לא אחת פורסם על קהילה חריגה ומוזרה של אנשים ששואפים לעלות במשקל, כשלרוב מדובר בנשים שנהנות מתהליך ההשמנה או גברים שנהנים לעודד את נשותיהם להשמין. אבל יש גם צד שני למטבע…
גבריאלה הכינה משתה שלם. היו לה קציצות המבורגר, היא הכינה רוטב תוצרת בית שיתלווה להמבורגרים, אפתה מאפים והכינה גלידה ביתית לקינוח. יהיה רק אורח אחד שיצטרף לגבריאלה בארוחת הערב והאכלתו תהיה המשחק המקדים שלה. עם 157 סנטימטרים ו-58 קילוגרמים גבריאלה רחוקה מאוד מהנשים המייצגות לעתים קרובות את הקהילה החריגה הזו: פידריזם, פֶטיש שגורם לארוטיזציה של האכלה, אכילה ועלייה במשקל. מעט יחסית ידוע בתקשורת המיינסטרים על פידריזם, אבל מה שכן ידוע ממוסגר לרוב בתמונות סנסציוניות של נשים עם בטן ענקית, מפוטמות כל כך שהן אינן יכולות לזוז לאחר צריכת ארוחות בקנה מידה שמתאים למשפחות שלמות. אבל גבריאלה היא לא אחת מהן. היא לא רוצה שיפטמו אותה — היא רוצה לפטם.
ותפקידן של נשים בקהילת הפידריזם משך את עינה של ד"ר קתי צ'רלס, פסיכולוגית מאוניברסיטת אדינבורו נאפייר, שהייתה שותפה מחברת לספר האקדמי הראשון על התופעה: Feederism: Eating, Weight Gain, and Sexual Pleasure, שיצא לאור בספטמבר 2015. "היו כמה סרטים תיעודיים על פידריזם — ספציפית, על נשים שהאכילו אותן עד למצב של חוסר תנועה – שהראו את הפידריזם כמשהו מסוכן", אומרת צ'ארלס. היא ראתה סיפורים של נשים כמו דונה סימפסון, שהתפרסמה באמצע שנות ה-2000 על שרצתה להשמין עד שתוכתר לאישה השמנה בעולם. כך, ב־2007 השיקה סימפסון אתר שבו מעריציה יכלו לצפות בה אוכלת בזמן אמת; בשיאה היא הגיעה למשקל של 290 קילוגרם. ב-2010 היא זכתה בשיא גינס בתור "האישה הכבדה ביותר שילדה". באוגוסט 2011, סימפסון החליטה לעשות דיאטה כדי להפחית את משקלה ל-170 ק"ג על מנת להיות עצמאית יותר ולהיות מסוגלת לטפל בילדיה.
| פידריזם (Feederism) הוא מונח המתאר העדפה או פנטזיה מינית שבה אדם נהנה ממזון או אכילה כדרך למשוך אדם אחר, ולעיתים אף עוזר לו לאכול או "להאכיל" אותו. זו תת-תרבות שבה נהוג לחשוב שיש דינמיקה של שליטה, שבה אדם (ה"פידר") מוציא הנאה מהאכלה של אדם אחר (ה"פידי"), שלעיתים מקבל את האוכל בצורה של פינוק או עידוד לצרוך יותר אוכל, מה שמוביל לעלייה במשקל והשמנה. הדינמיקה הזו לעיתים כרוכה גם בהיבטים של התמקדות בתהליך העלייה במשקל, כשה"פידי" בוחר להתמקד בעלייה במשקל כחלק מההנאה האישית או כחלק מחיזוק הקשר עם האדם המאכיל. פידריזם אינו בהכרח תופעה מזיקה או רעילה, אך לעיתים עשוי להיות כרוך באורח חיים כאדם שמן, עם כל המשתמע מכך. |
כאשר ה-Guardian כתב מאמר על "הנשים שרוצות להיות שמנות" והסביר: "יש הרבה גברים ב[אתרי פידריזם], אבל התמונות של נשים שמעלות במשקל בכוונה הן שמושכות את העין. בנוף הנוכחי של תפלות הגוף שלנו, הן בולטות כמעוררות במחלוקת, נועז ופוליטי מבחינה ויזואלית". בשום מקום, לכאורה, לא היה אזכור לנשים שמעדיפות להאכיל גברים. אם עלייה במשקל נראית פשוטה עבור הרוב, כשקצת יותר מדי חמאה על הטוסט וביסקוויט שוקולד אחד יותר מדי יכולים להיות ההבדל בין היכולת לסגור את הרוכסן בג'ינס או לא. בקהילת הפידריזם מדובר בהרבה יותר מזה.
ב-2011, הנרטיב סביב התופעה השתנה במעט. צוות חוקרים מאוניברסיטת לית'ברידג' נתקל במה שהם כינו "המקרה המוזר של פידריזם נשי". המחקר שהתקבל, שנקרא "Feederism in a Woman", פירט את הניסיון של מישהי בשם ליסה שפינטזה על עלייה במשקל והאכלה. ליסה עצמה לא הייתה בעלת עודף משקל והיא הייתה במערכת יחסים מונוגמית, אבל המחשבה על להאכיל את בן זוגה הייתה מעוררת מאוד. ובכל זאת, ליסה מעולם לא ניהלה יחסים אמיתיים מהסוג הזה. זה, סיכמו החוקרים, היה מוזר מספיק כדי להיחשב כ"פאראפיליה ייחודית". צ'רלס ופלקובסקי האמינו שיש בתחום הזה יותר מגברים המאכילים נשים ולכן הם החלו לראיין אנשים בתוך הקהילה. בסופו של דבר הם דיברו עם מה שלדעתם הוא המדגם הגדול ביותר של אנשי הקהילה שנאסף אי פעם בספרות האקדמית. "ובוודאי שלא גילינו שהיא נשלטת על ידי מאכילים זכרים ונשים שמשמינות", אומרת צ'רלס. במקום זאת, כמעט כל התפיסות המרכזיות על התופעה שגויות, או לכל הפחות, אינן מצליחות לייצג את המגוון של הקהילה ואת תפקיד הנשים בתוכה.
אחת מהנשים האלה היא טניה, שמספרת שהוקסמה מעלייה במשקל כל חייה. היא זוכרת ששמעה את המעשה על הזקנה שבלעה זבוב בילדותה והרגישה נסערת. בבגרותה, טניה גלשה באתרי פידריזם על בסיס יומי, אתרים כמו Dimensions, שמקטלג ספרות מעריצים וארוטיקה על עלייה במשקל ועוד אחד בשם Curvage, שמתעד נשים שעולות במשקלן. למרות שהיא ביקרה באתרים אלה במשך שנים והתענגה על המראה של אחרים שעולים במשקלם, טניה אף פעם לא השתתפה בדיונים המקוונים או עסקה בשיחות עם החברים האחרים. "כמעט כל הגברים הם מאכילים [באתרים אלה]", היא אומרת ומוסיפה שהיא מרגישה "לא במקום" ברוב הפורומים האלה כאישה שאינה מעוניינת לעלות במשקל בעצמה אלא דווקא לעודד עלייה במשקל אצל גברים. "איך שהם מדברים על הנשים שם, זה כמעט כמו מועדון של בנים". כשהיא התחילה לפגוש אנשים בקהילה, גבריאלה ניסתה את Fantasy Feeder, שנחשב כאתר הפופולרי ביותר בז׳אנר. אבל נמאס לה ממגוון ההודעות שקיבלה מגברים שהניחו שהיא מעוניינת לעלות במשקל בעצמה. "יש שם המון פידרים גברים שמניחים שכל הנשים מתעסקות בעלייה במשקל", היא אומרת "וגם אם תכניס את זה לפרופיל שלך [שאת פידרית], הם ממשיכים לשאול".
יש מספיק מקומות באינטרנט לנשים לחלוק את הסיפורים שלהן על עלייה במשקל – כמו Fantasy Feeder, אתר היכרויות מקיף לקהילה, שמאוכלס בעיקר בנשים גדולות ומעריציהן, אבל לדברי גבריאלה, "יש קרוב לאפס אתרים שמתמקדים בגברים סטרייטים ונשים מאכילות."
״יוצרים סרטים דוקומנטריים סנסציוניים שבהם יש לך אישה מאוד מאוד גדולה שלא יכולה לזוז ושהיא חסרת אונים לחלוטין. זה יותר משעשע עבור אנשים מאשר לראות בגבר את המטופל". – קתי צ'רלס
מרים, שמזדהה גם כפידרית שמאכילה וגם כפידי שפתוחה לעלייה במשקל בעצמה, הידהדה את הרגש הזה ואמרה שהיא "אף פעם לא ממש הרגישה בבית" באתר. "אתר האינטרנט באמת נשלט על ידי נשים שעולות במשקל ומפידרים [גברים]", היא אומרת. "אין שום דבר רע בזה, כמובן. זה פשוט לא מה שאני מחפש." במקום זאת, מרים מרבה לגלול דרך Tumblr, שם היא יכולה לראות בשקט גברים שמשמינים ומשתפים תמונות של בטנם ההולכת וגדלה. "אני כל כך מתרגשת כשהרבה שמנים מפרסמים עדכונים על הבטן שלהם", היא אומרת.
ובכל זאת, גבריאלה קוננה על כך שאין אתרים ספציפיים לנשים שמאכילות גברים ואין מספיק נשים שמשתתפות באתרי פידריזם מקוונים באופן כללי, לא בגלל שנשים לא עוסקות בזה, אלא "כי נשים מתחברות להיבט הקהילתי של זה", וזה חסר ברבים מהאתרים. ב-2015 ולזמן קצר היא הפעילה מגזין, בשם HORNGRY, כדי לחלוק את חוויותיהן של מאכילות כמוה, שהיא קיוותה שידחוף יותר נשים כמוה להיחשף. אבל כמעט כמו בכל תחום, בחיים, ישנה תפיסה מוטעית לפיה פידריזם היא תופעה מגדרית מטבעה שמהדהדת מושגים אחרים על מגדר ומיניות, כשלמעשה זו קהילה שנחשבת דומיננטית, אפילו שולטת ולא לפסיבית וכנועה. בסופו של דבר, HORNGRY היה מיזם קצר מועד שהושק בדצמבר 2014 והיה פעיל עד 2019.
"זה מתאים לסיפור הטיפוסי של מיניות הטרוסקסואלית, שבה הגבר דומיננטי יותר והאישה כנועה יותר", מסבירה צ'רלס. בנוסף, היא מוסיפה, ״יוצרים סרטים דוקומנטריים סנסציוניים שבהם יש לך אישה מאוד מאוד גדולה שלא יכולה לזוז ושהיא חסרת אונים לחלוטין. זה יותר משעשע עבור אנשים מאשר לראות שתי נשים שמאכילות יחד או [לראות] בגבר את המטופל". ובכל זאת, אפיון קהילת הפדריזם כאחת שבה המזינים שולטים או מאכילים בכפייה את נשותיהם, זה מזיק, וזה גם לא נכון (גם גבריאלה וגם מרים לא הסכימו עם אפיון הפידריזם כ"דומיננטית", מכיוון שהן מרגישות שמזון נמצא בעמדת שליטה כשהוא או היא מבקשים עוד מזון). "מפידרים ופידים שדיברנו איתם, אף אחד לא הביע רצון להכריח אף אחד", אומרת צ'רלס. "חלק מההתרגשות נובע מהפידי שרוצה לאכול את האוכל ורוצה לעלות במשקל. לא דיברנו עם אף אחד שתומך ברעיון הזה שמדובר בכוח". כך גם לגבי המושג חוסר תנועה. אולי זה היה מה שדונה סימפסון חיפשה, אבל צ'רלס ופאלקובסקי עדיין לא פגשו מישהו במחקר שלהם שעבורו זו היתה המטרה בפועל.
טניה, שלקחה בכל יום השראה מהרשת, רק התחילה לחקור את הדרכים שבהן התופעה יכול להופיע במערכות היחסים האמיתיות שלה והיא נחרדת רק מהמחשבה על כך, משום שהיא מעולם לא העלתה את זה בפני בני זוגה, כי היא לא רצתה שכוונותיה יתפרשו לא נכון. ואולי זה דווקא מבטא יותר מכל לא רק את מה שמאפיין את התופעה אלא גם, את מה שמאפיין את עולמנו החופשי, לכאורה, אך זה כבר נושא לסיפור אחר…
