הידעת? ברית המועצות תחת שלטון סטלין חוותה תהליך של "תחייה" מחודשת בעשור האחרון בכל הקשור לתפיסת תקופת שלטונו, כאשר יותר ויותר אזרחים רוסים נמנעים מלהטיל עליו את האשמה למספר הקורבנות הגבוה במלחמה. נתון שצנח מ-34% בשנת 1997 ל-12% בלבד בשנת 2017.

פנייתו של מולוטוב אל האומה ב-22 ביוני 1941: מה לא היה בסדר איתה?

---

במבט ראשון, בנאומו של ויאצ'סלב מולוטוב על תחילת הפלישה אין שום דבר מסתורי. עם זאת, למעשה הפנייה הזו הפכה לנושא לדיון בקרב היסטוריונים רבים. די אם ניקח את העובדה שבשידור לא נשמעה הגרסה המקורית של הנאום, אלא דווקא הגרסה המתוקנת.

זמן קצר לאחר שחצו כוחות גרמניים את הגבול הסובייטי, מכן התקיימה ישיבת חירום של הפוליטביורו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, שבה נדונה נקיטת צעדי חירום להדיפת המתקפה. לצד נושאים דומים, עלתה גם השאלה שמישהו צריך לשאת דברים ולהודיע על תחילת המלחמה ברדיו. אם להאמין למהדורה המקורית של "נאומים ששינו את העולם" (במהדורה העברית אורן נהרי בחר להסיר את הנאום של מולוטוב), חברי הפוליטביורו היו בטוחים שסטלין ייקח על עצמו את המשימה הזו. עם זאת, המנהיג סירב בתוקף. סטלין נימק את סירובו בחוסר הבהירות של המצב ועמד על כך שוויאצ'סלב מולוטוב, האדם השני במדינה, יפנה אל האזרחים.

אנסטס מיקויאן, שדבריו מובאים בספרו של סרגיי נצ'אייב "ההיסטוריה של המלחמה הפטריוטית הגדולה", סבר שהחלטתו של סטלין הייתה טעות גדולה, אך טען שראש המפלגה היה "במצב כה מדוכדך, שהוא לא ידע מה לומר לעם". עם זאת, קיימות גם גרסאות אחרות לסירובו של סטלין לנאום. למשל, חלק מההיסטוריונים מניחים שסטלין איבד את קולו באותו רגע. אחרים טוענים שהמנהיג פשוט לא היה במוסקבה. למרות שיומן המבקרים מראה שסטלין שהה בבירה, בפועל, המבקרים נרשמו גם כאשר ראש המדינה נעדר מהלשכה.

בינתיים, דווקא נאומו של מולוטוב מהווה הוכחה לכך שסטלין היה במוסקבה ב-22 ביוני 1941. באופן כללי, פניית הרדיו של מולוטוב אכן טומנת בחובה לא מעט תעלומות. כך, היסטוריונים רבים טוענים כי בשידור לא נשמעה הגרסה המקורית של הנאום, אלא הגרסה המתוקנת. ולדימיר משצ'ריאקוב, מחבר המהדורה "סטלין וקשר אנשי הצבא של 1941", מציין בראש ובראשונה את העובדה שטיוטת הנאום, שהוכנה על ידי מולוטוב, יועדה עבור סטלין. על כך מעיד המשפט בטיוטה: "שולנבורג… מסר הצהרה לקומיסר העם לענייני חוץ מולוטוב". זמן קצר לאחר מכן, שם המשפחה "מולוטוב" נמחק.

ובצד השני של החזית, שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בישר לאומה הגרמנית על דבר הפלישה, תוך שימוש במילותיו של היטלר: "ברגע זה מתרחשת תהלוכה, שבהיקפה אין דומה לה בהיסטוריה. החלטתי היום להפקיד את גורל ועתיד הרייך ועמנו בידי חיילינו. יהי האל בעזרנו, במיוחד במאבק הזה!". מאוחר יותר באותו בוקר, היטלר התרברב בפני מקורביו כי תוך פחות משלושה חודשים, רוסיה תקרוס בדרך שטרם נראתה כמותה. בנאומו ברדיו, הציג את עצמו היטלר כאיש שלום שנאלץ בעל כורחו לתקוף. בעקבות הפלישה, הורה גבלס על השימוש בסיסמה "מסע צלב אירופי נגד הבולשביזם", נרטיב שמשך אלפי מתנדבים ומתגייסים לשורות הוואפן-אס-אס.

במבצע ברברוסה נטלו חלק כ-10 מיליון חיילים משני הצדדים נטלו בו חלק, ועד לסיומו עלה מניין האבידות ליותר מ-8 מיליוני בני אדם. המתקפה סימנה הסלמה עצומת ממדים של מלחמת העולם השנייה, הן מבחינה גאוגרפית והן בשל חתימת ההסכם האנגלו-סובייטי, שהכניס את ברית המועצות אל קואליציית בעלות הברית.

המבצע נקרא על שמו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה-12 ומראשי מסעי הצלב, ונועד להגשים את יעדיה האידאולוגיים של גרמניה הנאצית: מיגור הקומוניזם וכיבוש מערב ברית המועצות לצורך יישובו בגרמנים. "תכנית האב למזרח" (Generalplan Ost) של הגרמנים נועדה לנצל חלק מהאוכלוסייה הנכבשת ככוח עבודה בכפייה לצרכים צבאיים של מדינות הציר, ובו-בזמן להשתלט על עתודות הנפט בקווקז ועל המשאבים החקלאיים של הטריטוריות הסובייטיות, ובהן אוקראינה ובלארוס. מטרת העל הייתה יצירת "מרחב מחיה" (Lebensraum) מורחב עבור גרמניה, והשמדה מוחלטת של העמים הסלאביים הילידיים באמצעות גירוש המוני לסיביר, גרמניזציה, שיעבוד ורצח עם.

המבצע פתח את החזית המזרחית, שבה רוכזו כוחות רבים יותר מבכל זירה אחרת בהיסטוריה האנושית. בחבל ארץ זה התחוללו הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה, פשעי המלחמה המחרידים ביותר והאבידות הכבדות ביותר (הן לצבא הסובייטי והן לכוחות הציר) באירועים אשר עיצבו את מהלך מלחמת העולם השנייה ואת ההיסטוריה של המאה ה-20 כולה. הכוחות הגרמניים שבו כחמישה מיליוני חיילים של הצבא האדום, והשמידו במכוון, באמצעות הרעבה ודרכים אחרות, כ-3.3 מיליוני שבויי מלחמה סובייטים ומיליוני אזרחים. זאת כחלק מ"תכנית ההרעבה" (Hungerplan) שנועדה לפתור את המחסור במזון בגרמניה ולחסל את האוכלוסייה הסלאבית. כמו כן, במסגרת השואה, נרצחו למעלה ממיליון יהודים סובייטים במעשי טבח המוניים ובמשאיות גז ומחנות השמדה, שבוצעו על ידי עוצבות המבצע הגרמניות (האיינזצגרופן) ומשתפי פעולה מקומיים מרצון בניסיון ״לפתור את השאלה היהודית באירופה״.

אם במישור המבצעי השיגו הגרמנים ניצחונות משמעותיים, כבשו אזורים כלכליים חיוניים ביותר (בעיקר באוקראינה) והסבו לצד השני אבידות כבדות, בפועל הם ספגו אבדות כאלה גם בעצמם. למרות הצלחות ראשוניות, המתקפה הגרמנית נבלמה בקרב על מוסקבה בשלהי 1941 ומתקפת-הנגד הסובייטית בחורף הדפה את הגרמנים כ-250 קילומטרים לאחור. הפיקוד הגרמני ציפה לקריסה מהירה של ההתנגדות הסובייטית, בדומה למה שהתרחש בפולין או לקריסת רוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה. אך קריסה שכזו לא אירעה; תחת זאת, הצבא האדום בלם את המכות העוצמתיות ביותר של הוורמאכט וגרר אותו למלחמת התשה ממושכת, שהגרמנים לא היו ערוכים אליה. בעקבות האבידות הכבדות והקשיים הלוגיסטיים במבצע "ברברוסה", הכוחות המדולדלים של הוורמאכט כבר לא היו מסוגלים לתקוף לכל אורך החזית המזרחית. המבצעים הבאים שנועדו להחזיר את היוזמה ולהעמיק לתוך השטח הסובייטי, כמו תכנית "בלאו" ב-1942 ומבצע "ציטדל" ב-1943, היו חלשים יותר, נכשלו בסופו של דבר והובילו לתבוסת הצבא הגרמני. ניצחונות סובייטיים אלו שמו קץ להתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה וסללו את הדרך לתבוסתה הסופית ולקריסת גרמניה הנאצית במאי 1945.

השלב הראשון: הפלישה וקרבות הגבול

פקודתו של היטלר "לחיילי החזית המזרחית" הוקראה על ידי המפקדים רק בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני 1941, בטרם הכריז הרייך השלישי מלחמה על ברית המועצות. באותו יום הכריזו מלחמה על ברית המועצות גם איטליה (שכוחותיה החלו בלחימה בפועל ב-20 ביולי 1941) ורומניה; ב-23 ביוני הצטרפה סלובקיה, וב-27 ביוני – הונגריה.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-22 ביוני, בשעה 03:00, חצו פלסים ראשונים של הוורמאכט את השטח הסובייטי, ובשעה 04:00, לאחר הכנה ארטילרית כבדה, החלה פלישת היחידות הקדמיות ובעקבותיהן הכוח המרכזי. המתקפה הגרמנית התפרסה לאורך חזית של 3,000 ק"מ בשלושה צירים מרכזיים: לנינגרד, מוסקבה וקייב. בנתיבי השיט של הים הבלטי והים השחור פעלו צוללות גרמניות ופיניות והונחו שדות מוקשים.

הפלישה הגרמנית תפסה את הכוחות הסובייטיים בהפתעה גמורה: כבר ביום הראשון הושמד חלק ניכר ממלאי התחמושת, הדלק והציוד הצבאי, והגרמנים השיגו עליונות אווירית מוחלטת (כ-1,200 מטוסים סובייטיים הושמדו או הושבתו). הפיקוד הסובייטי התקשה להעריך נכונה את מצב כוחותיו; המועצה הצבאית העליונה שלחה בערב ה-22 ביוני הנחיות שדרשו לפתוח בבוקר ה-23 ביוני במתקפות-נגד נחרצות נגד הטריזים הגרמניים שפרצו את הקו – מתקפות-נגד כושלות אלו רק החמירו את מצבו הקשה של הצבא האדום.

בין ה-21 ל-25 ביוני פעלו כוחות הים והאוויר של גרמניה משטח פינלנד נגד ברית המועצות. ב-22 ביוני, בתגובה לתפיסת האזור המפורז של איי אולנד על ידי כוחות פיניים, הופצצו הכוחות הפיניים על ידי חיל האוויר הסובייטי. ב-25 ביוני הנחית חיל האוויר הסובייטי מכה על 18 שדות תעופה פיניים ששימשו לפעילות מבצעית ועל מספר יישובים. באותו יום הכריזה ממשלת פינלנד כי המדינה נמצאת במצב מלחמה עם ברית המועצות, וכוחות גרמניים ופיניים פלשו לקרליה ולאזור הארקטי, מה שהאריך את קו החזית והציב איום ישיר על לנינגרד ועל מסילת הרכבת למורמנסק. עם זאת, הלחימה באזור הארקטי ובקרליה הפכה במהרה למלחמת חפירות סטטית ולא השפיעה באופן מהותי על התמונה הכללית בחזית המזרחית.

מול החזית הצפון-מערבית הסובייטית פעלו בתחילה שתי קבוצות שריון גרמניות: קבוצת ארמיות "צפון" פעלה בציר לנינגרד, כאשר כוח המחץ המרכזי שלה, קבוצת השריון ה-4, התקדם לעבר דאוגבפילס וקבוצת השריון ה-3 (מתוך קבוצת ארמיות "מרכז") התקדמה בציר וילנה.

ב-22 ביוני 1941 פתחו תומכי "חזית האקטיביסטים הליטאית" במרד חמוש נגד השלטון הסובייטי. המורדים תפסו שליטה על יעדים אסטרטגיים וערים שלמות, תקפו יחידות נסוגות של הצבא האדום וחיסלו פעילים סובייטים.

ניסיון של פיקוד החזית הצפון-מערבית להנחית מכת-נגד באמצעות שני קורפוסים ממוכנים (קרוב ל-1,000 טנקים) באזור העיר ראסייניאי הסתיים בכישלון חרוץ, וב-25 ביוני התקבלה החלטה לסגת לקו נהר דווינה המערבית. אולם כבר ב-26 ביוני חצתה קבוצת השריון ה-4 הגרמנית את הנהר ליד דאוגבפילס (קורפוס הממוכן ה-56 בפיקוד אריך פון מאנשטיין), וב-2 ביולי ליד יקאבפילס (קורפוס הממוכן ה-41 בפיקוד גאורג-הנס ריינהרדט). בעקבות הקורפוסים הממוכנים התקדמו דיוויזיות חיל הרגלים. ב-27 ביוני נטשו יחידות הצבא האדום את ליבאו. ב-1 ביולי כבשה הארמייה ה-18 הגרמנית את ריגה ויצאה אל דרום אסטוניה. במקביל, קבוצת השריון ה-3 של קבוצת ארמיות "מרכז", לאחר שגברה על ההתנגדות הסובייטית ליד אליטוס, כבשה את וילנה ב-24 ביוני, פנתה לדרום-מזרח ואיגפה מאחור את החזית המערבית הסובייטית.

מצב חמור במיוחד התפתח בחזית המערבית הסובייטית.

כבר ביום הראשון ספגו הארמיות באגפי החזית (הארמייה ה-3 באזור גרודנו והארמייה ה-4 באזור ברסט) אבידות כבדות. מתקפות-הנגד של הקורפוסים הממוכנים של החזית בין ה-23 ל-25 ביוני נכשלו. קבוצת השריון הגרמנית ה-3, לאחר שפרצה את קווי הסובייטים בליטא והתקדמה בציר וילנה, איגפה את הארמיות ה-3 וה-10 מצפון, ואילו קבוצת השריון ה-2, שהותירה מאחור את מצודת ברסט הנצורה, פרצה לעבר ברנוביץ' ואיגפה אותן מדרום. ב-28 ביוני כבשו הגרמנים את מינסק, בירת בלארוס וסגרו טבעת כיתור שבה נלכדו כוחותיה העיקריים של החזית המערבית.

ב-30 ביוני הודח מפקד החזית המערבית, גנרל הצבא דמיטרי פבלוב, מתפקידו; מאוחר יותר, על פי החלטת בית דין צבאי, הוא הוצא להורג ביריות יחד עם גנרלים וקצינים נוספים ממטה החזית. על כוחות החזית המערבית מונה תחילה גנרל-לייטננט אנדריי יריומנקו (30 ביוני), ולאחר מכן שר ההגנה מרשל סמיון טימושנקו (מונה ב-2 ביולי, נכנס לתפקיד ב-4 ביולי). מכיוון שעיקר כוחות החזית המערבית הושמדו בקרב ביאליסטוק-מינסק, הם הועברו תחת פיקוד כוחות הדרג האסטרטגי השני.

בפתיחת יולי חצו הקורפוסים הממוכנים של הוורמאכט את קו ההגנה הסובייטי בנהר ברזינה ונעו לעבר קו הנהרות דווינה המערבית והדנייפר, אך נתקלו במפתיע בכוחות החזית המערבית המשוקמת (בדרג הראשון הארמיות ה-22, ה-20 וה-21). ב-6 ביולי 1941 פתח הפיקוד הסובייטי במתקפה בציר לפל. בקרב השריון הגדול שהתפתח בין ה-6 ל-9 ביולי בין אורשה לויטבסק – שבו השתתפו למעלה מ-1,600 טנקים מהצד הסובייטי וכ-700 מהצד הגרמני – הביסו הגרמנים את הכוחות הסובייטיים וב-9 ביולי כבשו את ויטבסק. היחידות הסובייטיות ששרדו נסוגו לאזור שבין ויטבסק לאורשה. הכוחות הגרמניים תפסו עמדות זינוק למתקפה הבאה באזורי פולוצק, ויטבסק, מדרום לאורשה, ומצפון ומדרום למוהילב.

פעולות הוורמאכט בדרום, שם ריכז הצבא האדום את כוחותיו החזקים ביותר, היו מוצלחות פחות. בין ה-23 ל-25 ביוני ביצע חיל האוויר של צי הים השחור הפצצות על הערים הרומניות סולינה וקונסטנצה; ב-26 ביוני הותקפה קונסטנצה על ידי ספינות הצי בשילוב כוחות אוויר. בשאיפה לבלום את התקדמות קבוצת השריון ה-1 הגרמנית, הנחית פיקוד החזית הדרום-מערבית מכת-נגד באמצעות שישה קורפוסים ממוכנים (כ-2,500 טנקים). בקרב השריון האדיר שהתחולל באזור דובנו–לוצק–ברודי לא הצליחו הכוחות הסובייטיים להביס את האויב וספגו אבידות כבדות, אך הם מנעו מהגרמנים להשיג פריצה אסטרטגית ולנתק את כוחות לבוב (הארמיות ה-6 וה-26) משאר הצבא. עד ל-1 ביולי נסוגו כוחות החזית הדרום-מערבית לקו המבוצר קורוסטן–נובוגרד-וולינסקי–פרוסקורוב. בראשית יולי פרצו הגרמנים את האגף הימני של החזית ליד נובוגרד-וולינסקי וכבשו את ברדיצ'ב וז'יטומיר, אך הודות למתקפות-נגד סובייטיות נבלמה התקדמותם הנוספת. בנקודת החיבור בין החזית הדרום-מערבית לחזית הדרומית, חצו כוחות גרמניים-רומניים ב-2 ביולי את נהר הפרוט ונעו לעבר מוהילב-פודולסקי. עד ל-10 ביולי הם הגיעו לנהר הדניסטר.

בסיומם של קרבות הגבול הנחיל הוורמאכט תבוסה קשה לצבא האדום. עם זאת, יש לזכור כי השמדת הכוחות המרכזיים של המחוזות המערביים לא התרחשה מיד ב-22 ביוני, אלא מאוחר יותר, במהלך קרבות ההתנגשות בין ה-24 ל-30 ביוני 1941.

ביומן הפיקוד העליון של הוורמאכט מ-4 ביולי 1941 מובאת הצהרתו של היטלר, לפיה ברית המועצות כבר הפסידה למעשה במלחמה הוא טען כי הוא כל הזמן ניסה לשים את עצמו במקומו של האויב. מעשית הוא כבר הפסיד במלחמה. ״טוב שהשמדנו את כוחות השריון וחיל האוויר של הרוסים כבר בהתחלה. הרוסים לא יוכלו לשקם אותם עוד״.

בתוך כשלושה שבועות של לחימה כבשו הכוחות הגרמניים את כל המדינות הבלטיות,בלארוס וחלקים נרחבים מאוקראינה ומולדובה. בציר הצפון-מערבי והדרום-מערבי חדר האויב לעומק שטח ברית המועצות עד ל-500 ק"מ, ובציר המרכזי – עד ל-600 ק"מ. קצב ההתקדמות הממוצע של הגרמנים עמד על 15 עד 30 ק"מ ביממה. בקרבות הגבול ובמבצעי ההגנה הבאים הושמדו כליל 28 דיוויזיות סובייטיות (12 חיל רגלים, 10 שריון, 4 ממוכנות, 2 פרשים), ולמעלה מ-72 דיוויזיות נוספות ספגו אבידות בנפש ובציוד בשיעור של 50% ומעלה.

סך האבידות של הכוחות הסובייטיים עד ל-30 ביולי עמד על 651,065 איש (אבידות בלתי הפיכות – 447,015 איש, אבידות רפואיות, 204,050 איש). על פי נתונים חלקיים מהחזיתות, חיל האוויר לטווח רחוק איבד בתקופה זו 3,468 מטוסים, והכוחות הסובייטיים איבדו כ-9.5 אלף תותחים, 12 אלף מרגמות ו-6 אלף טנקים (כמעט מחצית מכלל הטנקים שהיו במחוזות המערביים בתחילת המלחמה). אך טנקים רבים לא הושמדו בקרב, אלא ננטשו או פוצצו במהלך הנסיגה בשל תקלות טכניות ומחסור בדלק. כתוצאה מהאבידות העצומות בטנקים ומפינוי מפעלי הטנקים מלנינגרד ומחרקוב, סבלו הכוחות הסובייטיים ממחסור חריף בשריון עד סוף 1941.

אבדו 200 מחסנים צבאיים (52% ממחסני המחוזות ומחסני קומיסריון ההגנה בשטחי גבול). הדבר הוביל למחסור חריף בתחמושת, דלק ומזון ביחידות הסובייטיות. הצבא הגרמני, מנגד, זכה בשלל רב; האלדר רשם ב-1 ביולי כי כרבע מתצרוכת הדלק הגרמנית כוסתה באמצעות מאגרי שלל.

עם זאת, האלדר הודה כי הכוחות הסובייטיים לחמו בעיקשות. ב-29 ביוני רשם: "הדיווחים מהחזית מאשרים כי הרוסים נלחמים בכל מקום עד האיש האחרון. רק פה ושם הם נכנעים בשבי… ההתנגדות העיקשת של הרוסים מאלצת אותנו לנהל את הקרב על פי כל כללי תקנוני הקרב שלנו. בפולין ובמערב יכולנו להרשות לעצמנו חירויות מסוימות וחריגות מעקרונות התקנון; כעת זה כבר בלתי קביל".

הכוחות הגרמניים איבדו עד לאמצע יולי כ-100 אלף איש (כמות זהה לזו שאיבדו בשנתיים הקודמות של מלחמת העולם כולה), למעלה מ-1,000 מטוסים ועד 1,500 טנקים.

מנגד, קונסטנטין רוקוסובסקי כתב בזכרונותיו: "המכה המפתיעה שהנחית האויב בכוחות עצומים והתקדמותו המהירה לעומק השטח הדהימו למשך זמן מה את כוחותינו שלא היו מוכנים לכך. הם לקו בהלם. נדרש זמן רב כדי להוציא אותם מהמצב הזה. הבלבול נבע גם מסיבות צבאיות ופוליטיות… אלמנטים לא יציבים איבדו לחלוטין את האמונה בכוחותיהם ובאפשרות להתנגד לאויב הנורא".

על פי נתונים רשמיים, מ-22 ביוני 1941 ועד 10 באוקטובר 1941, נעצרו על ידי גופי ביטחון הפנים (NKVD) כ-647,364 בני אדם בחשד לעריקות; רובם הוחזרו לחזית, אך למעלה מ-10 אלף איש הוצאו להורג ביריות, מתוכם למעלה מ-3 אלפים באופן פומבי.

לאחר שהשתכנע כי הפלישה היא מציאות קיימת, שקע סטלין באפתיה ובהלם עמוק. מולוטוב הוא שנאלץ לשאת את הנאום ברדיו לאומה. שבוע לאחר תחילת הפלישה (לאחר נפילת מינסק), הסתגר סטלין בדאצ'ה שלו מחוץ למוסקבה ולא ענה לטלפונים. כשהגיעה לדאצ'ה משלחת של הפוליטביורו, חשש סטלין כי באו לעצור אותו. לפי זכרונותיו של מיקויאן, אמר סטלין: "לנין השאיר לנו ירושה גדולה, ואנחנו, יורשיו, דפקנו את הכל". עם זאת, הם לא עצרו אותו – ואיש מהם לא הודה מעולם שמחשבה כזו בכלל עלתה בדעתו – אלא הוציאו אותו מההלם והחזירו אותו למוסקבה. ב-3 ביולי פנה סטלין לאומה ברדיו בנאום שנועד לאחד את העם. תוך שימוש בביטוי פרבוסלבי מנוערותו, הוא פתח במילים: "אחים ואחיות".

מחדלי הצבא הסובייטי

מפקדים בכירים רבים מונו לתפקידיהם רק לאחרונה ולא החזיקו בניסיון הנדרש. היה זה תולדה של הטיהורים ההמוניים של סגל הפיקוד הבכיר בשנים 1937–1938, לצד הגידול החד בגודל הצבא לאחר 1939. ראש המטה הכללי לשעבר, גיאורגי ז'וקוב, נזכר: "עד שנת 1936… הוקדשה תשומת לב רצינית לשיתוף הפעולה המבצעי-אסטרטגי בין זרועות הצבא; בתקופה שבין 1936 ל-1939 עבודה אסטרטגית חיונית זו קפאה על שמריה, בפשטות – לא היה מי שינהל אותה, שכן כמעט כל מי שחשב ברצינות ובעומק גורלו היה טרגי".

בנוסף, חלק ניכר מהכוחות במחוזות המערביים רוכז בטריזים של ביאליסטוק ולבוב בסמוך לגבול, מה שהציב אותם במצב של חצי-כיתור על ידי האויב עוד לפני יריית הפתיחה. באזורים אלו ריכזו הסובייטים את כוח המחץ שלהם – הקורפוסים הממוכנים – לצד מאגרי עתק של תחמושת ודלק. זאת מכיוון שהדוקטרינה הסובייטית התבססה על אסטרטגיה התקפית למלחמה העתידית. ז'וקוב כתב על כך: "ערב המלחמה… הארמיות ה-3, ה-4 וה-10 של המחוז המערבי מוקמו בטריז ביאליסטוק, הבולט לעבר האויב… קונפיגורציה מבצעית זו יצרה איום של כיתור עמוק מצד גרודנו וברסט… פריסה שגויה זו, שאופשרה ב-1940, לא תוקנה עד המלחמה עצמה".

מה גם שהאזורים המבוצרים לאורך הגבול המערבי החדש ("קו מולוטוב") נבנו ישירות על קו הגנה עצמו, ולעיתים ללא העומק הנדרש בשטח הקדמי. עד יוני 1941 בנייתם וחימושם לא הושלמו. מנגד, מתוך הביצורים של הגבול הישן ("קו סטלין") פורק חלק מהחימוש כדי לצייד את הקו החדש, מה שמנע את שמישותו של הקו הישן עם התקרבות הגרמנים.

יותר מכל, הפיקוד הסובייטי, שהתבסס על אסטרטגיה התקפית, לא העניק תשומת לב מספקת לפיתוח מגננות. ז'וקוב ציין כי "אימון הכוחות לפעולות הגנה… כמעט שלא יצא מהמסגרת הטקטית. אינני מכיר אף מהלך מבצעי-אסטרטגי שבו תורגלה הגנה בקנה מידה גדול מפני פריצה עמוקה של קבוצות שריון גדולות הנתמכות בכוחות אוויר… המפקדות שלנו לא היו מאומנות בניהול מגננה אסטרטגית".

אין ספק שהגרמנים השיגו הפתעה כמעט מוחלטת (חלק ניכר מיחידות הארטילריה והנ"מ של דיוויזיות הגבול שהו ב-22 ביוני במחנות אימונים ומטווחים, ומפקדים רבים היו בחופשות). הדבר הוביל לאבידות קשות לסובייטים כבר ממכת האש הראשונה ולפריצה מהירה של קבוצות המחץ לעומק המערך הסובייטי בשעות הראשונות. הכוחות הסובייטיים היו מאומנים פחות למלחמה מודרנית, חסרי לכידות פנימית ומאורגנים ברישול. קשר הרדיו, הפיקוד, שיתוף הפעולה והמודיעין היו ברמה נמוכה.

"כמה זמן תחזיק רוסיה?"

המגזין האמריקני ״Time״, במאמר מערכת מ-30 ביוני 1941 תחת הכותרת "כמה זמן תחזיק רוסיה?", כתב: "השאלה האם הקרב על רוסיה יהפוך לקרב החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית אינה מוכרעת על ידי החיילים הגרמנים. התשובה עליה תלויה ברוסים".

ב-14 ביוני קבעה ועדת המודיעין המשולבת של ארה"ב כי גרמניה תזדקק לשישה שבועות לכל היותר כדי לכבוש את מוסקבה. כמו כן, ההיסטוריון ו' דשיצ'ב מזכיר את דוח שר המלחמה האמריקני ה' סטימסון שהוגש ב-23 ביוני לנשיא רוזוולט, שבו נערך כי גרמניה תמחץ את ברית המועצות "בתוך חודש לפחות, ואולי שלושה חודשים לכל היותר", ולכן ברית המועצות תהווה רק בעלת ברית זמנית, בדומה לפולין ב-1939 או צרפת ב-1940.

על פי חישוביו של ההיסטוריון דייוויד גלאנץ: "לאחר שכבשו את סמולנסק ב-16 ביולי, התקדמו כוחותיו של פון בוק כ-500 ק"מ ב-25 ימי לחימה, ובכך שברו את כל שיאי מהירות ההתקדמות שקבע הוורמאכט במערכות באירופה. מהמטרה המרכזית של המבצע – מוסקבה – הפרש המרחק עמד על 300 ק"מ בלבד. כלומר, בהתבסס על קצב ההתקדמות הקודם: 20 ק"מ ביום ו-140 ק"מ בשבוע, בהתחשב בהפוגות למנוחה, תיקונים ואספקה – מרחק של שבועיים-שלושה הפריד בין פון בוק למוסקבה".

בסוף יולי 1941 ביקר במוסקבה הארי הופקינס, יועצו של נשיא ארה"ב, ועל בסיס התרשמותו, הגיעו בארה"ב למסקנה כי אין בברית המועצות הלכי רוח של כניעה וכי יש טעם בהושטת סיוע למדינה.

על מדיניות הממשלה הבריטית השפיעו גם ספקנים שהיו בטוחים כי ברית המועצות לא תחזיק מעמד זמן רב. בחישוביהם כמה זמן יעכב הסירוב הסובייטי את נחיתת הוורמאכט באיים הבריטיים, חזו ראשי המטות הבריטיים: "לא יותר משמונה שבועות". וינסטון צ'רצ'יל כתב בכרך השלישי של ספרו "מלחמת העולם השנייה": "הארמיות הגרמניות היו כה חזקות, שנראה היה כי הן יכולות להמשיך ולאיים בפלישה לאנגליה במשך חודשים רבים, תוך ניהול מתקפה במקביל לעומק רוסיה. כמעט כל המומחים הצבאיים בעלי הסמכות סברו כי הארמיות הרוסיות יובסו בקרוב ויושמדו בעיקרן".

לפני תחילת מבצע "טייפון" הגרמני (1 באוקטובר 1941), הגיעה לנמל ארכנגלסק ב-31 באוגוסט 1941 שיירה ארקטית ראשונה בשם "דרוויש", שבאמצעותה הועברה ופרסה כנף תעופה 151 של חיל האוויר המלכותי הבריטי (בסך הכל 39 מטוסים) בשדה התעופה סברומורסק-1 במסגרת מבצע "בנדיקט".

קודם לכן, ב-12 ביולי 1941, נחתם ההסכם הסובייטי-אנגלי לפעילות משותפת במלחמה נגד גרמניה, שבו הצהירו הצדדים כי "במהלך מלחמה זו הם לא ינהלו משא ומתן ולא יחתמו על שביתת נשק או הסכם שלום, אלא בהסכמה הדדית". עם זאת, חתימת ההסכם האנגלו-סובייטי על סחר, אשראי וסליקה, שלפיו העניקה אנגליה אשראי בסך 10 מיליון ליש"ט, התקיימה רק ב-16 באוגוסט 1941. כתוצאה מכך, שיירת "דרוויש" הייתה היחידה שהגיעה לפני מבצע "טייפון", והשיירה הבאה (PQ-1) הגיעה לנמל ארכנגלסק רק ב-11 באוקטובר 1941.

גורם חשוב היה עמדת הציבור הבריטי. כפי שמציינים ההיסטוריונים הבריטים ג' אריקסון וג' דילקס: "משרד החוץ הבריטי, שהכיר באיחור בממדי האיום הצבאי על ברית המועצות, נאלץ לבחון את אפשרות המאבק המשותף ואת 'המציאות הלא נעימה' של האהדה העצומה והגואה כלפי הרוסים בקרב הציבור".

השלב השני: המתקפה הגרמנית לכל אורך החזית

ב-2 ביולי חידשה קבוצת ארמיות "צפון" את המתקפה. קבוצת השריון ה-4 שלה התקדמה בציר רזקנה, אוסטרוב, פסקוב. ב-4 modules ביולי כבש הקורפוס הממוכן ה-41 את אוסטרוב, וב-9 ביולי – את פסקוב. ב-10 ביולי המשיכה קבוצת הארמיות בהתקדמות בציר לנינגרד (קבוצת השריון ה-4) ובציר טאלין (הארמייה ה-18). ואולם, הקורפוס הממוכן ה-56 הגרמני נבלם בעקבות מכת-נגד של הארמייה ה-11 הסובייטית ליד סולצי. בתנאים אלו, עיכב הפיקוד הגרמני ב-19 ביולי את מתקפת קבוצת השריון ה-4 למשך כמעט שלושה שבועות, עד להגעת יחידות מהארמיות ה-18 וה-16. רק בסוף יולי הגיעו הגרמנים לקו הנהרות נרבה, לוגה ומשאגה.

ב-7 באוגוסט פרצו הכוחות הגרמניים את הגנת הארמייה ה-8 הסובייטית ויצאו לחוף המפרץ הפיני באזור קונדה. הארמייה ה-8 פוצלה לשני חלקים: קורפוס חיל הרגלים ה-11 נסוג לנרבה, ואילו הקורפוס ה-10 נסוג לטאלין, שם הגן על העיר יחד עם מלחי הצי הבלטי עד ל-28 באוגוסט.

ב-8 באוגוסט חודשה מתקפת קבוצת ארמיות "צפון" על לנינגרד בציר קרסנוגוורדייסק, וב-10 באוגוסט – באזור לוגה ובציר נובגורוד-צ'ודובו. ב-12 באוגוסט הנחית הפיקוד הסובייטי מכת-נגד ליד סטאראיה רוסה, אך ב-19 באוגוסט ביצע האויב מתקפת-נגד והביס את הכוחות הסובייטיים. ב-19 באוגוסט כבשו הגרמנים את נובגורוד, וב-20 באוגוסט – את צ'ודובו. ב-23 באוגוסט החלו הקרבות על אורניינבאום; ב-1 בספטמבר נבלמו הגרמנים מדרום-מזרח לקופורייה בנהר וורונקה.

לצורך תגבור קבוצת ארמיות "צפון", הועברו תחת פיקודה קבוצת השריון השלישית של הרמן הות (הקורפוסים הממוכנים ה-39 וה-57) וקורפוס האוויר השמיני של וולפרם פון ריכטהופן. בשלהי אוגוסט פתחו הגרמנים במתקפה חדשה על לנינגרד. ב-25 באוגוסט כבש הקורפוס הממוכן ה-39 את ליובאן, ב-30 באוגוסט יצא לנהר נבה וניתק את קשר מסילת הברזל עם העיר, וב-8 בספטמבר כבש את שליסלבורג וסגר את טבעת המצור סביב לנינגרד.

ואולם, בעקבות ההחלטה על הוצאה לפועל של מבצע "טייפון", הורוה אדולף היטלר לשחרר לא יאוחר מה-15 בספטמבר את מרבית היחידות הניידות ואת קורפוס האוויר השמיני לצורך השתתפות במתקפה על מוסקבה. לאחר נטישת הכוחות הסובייטיים את טאלין, מצא עצמו ארכיפלג מונסונד בעורף העמוק של הגרמנים; ב-8 בספטמבר הם פתחו במבצע נחיתה לכיבושו, והאיים נתפסו עד ל-22 באוקטובר.

בראשית ספטמבר הגיע היטלר למסקנה כי לנינגרד הופכת למטרה משנית, וכי יש לרכז את הכוחות בציר מוסקבה. ב-12 בספטמבר ביטל היטלר את ההסתערות הישירה על העיר לאחר שקיבל ממנרהיים סירוב מוחלט לחצות את הגבול המוסכם הישן במיצר הקרלי (הנחיה מס' 35, 06.09.1941).

ב-7 בנובמבר המשיכו הגרמנים בהתקדמות בציר הצפוני. נותקו מסילות הברזל שדרכן סופק מזון ללנינגרד הנצורה דרך אגם לאדוגה. הכוחות הגרמניים כבשו את טיכווין. נוצר איום של פריצה גרמנית לעורף וכיתור הארמייה ה-7 הנפרדת, שהגנה על קווי נהר סוויר. אולם כבר ב-11 בנובמבר הנחיתה הארמייה ה-52 הסובייטית מכת-נגד, וכוחות המצב הגרמניים בטיכווין ספגו תבוסה קשה והודפו אל מעבר לנהר בולשאיה וישרה.

בין ה-10 ל-12 ביולי 1941 פתחה קבוצת ארמיות "מרכז" במתקפה חדשה בציר מוסקבה. קבוצת השריון ה-2 חצתה את הדנייפר מדרום לאורשה, ואילו קבוצת השריון ה-3 תקפה מכיוון ויטבסק. ב-16 ביולי נכנסו הכוחות הגרמניים לסמולנסק, כאשר בכיתור נלכדו שלוש ארמיות סובייטיות (ה-19, ה-20 וה-16). עד ל-5 באוגוסט הסתיימו הקרבות ב"כיס" סמולנסק; שרידי הארמיות ה-16 וה-20 הצליחו לחצות את הדנייפר, וכ-310 אלף איש נפלו בשבי.

באגף הצפוני של החזית המערבית הסובייטית תפסו הגרמנים את נבל (16 ביולי), אך ניהלו במשך חודש שלם קרבות על וליקיי לוקי. בעיות קשות לאויב התעוררו גם באגף הדרומי של הגזרה המרכזית: כאן פתחו כוחות הארמייה ה-21 הסובייטית במתקפה בציר בוברויסק. למרות שהסובייטים לא הצליחו לכבוש את בוברויסק, הם ריתקו כמות משמעותית של דיוויזיות מהארמייה הגרמנית ה-2 ומה קבוצת השריון ה-2.

כך, בהינתן שני ריכוזי כוח סובייטיים גדולים באגפיה והתקפות בלתי פוסקות בחזית, קבוצת ארמיות "מרכז" לא יכלה לחדש את המתקפה על מוסקבה. ב-30 ביולי עברו עיקר כוחותיה למגננה והתמקדו בפתרון הבעיות באגפים. בשלהי אוגוסט 1941 הצליחו הגרמנים להביס את הכוחות הסובייטיים באזור וליקיי לוקי וב-29 באוגוסט כבשו את טורופץ.

בין ה-8 ל-12 באוגוסט החלה תנועת קבוצת השריון ה-2 והארמייה ה-2 הגרמניות לכיוון דרום. כתוצאה מכך הושמדה החזית המרכזית הסובייטית, וב-19 באוגוסט נפלה גומל. המתקפה רחבת ההיקף של החזיתות הסובייטיות בציר המערבי, שהחלה ב-30 באוגוסט–1 בספטמבר, לא צלחה; הסובייטים ספגו אבידות כבדות וב-10 בספטמבר עברו למגננה. ההצלחה היחידה הייתה שחרור ילניה ב-6 בספטמבר.

במולדובה, ניסיון של פיקוד החזית הדרומית לבלום את המתקפה הרומנית באמצעות מתקפת-נגד של שני קורפוסים ממוכנים (770 טנקים) לא צלח. ב-16 ביולי כבשה הארמייה הרומנית ה-4 את קישינב, ובראשית אוגוסט הדפה את הארמייה הנפרדת של אזור החוף לעבר אודסה. ההגנה על אודסה ריתקה את כוחות הצבא הרומני למשך כמעט חודשיים וחצי, והכוחות הסובייטיים פינו את העיר רק במחצית הראשונה של אוקטובר.

בינתיים, בשלהי יולי, פתחו הגרמנים במתקפה בציר בילה צרקווה. ב-2 באוגוסט הם ניתקו מהדנייפר את הארמיות הסובייטיות ה-6 וה-12 וכיתרו אותן באזור אומן; כ-103 אלף איש נפלו בשבי, כולל שני מפקדי הארמיות. אולם, למרות שהכוחות הגרמניים פרצו אל הדנייפר ויצרו מספר ראשי גשר בגדה המזרחית, הם לא הצליחו לכבוש את קייב בסערה ישירה מהתנועה. קבוצת ארמיות "דרום" לא יכלה לפתור לבדה את המשימות שהוצבו לה בתכנית "ברברוסה", ומתחילת אוגוסט ועד ראשית אוקטובר ביצע הצבא האדום סדרת מכות-נגד מול הגרמנים.

לצורך מילוי פקודתו של היטלר, פתח האגף הדרומי של קבוצת ארמיות "מרכז" במתקפה לסיוע לקבוצת ארמיות "דרום". לאחר כיבוש גומל, התקדמה הארמייה הגרמנית ה-2 של קבוצת "מרכז" כדי להתחבר עם הארמייה ה-6 של קבוצת "דרום"; ב-9 בספטמבר התחברו שתי הארמיות בפולסיה המזרחית. עד ל-13 בספטמבר נפרצה סופית חזיתן של הארמייה ה-5 הסובייטית (של החזית הדרום-מערבית) והארמייה ה-21 (של חזית בריאנסק), ושתי הארמיות עברו למגננה ניידת.

במקביל, קבוצת השריון הגרמנית ה-2, לאחר שבלמה מכה של חזית בריאנסק הסובייטית ליד טובצ'בסק, יצאה למרחב פתוח. ב-9 בספטמבר פרצה דיוויזיית השריון ה-3 של ולטר מודל דרומה וב-10 בספטמבר כבשה את רומני. באותו זמן, פתחה קבוצת השריון ה-1 ב-12 בספטמבר במתקפה מראש הגשר בקרמנצ'וג לכיוון צפון. ב-15 בספטמבר התחברו קבוצות השריון ה-1 וה-2 ליד לוכביצה. ב"כיס" קייב העצום נלכדו עיקר כוחותיה של החזית הדרום-מערבית הסובייטית; מספר השבויים עמד על 665 אלף איש. מפקדת החזית הדרום-מערבית הושמדה, ומפקדה, גנרל-קולונל מיכאיל קירפונוס, נהרג בקרב. כתוצאה מכך, הגדה הימנית של אוקראינה נפלה לידי האויב, הדרך לדונבאס נפתחה, והכוחות הסובייטיים בקרים נותקו מהכוחות המרכזיים. באמצע ספטמבר הגיעו הגרמנים למבואות קרים.

לחצי האי קרים היה ערך אסטרטגי רב כאחד הנתיבים לעבר אזורי הנפט בקווקז (דרך מיצר קרץ' ותאמאן). בנוסף, קרים היה חיוני כבסיס עבור חיל האוויר: עם אובדן קרים היה חיל האוויר הסובייטי מאבד את היכולת לבצע פשיטות על שדות הנפט של רומניה, והגרמנים היו יכולים להנחית מכות על יעדים בקווקז. הפיקוד הסובייטי הבין את חשיבות החזקת חצי האי וריכז שם מאמצים, תוך ויתור על הגנת אודסה. ב-16 באוקטובר נפלה אודסה.

בציר פריאזוביה (ים אזוב), כותרה והושמדה ב-8 באוקטובר הארמייה הסובייטית ה-18 של החזית הדרומית. ב-17 באוקטובר נתפס אזור הדונבאס (נפלה טגנרוג), ב-25 באוקטובר נכבשה חרקוב, וב-2 בנובמבר נתפס חצי האי קרים והוטל מצור על סבסטופול. ב-30 בנובמבר התבססו כוחות קבוצת ארמיות "דרום" על קו נהר מיוס (קו מיוס).

משבר המתקפה לפי תכנית "ברברוסה"

כבר בשלהי יולי 1941 נאלץ הפיקוד הגרמני להכניס תיקונים בשלב הראשון של הבליצקריג.

בהנחיית הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) מס' 33 מ-19 ביולי 1941, תחת הכותרת "המשך ניהול המלחמה במזרח", סוכמו תוצאות המתקפה השנייה: "המתקפה השנייה במזרח הסתיימה בפריצת קו סטלין לכל אורך החזית ובהתקדמות עמוקה נוספת של קבוצות השריון מזרחה. קבוצת ארמיות מרכז תזדקק לזמן משמעותי לצורך חיסול קבוצות הקרב החזקות של האויב המוסיפות להישאר בין היחידות הניידות שלנו".

לאחר דוח המפקד העליון של צבא היבשה, הוסיף היטלר ב-22 ביולי 1941 תוספת להנחיה: "1) הגזרה הדרומית של החזית המזרחית: האויב הנמצא עדיין מערבית לדנייפר חייב להיות מוכרע סופית ומחוסל לחלוטין. ברגע שיאפשר המצב המבצעי והלוגיסטי, יש לאחד את קבוצות השריון 1 ו-2 תחת פיקוד ארמיית השריון ה-4, ויחד עם דיוויזיות חיל הרגלים וההרריות הנעות בעקבותיהן, לאחר תפיסת אזור התעשייה של חרקוב, לפתח מתקפה דרך נהר הדון אל הקווקז".

הובהר כי "המשימה הראשונה במעלה של עיקר דיוויזיות חיל הרגלים היא תפיסת אוקראינה, קרים ושטח הרפובליקה הסובייטית עד לדון". מנגד, קבוצת ארמיות "מרכז" "חייבת להביס את האויב המוסיף להימצא באזור שבין סמולנסק למוסקבה, להתקדם באגפה השמאלי ככל הניתן מזרחה ולכבוש את מוסקבה". כמו כן נקבע כי יש להעביר זמנית את קבוצת השריון ה-3 תחת פיקוד קבוצת ארמיות "צפון" לצורך אבטחת אגפה הימני וכיתור האויב באזור לנינגרד.

הנחיית OKW מס' 34 פורסמה ב-30 ביולי 1941 כתגובה ל"התפתחות האירועים בימים האחרונים, והופעת כוחות אויב גדולים מול החזית ובאגפים של קבוצת ארמיות מרכז". בהנחיה נקבע: "הצורך להעניק לקבוצות השריון 2 ו-3 כעשרה ימים לצורך שיקום ותגבור יחידותיהן אילץ לדחות זמנית את השגת המטרות שהוצבו בהנחיה מס' 33… בהתאם לכך, קבוצת ארמיות מרכז עוברת למגננה, תוך ניצול תנאי השטח הנוחים ביותר לכך". המשימה בגזרה הדרומית הייתה "להמשיך בשלב זה בפעולות באמצעות כוחות קבוצת ארמיות דרום בלבד".

ב-12 באוגוסט 1941 הורה היטלר "לעצור את המתקפה על העיר קייב", והעיר עצמה "חייבת להושמד באמצעות פצצות תבערה ואש ארטילרית". כמו כן נקבע כי "לאחר חיסול מוחלט של המצב המאיים באגפים ותגבור קבוצות השריון, ייווצרו התנאים למתקפה בחזית רחבה… כדי לזכות עוד לפני בוא החורף בכל מכלול מרכזי התעשייה והקשר של האויב באזור מוסקבה".

התפנית ממוסקבה

בשלהי יולי 1941 היה הפיקוד הגרמני מלא אופטימיות וסבר כי המטרות שהוצבו בתכנית "ברברוסה" יושגו בעתיד הקרוב. כלוחות זמנים להשגת היעדים צוינו: מוסקבה ולנינגרד – 25 באוגוסט; קו נהר הוולגה – ראשית אוקטובר; באקו ובטומי – ראשית בנובמבר.

ב-25 ביולי, בהתייעצות ראשי המטות של החזית המזרחית בוורמאכט, נאמר לגבי ביצוע לוחות הזמנים כי קבוצות ארמיות ״דרום״ הואטו מאוד, בעוד קבוצות ארמיות ״צפון״ התקדמו היטב, כאשר קבוצות ארמיות ״מרכז״ צברו מומנטום עד לקרב סמולנסק, שבעקבותיו קצב ההתקדמות הואט.

ב-27 ביולי עלו הדיונים הראשונים לגבי שינוי אפשרי של ציר המחץ המרכזי של קבוצת ארמיות "מרכז". אלפרד יודל פנה להיטלר בהצעה להמשיך את המתקפה על מוסקבה מיד עם תום הקרבות בסמולנסק, וקיבל את התשובה: "יש להשתלט בהקדם האפשרי על אזור התעשייה של דונץ ובכך למנוע מהרוסים קבלת נשק ולנתק אותם ממקורות הנפט". ב-28 ביולי חזר היטלר על עמדתו כי אזור התעשייה של חרקוב חשוב לו יותר מאשר מוסקבה. היטלר החל לנטות יותר ויותר לדחיית המתקפה על מוסקבה. בהתייעצות במטה קבוצת ארמיות "דרום" ב-4 באוגוסט הצהיר: "תחילה יש לכבוש את לנינגרד, לצורך כך יש להשתמש בכוחותיו של הות. בשלב השני יבוצע כיבוש החלק המזרחי של אוקראינה… ורק בשלב האחרון תבוצע המתקפה במטרה לכבוש את מוסקבה".

למחרת בירר פראנץ האלדר אצל יודל את עמדתו של היטלר: "מהן מטרותינו המרכזיות: האם ברצוננו להביס את האויב או שאנו רודפים אחר מטרות כלכליות (כיבוש אוקראינה והקווקז)?". יודל השיב כי הפיהרר סבור שניתן להשיג את שתי המטרות במקביל. על השאלה "מוסקבה או אוקראינה" יש להשיב: גם מוסקבה וגם אוקראינה. עלינו לעשות זאת, שכן אחרת לא נוכל להביס את האויב לפני בוא הסתיו.

ב-21 באוגוסט פרסם היטלר הנחיה חדשה, שבה נאמר: "המשימה החשובה ביותר לפני בוא החורף אינה כיבוש מוסקבה, אלא כיבוש קרים, אזורי התעשייה והפחם בנהר דונץ וחסימת נתיבי האספקה של הנפט מהקווקז על ידי הרוסים. בצפון, משימה זו היא כיתור לנינגרד והתחברות עם הכוחות הפיניים".

החלטתו של היטלר לוותר על מתקפה מיידית על מוסקבה ולפנות את הארמייה ה-2 ואת קבוצת השריון ה-2 לעזרת קבוצת ארמיות "דרום" עוררה הערכות מעורבות בקרב הפיקוד הגרמני. מפקד קבוצת השריון ה-3, הרמן הות, כתב בזכרונותיו:"נגד המשך המתקפה על מוסקבה באותו זמן עמד טיעון משמעותי אחד בעל ערך מבצעי. אם במרכז הצליח השמדת הכוחות בבלארוס בקצב מהיר ומלא מהצפוי, הרי שבצירים האחרים ההצלחות לא היו כה גדולות. למשל, לא ניתן היה להדוף דרומה את האויב שפעל מדרום לפריפיאט ומערבית לדנייפר. הניסיון להדוף את הכוח הבלטי אל הים גם הוא לא צלח. כך, שני אגפיה של קבוצת ארמיות מרכז היו חשופים לסכנת תקיפה בעת התקדמות למוסקבה…".

מפקד קבוצת השריון ה-2, היינץ גודריאן, כתב כי "הקרבות על קייב סימנו ללא ספק הצלחה טקטית גדולה. עם זאת, השאלה האם להצלחה טקטית זו היה גם ערך אסטרטגי גדול נותרה בספק. כעת הכל היה תלוי בשאלה האם יצליחו הגרמנים להשיג תוצאות מכריעות עוד לפני בוא החורף, ואולי אף לפני תקופת הבוץ של הסתיו". רק ב-30 בספטמבר, לאחר שריכזו עתודות, עברו הכוחות הגרמניים למתקפה על מוסקבה (מבצע "טייפון"). אולם הפתיחה המאוחרת של המתקפה, ההתנגדות העיקשת של הסובייטים ותנאי מזג האוויר הקשים של שלהי הסתיו הובילו לבלימת המתקפה ולכישלון מבצע "ברברוסה" ככלל.

על כל פנים, מטרת העל של מבצע "ברברוסה" לא הושגה. למרות ההצלחות המרשימות של הוורמאכט, הניסיון להביס את ברית המועצות במערכת קיץ-סתיו אחת נכשל. בבסיס הכישלון עמדה הערכת חסר מוחלטת של הצבא האדום ושל יכולות הגיוס של ברית המועצות. למרות שלפני המלחמה נקבעו כמות והרכב הכוחות הסובייטיים בצורה מדויקת יחסית על ידי הפיקוד הגרמני, הרי שלכשלי תכנון חמורים יש לשייך את ההערכה השגויה של יכולת ברית המועצות להקים ולחמש יחידות חדשות של צבא היבשה. לחודש השלישי של המלחמה ציפו הגרמנים לפגוש לא יותר מ-40 דיוויזיות סובייטיות חדשות. בפועל, ההנהגה הסובייטית שלחה לחזית במהלך קיץ 1941 בלבד 324 דיוויזיות חדשות (בנוסף ל-222 הדיוויזיות שהיו פרוסות קודם לכן), כלומר בנקודה זו המודיעין הגרמני שגה קשות.

כבר במהלך משחקי מלחמה שערך המטה הכללי הגרמני, התברר כי הכוחות הקיימים לא יספיקו. מצב חמור במיוחד התפתח בגזרת העתודות. למעשה, את "המסע למזרח" נדרשו הגרמנים לנצח באמצעות דרג אסטרטגי אחד בלבד של כוחות. במשחקי המלחמה נקבע כי עם התפתחות הפעולות בזירה, "המתרחבת מזרחה בדומה למשפך", הכוחות הגרמניים לא יספיקו אם לא יוענק תבוסה מכרעת לרוסים לפני קו קייב–מינסק–אגם פודו. מסקנה נוספת הייתה שעתודת כוח האדם של הוורמאכט מונה 400 אלף איש בלבד, כלומר יכולה לכסות אבידות רק עד הסתיו. משמעות הדבר הייתה שהמבצע חייב להימשך לא יותר משלושה חודשים.

בינתיים, בקו הנהרות דנייפר–דווינה המערבית המתין לוורמאכט הדרג האסטרטגי השני של הכוחות הסובייטיים, ומאחוריו התרכז הדרג השלישי. שלב חיוני בשיבוש תכנית "ברברוסה" היה קרב סמולנסק, שבו בלמו הכוחות הסובייטיים, למרות אבידות קשות, את התקדמות האויב מזרחה. שיתוף הפעולה בין קבוצות הארמיות הגרמניות הסתבך מכיוון שהן תקפו בצירים מתפצלים – לנינגרד, מוסקבה וקייב. בשל כך נאלץ הפיקוד הגרמני לנהל מבצעים מקומיים להגנת האגפים של קבוצת המחץ המרכזית. מבצעים אלו, אף שהיו מוצלחים, הובילו לאובדן זמן ולשחיקת המנועים של כלי הרכב המשוריינים ביחידות הממוכנות. כבר באוגוסט עלתה שאלת העדפת המטרות: לנינגרד, מוסקבה או רוסטוב על הדון. כאשר מטרות אלו סתרו זו את זו, התפתח משבר פיקוד ברייך.

היעדים שהוצבו לקבוצות הארמיות לא הושגו: קבוצת "צפון" לא הצליחה לכבוש את לנינגרד; קבוצת "דרום" לא הצליחה לבצע איגוף עמוק באגפה השמאלי (הארמיות ה-6 וה-17) ולהשמיד את עיקר כוחות האויב בגדה הימנית של אוקראינה בלוחות הזמנים שנקבעו, וכתוצאה מכך הצליחו כוחות החזית הדרום-מערבית והדרומית לסגת לדנייפר ולהתבסס. בהמשך, התפנית של עיקר כוחות קבוצת "מרכז" ממוסקבה הובילה לאובדן זמן ויוזמה אסטרטגית. בסתיו 1941 ניסה הפיקוד הגרמני למצוא מוצא מהמשבר בקרב על מוסקבה – מבצע "טייפון".

ההיסטוריון האוסטרלי דייוויד סטיינל מוכיח בעבודותיו כי הוורמאכט עקרונית לא היה מסוגל לנצח במלחמות בקנה מידה הדומה לזה שהתפתח בחזית הגרמנית-סובייטית. גם אם היחידות הגרמניות היו מתקדמות לעומק שטח האויב בקצב מהיר עוד יותר, התוצאה הייתה זהה: הצבא הגרמני ומערכי העורף התומכים בו לא היו מסוגלים "לעכל" מסה כזו של שטחים, בני אדם ומשאבים. לדעת סטיינל, במובן האסטרטגי הוורמאכט הפסיד במלחמה כבר בשלהי קיץ 1941, עם תחילת הקרב על קייב. כמובן, הצלחות החודשים הראשונים העניקו לגרמנים יתרונות מסוימים, אך ככלל הם לא יכלו לשלוט ביעילות בשטחים כה עצומים. סיכוי קטן לנצח, שניתן לגרמנים במחצית השנייה של יולי והיה קשור להתלבטויות של יפן בנוגע לכניסה למלחמה, הוחמץ על ידם: הנהגת הרייך לא הצליחה להפעיל את הלחץ הנדרש על טוקיו. כל השאר, כפי שסבור ההיסטוריון, היה רק שאלה של זמן.

המערכה של שנת 1941 הסתיימה בסופו של דבר בכישלון טקטי של הכוחות הגרמניים בגזרה המרכזית של החזית ליד מוסקבה, באגף הצפוני ליד טיכווין ובאגף הדרומי ליד רוסטוב.

לפי מקורות גרמניים, מ-22 ביוני ועד 13 באוגוסט 1941 איבדה החזית המזרחית כולה בהרוגים: 3,714 קצינים נאצים, 76,389 חיילים ומש"קים. מספר הפצועים עמד על 9,161 קצינים ו-264,975 מש"קים וחיילים. בסיכום, מדובר ב-10 אחוזים בדיוק מצבת כוחות החזית המזרחית (לפי מחקרו של ו' האופט, "קרבות קבוצת ארמיות מרכז"). על פי הערכת משקיפים צבאיים אמריקנים, האבידות הגרמניות עד ל-11 בדצמבר 1941 עמדו על כ-1.3 מיליון הרוגים.

הידעת? הדימיון בין הכישלון המודיעיני של ברית המועצות ב־1941 לבין המלחמה של רוסיה באוקראינה ניכר בכך שבשני המקרים גופי ההערכה חששו מהמנהיג והציגו בפניו הערכות שרצה לשמוע, מה שהוביל להתעלמות מיכולות האויב הממשיות.