תאמל״ק לי
איך קרה שמלך מרוקו מוחמד החמישי התנגד למשטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים והציל את 250,000 יהודי מרוקו מגירוש אל מחנות המוות של הנאצים?
השנה היא 1940. מרוקו. המדינה הממוקמת בקצה הצפון מערבי של אפריקה, היא מדינה שטופת שמש ושופעת צבע, כתום, כחול וירוק והיא גדושה בריחות מתוקים של נענע ותבלינים. באותה תקופה, מרוקו עדיין לא הייתה ממלכה עצמאית. צרפת הקימה בה מדינת חסות בשנת 1912 ולמעשה ניהלה את מרוקו אך איפשרה לה לשמור על הריבון שלה, הסולטן.
השליט היה מוחמד בן יוסף בן ה-30. היה לו שיער שחור, גבות עבות ועיניים עגומות. כפי שכתב ריצ'רד הורוביץ, היסטוריון ומחבר הספר "בגן הצדיקים: הגיבורים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים במהלך השואה" (In the Garden of the Righteous: The Heroes Who Risked Their Lives to Save Jews During the Holocaust), במאמר מ-2017 ל"לוס אנג'לס טיימס", מוחמד היה "שליט לא סביר" שמעולם לא היה אמור לשבת על כס המלכות.
אביו, הסולטן יוסף בן חסן, מת בשנת 1927. אחיו הבכור של מוחמד היה צפוי לרשת אותו. אבל צרפת העניקה למוחמד בן ה-18 את הכתר במקום. הצרפתים הציבו את מוחמד על כס המלכות מתוך מחשבה שהוא יהיה גמיש יותר ושיהיה קל יותר לתמרן אותו. הם למעשה קיוו שישמש כשליט בובה מטעמם. תחזית זו התגלתה כשגויה להחריד. עם הזמן, הסולטן יוביל את מרוקו לעצמאות ויהפוך למלך מוחמד החמישי. אבל ב-1940, זה עוד היה במרחק 17 שנים. הרוע שטף את אירופה.
תחת אדולף היטלר, גרמניה הנאצית כבשה שטח אחר שטח. נראה היה שצבאות היטלר בלתי ניתנים לעצירה. לכל מקום שהם הגיעו, הם הפיצו את רעל האנטישמיות. במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת. חודש לאחר מכן נפלה צרפת. משטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים, הופיע בעקבות הרפובליקה השלישית. תחום השיפוט שלה כיסה את רוב דרום צרפת, כמו גם את האימפריה הקולוניאלית הצרפתית.
פקידי ממשל וישי עברו במהירות ליישם גזירות אנטישמיות נגד 250,000 היהודים שחיו במרוקו. המדינה הייתה ברובה מוסלמית, אך יהודים השתלבו היטב בחברה המרוקאית. למרות שהיתה אנטישמיות, הקהילה היהודית לא נרדפה באופן פעיל. היא הייתה למעשה בעלת ברית לשושלת העלאווית השלטת ונהנתה מהגנתם של בני המלוכה.
"אין יהודים במרוקו. יש רק נתינים מרוקאים", היה מוחמד אומר. באופן לא מפתיע, פקידי וישי לא אהבו דיבורים מהסוג הזה והסולטן התווכח איתם שוב ושוב. מוחמד התנגד לגזירות וישי, שהגבילו את מקום מגורי היהודים, לעבוד וללכת לבית הספר. כפי שכתב רוברט אשרף במחקרו בשפה הצרפתית משנת 1997, "מוחמד החמישי ויהודי מרוקו בתקופת וישי" (Mohammed V and the Jews of Morocco During the Vichy Era), הסולטן התנגד בחריפות לגזענות. מוחמד הונע גם מאמונתו המוסלמית. כמנהיגה של מרוקו, הוא היה אמיר אל-מומינין, או "מפקד המאמינים", הסמכות הדתית העליונה של עמו. מוחמד ראה בטיפול ביהודי מרוקו את האחריות שניתנה לו מהאל. "יהודי מרוקו הם נתיניי", אמר לפקידי ממשל וישי, "ומחובתי להגן עליהם מפני תוקפנות".
מוחמד ניסה בתחילה לחסום את הגזירות. אבל לו די כוח. ממשל וישי היה בעל המילה האחרונה והמשטר חוקק את הצעדים הדרקוניים באוקטובר 1940. בהתאם לכללי מדינת החסות, מוחמד חויב להדביק עליהם את חתימתו. אבל מוחמד הרגיע את נתיניו היהודים שהוא יעמוד לצדם. כעבור זמן מה, בפגישה חשאית בארמונו, הוא אמר למנהיגים יהודים שהגזירות לא שינו דבר. מבחינתו, יהודי מרוקו היו שווים למוסלמים המרוקאים.
ממשל וישי ראה את זה אחרת. כתוצאה מהגזירות איבדו רבים מיהודי מרוקו את מקום עבודתם. ילדים גורשו מבתי ספר ציבוריים. ובדומה לאירופה, חלק מהמשפחות סולקו מבתיהם ונאלצו לחיות בגטאות עלובים. כמה היסטוריונים, כמו רוברט אשרף, טוענים שמוחמד ניסה להבטיח שהגזירות לא יאכפו. חוקרים אחרים פקפקו במניעיו של השליט ובמידת מאמציו להגן על יהודי מרוקו. לפי סוזן גילסון מילר בספרה "תולדות מרוקו המודרנית" (A History of Modern Morocco), "עמדתו התבססה באותה מידה על העלבון שתכתיבי וישי הטיפו לטענתו לריבונות על כל נתיניו, כולל היהודים, כמו האינסטינקטים ההומניטאריים שלו". מכיוון שהתיעוד הארכיוני נקודתי, הוויכוח נשאר מתמשך.
למוחמד היה מעט תמריץ לדבר נגד ממשלת וישי. עד סוף 1940, נראה היה שגרמניה הנאצית הייתה קרובה לנצח במלחמה. ארצות הברית וברית המועצות עדיין לא נכנסו למאבק. מנהיג הרבה יותר בולט בזמן המלחמה, האפיפיור פיוס ה-12, מעולם לא גינה את רדיפת הנאצים נגד יהודים. אפילו היה לו ערוץ תקשורת חשאי להיטלר.
אבל מוחמד היה עשוי מחומר אחר. הוא סירב להיפגש עם בכירים נאצים במרוקו. וכאשר כל העיניים היו נשואות אליו, הוא לקח עמדה. למרות שחסר לו סוכנות פוליטית, לסולטן היה משהו אחר: כוח סמלי. בנובמבר 1941 ציינה מרוקו את חג הכס, חג שנערך מדי שנה כדי לחגוג את הסולטנות של מוחמד. אחרי יום ארוך של תחרות, השליט אירח משתה. לצידו היו אורחי הכבוד שלו: רבנים ונכבדים יהודים.
פקידי ממשל וישי התרעמו על נוכחותם של יהודים בחצר המלוכה. הם לקחו זאת כפגיעה בסמכותם ולזה בדיוק מה שמוחמד כיוון. על פי דיווח בארכיון המדינה הצרפתי, מוחמד אמר להם, "אני בהחלט לא מאשר את החוקים האנטישמיים החדשים ואני מסרב לשייך את עצמי למדד שאני לא מסכים איתו. אני חוזר ומדגיש כפי שעשיתי בעבר: היהודים נמצאים תחת חסותי ואני דוחה כל הבחנה שיש לעשות בין עמי".
"זה היה עניין ענק", טען הורוביץ. "מוחמד נקט עמדה עקרונית מאוד". אבל מפגן התמיכה הזה היה כרוך בסיכונים גדולים. "מלחמה התנהלה ואנשים היו יותר ממוכנים להחליף מנהיגים בכל עת. זה לא היה קושי עצום בכלל עבור [וישי] להנדס שמוחמד ייהרג או יוחלף. דברים כאלה קרו. זה למעשה הציב אותו בסכנה אישית כי העז לסטור לממשל וישי".
אבל החוצפה של מוחמד גם החזיקה את וישי בשליטה. מעשיו של הסולטן הראו לשומריו הצרפתים שהוא לא נוטש את יהודי מרוקו. "מה שהוא עשה בסופו של דבר עיכב פעולות שניתן היה לבצע קודם לכן", אומר הורוביץ. "אם הוא לא היה נוקט עמדה, אז היה אפשר לאסוף יהודים לפני שבעלות הברית הגיעו".
עם עלות השחר ב-8 בנובמבר 1942, נחתו 35,000 חיילים אמריקאים בעיירות הנמל סאפי ופדלה בחוף האוקיינוס האטלנטי של מרוקו. לכוחות וישי לא היה סיכוי ועד מהרה הם איבדו את השליטה במדינה. מוחמד קיבל את פני בעלות הברית בזרועות פתוחות ושלח חיילים מרוקאים להמשיך במאבק. ב-1943 הוא אירח את ועידת קזבלנקה של בעלות הברית, שם התחכך עם פרנקלין דלאנו רוזוולט ו-וינסטון צ'רצ'יל ובשנת 1945, הסולטן צעד במעלה השאנז אליזה בעיר פריז שאך זה שוחררה לצד מנהיג צרפת שארל דה גול.
מוחמד עמד בצד הנכון של ההיסטוריה. אף יהודי מרוקאי לא נשלח למחנות המוות הנאצים תחת משמרתו, אם כי כ-2,100 נכלאו במחנות עבודה של וישי במדבר סהרה כאסירים פוליטיים שהתנגדו למשטר. רבים מהאסירים הללו מתו מרעב, תשישות ומחלות. מחנות דומים התקיימו באלג'יריה ובתוניסיה, ששניהם היו בשליטת ממשל וישי. לאלג'יריה, כמושבה צרפתית, היו חוקים אנטישמיים מחמירים מאוד. אבל בתוניסיה, מדינת חסות אחרת, ניסו המושלים המקומיים לרכך את המכה. הם מצאו בעל ברית בדמות מונסף ביי, שליט תוניס, שהקפיד להעניק אותות הצטיינות מלכותית לרופאים ויזמים יהודים בולטים בתוך ימים מעלייתו לכס המלכות.
מעשיו של מוחמד במהלך מלחמת העולם השנייה זיכו אותו ב"תודה הנצחית" מיהודי מרוקו, אמר סרז' ברדוגו, ראש מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו, בשנת 2005. קחו למשל את ריצ'רד אטיאס, יזם בולט שהקים חברת ייעוץ עולמית שהמטה שלה בניו יורק. "אני מאוד קשור למדינה שלי, מרוקו", אמר אטיאס לרשת טלוויזיה צרפתית בשנת 2014. "יש לי באמת שורש עמוק למדינה שלי מסיבה מאוד פשוטה: היושרה של מוחמד במהלך המלחמה. אני מאמין שחובת הזיכרון הזו היא שגרמה לי להישאר מרוקאי, גם אם עזבתי את מרוקו בגיל 16", אמר אטיאס.
"כשמיליוני יהודים התמודדו עם זוועות השואה,… מוחמד החמישי סיפק מקלט בטוח לנתיניו היהודים", כתב נשיא המדינה יצחק הרצוג במכתב משנת 2022 למוחמד השישי, מלך מרוקו ונכדו של מוחמד החמישי. הרצוג הוסיף: "בכל מקום שהם נמצאים, יהודי מרוקו זוכרים בגאווה ובחיבה את זכרו של סבך".
כך מסתיים הסיפור על הסולטן שניצב אל מול פני הרוע. אבל אליה וקוץ בה: ממשלת צרפת הדיחה את מוחמד ב-1953, מחשש שהוא יוביל את מרוקו לעצמאות. אבל הוא לא נשאר בגלות זמן רב. הסולטן חזר ב-1955 ושב לכסאו. מרוקו קיבלה עצמאות שנה לאחר מכן. תחת המשטר החדש, מוחמד העניק ליהודים את אותן זכויות כמו המוסלמים והתחייב שהכתר יגן עליהם תמיד. מאז שנות ה-40, האוכלוסייה היהודית של מרוקו ירדה בהתמדה והותירה קהילה של כ-2,100 כיום. יהודים רבים היגרו ממרוקו לישראל כדי לקחת חלק בבניית המדינה היהודית. חלקם נסעו לצרפת ולקנדה בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות. אחרים עזבו עקב הגברת הסנטימנט האנטישמי בעולם הערבי וסכסוכים מתמשכים בין ישראל למדינות ערב.
אבל לאורך עשרות שנות המהומה הללו, נשאר כלל קבוע אחד: המלכים העלאווים תמיד עמדו לצד הקהילה היהודית. הם הבהירו שליהודים יש מקום במרוקו. מוחמד החמישי מת במפתיע לאחר ניתוח קל בשנת 1961. בנו חסן השני תמך כל חייו בדו-קיום מוסלמי-יהודי. בארוחת ערב ממלכתית ב-1995, אמר נשיא ארה"ב ביל קלינטון לחסן, "באזור שבו התשוקה והשנאה הכריעו לעתים קרובות ראשים קרירים ומוחות צלולים יותר, שלך תמיד היה קול של הגיון וסובלנות".
בנו של חסן, מוחמד השישי, הלך בעקבות אבותיו. חוקת מרוקו משנת 2011 קובעת כי "הזהות הלאומית הניתנת לחלוקה" של המדינה "ניזונה והועשרה" בין היתר מהשפעה "עברית" ובשנים האחרונות הוביל המלך את הדרך בקידום תרבות יהודי מרוקו. ולא בכדי היתה מרוקו אחת מהמדינות שחתמו על הסכמי אברהם.
ואין ספק שמוחמד המבוגר היה גאה. "כל המרוקאים, מוסלמים ויהודים, הם נתינים של אותה אומה", אמר ב-1957. "הם חייבים לפעול יחד". היום יותר מתמיד…
אם משתמשים בחומר כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
