכל להחזיק זמן רב בתואר הפילגש הרשמית. היא תוכל להפוך לבלתי ניתנת להחלפה בעיניו רק אם תצליח לשנות את איכות חייו, לשחרר אותו מן המלנכוליה ומן השעמום שהפכו לאחרונה למלוויו הקבועים. פירוש הדבר היה שז'אן נדרשה להפוך למעין שחרזדה של ורסאי.
אולי יעניין אותך
השינוי התרחש במהירות. המרקיזה דה פומפדור ביססה את תוכניתה על האמנויות היפות, שלואי אהב כל כך. מעתה, מדי ערב, מצא המלך אורח מעניין בטרקלינה. בושרדון, מונטסקייה, פרגונאר, בושה, ואן לו, ראמו וחוקר הטבע המפורסם בופון, אלה רק חלק מנציגי האליטה האמנותית והאינטלקטואלית שהקיפו את המרקיזה.
וולטר זכה למעמד מיוחד. ז'אן הכירה אותו עוד בצעירותה וראתה בעצמה תלמידתו. לצד יצירותיו של קורניי, עסקה המרקיזה גם בהוצאת כתביו לאור.
החברה המעודנת הזאת בידרה את המלך וחשפה בפניו עוד ועוד היבטים חדשים של החיים. מנגד, אורחי המרקיזה, אנשים מוכשרים ללא ספק, העלו את מעמדם החברתי בעיני הציבור וזכו בכך לתמיכה משמעותית. כבר מראשית מעמדה כפילגש המועדפת גילתה המרקיזה חיבה לפטרונות אמנותית, ולא זנחה את נטייתה הזאת עד סוף חייה.
בשנת 1751 ראה אור הכרך הראשון של האנציקלופדיה הצרפתית, או "המילון המבואר למדעים, לאמנויות ולמלאכות", שפתח עידן חדש בהבנת הטבע והחברה ובפרשנותם. יוזם הרעיון והעורך הראשי של האנציקלופדיה, דני דידרו, שהיה מתנגד נחרץ לאבסולוטיזם ולאנשי הכנסייה, לא הפך בעיני המרקיזה דה פומפדור למנודה. היא סייעה גם לו להוציא את יצירותיו לאור. במקביל ניסתה שוב ושוב להגן עליו מפני רדיפות, וקראה לו לנהוג בזהירות, אף שמאמציה בכיוון הזה היו חסרי תועלת לחלוטין.
לנציג אחר של קבוצת ההוגים המפוארת של הנאורות הצרפתית, ז'אן לה רון ד'אלמבר, סייעה מבחינה כספית, וזמן קצר לפני מותה אף הספיקה להשיג עבורו קצבה לכל החיים. בין בני חסותה של מאדאם דה פומפדור היה, לפי כמה מעדויות בני התקופה, גם הפסל פלקונה, יוצר האנדרטה המפורסמת לפיוטר הראשון בסנקט פטרבורג.
ההוגה החופשי המפורסם ז'אן-ז'אק רוסו, אף שנעלב מן המרקיזה משום שלא הציגה אותו בפני המלך, בכל זאת הודה לה על עזרתה בהעלאת יצירתו "מגיד העתידות מן הכפר" על הבמה. בהצגה הזאת גילמה המרקיזה בהצלחה רבה את התפקיד הגברי של קולן.
למעשה, התיאטרון היה התחום שהיה יכול להיות ייעודה האמיתי, אילו פנה גורלה לכיוון אחר. בתוכה הסתתרה שחקנית גדולה ורבת פנים, קומית, דרמטית וגרוטסקית, המסוגלת גם לשיר ולרקוד, שכישרונה לא זכה להתממש במלואו.
התשוקה לשנות את הופעתה עד לבלי הכר וליצור מערכות לבוש מרהיבות שקבעו את סגנונה של תקופה שלמה, החיפושים והחידושים הבלתי פוסקים בתחום עיצוב השיער והאיפור, בכל אלה אפשר לראות לא רק רצון לשמר את אהבתו של המלך ההפכפך, אלא גם צורך חיוני של אישיותה עתירת הכישרונות של המרקיזה. היא ניצלה כל הזדמנות מתאימה כדי למצוא לעצמה צופים ומאזינים. כפי שהעידו בני התקופה, היא הופיעה הן בתיאטראות מאובזרים היטב והן על במות קטנות באחוזות האצולה הצרפתית.
ההיסטוריון הראשי של צרפת
בזכות התערבותה של המרקיזה דה פומפדור זכה וולטר לתהילה ולמעמד מכובד כחבר האקדמיה וכהיסטוריון הראשי של צרפת, ואף קיבל את תואר שר החדרים של החצר. וולטר הקדיש למרקיזה את "טנקרד", אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר. נוסף על כך כתב במיוחד לחגיגות הארמון שלה את "נסיכת נווארה" ואת "מקדש התהילה", וכך הילל את פטרוניתו הן בשירה והן בפרוזה.
כשמתה המרקיזה, היה וולטר אחד המעטים שמצאו מילים חמות לזכרה: "אני מזועזע עמוקות ממותה של מאדאם דה פומפדור. אני חייב לה רבות, אני מתאבל עליה. איזו אירוניה של הגורל, שזקן אשר… בקושי מסוגל לנוע עדיין חי, ואילו אישה מקסימה מתה בגיל 40, בשיא התהילה הנפלאה ביותר בעולם".
כיצד סייעה המרקיזה דה פומפדור ביצירת הפורצלן המפורסם?
המרקיזה דה פומפדור מילאה תפקיד מרכזי בהתפתחות תעשיית הפורצלן הצרפתית. היא העניקה את חסותה למפעל הפורצלן המלכותי שפעל בווינסן, ופעלה להעברתו לעיירה סוור, בקרבת ארמון ורסאי ואחוזת בלוויו שבה התגוררה. בשנת 1756 הושלמה העברת המפעל למבנה חדש בסוור. המהלך נועד לחזק את תעשיית הפורצלן הצרפתית ואת יכולתה להתחרות בפורצלן הגרמני היוקרתי.
בשנת 1756 נבנו במקום שני מבנים מפוארים: האחד לעובדים והאחר למפעל עצמו. המרקיזה, שביקרה במקום לעיתים קרובות, תמכה בעובדים ועודדה אותם, ואיתרה בעלי מלאכה, ציירים ופסלים מנוסים.
הניסויים התנהלו יומם ולילה. המרקיזה הייתה חסרת סבלנות ולא אהבה עיכובים. היא השתתפה בעצמה בפתרון כל הבעיות, וסייעה בבחירת הצורות והצבעים של המוצרים העתידיים. גוון הוורוד הנדיר של הפורצלן שהתקבל בעקבות הניסויים נקרא על שמה, "Rose Pompadour".
בארמון ורסאי ארגנה המרקיזה תערוכה גדולה של סדרת המוצרים הראשונה, ומכרה אותם בעצמה תוך שהכריזה בקול: "אם אדם שיש לו כסף אינו קונה את הפורצלן הזה, הוא אזרח גרוע של ארצו".
המרקיזה גם הגתה והקימה תיאטרון קאמרי בארמון ורסאי. בינואר 1747 נערכה חנוכתו, ובה הוצג "טרטיף" מאת מולייר. מספר השחקנים על הבמה, ובהם המרקיזה שהשתתפה בהצגה, היה כמעט קטן ממספר הצופים באולם: רק 14 איש הוזמנו. כל כרטיס כניסה הושג במחיר מאמצים כבירים ואף תככים. הצלחת ההצגה עלתה על כל הציפיות. המלך התלהב ממשחקה של ז'אן. "את האישה המקסימה ביותר בצרפת", אמר לה בתום ההצגה. מי שזכו ליהנות מהופעות השירה של המרקיזה טענו כי "היא חשה היטב את המוזיקה, שרה בהבעה רבה ובהשראה, וכנראה מכירה לא פחות ממאה שירים".
עליונותה הברורה של המרקיזה דה פומפדור על פני פילגשיו הקודמות של המלך ועל פני נשות החברה הגבוהה חיזקה בכל דרך את מעמדה הן בחצר והן בעיני לואי. והיא ניצלה זאת בלי לחשוש להיחשב חסרת צניעות. ממילא, צניעות לא הייתה אחת מתכונותיה הבולטות. הן בחייה הפומביים והן בחייה הפרטיים, שהיו נסתרים מעיני זרים, מאדאם דה פומפדור היא שניהלה את העניינים.
היא הקפידה מאוד בענייני נימוסים וטקסים. אורחים חשובים, אנשי חצר ושגרירים, התקבלו על ידה באולם קבלת פנים מפואר בוורסאי, שבו ניצבה כורסה אחת בלבד. כל שאר הנוכחים נדרשו לעמוד.
היא השיגה שבתה תזכה לאופן הפנייה השמור לבני משפחת המלוכה, כלומר שיפנו אליה בשמה הפרטי. את אפר אמה דאגה המרקיזה לקבור מחדש בכבוד רב במרכז פריז, במנזר הקפוצ'ינים בכיכר ונדום. במקום הזה, שרכשה המרקיזה במיוחד, הוקם מאוזוליאום מפואר. קרובי משפחתה של המרקיזה, וכן כל מי שזכה לחסדיה, המתינו לשעתם: לאחדים מהם נמצאו חתנים ממשפחות אצולה, לאחרים שודכו כלות עשירות, והוענקו להם משרות, קצבאות לכל החיים, תוארי אצולה ועיטורים.
התוצאה הייתה גינוי גלוי, ולעיתים אף פומבי, של בזבזנותה. חושב כי על מיזמי הבידור שלה הוציאה ארבעה מיליון, ואילו "חסותה הראוותנית על האמנויות" עלתה לאוצר המדינה שמונה מיליון ליברות.
פשטות אלגנטית
הבנייה הייתה תשוקתה השנייה של המרקיזה, אחרי התיאטרון. היא החזיקה בנכסי מקרקעין רבים כל כך, שכמותם כנראה אף פילגש מלכותית אחרת לא העזה לחלום להחזיק. כל רכישה חדשה שלה הייתה כרוכה בשיפוץ יסודי, אם לא בהריסה, ותמיד בהתאם לטעמה של בעלת הבית. לעיתים קרובות שרטטה המרקיזה בעצמה על נייר את קווי המתאר של המבנה העתידי. בפרויקטים הללו השתלבה תמיד משיכתה לצורות האדריכליות של הרוקוקו עם היגיון בריא ומעשיות.
אם חסר למרקיזה כסף למיזם בנייה נוסף, הייתה מוכרת מבנה שכבר הקימה ומתחילה בהתלהבות לממש רעיון חדש. רכישתה האחרונה הייתה טירת מנאר, שבגרסתה המשופצת לא הספיקה להשתמש.
המרקיזה יישמה גם בתכנון הגנים את עקרון הפשטות האלגנטית והקרבה המרבית לעולם הטבע החי. היא לא אהבה מרחבים גדולים ובלתי מוסדרים או פאר מופרז. סבכי יסמין, קרחות יער שלמות של נרקיסים, סיגליות וציפורנים, איים שעליהם ביתני גן בלב אגמים רדודים ושיחי ורדים בגוון האהוב עליה, "צבע שחר הבוקר", אלה היו העדפותיה באמנות עיצוב הנוף.
גם ארמונות המלוכה ומעונות הכפר של לואי עברו שינויים בהתאם לטעמה. ורסאי לא נמלט מגורל זה. שם הורתה המרקיזה להקים, לא הרחק מן הגן המלכותי, בית קטן ונעים ובצדו גן ומקדש ובו פסל שיש לבן של אדוניס.
ביקור במכון המפורסם לנערות אצולה בסן-סיר העלה במוחה של המרקיזה את הרעיון להקים בפריז בית ספר צבאי לבניהם של ותיקי מלחמה ושל אצילים שירדו מנכסיהם. המלך, שלא גילה התלהבות מיוחדת מן היוזמה, העניק לכך את אישורו. הבנייה החלה באחד האזורים היוקרתיים ביותר בבירה, ליד שדה מארס.
תכנון המבנה הוזמן מן האדריכל מהשורה הראשונה, ז'אק-אנז' גבריאל, יוצרה של כיכר הקונקורד המפורסמת. הבנייה שהחלה בשנת 1751 הופסקה בשל מימון ממשלתי בלתי מספיק. אז השקיעה המרקיזה את הסכום החסר מחסכונותיה האישיים. באוקטובר 1753 החלו הלימודים בבית הספר הצבאי, שפעל בתחילה במבנים זמניים בטירת ונסן בשל העיכובים בבניית המתחם בפריז. רק בשנת 1756 עבר המוסד למיקומו החדש באזור גרנל שבפריז. בהמשך סייע מס שהטיל לואי על חובבי משחקי קלפים, והכנסותיו הוקדשו במלואן להשלמת הבנייה.
משנת 1777 החלו לקבל למוסד הלימודים הזה את התלמידים המצטיינים של בתי הספר הצבאיים המחוזיים. ביניהם היה גם נפוליאון בונפרטה, שהתקבל לבית הספר הצבאי בפריז ב-22 באוקטובר 1784, בהיותו בן 15, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הצבאי בבריאן.
לא עוד מאהבת, אלא יועצת
כבר כשהתקרבה ליום הולדתה ה-30, חשה המרקיזה דה פומפדור כי להט אהבתו של לואי הולך ודועך. גם היא עצמה הבינה שמחלת הריאות הממושכת שלה גובה את מחירה ההרסני. יופייה הקודם דהה, ולא נראה שניתן יהיה להשיבו. התקררות יחסו של בן מלוכה פירושה היה בכל התקופות היעלמותה הבלתי הפיכה של הפילגש לשעבר אל הצללים ושקיעתה בתהום הנשייה, אם לא נפילתה מגדולתה.
המרקיזה דה פומפדור הייתה מאהבתו של לואי ה-15 במשך כחמש שנים, משנת 1745 ועד סביבות 1750. לאחר שהקשר האינטימי ביניהם הסתיים, נותרה ידידתו הקרובה, אשת סודו ויועצתו בעניינים רבים, לרבות סוגיות מדיניות, עד למותה בשנת 1764. שכלה הקר של המרקיזה ורצון הברזל שלה הראו לה מוצא מן המצב. באזור ורסאי פעל בית דיסקרטי שכונה "פארק האיילים" (Parc-aux-Cerfs), שבו נפגש לואי ה-15 בחשאי עם נשים צעירות. לאורך השנים נפוצו סיפורים שלפיהם המרקיזה דה פומפדור הייתה מעורבת בארגון המפגשים, אולם מידת מעורבותה בפועל שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים. לפי מקורות אחדים, מי שעסק בגיוס הנשים היה דווקא אחד ממשרתי המלך.
המלך הופיע שם בעילום שם, והנערות סברו שהוא אדון חשוב כלשהו. לאחר שהתשוקה החולפת של המלך ליפהפייה זו או אחרת התפוגגה מבלי להותיר אחריה תוצאות, הייתה הנערה נישאת לאחר שקיבלה נדוניה. אם הסתיים העניין בלידת ילד, היו התינוק ואמו מקבלים לאחר הלידה קצבה משמעותית מאוד. והמרקיזה המשיכה לשמור על מעמדה כפילגשו הרשמית של הוד מלכותו.
אבל בשנת 1751 הופיעה סכנה אמיתית בדמותה של האירית הצעירה מאוד מארי-לואיז או'מרפי, שניסתה ללא בושה לתפוס את מקומה של המרקיזה דה פומפדור. חצי מאירופה עקבה אחר התפתחות התככים האלה. שגריר האפיפיור דיווח לרומא שימיה של פומפדור ספורים: "לפי כל הסימנים, הסולטנית הראשית מאבדת את מעמדה". הוא טעה.
לואי הותיר בידי המרקיזה את כל זכויות היתר שלה. ולא פעם נוספת יצאה מנצחת במאבקים מול יפהפיות צעירות, כשם שגברה גם על יריביה הפוליטיים המנוסים מאוד. עם זאת, המצב החמיר במידה ניכרת לאחר המשא ומתן הדיפלומטי שניהלה המרקיזה דה פומפדור עם הארכידוכסית האוסטרית מריה תרזה, שהוביל לשינוי ביחסי הברית בין שתי המדינות.
בשנת 1756 הצטרפה צרפת, בעלת בריתה המסורתית של פרוסיה, לאוסטריה. נוסף על כך, לואי, תחת לחצה של פילגשו, ששנאה בלהט את הישועים, אסר את פעילות המסדר שלהם בצרפת. שינויים מסוג זה פגעו באופן ברור מדי באינטרסים של אישים רמי דרג, ולכן המרקיזה לא יכלה להרגיש חסינה מפני פגיעה. והיא הבינה זאת. המזון שהוכן עבורה נבדק בקפידה, שכן מבין כל הדרכים לחיסול אנשים בלתי רצויים, הרעלה נותרה קשה במיוחד להוכחה.
מותה הבלתי צפוי של בתה היחידה, שאותה קיוותה המרקיזה להשיא לבנו של המלך שנולד מחוץ לנישואים, הביא את האישה, שניחנה באיפוק נדיר, אל סף הטירוף. המרקיזה, שחשדה במזימות אויביה, דרשה לבצע נתיחה שלאחר המוות, אך היא לא הניבה שום ממצא. בעודה מתמודדת עם האבל הכבד, הרגישה המרקיזה את בדידותה בעוצמה שלא חשה מעולם. חברתה הקרובה ביותר התגלתה כמרגלת של יריביה. המלך הפך יותר ויותר לידיד סלחני.
"איזה מזג אוויר נורא בחרת לטיולך האחרון, גברתי!"
המשבר הנפשי גרם למרקיזה להרהר באפשרות לפרוש מחיי החצר. היא אף כתבה מכתב לבעלה, ובו ביקשה סליחה על הפגיעה שפגעה בו, תוך שהיא מגששת בבירור אחר דרכים לחזור אל קורת הגג המשפחתית שנטשה לפני זמן רב. ד'אטיול השיב ללא דיחוי שהוא מוכן לסלוח לה, אך לא היה מקום לדבר על דבר מעבר לכך.
עד שנת 1760 הצטמצמו פי שמונה הסכומים שהקצה אוצר המלוכה למחייתה של המרקיזה. היא מכרה תכשיטים ושיחקה בקלפים, ובדרך כלל המזל האיר לה פנים. אולם הטיפול הרפואי דרש סכומי כסף עצומים, והיא נאלצה ללוות אותם. גם כשהייתה כבר חולה מאוד, מצאה לעצמה מאהב. אבל מה ערכו של המרקיז דה שואזל לעומת המלך?
המרקיזה, שעדיין ליוותה את לואי לכל מקום, איבדה לפתע את הכרתה במהלך אחת מנסיעותיהם. עד מהרה הבינו הכול כי הסוף קרוב. ואף על פי שרק לבני משפחת המלוכה הייתה הזכות למות בוורסאי, הורה לואי להעביר אותה לחדרי הארמון.
ב-15 באפריל 1764 מתה המרקיזה דה פומפדור בארמון ורסאי, בגיל 42. היא נולדה ב-29 בדצמבר 1721, ולכן טרם מלאו לה 43 שנים בעת מותה.
כאשר פנתה תהלוכת הלוויה לעבר פריז, עמד לואי במרפסת הארמון תחת גשם שוטף ואמר: "איזה מזג אוויר נורא בחרת לטיולך האחרון, גברתי!" מאחורי הבדיחה הזאת, שנראתה בלתי הולמת לחלוטין, הסתתר צער אמיתי.
המרקיזה דה פומפדור, שחיה חיים קצרים למדי אך סוערים ומלאי משמעות, נקברה לצד אמה ובתה באחוזת הקבר של מנזר הקפוצ'ינים. כיום עובר במקום קבורתה רחוב דה לה פה, בשטח שבו עמד המנזר שנהרס בראשית המאה ה-19.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
