מבצע ברברוסה: הקונספציה שעלתה בחיי מיליונים

בליל ה-21 ביוני 1941, בעוד מוסקבה מנסה לשמר שגרת קיץ מתוחה, התייצבו מנהיגי ברית המועצות בפני תהום היסטורית שסירבו להאמין בקיומה.

מוסקבה. יום שבת, 21 ביוני 1941, היום הארוך ביותר בשנה. בעיר שרר מזג אוויר חמים, אך התחושה ברחובות ובמסדרונות השלטון הייתה רחוקה מלהיות נינוחה. בתי הספר אך זה סגרו את שעריהם לחופשת הקיץ, קבוצת הכדורגל דינמו מוסקבה נחלה הפסד מאכזב על כר הדשא והתרבות הרוסית המשיכה לפעום בבמות העיר עם האופרות ״ריגולטו״ ו״לה טרוויאטה״, לצד המחזה הקלאסי של אנטון צ'כוב, ״שלוש האחיות״. אבל בתוך חומות הקרמלין, שרר לחץ כבד וציפייה דרוכה ומלאת חרדה וככל שירד הלילה, נדמה היה כי האסימון אצל המנהיג המשופם מתחיל ליפול, אם כי בדיעבד, היה זה מאוחר מדי.

באותן שעות גורליות, הרחק מהעיר השלווה לכאורה, כבר חתכו מטוסים גרמניים את השמיים בדרכם אל עבר נקודות הציון שסומנו מראש ובבוקר המחרת, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, עמדו להשלים את מבצע ברברוסה, הפלישה רחבת ההיקף של גרמניה הנאצית אל תוך ברית המועצות, שהחלה ב-22 ביוני 1941. בדיוק 129 שנים לאחר שהגראנד ארמה הצרפתי, צבאו האדיר של נפוליון בונפרטה, חצה את אותו הגבול לרוסיה בשנת 1812.

תחילתו של הקיץ, ביום הארוך ביותר בשנה, לא נבחרה באופן מקרי. היה זה אירוע מכריע ששינה את פני המלחמה; כניסתה של ברית המועצות למערכה לא רק הרחיבה את ממדי העימות, אלא סימנה במידה רבה את תחילת ההסתבכות הגרמנית. כי בפעם הראשונה, לאחר מהלך פתיחה עוצמתי שהימם את הצבא האדום, פגשו הגרמנים כוח שהחל להנחיל להם מפלות צבאיות.

האשליה של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

אדולף היטלר מעולם לא התכוון לכבד את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הברית שחתם עם יוסף סטלין בקיץ 1939, לאורך זמן. מבחינה אידאולוגית, המשטר הנאצי לא יכול היה להשלים עם קיומה של ברית המועצות, מדינה בולשביקית שעל פי תפיסותיהם הגזעניות והאנטישמיות נוהלה על ידי יהודים.

לאחר שנכשל בהכנעת בריטניה, הפנה היטלר את מלוא משאביו מזרחה. הוא פתח במסע תעמולה מתוחכם שנועד לשכנע את סטלין שצרפת ובריטניה הן אלו שמנסות לטמון מלכודת לברית המועצות, תוך שהן מנסות לשסות את גרמניה בה. סטלין, שמעולם לא היה תמים, היה משוכנע כי ברית המועצות תצליח להישאר מחוץ למעגל האש לפחות עד מחצית 1942, מה שיאפשר לצבא האדום להשלים את היערכותו. הוא סבר כי פתיחה במלחמה בשתי חזיתות היא צעד חסר היגיון עבור גרמניה, בפרט כל עוד בריטניה לא הוכרעה ומתוך פחד שגרמניה תפרש צעדים צבאיים סובייטיים, אפילו הגנתיים, כהפרה של ההסכם (בעוד גרמניה מפרה אותו בעצמה) נמנע סטלין מנקיטת צעדים ממשיים.

כך הססנותו במתן הוראות ההיערכות למלחמה הפכה למחסום בטיחותי טרגי עבור ארצו.

קונספציות שקרסו תחת אימת המנהיג

הדינמיקה המשתקת של החשש מפני סטלין בקרב בכירי הצבא והביון הסובייטי מזכירה מקרים היסטוריים אחרים של קונספציות שקרסו…

רק במאי 1941, חודש לפני הפלישה הנאצית, הורה סטלין על גיוס חצי מיליון חיילי מילואים, אך במקביל סירב בתוקף להעיר לגרמניה על טיסות הביון הרבות שביצעו מטוסיה בשמי ברית המועצות. יתרה מכך, הוא התעלם בעקשנות ממידע מודיעיני אמין שהצביע על כוונות הגרמנים.

כך למשל, ריכרד זורגה, רב המרגלים הרוסי שפעל בטוקיו תחת כיסוי מושלם, סיפק מידע באיכות יוצאת דופן וכאשר הוצגו בפני סטלין הדיווחים של זורגה, עם נתונים מדויקים, תגובתו הייתה לעגנית ומזלזלת. הוא לא סבר שהיה עליו לבטוח במידע שהגיע אליו, כולל תאריך יום הפלישה: 21 ביוני…

האווירה בקרב הצמרת הביטחונית הייתה טעונה. ב-16 ביוני, רק שישה ימים לפני המתקפה, ניסה גאורגי ז'וקוב, המצביא הסובייטי הנודע וראש המטה הכללי, להסביר לסטלין שהגרמנים נערכים למלחמה.

סטלין ביטל את דבריו באמירה כי אין להאמין לכל דיווחי המודיעין. מאוחר יותר, כשסוכן רוסי שכונה סטרשנה, שפעל בתוך מטה הלופטוופה (חיל האוויר הגרמני) מסר מידע סופי על ההוראה לתקוף, איבד סטלין את עשתונותיו וצרח בדיון כי יש להעביר למקור את המסר שילך להזדיין עם אמא שלו, תוך שהוא מכנה את המידע דיס-אינפורמציה.

יומיים אחר כך, ב-18 ביוני, התחננו ז'וקוב וקומיסר ההגנה סמיון טימושנקו להכריז על כוננות מלאה. בתגובה, השליך סטלין את מקטרתו על השולחן בזעם והתרעם על ז'וקוב, על שהאחרון מסכן את מעמדו.

גם ב-20 ביוני, יומיים בלבד לפני המתקפה (!), הגיע דיווח בהול מריגה על כך ש-25 אוניות גרמניות מרימות עוגן מבלי שפרקו את מטענן, אך סטלין הורה לאפשר להן להפליג, בטענה שמדובר בפרובוקציה אנגלית. באותם ימים דיווחו שירותי הכבאות הסובייטים על שריפת מסמכים בשגרירות גרמניה ואפילו מנהיג הקומוניסטים בסין מאו ז׳ה-דונג שיגר התראה חמורה. ורק אז החל סטלין, כמי שכפאו שד, להפנים כי המחיר יהיה עצום.

ב-21 ביוני היטלר משגר לבניטו מוסוליני מסר סודי שמודיע לו על הפלישה הגרמנית לברית המועצות. "חיכיתי עד לרגע זה, דוצ'ה, כדי לשלוח לך מידע זה, משום שההחלטה הסופית עצמה לא תתקבל עד השעה 7 הערב," כתב היטלר. "אני מפציר בך בכל לשון של בקשה, לפיכך, להימנע, מעל לכל, מלתת הסבר כלשהו לשגריר שלך במוסקבה, שכן אין ערובה מוחלטת לכך שהדיווחים המוצפנים שלנו אינם יכולים להיות מפוענחים. גם אני אמתין עד לרגע האחרון כדי שהשגריר שלי יעודכן בהחלטות שהתקבלו."

חשוב לזכור, במהלך שנתיים שקדמו לפלישה, חתמו גרמניה הנאצית וברית המועצות על הסכמים פוליטיים וכלכליים שנועדו לשרת את מטרותיהן האסטרטגיות. אולם, בעקבות הכיבוש הסובייטי של בסרביה וצפון בוקובינה, החל הפיקוד העליון הגרמני לתכנן את הפלישה לברית המועצות כבר מיולי 1940 (תחת שם הקוד "תכנית אוטו").

רקע וההיערכות הצדדים לפלישה

עם עליית המפלגה הנאצית ואדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, גאו במדינה רגשות השאיפה לנקם ופיצוי על הפסדי העבר. התעמולה הנאצית שכנעה את הציבור הגרמני בצורך בכיבוש מרחב מחיה במזרח. כבר באמצע שנות ה-30 הצהירה ההנהגה הנאצית כי מלחמה נגד ברית המועצות בעתיד הקרוב היא בלתי נמנעת. בשנת 1939, בעת שתכננה את ההתקפה על פולין וצפתה את כניסתן האפשרית של בריטניה וצרפת למלחמה לצידה, החליטה ההנהגה הגרמנית להבטיח שקט בחזית המזרחית: באוגוסט נחתם חוזה אי-ההתקפה (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) בין גרמניה לברית המועצות (שכלל את סעיף חלוקת פולין). בעקבותיו חילקו הרייך וברית המועצות ביניהם את "אזורי ההשפעה" במזרח אירופה, השעו הדדית את התעמולה המכוונת זה נגד זה והחלו בשיתוף פעולה רב-צדדי. וזאת חשוב לזכור.

לבסוף כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939 כשגרמניה תקפה את פולין, בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך גם הסובייטים לא טמנו ידם בצלחת וב-17 בספטמבר פלשה ברית המועצות לפולין ממזרח וסיפחה את שטחי מערב אוקראינה ומערב בלארוס של ימינו. כך נוצר גבול משותף בין גרמניה לברית המועצות.

במהלך שנת 1940 כבשה גרמניה את דנמרק, נורווגיה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג, והביסה את צרפת. בדרך זו, עד ליוני 1940, הצליחה גרמניה לשנות כליל את המצב האסטרטגי באירופה, להוציא את צרפת ממעגל הלחימה ולגרש את הצבא הבריטי מהיבשת. ניצחונות הוורמאכט עוררו בברלין תקוות לסיום מהיר של המלחמה עם אנגליה, מה שיאפשר לגרמניה להטיל את כל כוחותיה להשמדת ברית המועצות, ומהלך זה, בתורו, יותיר את ידיה חופשיות למאבק עתידי מול ארצות הברית. אולם גרמניה לא הצליחה לאלץ את בריטניה לחתום על הסכם שלום. המלחמה נמשכה, והקרבות התנהלו בים, בצפון אפריקה ובבלקן. ביוני 1940 החלו ההכנות למבצע נחיתה משולב בחופי אנגליה תחת שם הקוד "ארי הים". עם זאת, במהלך התכנון התברר לפיקוד הוורמאכט בהדרגה כי החצייה של תעלת למאנש עלולה להפוך למבצע שתוצאותיו אינן ידועות וכרוכות באבידות כבדות.

באוקטובר 1940 הוקפאו ההכנות למבצע "ארי הים" עד לאביב 1941. גרמניה ניסתה לצרף לברית נגד אנגליה את ספרד של פרנקו ואת צרפת של וישי, ובמקביל יזמה מחדש שיחות עם ברית המועצות. במהלך המשא ומתן הסובייטי-גרמני בנובמבר 1940, הציעה גרמניה לברית המועצות להצטרף באופן רשמי ל"מדינות הציר" ולחלוקת "הירושה הבריטית" באיראן ובהודו. ברית המועצות הכירה עקרונית באפשרות לצעד כזה, אך הציבה תנאים שהיו בלתי קבילים בעליל עבור גרמניה. כעבור חודש אישר הפיקוד הגרמני את תכנית "ברברוסה" לביצוע.

היטלר חלם על מלחמה נגד ברית המועצות עוד מאמצע שנות ה-20. במניפסט שלו, "מיין קאמפף", כתב כי הבולשביזם הרוסי מצטייר בעיניו כניסיון של היהדות להשיג הגמוניה עולמית. רוסיה הסובייטית זוהתה בתודעתו של היטלר עם הצורה הגרועה ביותר של שלטון יהודי: זו הייתה המדינה היחידה, לדעתו, שנשלטה לחלוטין בידי יהודים. לפיכך, הפלישה לברית המועצות הייתה נקודת השיא של התכנית הפוליטית והאידאולוגית של היטלר, מפעל חייו המרכזי והתגלמות מה שראה כמאבק נגד הבולשביזציה היהודית של העולם.

מראשית תכנון המלחמה נגד ברית המועצות, תפסו סוגיות של דיסאינפורמציה והסוואה אסטרטגית ומבצעית מקום מרכזי בפעילות ההנהגה הפוליטית-צבאית ופיקוד הוורמאכט. מטרתן הייתה להטעות את הנהגת ברית המועצות בנוגע למועד המתקפה האפשרית. כדי ליצור תנאים נוחים להכנות, הסווה היטלר את כוונותיו התוקפניות באמצעות מהלכים דיפלומטיים שנועדו להפגין בפני ההנהגה הסובייטית רמה גבוהה כביכול של יחסים תקינים. על רקע הפגנת יחסי "שכנות טובה" אלו, החלה העברה הדרגתית של כוחות גרמניים מהחזית המערבית למזרחית, והכשרה בשלבים של זירת המלחמה העתידית (ראו: מבצע "אאופבאו אוסט"). הגידול בהיקפי ייצור הנשק, הציוד הצבאי והטלת גיוס מילואים נוסף הוסברו בצורך בניהול המלחמה המתמשכת נגד בריטניה.

בהערכת מהלכי ההטעיה הללו רשם שר התעמולה יוזף גבלס ביומנו בקיץ 1941: "…הפיהרר מרוצה ביותר מכך שהסוואת ההכנות למסע המזרחי הצליחה לחלוטין… התמרון כולו בוצע בערמומיות בלתי רגילה".

בפיתוח ובהוצאה לפועל של פעולות ההטעיה המרכזיות השתתפו היטלר עצמו, שר החוץ ריבנטרופ, שר התעמולה גבלס, ראש המטה הכללי של צבא היבשה האלדר, ראש מחלקה E (ריגול נגדי) במשרד הראשי לביטחון הרייך וולטר שלנברג, ראש המודיעין הצבאי (אבווהר) אדמירל וילהלם קנאריס ובכירים נוספים. במהלכי הפצת המידע הכוזב לקחו חלק שגרירים, דיפלומטים, נספחים צבאיים, אנשי מודיעין שפעלו במדינות אירופה ובמזרח הרחוק, וחברי משלחות ממשלתיות ומסחריות שביקרו במוסקבה ובבירות אירופיות אחרות. במישור הפוליטי, נועדו המהלכים להציג את מחויבותו של היטלר להסכם אי-ההתקמה, לשכנע את מוסקבה בהיעדר תביעות טריטוריאליות, ולעודד מפגשים רמי דרג שיותירו רושם חיובי בקרב הנציגים הסובייטים. חשיבות רבה יוחסה למניעת הקמתו של גוש מדינות אנטי-פשיסטי באירופה.

אולי יעניין אותך

רגע של אנושיות: כשהלחימה נעצרה לכבוד חג המולד

על הקומוניזם: אידיאולוגיה, היסטוריה והשפעה גלובלית

המשחתת ששינתה את פני הים: סיפורה של ה"נוביק"

מנהיגים רוסים שבכלל לא היו רוסים

הפעולה הפוליטית הגדולה הראשונה שנועדה להסוות את ההכנות למלחמה הייתה איגרותיו הרשמיות של היטלר להנהגה הסובייטית בסוף ספטמבר 1940. תחילה יידע את סטלין על החתימה הצפויה על ההסכם התלת-צדדי עם יפן, ואז הציע לו להשתתף בחלוקת "העיזבון הבריטי" באיראן ובהודו (הסכם ארבע המעצמות). ב-13 באוקטובר קיבל סטלין מכתב מריבנטרופ ובו הזמנה רשמית למולוטוב לבקר בברלין. במכתב זה הדגיש ריבנטרופ כי "גרמניה נחושה לנהל את המלחמה נגד אנגליה והאימפריה שלה עד אשר בריטניה תוכרע סופית". בקרמלין, מתוך אמון בתוכן האיגרת, הניחו כי היחסים עם גרמניה יחריפו רק לאחר סיום העימות האנגלו-גרמני, תהליך שעשוי להימשך שנתיים-שלוש (כלומר בשנים 1942–1943).

ב-12–13 בנובמבר נערכו בברלין שיחות מולוטוב-ריבנטרופ, שבהן הוצע שוב לסובייטים לעסוק בחלוקת האימפריה הבריטית. עם תום השיחות פורסמה הודעה רשמית בעיתונות לפיה "חילופי הדעות התנהלו באווירה של אמון הדדי והשיגו הבנה הדדית בכל השאלות החשובות המעניינות את ברית המועצות וגרמניה". משפט זה הוכנס לטיוטה בהנחייתו הישירה של סטלין, והצד הגרמני קיבל זאת ללא התנגדות. ואולם, כבר ב-12 בנובמבר חתם היטלר על הנחיה מס' 18, שבה הורוה להמשיך בהכנות למלחמה נגד ברית המועצות "ללא קשר לתוצאות" השיחות עם מולוטוב.

חודש לאחר מכן, ב-18 בדצמבר 1940, חתם היטלר על הנחיה מס' 21 (מבצע "ברברוסה"). היא נפתחה בקביעה: "על כוחות המזוינים הגרמניים להיות מוכנים להביס את רוסיה הסובייטית במערכה קצרת ימים עוד לפני סיום המלחמה נגד אנגליה". למחרת היום ערך היטלר קבלת פנים חגיגית לשגריר הסובייטי החדש בגרמניה, ולדימיר דקאנוזוב. במקביל להטעיית סטלין, הקפיד היטלר לשמור על עמימות בנוגע לתכניותיו גם מול מנהיגי המדינות השותפות לציר, כדי למנוע כל הדלפה.

ב-6 בספטמבר 1940 פורסמה פקודה מיוחדת של ראש מטה הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) בנוגע להסוואת הפעולות לקראת המערכה במזרח. הפקודה דרשה בין היתר:

1. להסוות את גודל הכוחות הגרמניים במזרח באמצעות הפצת שמועות על חילופי כוחות אינטנסיביים באזור. יש להסביר תנועות כוחות במעבר למחנות אימונים, ארגון מחדש וכדומה.
2. ליצור רושם שהציר המרכזי של תנועותינו נע לעבר האזורים הדרומיים (הגנרלגוברנמן, הפרוטקטורט ואוסטריה) וכי ריכוז הכוחות בצפון קטן יחסית.
3. להפיץ מידע מבוקר ליצירת רושם לפיו מערך ההגנה האווירית במזרח מתוגבר ברצינות על חשבון ציוד שלל צרפתי.
4. להציג את עבודות השיפור ברשתות הכבישים, מסילות הברזל ושדות התעופה כצורך לפיתוח המחוזות המזרחיים שנכבשו זה עתה, תוך הדגשה שהן מתנהלות בקצב רגיל ולמטרות כלכליות.

ב-3 בפברואר 1941, במהלך התייעצות סודית אצל הפיהרר, הנחה היטלר פעם נוספת "להסוות את ריכוז ופריסת הכוחות של תכנית ברברוסה באמצעות דיסאינפורמציה על אודות הוצאה לפועל של מבצע ארי הים ומבצע משני בבלקן (מבצע מריטה)". בינואר 1941 הואץ קצב העברת הכוחות הגרמניים ממערב למזרח. הפיקוד הגרמני הסביר את ריכוז הכוחות בגבול הדרומי של ברית המועצות כצורך למנוע חדירה בריטית לבלקן, ובכך נימק את כניסת כוחותיו לרומניה ולבולגריה.

ב-15 בפברואר 1941 חתם הגנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל על הוראה להטעיה והסוואה במהלך פריסת הכוחות. בשלב הראשון (עד אמצע אפריל 1941) הושם הדגש על פלישה לאנגליה ועל המבצעים בבלקן ("מריטה") ובצפון אפריקה ("חמנית"). תנועת הכוחות מזרחה תוארה כחילופי כוחות שגרתיים או כהערכות הגנתית מפני תקיפה סובייטית אפשרית. בשלב השני, כשההכנות כבר לא ניתנו להסתרה, הוצגה הפריסה האסטרטגית ל"ברברוסה" כ"תמרון ההטעיה הגדול בהיסטוריה", שנועד כביכול להסיח את הדעת מהפלישה הקרבה לאיים הבריטיים. כדי לחזק אשליה זו, הורה הפיקוד הגרמני להפיץ מידע על "קורפוס מוצנח" פיקטיבי והדפיס בכמויות מסחריות מפות טופוגרפיות של אנגליה ושיחונים גרמניים-אנגליים.

האחריות על מהלכים אלו הוטלה על שירות המידע באבווהר, תחת פיקוחו של אדמירל קנאריס, שהעביר לנספחים צבאיים מידע מקוטע אך עקבי המצביע על פלישה קרובה לבריטניה. כדי להטעות את הסובייטים לגבי המתרחש בפולין ובפרוסיה המזרחית, הורה מפקד קבוצת ארמיות B פדור פון בוק לבנות ביצורים לאורך הגבול, כביכול למטרות הגנה, והנחה לא להפריע לסיורי האוויר הסובייטיים לתעד את העבודות.

מבצע "מריטה" אכן יצא לפועל בין ה-6 ל-24 באפריל 1941. כוחות גרמניים, בסיוע איטליה והונגריה, כבשו את יוגוסלביה ויוון, ובכך הבטיחו את האגף הדרומי לקראת המלחמה בברית המועצות. ב-24 באפריל הורה ולטר פון בראוכיטש על מבצע "הייפיש" ("כריש") – הדמיית נחיתה של מספר דיוויזיות בחוף הדרומי של בריטניה מתוך צרפת, נורווגיה ודנמרק.

ב-12 במאי 1941 אושרו הנחיות לשלב השני של ההטעיה, שנועד להתחיל במקביל לעיבוי לוחות הזמנים של רכבות הכוחות ב-22 במאי. המטרה הייתה להציג את הריכוז המזרחי כתמרון רחב היקף להטעיית האויב המערבי. בקרב היחידות במזרח הופצה השמועה כי מדובר בקו הגנה אחורי מפני רוסיה, בעוד הכוחות המוצבים בתעלת למאנש האמינו באמת ובתמים שהם מתכוננים לפלישה לאנגליה. ההנהגה הציגה את כיבוש כרתים (מבצע "מרקור") כחזרה גנרלית לצליחת התעלה.

הפיקוד הקפיד להסתיר את האמת גם מחייליו: לחלקם נאמר שהם נשלחים למזרח למנוחה לפני הפלישה לאנגליה, ולאחרים נאמר שהם יחצו את השטח הסובייטי בדרכם להילחם בהודו הבריטית. הפיקוד העליון הדגיש כי כל מאמצי ההטעיה ירדו לטמיון אם החיילים יגלו את התכנית האמיתית ויפיצו את המידע בגרמניה. על פי ההנחיות, הקצינים עודכנו על המתקפה כשישה ימים מראש, ואילו הדרגות הנמוכות והטוראים עודכנו רק בימים האחרונים ממש.

כדי לנטרל את העליונות המספרית של חיל האוויר הסובייטי, תכנית הפלישה הגרמנית התבססה על השמדת רוב המטוסים של המחוז הצבאי המערבי בעודם על הקרקע בשדות התעופה שלהם. תנאי המפתח להצלחה היו תכנון קפדני והפתעה מוחלטת. תפקיד מכריע בהכנות אלו מילא מערך סיור האוויר האסטרטגי של הלופטוואפה, שהופעל באמצעות טייסת מיוחדת בשם "קבוצת הסיור של המפקד העליון של הלופטוואפה" (Aufklärungsgruppe des Oberbefehlshabers der Luftwaffe), שנודעה כ"קבוצת רובל" (Rowehl). הקבוצה הפעילה צי של מפציצים מגביהי טוס (מדגמי Do 215 B-2, He 111, Ju 88, Ju 86 P) אשר הותאמו במיוחד לצילום אווירי. בטיסות בגבהים שהיו מעבר להישג ידם של מטוסי הקרב הסובייטיים, ביצעה הקבוצה צילומים נרחבים של יעדים אסטרטגיים במערב ברית המועצות, ובכלל זה שדות תעופה צבאיים. חלק מהגיחות העמיקו אל פנים המדינה, והגיעו עד לערים אופה, באקו וגורקי (ניז'ני נובגורוד). תצלומי אוויר אלו הם שסיפקו את המידע המדויק שהבטיח את היעילות הקטלנית של המכה הראשונה נגד שדות התעופה הסובייטיים.

לקראת המתקפה על ברית המועצות, רוכזו עד ל-22 ביוני 1941 ארבע קבוצות ארמיות שכללו בסך הכל 157 דיוויזיות ו-12 חטיבות. בהכללת העתודה האסטרטגית, מנה הכוח המיועד למזרח 183 דיוויזיות ו-13 חטיבות:

• קבוצת ארמיות "צפון" (בפיקוד גנרל-פלדמרשל וילהלם פון לב) נפרסה בפרוסיה המזרחית, בחזית מממל ועד גולדאפ. היא כללה את הארמייה ה-16, הארמייה ה-18 וקבוצת השריון ה-4 – ובסך הכל 29 דיוויזיות (בהן 3 דיוויזיות שריון ו-3 ממוכנות). המתקפה נתמכה על ידי צי האוויר ה-1, שהפעיל 1,070 מטוסי קרב. משימת הקבוצה הייתה השמדת הכוחות הסובייטיים במדינות הבלטיות, כיבוש לנינגרד ונמלי הים הבלטי (בהם טאלין וקרונשטאדט).
• קבוצת ארמיות "מרכז" (בפיקוד גנרל-פלדמרשל פדור פון בוק) תפסה את החזית מגולדאפ ועד ולודבה. היא כללה את הארמייה ה-4, הארמייה ה-9, קבוצת השריון ה-2 וקבוצת השריון ה-3 – ובסך הכל 50 דיוויזיות (בהן 9 דיוויזיות שריון ו-6 ממוכנות) וחטיבה אחת. המתקפה נתמכה על ידי צי האוויר ה-2 (1,680 מטוסי קרב). משימתה הייתה לבקע את קו ההגנה האסטרטגי הסובייטי, לכתר ולהשמיד את כוחות הצבא האדום בבלארוס, ולפתח את המתקפה בציר מוסקבה.
• קבוצת ארמיות "דרום" (בפיקוד גנרל-פלדמרשל גרד פון רונדשטט), תחת פיקודה המבצעי עמד גם פיקוד צבא היבשה הרומני. היא תפסה את החזית מלובלין ועד לשפך הדנובה, וכללה את הארמייה ה-6, הארמייה ה-11, הארמייה ה-17, הארמייה הרומנית ה-4 וקבוצת השריון ה-1 – ובסך הכל 57 דיוויזיות (בהן 9 דיוויזיות שריון וממוכנות) ו-9 חטיבות (בהן 2 ממוכנות). המתקפה נתמכה על ידי צי האוויר ה-4 (800 מטוסי קרב) וחיל האוויר הרומני (500 מטוסים). משימתה הייתה השמדת הכוחות הסובייטיים בגדה הימנית של אוקראינה, הגעה לנהר הדנייפר ופיתוח המתקפה מזרחית לו.
• קבוצת הכוחות הגרמנית-פינית (בפיקוד פלדמרשל קארל גוסטב אמיל מנרהיים), תפסה את החזית לאורך הגבול הסובייטי-פיני. היא כללה את ארמיית "נורווגיה" (הפיקוד העליון של הוורמאכט בפינלנד), הצבא הפיני וארמיית קרליה – ובסך הכל 20 דיוויזיות (בהן אחת ממוכנת) ו-3 חטיבות. קבוצה זו נועדה לצאת למתקפה מאוחר יותר משאר הקבוצות, להביס את הכוחות הסובייטיים מולה, לחסום את לנינגרד, לכבוש את מורמנסק ולהתקדם לעבר ארכנגלסק.
• עתודות הפיקוד העליון של צבא היבשה הגרמני (OKH). עד ל-4 ביולי 1941 תוכנן לרכז במזרח 13 דיוויזיות וחטיבה אחת, ולאחר תאריך זה, 11 דיוויזיות נוספות במזרח ושתיים בתוך גרמניה.

מהעבר השני, על בסיס המחוזות הצבאיים שהיו פרוסים בגבול המערבי, ובהתאם להחלטת הפוליטביורו מ-21 ביוני 1941, הוקמו 4 חזיתות סובייטיות (ב-24 ביוני הוקמה חזית נוספת בשם החזית הצפונית). על פי דוח שהכין ערב המלחמה סגן ראש המטה הכללי, הגנרל ניקולאי ואטוטין, כלל צבא היבשה הסובייטי 303 דיוויזיות, מתוכן 237 דיוויזיות (בהן 51 דיוויזיות שריון ו-25 ממוכנות) רוכזו במערך המערבי, שהיה בנוי משלושה דרגים אסטרטגיים:

• החזית הצפון-מערבית (בפיקוד גנרל-קולונל פ' א' קוזנצוב), הוקמה באזור המדינות הבלטיות. כללה את הארמייה ה-8, הארמייה ה-11 והארמייה ה-27 – ובסך הכל 34 דיוויזיות (מתוכן 6 דיוויזיות שריון וממוכנות).
• החזית המערבית (בפיקוד גנרל הצבא ד' ג' פאבלוב), הוקמה בבלארוס. כללה את הארמייה ה-3, הארמייה ה-4, הארמייה ה-10 והארמייה ה-13 – ובסך הכל 45 דיוויזיות (מתוכן 20 דיוויזיות שריון וממוכנות).
• החזית הדרום-מערבית (בפיקוד גנרל-קולונל מ' פ' קירפונוס), הוקמה במערב אוקראינה. כללה את הארמייה ה-5, הארמייה ה-6, הארמייה ה-12 והארמייה ה-26 – ובסך הכל 45 דיוויזיות (מתוכן 18 דיוויזיות שריון וממוכנות).
• החזית הדרומית (בפיקוד גנרל הצבא א' ו' טיולנייב), הוקמה במולדובה ובדרום אוקראינה. כללה את הארמייה ה-9 והארמייה ה-18 – ובסך הכל 26 דיוויזיות (מתוכן 9 דיוויזיות שריון וממוכנות).
• החזית הצפונית (בפיקוד גנרל-לייטננט מ' מ' פופוב), הוקמה על בסיס המחוז הצבאי של לנינגרד. כללה את הארמייה ה-7, הארמייה ה-14 והארמייה ה-23 – ובסך הכל 22 דיוויזיות וחטיבה אחת.
• הצי הבלטי (בפיקוד אדמירל ו' פ' טריבוץ), כלל 2 אוניות מערכה, 2 סיירות, 2 מובילות משחתות, 19 משחתות, 65 צוללות, 48 סירות טורפדו ו-656 מטוסים.
• צי הים השחור (בפיקוד ויצה-אדמירל פ' ס' אוקטיאברסקי), כלל אוניית מערכה אחת, 5 סיירות קלות, 16 מובילות משחתות, 47 צוללות ולמעלה מ-600 מטוסים.

בשלהי מאי ובראשית יוני 1941 בוצע גיוס חלקי במסווה של תרגילי מילואים, שאיפשר לגייס למעלה מ-800 אלף איש לצורך תגבור הדיוויזיות במערב. מאמצע מאי החלה תנועה של ארבע ארמיות מהמחוזות הפנימיים לעבר קו הנהרות דנייפר ודווינה המערבית. מאמצע יוני החל ארגון מחדש חשאי של היחידות בגבול: למעלה ממחצית הדיוויזיות של עתודת המחוזות הללו הונעו במסווה של יציאה למחנות אימונים, ובין ה-14 ל-19 ביוני קיבלו המפקדות הוראה לצאת לעמדות פיקוד קדמיות בשטח. החל מאמצע יוני בוטלו כל החופשות של אנשי הצבא.

בדרג הראשון של ארמיות החיפוי נפרסו 56 דיוויזיות ו-2 חטיבות, בדרג השני 52 דיוויזיות, ובעתודת המחוזות 62 דיוויזיות. באזורי גבול המבוססים על מכשולים טבעיים (הרים, נהרות), רצועת החיפוי של דיוויזיה בודדת הגיעה ל-100–120 ק"מ, ואילו בצירים המבצעיים המרכזיים היא עמדה על 25–30 ק"מ. הדרגים השניים ועתודות החיפוי מוקמו במרחק של 25–75 קילומטרים מהגבול.

עם זאת, המטה הכללי של הצבא האדום מנע כל ניסיון של מפקדי המחוזות לחזק את ההגנה באמצעות תפיסת עמדות קדמיות באזורי הביצורים הסמוכים לגבול. רק בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני קיבלו המחוזות הצבאיים את הנחיה מס' 1 למעבר לכוננות קרבית, אך למפקדות רבות היא הגיעה רק לאחר תחילת המתקפה הגרמנית. סטלין אישר לשר ההגנה טימושנקו ולראש המטה הכללי ז'וקוב לשלוח הנחיה זו רק לאחר שבשבי משמר הגבול הסובייטי נפל פלדפבל גרמני עריק, שהזהיר כי הפלישה קבועה לבוקר המחרת. זמן קצר לאחר מכן הופיע עריק גרמני נוסף, רב-טוראי אלפרד ליסקוב, עם דיווח זהה.

במונחים של מספר טנקים, עלו הכוחות הסובייטיים במחוזות המערביים על כוחות הפלישה של גרמניה ובעלות בריתה פי 3.6, ובמספר המטוסים לפי 2.2. לרשות הסובייטים עמדו טנקים חדישים ורבים מדגמי KV-1, KV-2 ו-T-34, שלא היו להם מתחרים מקבילים בשורות הצבא הגרמני. למרות זאת, הכוחות הסובייטיים לא גויסו במלואם ומערכי העורף שלהם לא היו פרוסים. מתוך 77 דיוויזיות החיפוי, בשעות הראשונות של המלחמה יכלו להשיב מלחמה שערה רק 38 דיוויזיות שלא היו מאורגנות לחלוטין, בעוד שאר הכוחות שהו בבסיסי קבע, במחנות אימונים או שהיו בעיצומה של תנועה. מנגד, האויב הטיל מיד למערכה 103 דיוויזיות מנוסות ויצר ריכוזי כוח אדירים בצירי התקיפה המרכזיים.

הפלישה

לבסוף, סביב השעה 01:00 לפנות בוקר של יום ראשון, 22 ביוני 1941, הופצה בבהילות "הנחיה מספר 1" של ועדת ההגנה העממית (דהיינו, הפיקוד הסובייטי העליון), שגובשה לילה קודם לכן. ההוראה הדרמטית קראה ליחידות צבאיות באזורי הגבול "להביא את כל הכוחות לכוננות קרב", אך בו-בזמן להקפיד ולשמור על איפוק "להימנע מכל פעולת פרובוקציה". בשל תקלות בתקשורת ובפיקוד, נדרשו ליחידות שונות שעות ארוכות עד לקבלת הפקודה ורובן המוחלט לא הספיקו להיערך כלל לפני שהפלישה יצאה אל הפועל.

בתוך הכאוס שקדם להתקפה, נרשם מקרה דרמטי כאשר אלפרד ליסקוב, עריק קומוניסט גרמני, חצה את קווי החזית כבר בשעה 21:00 ב-21 ביוני, שעות לפני הפלישה. הוא התריע בפני הסובייטים כי המתקפה הגרמנית תחל בשעה 04:00. למרות שהמידע הזה הועבר לסטלין, האחרון בחר לראות במידע דיסאינפורמציה וכשהחלה הפלישה, ליסקוב עוד עדיין היה נתון בחקירה.

הפלישה יצאה לדרך ביום ה-21 ביוני, בשעה 13:00, כאשר קבוצת ארמיות "צפון" קיבלה את מילת הצופן "דיסלדורף", שסימלה את תחילת מבצע ברברוסה למחרת בבוקר. בתגובה, הפיקוד העביר את מילת הצופן שלו: "דורטמונד". בשעה 03:15, 22 ביוני 1941, החלו מדינות הציר בפלישה לברית המועצות. השמיים התמלאו במטוסים שהפציצו ערים מרכזיות בשטחים הסובייטיים שבפולין, בעוד ארטילריה כבדה החלה להמטיר אש על קווי ההגנה של הצבא האדום לאורך כל החזית. התקיפות האוויריות הגיעו עד קרונשטאדט שליד לנינגרד ועד סבסטופול שבחצי האי קרים. במקביל, הגיש שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ את הצהרת המלחמה הרשמית לידי השגריר הסובייטי בגרמניה, פרידריך ורנר פון דר שולנבורג, שהעביר אותה לידי קומיסר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב בשעה 05:30. על הקרקע, שלושה מיליון חיילי הוורמאכט כבר חצו את הגבול, מלווים ביחידות פיניות ורומניות ובמקומות מסוימים אף בסיוע של פרטיזנים ליטאים ואוקראינים.

בסביבות הצהריים, הגיעה הבשורה המרה לאוזני האומה הסובייטית כולה, כאשר מולוטוב פנה בשידור רדיו לאזרחים: "…ללא הכרזת מלחמה, כוחות גרמניים תקפו את ארצנו, תקפו את גבולותינו במקומות רבים… הצבא האדום והאומה כולה ינהלו מלחמת מולדת מנצחת למען ארצנו האהובה, למען הכבוד, למען החירות… הצדק עמנו. האויב יובס. הניצחון יהיה שלנו!".

בבחירתו לפנות לרגש הפטריוטי של העם ולא לאידיאולוגיה המפלגתית, מולוטוב הצליח לספק לאומה ההמומה עוגן רגשי בשעותיה הקשות ביותר. במהלך הימים הראשונים, הפיקוד הסובייטי עבר ארגון מחדש כדי להסתגל למצב המלחמה, אולם סטלין עצמו בחר לשתוק ונשא את נאומו רק ב-3 ביולי, בו קרא גם הוא ל"מלחמה פטריוטית של העם הסובייטי כולו".