מבצע "ברברוסה" היה משחק שחמט אסטרטגי שבו הצליח הוורמאכט להסוות פריסה אדירה של מיליוני חיילים, טנקים ומטוסים ממש מתחת לאפו של הצבא האדום, תוך ניצול תוכניות מגירה אידאולוגיות וצבאיות שגובשו במשך שנים. ■ לכתבה הקודמת: מבצע ברברוסה: הקונספציה שעלתה בחיי מיליונים.

אחרי הכל, מאחורי הקלעים של הפלישה הצבאית הגדולה בהיסטוריה עמד תכנון גרמני דקדקני, שהתבסס על אחת מפעולות ההטעיה והדיסאינפורמציה המורכבות ביותר אי פעם.

בצד השני של החזית, שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בישר לאומה הגרמנית על דבר הפלישה, תוך שימוש במילותיו של היטלר: "ברגע זה מתרחשת תהלוכה, שבהיקפה אין דומה לה בהיסטוריה. החלטתי היום להפקיד את גורל ועתיד הרייך ועמנו בידי חיילינו. יהי האל בעזרנו, במיוחד במאבק הזה!". מאוחר יותר באותו בוקר, היטלר התרברב בפני מקורביו כי תוך פחות משלושה חודשים, רוסיה תקרוס בדרך שטרם נראתה כמותה. בנאומו ברדיו, הציג את עצמו היטלר כאיש שלום שנאלץ בעל כורחו לתקוף. בעקבות הפלישה, הורה גבלס על השימוש בסיסמה "מסע צלב אירופי נגד הבולשביזם", נרטיב שמשך אלפי מתנדבים ומתגייסים לשורות הוואפן-אס-אס.

אולי יעניין אותך

מבצע ברברוסה ונקודות המפנה במלחמת העולם השנייה

יום הנצחון

ההתנגדות האחרונה: על מרד גטו ורשה

קרב שפך הסכלדה: הפריצה לנמל אנטוורפן

במבצע ברברוסה נטלו חלק כ-10 מיליון חיילים משני הצדדים נטלו בו חלק, ועד לסיומו עלה מניין האבידות ליותר מ-8 מיליוני בני אדם. המתקפה סימנה הסלמה עצומת ממדים של מלחמת העולם השנייה, הן מבחינה גאוגרפית והן בשל חתימת ההסכם האנגלו-סובייטי, שהכניס את ברית המועצות אל קואליציית בעלות הברית.

המבצע נקרא על שמו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה-12 ומראשי מסעי הצלב, ונועד להגשים את יעדיה האידאולוגיים של גרמניה הנאצית: מיגור הקומוניזם וכיבוש מערב ברית המועצות לצורך יישובו בגרמנים. "תכנית האב למזרח" (Generalplan Ost) של הגרמנים נועדה לנצל חלק מהאוכלוסייה הנכבשת ככוח עבודה בכפייה לצרכים צבאיים של מדינות הציר, ובו-בזמן להשתלט על עתודות הנפט בקווקז ועל המשאבים החקלאיים של הטריטוריות הסובייטיות, ובהן אוקראינה ובלארוס. מטרת העל הייתה יצירת "מרחב מחיה" (Lebensraum) מורחב עבור גרמניה, והשמדה מוחלטת של העמים הסלאביים הילידיים באמצעות גירוש המוני לסיביר, גרמניזציה, שיעבוד ורצח עם.

המבצע פתח את החזית המזרחית, שבה רוכזו כוחות רבים יותר מבכל זירה אחרת בהיסטוריה האנושית. בחבל ארץ זה התחוללו הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה, פשעי המלחמה המחרידים ביותר והאבידות הכבדות ביותר (הן לצבא הסובייטי והן לכוחות הציר) באירועים אשר עיצבו את מהלך מלחמת העולם השנייה ואת ההיסטוריה של המאה ה-20 כולה. הכוחות הגרמניים שבו כחמישה מיליוני חיילים של הצבא האדום, והשמידו במכוון, באמצעות הרעבה ודרכים אחרות, כ-3.3 מיליוני שבויי מלחמה סובייטים ומיליוני אזרחים. זאת כחלק מ"תכנית ההרעבה" (Hungerplan) שנועדה לפתור את המחסור במזון בגרמניה ולחסל את האוכלוסייה הסלאבית. כמו כן, במסגרת השואה, נרצחו למעלה ממיליון יהודים סובייטים במעשי טבח המוניים ובמשאיות גז ומחנות השמדה, שבוצעו על ידי עוצבות המבצע הגרמניות (האיינזצגרופן) ומשתפי פעולה מקומיים מרצון בניסיון ״לפתור את השאלה היהודית באירופה״.

אם במישור המבצעי השיגו הגרמנים ניצחונות משמעותיים, כבשו אזורים כלכליים חיוניים ביותר (בעיקר באוקראינה) והסבו לצד השני אבידות כבדות, בפועל הם ספגו אבדות כאלה גם בעצמם. למרות הצלחות ראשוניות, המתקפה הגרמנית נבלמה בקרב על מוסקבה בשלהי 1941 ומתקפת-הנגד הסובייטית בחורף הדפה את הגרמנים כ-250 קילומטרים לאחור. הפיקוד הגרמני ציפה לקריסה מהירה של ההתנגדות הסובייטית, בדומה למה שהתרחש בפולין או לקריסת רוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה. אך קריסה שכזו לא אירעה; תחת זאת, הצבא האדום בלם את המכות העוצמתיות ביותר של הוורמאכט וגרר אותו למלחמת התשה ממושכת, שהגרמנים לא היו ערוכים אליה. בעקבות האבידות הכבדות והקשיים הלוגיסטיים במבצע "ברברוסה", הכוחות המדולדלים של הוורמאכט כבר לא היו מסוגלים לתקוף לכל אורך החזית המזרחית. המבצעים הבאים שנועדו להחזיר את היוזמה ולהעמיק לתוך השטח הסובייטי, כמו תכנית "בלאו" ב-1942 ומבצע "ציטדל" ב-1943, היו חלשים יותר, נכשלו בסופו של דבר והובילו לתבוסת הצבא הגרמני. ניצחונות סובייטיים אלו שמו קץ להתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה וסללו את הדרך לתבוסתה הסופית ולקריסת גרמניה הנאצית במאי 1945.

ראו גם: מבצע ברברוסה: הקונספציה שעלתה בחיי מיליונים

הפלישה וקרבות הגבול

פקודתו של היטלר "לחיילי החזית המזרחית" הוקראה על ידי המפקדים רק בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני 1941, בטרם הכריז הרייך השלישי מלחמה על ברית המועצות. באותו יום הכריזו מלחמה על ברית המועצות גם איטליה (שכוחותיה החלו בלחימה בפועל ב-20 ביולי 1941) ורומניה; ב-23 ביוני הצטרפה סלובקיה, וב-27 ביוני – הונגריה.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-22 ביוני, בשעה 03:00, חצו פלסים ראשונים של הוורמאכט את השטח הסובייטי, ובשעה 04:00, לאחר הכנה ארטילרית כבדה, החלה פלישת היחידות הקדמיות ובעקבותיהן הכוח המרכזי. המתקפה הגרמנית התפרסה לאורך חזית של 3,000 ק"מ בשלושה צירים מרכזיים: לנינגרד, מוסקבה וקייב. בנתיבי השיט של הים הבלטי והים השחור פעלו צוללות גרמניות ופיניות והונחו שדות מוקשים.

הפלישה הגרמנית תפסה את הכוחות הסובייטיים בהפתעה גמורה: כבר ביום הראשון הושמד חלק ניכר ממלאי התחמושת, הדלק והציוד הצבאי, והגרמנים השיגו עליונות אווירית מוחלטת (כ-1,200 מטוסים סובייטיים הושמדו או הושבתו). הפיקוד הסובייטי התקשה להעריך נכונה את מצב כוחותיו; המועצה הצבאית העליונה שלחה בערב ה-22 ביוני הנחיות שדרשו לפתוח בבוקר ה-23 ביוני במתקפות-נגד נחרצות נגד הטריזים הגרמניים שפרצו את הקו – מתקפות-נגד כושלות אלו רק החמירו את מצבו הקשה של הצבא האדום.

בין ה-21 ל-25 ביוני פעלו כוחות הים והאוויר של גרמניה משטח פינלנד נגד ברית המועצות. ב-22 ביוני, בתגובה לתפיסת האזור המפורז של איי אולנד על ידי כוחות פיניים, הופצצו הכוחות הפיניים על ידי חיל האוויר הסובייטי. ב-25 ביוני הנחית חיל האוויר הסובייטי מכה על 18 שדות תעופה פיניים ששימשו לפעילות מבצעית ועל מספר יישובים. באותו יום הכריזה ממשלת פינלנד כי המדינה נמצאת במצב מלחמה עם ברית המועצות, וכוחות גרמניים ופיניים פלשו לקרליה ולאזור הארקטי, מה שהאריך את קו החזית והציב איום ישיר על לנינגרד ועל מסילת הרכבת למורמנסק. עם זאת, הלחימה באזור הארקטי ובקרליה הפכה במהרה למלחמת חפירות סטטית ולא השפיעה באופן מהותי על התמונה הכללית בחזית המזרחית.

מול החזית הצפון-מערבית הסובייטית פעלו בתחילה שתי קבוצות שריון גרמניות: קבוצת ארמיות "צפון" פעלה בציר לנינגרד, כאשר כוח המחץ המרכזי שלה, קבוצת השריון ה-4, התקדם לעבר דאוגבפילס וקבוצת השריון ה-3 (מתוך קבוצת ארמיות "מרכז") התקדמה בציר וילנה.

ב-22 ביוני 1941 פתחו תומכי "חזית האקטיביסטים הליטאית" במרד חמוש נגד השלטון הסובייטי. המורדים תפסו שליטה על יעדים אסטרטגיים וערים שלמות, תקפו יחידות נסוגות של הצבא האדום וחיסלו פעילים סובייטים.

ניסיון של פיקוד החזית הצפון-מערבית להנחית מכת-נגד באמצעות שני קורפוסים ממוכנים (קרוב ל-1,000 טנקים) באזור העיר ראסייניאי הסתיים בכישלון חרוץ, וב-25 ביוני התקבלה החלטה לסגת לקו נהר דווינה המערבית. אולם כבר ב-26 ביוני חצתה קבוצת השריון ה-4 הגרמנית את הנהר ליד דאוגבפילס (קורפוס הממוכן ה-56 בפיקוד אריך פון מאנשטיין), וב-2 ביולי ליד יקאבפילס (קורפוס הממוכן ה-41 בפיקוד גאורג-הנס ריינהרדט). בעקבות הקורפוסים הממוכנים התקדמו דיוויזיות חיל הרגלים. ב-27 ביוני נטשו יחידות הצבא האדום את ליבאו. ב-1 ביולי כבשה הארמייה ה-18 הגרמנית את ריגה ויצאה אל דרום אסטוניה. במקביל, קבוצת השריון ה-3 של קבוצת ארמיות "מרכז", לאחר שגברה על ההתנגדות הסובייטית ליד אליטוס, כבשה את וילנה ב-24 ביוני, פנתה לדרום-מזרח ואיגפה מאחור את החזית המערבית הסובייטית.

מצב חמור במיוחד התפתח בחזית המערבית הסובייטית.

כבר ביום הראשון ספגו הארמיות באגפי החזית (הארמייה ה-3 באזור גרודנו והארמייה ה-4 באזור ברסט) אבידות כבדות. מתקפות-הנגד של הקורפוסים הממוכנים של החזית בין ה-23 ל-25 ביוני נכשלו. קבוצת השריון הגרמנית ה-3, לאחר שפרצה את קווי הסובייטים בליטא והתקדמה בציר וילנה, איגפה את הארמיות ה-3 וה-10 מצפון, ואילו קבוצת השריון ה-2, שהותירה מאחור את מצודת ברסט הנצורה, פרצה לעבר ברנוביץ' ואיגפה אותן מדרום. ב-28 ביוני כבשו הגרמנים את מינסק, בירת בלארוס וסגרו טבעת כיתור שבה נלכדו כוחותיה העיקריים של החזית המערבית.

ב-30 ביוני הודח מפקד החזית המערבית, גנרל הצבא דמיטרי פבלוב, מתפקידו; מאוחר יותר, על פי החלטת בית דין צבאי, הוא הוצא להורג ביריות יחד עם גנרלים וקצינים נוספים ממטה החזית. על כוחות החזית המערבית מונה תחילה גנרל-לייטננט אנדריי יריומנקו (30 ביוני), ולאחר מכן שר ההגנה מרשל סמיון טימושנקו (מונה ב-2 ביולי, נכנס לתפקיד ב-4 ביולי). מכיוון שעיקר כוחות החזית המערבית הושמדו בקרב ביאליסטוק-מינסק, הם הועברו תחת פיקוד כוחות הדרג האסטרטגי השני.

בפתיחת יולי חצו הקורפוסים הממוכנים של הוורמאכט את קו ההגנה הסובייטי בנהר ברזינה ונעו לעבר קו הנהרות דווינה המערבית והדנייפר, אך נתקלו במפתיע בכוחות החזית המערבית המשוקמת (בדרג הראשון הארמיות ה-22, ה-20 וה-21). ב-6 ביולי 1941 פתח הפיקוד הסובייטי במתקפה בציר לפל. בקרב השריון הגדול שהתפתח בין ה-6 ל-9 ביולי בין אורשה לויטבסק – שבו השתתפו למעלה מ-1,600 טנקים מהצד הסובייטי וכ-700 מהצד הגרמני – הביסו הגרמנים את הכוחות הסובייטיים וב-9 ביולי כבשו את ויטבסק. היחידות הסובייטיות ששרדו נסוגו לאזור שבין ויטבסק לאורשה. הכוחות הגרמניים תפסו עמדות זינוק למתקפה הבאה באזורי פולוצק, ויטבסק, מדרום לאורשה, ומצפון ומדרום למוהילב.

פעולות הוורמאכט בדרום, שם ריכז הצבא האדום את כוחותיו החזקים ביותר, היו מוצלחות פחות. בין ה-23 ל-25 ביוני ביצע חיל האוויר של צי הים השחור הפצצות על הערים הרומניות סולינה וקונסטנצה; ב-26 ביוני הותקפה קונסטנצה על ידי ספינות הצי בשילוב כוחות אוויר. בשאיפה לבלום את התקדמות קבוצת השריון ה-1 הגרמנית, הנחית פיקוד החזית הדרום-מערבית מכת-נגד באמצעות שישה קורפוסים ממוכנים (כ-2,500 טנקים). בקרב השריון האדיר שהתחולל באזור דובנו–לוצק–ברודי לא הצליחו הכוחות הסובייטיים להביס את האויב וספגו אבידות כבדות, אך הם מנעו מהגרמנים להשיג פריצה אסטרטגית ולנתק את כוחות לבוב (הארמיות ה-6 וה-26) משאר הצבא. עד ל-1 ביולי נסוגו כוחות החזית הדרום-מערבית לקו המבוצר קורוסטן–נובוגרד-וולינסקי–פרוסקורוב. בראשית יולי פרצו הגרמנים את האגף הימני של החזית ליד נובוגרד-וולינסקי וכבשו את ברדיצ'ב וז'יטומיר, אך הודות למתקפות-נגד סובייטיות נבלמה התקדמותם הנוספת. בנקודת החיבור בין החזית הדרום-מערבית לחזית הדרומית, חצו כוחות גרמניים-רומניים ב-2 ביולי את נהר הפרוט ונעו לעבר מוהילב-פודולסקי. עד ל-10 ביולי הם הגיעו לנהר הדניסטר.

בסיומם של קרבות הגבול הנחיל הוורמאכט תבוסה קשה לצבא האדום. עם זאת, יש לזכור כי השמדת הכוחות המרכזיים של המחוזות המערביים לא התרחשה מיד ב-22 ביוני, אלא מאוחר יותר, במהלך קרבות ההתנגשות בין ה-24 ל-30 ביוני 1941.

ביומן הפיקוד העליון של הוורמאכט מ-4 ביולי 1941 מובאת הצהרתו של היטלר, לפיה ברית המועצות כבר הפסידה למעשה במלחמה הוא טען כי הוא כל הזמן ניסה לשים את עצמו במקומו של האויב. מעשית הוא כבר הפסיד במלחמה. ״טוב שהשמדנו את כוחות השריון וחיל האוויר של הרוסים כבר בהתחלה. הרוסים לא יוכלו לשקם אותם עוד״.

בתוך כשלושה שבועות של לחימה כבשו הכוחות הגרמניים את כל המדינות הבלטיות,בלארוס וחלקים נרחבים מאוקראינה ומולדובה. בציר הצפון-מערבי והדרום-מערבי חדר האויב לעומק שטח ברית המועצות עד ל-500 ק"מ, ובציר המרכזי – עד ל-600 ק"מ. קצב ההתקדמות הממוצע של הגרמנים עמד על 15 עד 30 ק"מ ביממה. בקרבות הגבול ובמבצעי ההגנה הבאים הושמדו כליל 28 דיוויזיות סובייטיות (12 חיל רגלים, 10 שריון, 4 ממוכנות, 2 פרשים), ולמעלה מ-72 דיוויזיות נוספות ספגו אבידות בנפש ובציוד בשיעור של 50% ומעלה.

סך האבידות של הכוחות הסובייטיים עד ל-30 ביולי עמד על 651,065 איש (אבידות בלתי הפיכות – 447,015 איש, אבידות רפואיות, 204,050 איש). על פי נתונים חלקיים מהחזיתות, חיל האוויר לטווח רחוק איבד בתקופה זו 3,468 מטוסים, והכוחות הסובייטיים איבדו כ-9.5 אלף תותחים, 12 אלף מרגמות ו-6 אלף טנקים (כמעט מחצית מכלל הטנקים שהיו במחוזות המערביים בתחילת המלחמה). אך טנקים רבים לא הושמדו בקרב, אלא ננטשו או פוצצו במהלך הנסיגה בשל תקלות טכניות ומחסור בדלק. כתוצאה מהאבידות העצומות בטנקים ומפינוי מפעלי הטנקים מלנינגרד ומחרקוב, סבלו הכוחות הסובייטיים ממחסור חריף בשריון עד סוף 1941.

אבדו 200 מחסנים צבאיים (52% ממחסני המחוזות ומחסני קומיסריון ההגנה בשטחי גבול). הדבר הוביל למחסור חריף בתחמושת, דלק ומזון ביחידות הסובייטיות. הצבא הגרמני, מנגד, זכה בשלל רב; האלדר רשם ב-1 ביולי כי כרבע מתצרוכת הדלק הגרמנית כוסתה באמצעות מאגרי שלל.

עם זאת, האלדר הודה כי הכוחות הסובייטיים לחמו בעיקשות. ב-29 ביוני רשם: "הדיווחים מהחזית מאשרים כי הרוסים נלחמים בכל מקום עד האיש האחרון. רק פה ושם הם נכנעים בשבי… ההתנגדות העיקשת של הרוסים מאלצת אותנו לנהל את הקרב על פי כל כללי תקנוני הקרב שלנו. בפולין ובמערב יכולנו להרשות לעצמנו חירויות מסוימות וחריגות מעקרונות התקנון; כעת זה כבר בלתי קביל".

הכוחות הגרמניים איבדו עד לאמצע יולי כ-100 אלף איש (כמות זהה לזו שאיבדו בשנתיים הקודמות של מלחמת העולם כולה), למעלה מ-1,000 מטוסים ועד 1,500 טנקים.

מנגד, קונסטנטין רוקוסובסקי כתב בזכרונותיו: "המכה המפתיעה שהנחית האויב בכוחות עצומים והתקדמותו המהירה לעומק השטח הדהימו למשך זמן מה את כוחותינו שלא היו מוכנים לכך. הם לקו בהלם. נדרש זמן רב כדי להוציא אותם מהמצב הזה. הבלבול נבע גם מסיבות צבאיות ופוליטיות… אלמנטים לא יציבים איבדו לחלוטין את האמונה בכוחותיהם ובאפשרות להתנגד לאויב הנורא".

על פי נתונים רשמיים, מ-22 ביוני 1941 ועד 10 באוקטובר 1941, נעצרו על ידי גופי ביטחון הפנים (NKVD) כ-647,364 בני אדם בחשד לעריקות; רובם הוחזרו לחזית, אך למעלה מ-10 אלף איש הוצאו להורג ביריות, מתוכם למעלה מ-3 אלפים באופן פומבי.

לאחר שהשתכנע כי הפלישה היא מציאות קיימת, שקע סטלין באפתיה ובהלם עמוק. מולוטוב הוא שנאלץ לשאת את הנאום ברדיו לאומה. שבוע לאחר תחילת הפלישה (לאחר נפילת מינסק), הסתגר סטלין בדאצ'ה שלו מחוץ למוסקבה ולא ענה לטלפונים. כשהגיעה לדאצ'ה משלחת של הפוליטביורו, חשש סטלין כי באו לעצור אותו. לפי זכרונותיו של מיקויאן, אמר סטלין: "לנין השאיר לנו ירושה גדולה, ואנחנו, יורשיו, דפקנו את הכל". עם זאת, הם לא עצרו אותו – ואיש מהם לא הודה מעולם שמחשבה כזו בכלל עלתה בדעתו – אלא הוציאו אותו מההלם והחזירו אותו למוסקבה. ב-3 ביולי פנה סטלין לאומה ברדיו בנאום שנועד לאחד את העם. תוך שימוש בביטוי פרבוסלבי מנוערותו, הוא פתח במילים: "אחים ואחיות".

מחדלי הצבא הסובייטי

מפקדים בכירים רבים מונו לתפקידיהם רק לאחרונה ולא החזיקו בניסיון הנדרש. היה זה תולדה של הטיהורים ההמוניים של סגל הפיקוד הבכיר בשנים 1937–1938, לצד הגידול החד בגודל הצבא לאחר 1939. ראש המטה הכללי לשעבר, גיאורגי ז'וקוב, נזכר: "עד שנת 1936… הוקדשה תשומת לב רצינית לשיתוף הפעולה המבצעי-אסטרטגי בין זרועות הצבא; בתקופה שבין 1936 ל-1939 עבודה אסטרטגית חיונית זו קפאה על שמריה, בפשטות – לא היה מי שינהל אותה, שכן כמעט כל מי שחשב ברצינות ובעומק גורלו היה טרגי".

בנוסף, חלק ניכר מהכוחות במחוזות המערביים רוכז בטריזים של ביאליסטוק ולבוב בסמוך לגבול, מה שהציב אותם במצב של חצי-כיתור על ידי האויב עוד לפני יריית הפתיחה. באזורים אלו ריכזו הסובייטים את כוח המחץ שלהם – הקורפוסים הממוכנים – לצד מאגרי עתק של תחמושת ודלק. זאת מכיוון שהדוקטרינה הסובייטית התבססה על אסטרטגיה התקפית למלחמה העתידית. ז'וקוב כתב על כך: "ערב המלחמה… הארמיות ה-3, ה-4 וה-10 של המחוז המערבי מוקמו בטריז ביאליסטוק, הבולט לעבר האויב… קונפיגורציה מבצעית זו יצרה איום של כיתור עמוק מצד גרודנו וברסט… פריסה שגויה זו, שאופשרה ב-1940, לא תוקנה עד המלחמה עצמה".

מה גם שהאזורים המבוצרים לאורך הגבול המערבי החדש ("קו מולוטוב") נבנו ישירות על קו הגנה עצמו, ולעיתים ללא העומק הנדרש בשטח הקדמי. עד יוני 1941 בנייתם וחימושם לא הושלמו. מנגד, מתוך הביצורים של הגבול הישן ("קו סטלין") פורק חלק מהחימוש כדי לצייד את הקו החדש, מה שמנע את שמישותו של הקו הישן עם התקרבות הגרמנים.

יותר מכל, הפיקוד הסובייטי, שהתבסס על אסטרטגיה התקפית, לא העניק תשומת לב מספקת לפיתוח מגננות. ז'וקוב ציין כי "אימון הכוחות לפעולות הגנה… כמעט שלא יצא מהמסגרת הטקטית. אינני מכיר אף מהלך מבצעי-אסטרטגי שבו תורגלה הגנה בקנה מידה גדול מפני פריצה עמוקה של קבוצות שריון גדולות הנתמכות בכוחות אוויר… המפקדות שלנו לא היו מאומנות בניהול מגננה אסטרטגית".

אין ספק שהגרמנים השיגו הפתעה כמעט מוחלטת (חלק ניכר מיחידות הארטילריה והנ"מ של דיוויזיות הגבול שהו ב-22 ביוני במחנות אימונים ומטווחים, ומפקדים רבים היו בחופשות). הדבר הוביל לאבידות קשות לסובייטים כבר ממכת האש הראשונה ולפריצה מהירה של קבוצות המחץ לעומק המערך הסובייטי בשעות הראשונות. הכוחות הסובייטיים היו מאומנים פחות למלחמה מודרנית, חסרי לכידות פנימית ומאורגנים ברישול. קשר הרדיו, הפיקוד, שיתוף הפעולה והמודיעין היו ברמה נמוכה.

"כמה זמן תחזיק רוסיה?"

המגזין האמריקני ״Time״, במאמר מערכת מ-30 ביוני 1941 תחת הכותרת "כמה זמן תחזיק רוסיה?", כתב: "השאלה האם הקרב על רוסיה יהפוך לקרב החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית אינה מוכרעת על ידי החיילים הגרמנים. התשובה עליה תלויה ברוסים".

ב-14 ביוני קבעה ועדת המודיעין המשולבת של ארה"ב כי גרמניה תזדקק לשישה שבועות לכל היותר כדי לכבוש את מוסקבה. כמו כן, ההיסטוריון ו' דשיצ'ב מזכיר את דוח שר המלחמה האמריקני ה' סטימסון שהוגש ב-23 ביוני לנשיא רוזוולט, שבו נערך כי גרמניה תמחץ את ברית המועצות "בתוך חודש לפחות, ואולי שלושה חודשים לכל היותר", ולכן ברית המועצות תהווה רק בעלת ברית זמנית, בדומה לפולין ב-1939 או צרפת ב-1940.

על פי חישוביו של ההיסטוריון דייוויד גלאנץ: "לאחר שכבשו את סמולנסק ב-16 ביולי, התקדמו כוחותיו של פון בוק כ-500 ק"מ ב-25 ימי לחימה, ובכך שברו את כל שיאי מהירות ההתקדמות שקבע הוורמאכט במערכות באירופה. מהמטרה המרכזית של המבצע – מוסקבה – הפרש המרחק עמד על 300 ק"מ בלבד. כלומר, בהתבסס על קצב ההתקדמות הקודם: 20 ק"מ ביום ו-140 ק"מ בשבוע, בהתחשב בהפוגות למנוחה, תיקונים ואספקה – מרחק של שבועיים-שלושה הפריד בין פון בוק למוסקבה".

בסוף יולי 1941 ביקר במוסקבה הארי הופקינס, יועצו של נשיא ארה"ב, ועל בסיס התרשמותו, הגיעו בארה"ב למסקנה כי אין בברית המועצות הלכי רוח של כניעה וכי יש טעם בהושטת סיוע למדינה.

על מדיניות הממשלה הבריטית השפיעו גם ספקנים שהיו בטוחים כי ברית המועצות לא תחזיק מעמד זמן רב. בחישוביהם כמה זמן יעכב הסירוב הסובייטי את נחיתת הוורמאכט באיים הבריטיים, חזו ראשי המטות הבריטיים: "לא יותר משמונה שבועות". וינסטון צ'רצ'יל כתב בכרך השלישי של ספרו "מלחמת העולם השנייה": "הארמיות הגרמניות היו כה חזקות, שנראה היה כי הן יכולות להמשיך ולאיים בפלישה לאנגליה במשך חודשים רבים, תוך ניהול מתקפה במקביל לעומק רוסיה. כמעט כל המומחים הצבאיים בעלי הסמכות סברו כי הארמיות הרוסיות יובסו בקרוב ויושמדו בעיקרן".

לפני תחילת מבצע "טייפון" הגרמני (1 באוקטובר 1941), הגיעה לנמל ארכנגלסק ב-31 באוגוסט 1941 שיירה ארקטית ראשונה בשם "דרוויש", שבאמצעותה הועברה ופרסה כנף תעופה 151 של חיל האוויר המלכותי הבריטי (בסך הכל 39 מטוסים) בשדה התעופה סברומורסק-1 במסגרת מבצע "בנדיקט".

קודם לכן, ב-12 ביולי 1941, נחתם ההסכם הסובייטי-אנגלי לפעילות משותפת במלחמה נגד גרמניה, שבו הצהירו הצדדים כי "במהלך מלחמה זו הם לא ינהלו משא ומתן ולא יחתמו על שביתת נשק או הסכם שלום, אלא בהסכמה הדדית". עם זאת, חתימת ההסכם האנגלו-סובייטי על סחר, אשראי וסליקה, שלפיו העניקה אנגליה אשראי בסך 10 מיליון ליש"ט, התקיימה רק ב-16 באוגוסט 1941. כתוצאה מכך, שיירת "דרוויש" הייתה היחידה שהגיעה לפני מבצע "טייפון", והשיירה הבאה (PQ-1) הגיעה לנמל ארכנגלסק רק ב-11 באוקטובר 1941.

גורם חשוב היה עמדת הציבור הבריטי. כפי שמציינים ההיסטוריונים הבריטים ג' אריקסון וג' דילקס: "משרד החוץ הבריטי, שהכיר באיחור בממדי האיום הצבאי על ברית המועצות, נאלץ לבחון את אפשרות המאבק המשותף ואת 'המציאות הלא נעימה' של האהדה העצומה והגואה כלפי הרוסים בקרב הציבור".

המספרים היבשים ערב ה-22 ביוני הציגו תמונה מפתיעה: לצבא האדום היה יתרון מספרי עצום בטנקים ובמטוסים חדישים. אולם, כפי שהוכיחו השעות הראשונות של המתקפה, הרישול הארגוני, חוסר המוכנות וההפתעה הטקטית המוחלטת של כוחות החיפוי הסובייטיים היטו את הכף בצורה אכזרית לטובת מכונת המלחמה הגרמנית המיומנת.

בשלב זה יעמדו הסובייטים בפני שפל גדול מאין כמוהו, אך זמני, שבסופו יגיעו הסובייטים עד ברלין, אך זה כבר נושא לסיפור אחר.