הוא היה חביב המערב אך אימת עמו; מנהיג שניסה להציג עצמו כגאון אך נודע כעריץ אכזרי. ניקולאה צ’אושסקו, מי שזכה לכינוי “הפיהרר הרומני”, הפך מסמל של עצמאות לאומית לדיקטטור שטבח בעמו. סיפור עלייתו ונפילתו מלמד עד כמה כוח בלתי מוגבל יכול להשחית – ועד כמה עם שמאס בשליטיו מסוגל לשנות את ההיסטוריה
נפילתו
באופן מסורתי, במדינה כמו רומניה חג המולד הוא זמן של הרהור שקט והוקרת תודה על השנה החולפת כבמרבית המדינות הנוצריות ובשנת 1989 היה הרבה על מה לחשוב.
הסמל הדרמטי ביותר של עריצות טוטליטרית – חומת ברלין – התמוטט בקול רעש גדול. “האימפריה המרושעת”, כפי שרונלד רייגן כינה בזמנו את ברית המועצות, התפרקה. מדינות הלוויין הסובייטיות נפלו בזו אחר זו: פולין, הונגריה, צ’כוסלובקיה, מזרח גרמניה ובולגריה השליכו את שליטיהן הקומוניסטיים. אפילו הרפובליקות הסובייטיות גילו סימני חוסר שקט, בדרכן אל מחוץ לאיחוד הנשלט בידי מוסקבה. ליטא הייתה במרחק חודשים ספורים בלבד מהכרזת עצמאות.
אפילו המדינה הטוטליטרית האכזרית שהקימו ניקולאה ואלנה צ’אושסקו ברומניה – כבר לא הייתה קיימת. אחרי 24 שנות שלטון, הם הועמדו לדין. זה לא היה משפט מושלם, אך זה היתה צדק במידה מסוימת.
עלייתו
ניקולאה הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטית, נעצר ונכלא מספר פעמים. תמונת המעצר שלו מ־1936, כשהיה בן 18, עדיין מופצת באינטרנט. ארצו עברה ממלוכה מסורתית לדמוקרטיה בעייתית, לדיקטטורה מלוכנית, לשלטון צבאי ולשטח כבוש.
במלחמת העולם הראשונה זכתה רומניה בשטחים מהאימפריות האוסטרו־הונגרית והרוסית שהתפוררו. אך ערב מלחמת העולם השנייה היא איבדה אותם. תחילה חברה לנאצים, אחר כך החליפה צדדים ב־1944, אך בכל זאת נכבשה על ידי ברית המועצות, שהקימה ממשלה קומוניסטית.
ניקולאה צ’אושסקו נולד בכפר הקטן סקורנישטי שבמחוז אולט, כילד השלישי מתוך תשעה ילדים במשפחת איכרים ענייה. על פי תעודת הלידה שלו, נולד ב־23 בינואר [10 בינואר לפי הלוח היוליאני] 1918, ולא ב־26 בינואר [13 בינואר יוליאני] כפי שצוין רשמית, משום רישום שהלידה שלו התעכב בשלושה ימים, מה שגרם בהמשך לבלבול. על פי האוטוביוגרפיה שלו, צ’אושסקו עצמו טען כי נולד ב־26 בינואר 1918.
אביו, אנדרוצה (1886–1969), החזיק 3 הקטרים של אדמה חקלאית ומספר כבשים, וניקולאה עזר בפרנסת המשפחה הגדולה בעבודות חייטות. הוא למד בבית הספר בכפר עד גיל 11, ואז עבר לבוקרשט הבירה. בארכיון הלאומי של מחוז אולט נמצאות תעודות מבית הספר היסודי בסקורנישטי, המעידות כי ניקולאה א. צ’אושסקו סיים את כיתה א’ בציון ממוצע 8.26 ואת כיתה ב’ בציון ממוצע 8.18, ודורג שלישי מתוך 25 תלמידים. עיתונאי בשם קטלין גרויה טען ב־2007 כי צ’אושסקו ברח מאביו, שתואר כאדם דתי קיצוני, מתעלל וקפדן. בתחילה התגורר ניקולאי עם אחותו, ניקולינה רוססקו.
צ’אושסקו הפך לשוליית סנדלר בסדנה של אלכסנדרו סנדולסקו, שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית שהייתה אז מחוץ לחוק ברומניה. עד מהרה החל לעסוק בפעילות המפלגה (והצטרף אליה רשמית בראשית 1932), אך בהיותו נער קיבל רק משימות שוליות.
מעצרו הראשון היה ב־1933, בגיל 15, בעקבות קטטה ברחוב בזמן שביתה. ב־1934 נעצר שוב – תחילה על איסוף חתימות נגד משפטם של עובדי רכבת, ולאחר מכן פעמיים נוספות על פעילויות דומות. באמצע שנות ה־30 כבר פעל בשליחויות במקומות שונים כמו בוקרשט, קריובה, קמפולונג ורמניקו ולצ’ה ונעצר מספר פעמים.
בתיקו בסיגורנצה (המשטרה החשאית של רומניה) תואר כ“אגרטור קומוניסטי מסוכן” וכ“מפיץ תעמולה קומוניסטית ואנטי־פשיסטית”. על כך נידון ב־6 ביוני 1936 בבית הדין של בראשוב לשנתיים מאסר, חצי שנה נוספת על ביזוי בית המשפט ושנה של מגורי כפייה בסקורנישטי. את רוב עונשו ריצה בכלא דופטנה.
בשנת 1939, לאחר ששוחרר, פגש את אלנה פטרסקו, לימים אשתו (נישאו ב־1945, שתהיה לדמות מרכזית בחייו הפוליטיים.
זמן קצר לאחר שחרורו נעצר שוב ונשפט על “קשירת קשר נגד הסדר החברתי”. בשנות מלחמת העולם השנייה נכלא במספר בתי סוהר ומחנות מעצר: ג’ילאבה (1940), קרנסבש (1942), וקארשט (1943) וטירגו ז’יו (1943). במחנה טירגו ז’יו חלק תא עם גאורגה גאורגיו־דז’ והפך לחסידו.
בזכות שוחד משמעותי, איפשרו רשויות המחנה לאסירים הקומוניסטים חופש יחסי בניהול חיי הבלוק שלהם, כל עוד לא ניסו להימלט. במחנה זה ניהל גאורגיו־דז’ “מפגשי ביקורת עצמית”, שבהם נדרשו חברי המפלגה להודות בפומבי כי פירשו בצורה שגויה את משנתם של מרקס, אנגלס, לנין וסטלין כפי שגאורגיו־דז’ הציג. העיתונאי אדוארד בהר טען כי תפקידו של צ’אושסקו היה לשמש כ”מבצע״, להכות את מי שסירבו לשתף פעולה או לא הפגינו התלהבות מספקת. מפגשים אלו לא רק חיזקו את שליטתו של גאורגיו־דז’ במפלגה, אלא גם חיזקו את מעמדו של צ’אושסקו אצלו. התקופה במחנה טירגו ז’יו סימנה את תחילת עלייתו של צ’אושסקו לצמרת.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשברית המועצות החלה להשתלט על רומניה, שימש כמזכיר איחוד הנוער הקומוניסטי (1944–1945). לאחר שהקומוניסטים השתלטו על רומניה ב־1947, ובחסותו של גאורגיו־דז’, נבחר צ’אושסקו לחבר ב“אספה הלאומית הגדולה”, הגוף המחוקק החדש. במאי 1948 מונה למזכיר במשרד החקלאות ובמרץ 1949 קודם לסגן שר.
ללא כל ניסיון צבאי קודם, מונה צ’אושסקו לסגן שר המופקד על הכוחות המזוינים, בדרגת אלוף משנה. בהמשך קודם לדרגת אלוף משנה בכיר והפך לסגן ראשון לשר ההגנה ולראש המנהל הפוליטי העליון של הצבא. בשנים 1951 ו־1952 למד במשך חודשיים בכל שנה באקדמיה הצבאית פרונזה שבמוסקבה.
ב־1952 העלה אותו גאורגיו־דז’ לוועד המרכזי, זמן קצר לאחר טיהור “הפלג המוסקבאי” בהנהגת אנה פוקר. בסוף שנות ה־40 ותחילת ה־50 הייתה המפלגה מפוצלת בין “הקומוניסטים הביתיים”, בראשות גאורגיו־דז’, שנותרו ברומניה עד 1944, לבין “המוסקבאים” ששהו בגלות בברית המועצות.
ברומניה, בניגוד לרוב מדינות הגוש הסובייטי, ידו של הפלג הביתי הייתה על העליונה, בעוד במקומות אחרים “קומוניסטים מקומיים” רבים טוהרו, נאסרו או הוצאו להורג. צ’אושסקו, כמו פטרונו גאורגיו־דז’, היה “קומוניסט מקומי” שהרוויח מנפילתם של ה”מוסקבאים”. ב־1954 הפך לחבר מלא בפוליטביורו – אחד התפקידים החזקים ביותר במדינה.
כפקיד בכיר במשרדי החקלאות וההגנה, מילא צ’אושסקו תפקיד חשוב בתהליך הקולקטיביזציה הכפויה. על פי נתוני מפלגת הפועלים הרומנית עצמה, בין השנים 1949 ל־1952 התרחשו יותר מ־80,000 מעצרים של איכרים, כאשר 30,000 מתוכם נידונו לעונשי מאסר.
דוגמה אחת לכך היא מרד ואדו רושקה (במחוז ורנצ’ה), שהתנגד לתכנית המדינה להפקעת קרקעות פרטיות. יחידות צבא ירו במורדים, הרגו 9 ופצעו 48. צ’אושסקו עצמו הוביל את החקירה, שבסופה נידונו 18 איכרים למאסר באשמת “מרד” ו“קשירת קשר נגד הסדר החברתי”.
כאשר גאורגיו־דז’ מת ב־19 במרץ 1965, צ’אושסקו לא נחשב ליורש מובן מאליו, למרות קרבתו למנהיג הוותיק. אולם סכסוכים פנימיים נרחבים בין בכירים מבוגרים ובעלי קשרים יותר הובילו את הפוליטביורו לבחור בצ’אושסקו כמועמד פשרה והוא התקדם במנגנון המפלגה.
שלטון 24 השנים
ב־22 במרץ 1965, שלושה ימים לאחר מותו של גאורגיו־דז’, נבחר צ’אושסקו למזכ”ל המפלגה. אחד מצעדיו הראשונים היה לשנות את שם המפלגה מ“מפלגת הפועלים הרומנית” בחזרה ל“המפלגה הקומוניסטית של רומניה”, ולהכריז על המדינה כרפובליקה סוציאליסטית ולא כרפובליקה עממית.
ב־1967 ביסס את שליטתו כאשר מונה לנשיא מועצת המדינה – ובכך הפך לראש המדינה. בתחילה נקט בקו ליברלי יחסית כשהקל על הצנזורה ואף גינה את פלישת ברית ורשה לצ’כוסלובקיה. אך ב־1971 שינה כיוון, הוציא את “תזות יולי” והטיל “הומניזם סוציאליסטי”. מנגנון השלטון שלו שלח אלפי מתנגדים פוליטיים לכלא או לבתי חולים פסיכיאטריים.
הוא התחרה עם אנוור הוג’ה האלבני על תואר המדינה הקומוניסטית הטוטליטרית ביותר באירופה, תוך שמירה על עצמאות ממוסקבה. בפועל, הפך לאהוב המערב, על אף ההרס שזרע בעמו.
כל מדיניותו הכלכלית, הבינלאומית והדמוגרפית של צ’אושסקו נועדה לשרת מטרה אחת: להפוך את רומניה לאחת המעצמות הגדולות בעולם.
בשנים שלאחר מכן ניהל צ’אושסקו מדיניות פתוחה כלפי ארצות הברית ומערב אירופה. רומניה הייתה מדינת ברית ורשה הראשונה שהכירה בגרמניה המערבית, הראשונה שהצטרפה לקרן המטבע הבינלאומית, והראשונה שקיבלה ביקור של נשיא אמריקני – ריצ’רד ניקסון. בשנת 1971 הצטרפה רומניה להסכם הכללי על מכסים וסחר (GATT). בנוסף, רומניה ויוגוסלביה היו המדינות המזרח־אירופיות היחידות שחתמו על הסכמי סחר עם הקהילה הכלכלית האירופית עוד לפני נפילת הגוש המזרחי.
סדרת ביקורים רשמיים במדינות מערביות (בהן ארה”ב, צרפת, בריטניה, ספרד ואוסטרליה) סייעה לצ’אושסקו להציג עצמו כקומוניסט רפורמיסטי, הנוקט מדיניות חוץ עצמאית במסגרת הגוש הסובייטי. הוא גם ביקש להצטייר כמדינאי בינלאומי נאור, המסוגל לתווך בסכסוכים בינלאומיים ולהעניק לרומניה כבוד והכרה בזירה העולמית. לכן היה מעורב בעניינים בינלאומיים שונים, ביניהם פתיחת היחסים בין ארה”ב לסין בשנת 1969, וכן ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל ב־1977. נוסף על כך, רומניה הייתה המדינה היחידה בעולם ששמרה על יחסים דיפלומטיים תקינים גם עם ישראל וגם עם אש”ף.
מדיניותו הכלכלית הייתה הרסנית, ריסקה את רמת החיים של האזרחים – אך לא את שלו. הוא בנה פולחן אישיות יוצא דופן, עם תארים כמו “המנהיג” ו“גאון הקרפטים”. אשתו אלנה, שזייפה תדמית של מדענית, תפסה תפקיד פוליטי בולט, ובנם ניקו נחשב ליורשו. הרומנים התלוצצו על “סוציאליזם במשפחה אחת” במקום במדינה.
בביקור ממלכתי בצרפת ב־1978, בני הזוג בזזו את מגוריהם בארמון האליזה, התנהגו כמו “גנבים”, כפי שהתלוננו הצרפתים. הנשיא ז’יסקר ד’אסטן אף הזהיר את המלכה אליזבת לקראת ביקורם באנגליה ובארמון בקינגהאם הוסתרו כלי כסף וחפצים יקרי ערך.
צ’אושסקו סירב ליישם צעדים של ליברליזם כלכלי. התפתחות משטרו המשיכה את הדרך שהתווה גאורגיו־דז’. הוא המשיך בתכנית של תיעוש אינטנסיבי במטרה להפוך את המדינה לעצמאית מבחינה כלכלית. מאז 1959 כבר הוכפלה התפוקה התעשייתית ואוכלוסיית האיכרים הצטמצמה מ־78% בסוף שנות ה־40 ל־61% בשנת 1966 ול־49% עד 1971.
עם זאת, עבור רומניה (כמו ברפובליקות העממיות המזרחיות האחרות) התיעוש לא סימן ניתוק חברתי מוחלט מהכפר. האיכרים שבו מדי פעם לכפרים או התגוררו בהם, בזמן שעבדו בעיר ונסעו מדי יום לעבודה בתופעה שכונתה נבֶטָה (Naveta). הדבר איפשר לרומנים להיות בעת ובעונה אחת גם איכרים וגם פועלים. נוסדו גם אוניברסיטאות בערים רומניות קטנות יותר, ששימשו להכשרת אנשי מקצוע מיומנים כמו מהנדסים, כלכלנים, מתכננים או משפטנים, הדרושים לפיתוח המדינה. גם מערכת הבריאות הרומנית השיגה שיפורים והכרה מצד ארגון הבריאות העולמי (WHO). במאי 1969 ביקר ברומניה המנהל הכללי של הארגון, מרקולינו קנדאו והצהיר כי ביקורי הצוותים הרפואיים של WHO במוסדות רפואיים שונים במדינה הותירו רושם חיובי יוצא דופן.
השינויים החברתיים והכלכליים שיפרו את תנאי החיים של האוכלוסייה הרומנית. הצמיחה הכלכלית אפשרה העלאת שכר, וכאשר זו שולבה עם ההטבות שהעניקה המדינה (טיפול רפואי חינם, פנסיות, חינוך חינם לכל הגילאים ועוד), הייתה בכך קפיצה משמעותית בהשוואה למצבהּ של האוכלוסייה הרומנית לפני מלחמת העולם השנייה. בנוסף, הותרו תגמולים נוספים לאיכרים, מה שעודד אותם להגדיל את התפוקה שלהם.
צ’אושסקו הגדיל לעשות באוקטובר 1966, כשניסה להפוך את מגמת הירידה בילודה ובפוריות ברומניה והוציא את צו 770, שהגביל הפלות ואמצעי מניעה. הממשלה התמקדה גם בעלייה בשיעורי הגירושין והקשתה על האפשרות להתגרש, כך שנישואים יכלו להתבטל רק במקרים חריגים. בסוף שנות ה־60 החלה האוכלוסייה לגדול במהירות. עם זאת נוצרה בעיה חדשה: נטישת ילדים, שהובילה לגידול חד במספר הילדים בבתי היתומים. רבים מאותם ילדים סבלו מליקויים נפשיים וגופניים. הצעדים הללו לעידוד ילודה כללו תמריצים כספיים למשפחות שילדו ילדים, חופשת לידה מובטחת ותמיכה בטיפול בילדים לאימהות שחזרו לעבודה, הגנה תעסוקתית לנשים, וכן גישה רחבה לבדיקות רפואיות בכל שלבי ההיריון וגם לאחריו. הפיקוח הרפואי נחשב לאחד מהישגי החוק, שכן כל אישה הרה הייתה תחת מעקב של רופא מוסמך, אפילו באזורים כפריים. במקרים מסוימים, אם אישה לא יכלה להגיע למרפאה, הרופא היה מגיע לביתה. אימהות לחמישה ילדים לפחות היו זכאיות להטבות משמעותיות, ואימהות לעשרה ילדים ומעלה הוכרו על ידי המדינה הרומנית כ“אימהות גיבורות”.
צ'אושסקו היה ראש המדינה הרומנית מאז 1967, אם כי באופן נומינלי רק כראשון בין שווים, כשהוא שואב את כוחו האמיתי ממעמדו כמנהיג המפלגה הקומוניסטית. עם זאת, בשנת 1974 צ'אושסקו הציג את תפקיד הנשיא כמקבל ההחלטות הבכיר ביותר במדינה. הוא נבחר לראשונה לתפקיד זה בשנת 1974 ונבחר מחדש כל חמש שנים עד 1989.
כנשיא הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית, הוא הוסמך לבצע את תפקידי מועצת המדינה שלא דרשו התכנסויות. הוא גם מינה ופיטר את נשיא בית המשפט העליון ואת התובע הכללי בכל פעם שהמחוקקים לא התכנסו. בפועל, משנת 1974 ואילך צ'אושסקו שלט לעתים קרובות באמצעות צווים. עם הזמן, הוא גזל סמכויות ותפקידים רבים שהיו נומינליים בידי מועצת המדינה כולה.
למעשה, צ'אושסקו החזיק כעת בכל כוח השלטון במדינה; כמעט כל מוסדות המפלגה והמדינה היו כפופים לרצונו. עקרונות הריכוזיות הדמוקרטית, בשילוב עם מושבים נמוכים של הרשות המחוקקת (שהתכנסה במושב מלא רק פעמיים בשנה), גרמו לכך שלכל דבר ועניין, להחלטותיו הייתה תוקף של חוק
ֶהמערכתיות (ברומנית: Sistematizarea) הייתה תוכנית לתכנון עירוני שבוצעה תחת משטרו של צ'אושסקו. לאחר ביקורו בצפון קוריאה בשנת 1971, צ'אושסקו התרשם מאידיאולוגיית "הז׳וצ'ה" של אותה מדינה ופתח בקמפיין גדול זמן קצר לאחר מכן. משנת 1974, התוכנית כללה בעיקר הריסה ובנייה מחדש של כפרים, עיירות וערים, במלואם או בחלקם, במטרה מוצהרת להפוך את רומניה ל"חברה סוציאליסטית מפותחת רבת-פנים". המדיניות כללה בעיקר בנייה המונית של בלוקי דירות בצפיפות גבוהה (שכונו blocuri).
במהלך שנות ה-80, צ'אושסקו הפך אובססיבי לבניית ארמון בעל ממדים חסרי תקדים, יחד עם שכונה גרנדיוזית לא פחות, Centrul Civic, שתלווה אותו. ההריסות ההמוניות שהתרחשו בשנות ה-80, במסגרתן נהרסו שטח כולל של שמונה קמ"ר של המרכז ההיסטורי של בוקרשט, כולל מנזרים, כנסיות, בתי כנסת, בית חולים ואצטדיון ספורט בסגנון אר-דקו ידוע, כדי לפנות מקום לבניין האזרחי המרכזי המרשים ולבית הרפובליקה, ששמו רשמית שונה ל״בית הפרלמנט״, היו הביטוי הקיצוני ביותר של מדיניות זו. ובשנת 1988 החל מאמץ יישוב מחדש כפרי נרחב.
ארמון הפרלמנט שנקרא ״בית הפרלמנט״ משמש מאז 1994 כמשכן הפרלמנט הרומני ונבנה על ידי צ׳אושסקו לשמש כארמונו. הארמון היה לפרויקט המגלומני השאפתני ביותר שלו ונחשב לאחד הבניינים הגדולים או הכבדים ביותר, משום שנבנה ממאות אלפי טונות של בטון.
קריסת הקומוניזם
בכל מדינות הלוויין הסובייטיות (מלבד רומניה) המשטרים קרסו ללא אלימות. במזרח גרמניה, למשל, אריך הונקר היה מוכן לירות במפגינים, אך הודח על ידי הפוליטביורו לבסוף.
צ’אושסקו לעומת זאת, היה נחוש לשמור על שלטונו בכל מחיר. הוא נבהל מהרפורמות בפולין, שקיימה בחירות חופשיות, ואף קרא לפלישת ברית ורשה. לא פלא שגורבצ’וב כינה אותו “הפיהרר הרומני”.
הגורם המכריע לסיום המשטרים הקומוניסטיים היה החלטתו של גורבצ’וב להשאיר את הצבא האדום בבסיסיו. מנהיגי מזרח אירופה פחדו מדיכוי, וגם לא סמכו על צבאותיהם. אך צ’אושסקו לא היסס: הוא הבהיר ש“גלסנוסט” ו“פרסטרויקה” לא יגיעו לרומניה.
ב־17 בדצמבר 1989 פרצו הפגנות בעיר טימישוארה, שבה היה רוב הונגרי. תחילה יצאו להגן על כומר ביקורתי, אך עד מהרה קראו להפלת המשטר. כוחות הביטחון ירו במפגינים: עשרות נהרגו, מאות נפצעו, הידיעות התפשטו בכל רחבי המדינה.
ב־21 בדצמבר כינס צ’אושסקו עצרת המונים בבוקרשט, שהוצגה כ“תמיכה ספונטנית” במנהיג. הוא החל לשאת נאום, אך לפתע הקהל התחיל ללעוג לו ולהפריע לדבריו. פניו הביעו הלם. הוא ניסה להרגיע בתנועת יד, אך לשווא. המחאה התעצמה והוא נאלץ לברוח מהמרפסת.
הדחתו
בלילה פרצו קרבות בין כוחות הביטחון למפגינים ברחובות הבירה. למחרת, המחאה התפשטה בכל המדינה. צ’אושסקו ניסה שוב לדבר להמונים, אך הותקף באבנים וחפצים. בני הזוג ברחו במסוק מגג בניין המפלגה, אך נתפסו עוד באותו היום.
הצבא עבר לצד המפגינים ונלחם בסקוריטטה, המשטרה החשאית של צ׳אושסקו. קרוב ל־1,000 בני אדם נהרגו ויותר מ־2,100 נפצעו.
לבסוף, ב־25 בדצמבר הועמדו ניקולאה ואלנה למשפט צבאי בזק שנמשך 55 דקות. הם הואשמו ברצח עם, חבלה בכוח המדינה, הרס רכוש ציבורי, פגיעה בכלכלה וניסיון בריחה עם כספי הציבור. עורכי דינם עצמם טענו נגדם. גזר הדין היה מוות.
הרכב היורים נבחר מראש, מאות חיילים התנדבו. כשהוצאו להורג – נורו ביותר מ־120 כדורים. גופותיהם נקברו מחדש בקבר משפחתי בשנת 2010. נשיא רומניה דאז, יון אילייסקו, טען כי המשפט היה “מביש, אך הכרחי”. רבים חששו כי אחרת היה מתרחש לינץ’ ציבורי או אפילו חילוץ הזוג על ידי הסקוריטטה.
לראשונה מזה עשרות שנים, יכלו הרומנים לחגוג את חג המולד בחירות אמיתית. שלטון אימה בן 24 שנה הסתיים בסיום מחפיר.
חלפו 36 שנה, אך אסור לשכוח את הרוע שבני אדם מסוגלים לבצע ואת הדרך שבה כוח, ובמיוחד כוח מוחלט, מעצים את הנטיות הגרועות ביותר של האנושות. חשוב לזכור כי “עֵרוּת נצחית היא אכן מחיר החירות”.
