פריז, עיר האורות, ידעה לא מעט סיפורי עליות ונפילות, אך מעטים מסעירים כמו זה של ניקולא סרקוזי. בנו של מהגר הונגרי ואם צרפתייה ממוצא יהודי-יווני, שגדל בפרבר שקט והפך לאחד האנשים החזקים בעולם. סרקוזי טיפס בסולם הפוליטי במהירות מסחררת, נודע בנחישות ובכריזמה הבלתי מתפשרת שלו, כבש את נשיאות צרפת ב־2007 והבטיח לשנות את פני המדינה. אלא שמאחורי הזוהר, ההבטחות והחיוכים לעדשות המצלמות, הסתתרו קשרים מסוכנים, חשדות למימון אפל ומאבקים שנמשכים עד היום – סיפור מרתק של כוח, תהילה ונפילה.
ניקולא פול סטפאן סרקוזי דה נאגי-בוסה, נשיא צרפת לשעבר, הוא דמות מורכבת ורבת ניגודים בהיסטוריה הפוליטית של הרפובליקה הצרפתית. דרכו הפוליטית המרשימה, שהחלה בגיל צעיר מאוד, הובילה אותו עד לתפקיד הנשיא, אך גם לחשדות, חקירות ומשפטים שנמשכו הרבה אחרי שסיים את תפקידו. סיפור חייו משלב שאפתנות חסרת גבולות, עליות מטאוריות ונפילות כואבות.
ניקולא השר
ניקולא סרקוזי נולד ב־28 בינואר 1955 בפריז, צרפת, לאם צרפתייה ממוצא יהודי-יווני בשם אנדרה מאלה ולאב הונגרי, פאל סרקוזי, שהיגר לצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא הוטבל כקתולי וגדל בפרברי פריז, בעיר נויי-סור-סן. בניגוד לרוב המעמד השליט הצרפתי, סרקוזי לא למד בבית הספר הלאומי למינהל, אלא התמחה כעורך דין. כבר בגיל צעיר התעניין בעניינים ציבוריים, וב־1977, בגיל 22 בלבד, נבחר לחבר מועצת העיר נויי. לצד עיסוקיו הפוליטיים, הוא למד משפטים באוניברסיטת פריז (1978) ובהמשך למד גם במכון ללימודים פוליטיים בפריז (1979-1981), לפני שהחל בקריירה פוליטית. עלייתו לצמרת החלה כראש עיריית נויי-סור-סן, פרבר פריזאי עשיר אותו ניהל מ־1983.
סרקוזי התגלה ככוח פוליטי עולה. ב־1983 נבחר לראשות העיר נויי-סור-סן, תפקיד בו כיהן כמעט שני עשורים עד 2002. תפקודו היעיל והכריזמטי הפך אותו לאחת הדמויות המשמעותיות במפלגת המרכז-ימין בצרפת, ה־UMP (לימים "הרפובליקנים").
סרקוזי היה בן חסותו של הנשיא ז'אק שיראק, ולאחר מכן הפך ליד ימינו של ראש הממשלה אדואר בלאדור בשנים 1993–1995, כששימש כשר התקציבים. כאשר תמך במר בבלאדור לנשיאות ב־1995, ההחלטה גרמה לקרע מתמשך עם שיראק, שהיה המועמד שזכה בבחירות. שיראק נזף בו בזיכרונותיו על היותו "רגזן, פזיז, בטוח בעצמו יתר על המידה ואינו מאפשר ספק, פחות מכולם לגבי עצמו". סרקוזי הקשיח את עמדותיו בנושא הגירה כשר הפנים ב־2005 הוא דיבר ללא בושה על שטיפת שכונות מצוקה בזרנוק, ותיאר את העבריינים הצעירים בפרברי פריז כ"racaille" = המון. ההערה הבוטה הזו – שנאמרה לפני מהומות 2005 בפרברי פריז – עודדה כמה מבקרים לקטלג אותו באותה קטגוריה כמו מנהיג הימין הקיצוני דאז, ז'אן־מארי לה פן.
ב־2005 פרצו מהומות אלימות בפריז ובכמה ערים אחרות בזמן שסרקוזי כיהן כשר הפנים ומאוחר יותר כנשיא הוא העביר צעדים שנועדו לרסן את ההגירה הבלתי חוקית – כולל גירושים המוניים שנויים במחלוקת ביותר של צוענים). במקביל, הוא תמך באפליה מתקנת כדי לסייע בהפחתת אבטלת הצעירים, שהיווה אתגר לאלה שהיו מחוברים לרעיון הצרפתי של שוויון.
ניקולא הנשיא
ב־2007 הגיע סרקוזי לשיא הקריירה הפוליטית שלו. בבחירות לנשיאות הוא ניצח את יריבתו סגולן רויאל בסיבוב השני עם 53% מהקולות וב־16 במאי 2007 הושבע סרקוזי לנשיא צרפת, תוך שהוא מבטיח רפורמות כלכליות וחברתיות, חיזוק מעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית ושינוי עמוק במוסדות המדינה.
כמה ממינוייו הפתיעו את הממסד הפוליטי הצרפתי: רשידה דאטי nונתה לשרת הקבינט הצרפתית הראשונה ממוצא צפון אפריקאי ושימשה כשרת המשפטים, בעוד שהסוציאליסט ברנאר קושנר מונה לשר החוץ. במהלך כהונתו עמד במבחנים קשים, ביניהם המשבר הכלכלי העולמי של 2008. באוגוסט אותה שנה הוא מילא תפקיד מרכזי במשא ומתן לסיום הלחימה בין רוסיה לגיאורגיה ובזכות ידידותו עם הנשיא הרוסי דאז דמיטרי מדבדב, הצליח להביא להסכם הפסקת אש, מהלך שזיכה אותו בהערכה בינלאומית, אם כי רוסיה מאוחר יותר חיזקה את אחיזתה בחלקים מגיאורגיה. תקופת נשיאותו הסתיימה בצל ביקורת ציבורית נוקבת על סגנון מנהיגותו ועל קשריו ההדוקים עם בעלי הון.
לקראת סוף נשיאותו, תביעות האבטלה עלו לרמה הגבוהה ביותר שלהן מזה 12 שנים. אף על פי כן, הוא היה בחזית התגובה האירופית למשבר הכלכלי העולמי ב־2008 וסייע בגיבוש פסגות ה־G20 שכללו את הכלכלות הגדולות בעולם. הוא גם העביר רפורמות לא פופולריות, אך ניתן לטעון שהיו נחוצות: העלאת גיל הפרישה מ־60 ל־62; הקלה על שבוע העבודה הנוקשה בן 35 השעות, שהוצג על ידי הסוציאליסטים; שינוי יסודי באוניברסיטאות ושינוי מערכת המס כדי לעודד עבודה נוספת ובעלות על דירות.
סרקוזי העריץ את סגנון המנהיגות של ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר, בזירה הבינלאומית, בעוד סרקוזי תואר לעתים קרובות כמי שעודד יחסים עם ארצות הברית, אם כי הוא התנגד למלחמה בעיראק. על טוני בלייר הוא אמר ש"[ה]פרגמטיזם שלו שירת את ארצו היטב".
במרץ 2011, צרפת הייתה הראשונה ששלחה מטוסי קרב לפעולה נגד כוחותיו של קדאפי בלוב, ובראש ההתערבות הזרה שאפשרה למורדים הלוביים להדיח את קדאפי. עם זאת, תפקיד מדינות המערב במשבר משך ביקורת מסוימת מכיוון שלוב הידרדרה במהירות למלחמת אזרחים. בתגובה למשבר הפיננסי העולמי של 2008, הוא תמך במעורבות חזקה של המדינה בכלכלה. בהובלת התגובה של האיחוד האירופי, הוא פיתח קשרי עבודה קרובים עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל.
באפריל 2012, בבחירות לנשיאות, סיים סרקוזי במקום השני אחרי פרנסואה הולנד. שבועות לאחר מכן הפסיד בסיבוב השני והפך לנשיא הראשון בצרפת שלא נבחר מחדש מאז 1981. כמעט מיד לאחר עזיבתו את הארמון הנשיאותי, פורסמו בתקשורת פרשות שחיתות חמורות. ביולי 2012 פשטה המשטרה על ביתו ומשרדיו בחשד למימון בלתי חוקי של קמפיין הבחירות שלו ב־2007, כולל תרומות אפשריות מהיורשת של לוריאל, ליליאן בטנקור. במרץ 2013 הוגש נגדו כתב אישום בגין "הפרת אמונים" וניצול השפעתה של בטנקור. ההפסד לפרנסואה הולנד ב־2012 הפך אותו לנשיא הצרפתי הראשון שלא נבחר מחדש לכהונה שנייה מאז ואלרי ז'יסקר ד'אסטן ב־1981.
ניקולא במשפט
למרות החקירות, סרקוזי לא ויתר. בנובמבר 2014 נבחר לראש מפלגת ה־UMP, שהחליפה את שמה בהמשך ל"הרפובליקנים". באוגוסט 2016 הכריז על התמודדות מחודשת לנשיאות, אך בבחירות המקדימות של מפלגתו בנובמבר אותה שנה הגיע רק למקום השלישי. פברואר 2017 סימן תפנית דרמטית נוספת כששופט צרפתי הורה להעמיד את סרקוזי לדין בגין חריגה ממסגרת התקציב בבחירות 2012.
במרץ 2018 נחקר סרקוזי בחשד חמור ביותר: קבלת כספים לא חוקיים ממועמר קדאפי, שליט לוב, כדי לממן את קמפיין הבחירות שלו ב־2007. לפי החשדות, מיליוני יורו הוזרמו בחשאי למערכת הבחירות שלו בתמורה להבטחות מדיניות וכלכליות. זו היתה פרשה מטלטלת במיוחד שהשלכותיה חרגו מגבולות צרפת והביאו לפתיחת משפט ארוך בעניינו. הפרשה התחילה כאשר בנו של קדאפי האשים את סרקוזי בקבלת מיליוני אירו מכספו של אביו למימון קמפיין הבחירות שלו. איש העסקים הלבנוני זיאד תקידין, שהיה ידוע כמתווך בין צרפת למזרח התיכון, אמר גם הוא מאוחר יותר שיש לו הוכחה בכתב כי הקמפיין של סרקוזי ב־2007 מומן "בשפע" על ידי לוב וכי התשלומים בשווי 50 מיליון אירו נמשכו גם לאחר שסרקוזי הפך למנהיג.
על תנאי של שנתיים ב־2011 בגין ארגון משרות פיקטיביות בעיריית פריז עבור בעלי ברית כשהיה ראש עיריית פריז. שיראק מת ב־2019. סרקוזי ניסה שוב להתמודד לנשיאות ב־2016, אך הרפובליקנים – שמה החדש של מפלגת UMP – מינו במקום זאת את ראש הממשלה לשעבר פרנסואה פיון. מר פיון הפסיד לליברל הצעיר והכריזמטי עמנואל מקרון, שניצח בבחירות לנשיאות ב־2017. מבקרים כינו את תקופת נשיאותו של סרקוזי מ־2007 עד 2012 "בלינג־בלינג", וראו את סגנון מנהיגותו כחוצפני מדי, מונע על ידי סלבריטאים והיפראקטיבי עבור תפקיד שטוף במסורת ופאר. בתערוכה חקלאית ב־2008 הוא איבד את עשתונותיו באופן מפורסם מול אדם שסירב ללחוץ את ידו. מר סרקוזי אמר לו: "לך לאיבוד, מטומטם" – תרגום לא מדויק של הביטוי הוולגרי שבו השתמש.
ינואר 2020 – בית משפט בפריז קבע כי סרקוזי יעמוד לדין בעבירות שחיתות וניסיון להשפיע על מערכת המשפט. בנובמבר 2020 נפתח אחד התהליכים המשפטיים הדרמטיים ביותר בתולדות צרפת. לבסוף, ב־1 במרץ 2021 סרקוזי הורשע בניסיון להשיג מידע סודי משופט באמצעות שימוש לרעה במעמדו. נגזרו עליו שלוש שנות מאסר, מהן שנתיים על תנאי. ב־30 בספטמבר 2021 הורשע פעם נוספת אבל הפעם בעבירת מימון בלתי חוקי של קמפיין הבחירות ב־2012 ונגזר עליו עונש של שנה אחת, שניתן לריצוי במעצר בית עם אזיק אלקטרוני. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של צרפת שנשיא לשעבר נושא שני עונשי מאסר. בדצמבר 2022 ניסה לערער על פסק הדין אך במאי 2023 בית המשפט דחה את הערעור והשאיר את הרשעתו על כנה.
אבל זה לא נגמר בזה, ב־6 בינואר 2025 נפתח משפטו הדרמטי ביותר עם החשד כי קיבל מיליוני יורו במזומן ממועמר קדאפי למימון קמפיין 2007. המשפט חשף מסמכים ועדויות מטלטלות לא רק על המערכת הפוליטית בצרפת, אלא גם היחסים הבינלאומיים עם מדינות במזרח התיכון וצפון אפריקה. לבסוף, ב-25 ספטמבר 2025, בית המשפט בפריז דן את סרקוזי לחמש שנות מאסר.
מגמה מדאיגה
שני הנשיאים האחרונים מממחנה המרכז־ימין, ניקולא סרקוזי וז'אק שיראק, הורשעו שניהם בשחיתות לאחר שעזבו את ארמון האליזה. חמישה מתוך ששת מנהיגיה צרפת מהמרכז־ימין התמודדו עם אישומים פליליים מסוגים שונים. שניים, אדואר בלאדור ודומיניק דה וילפן, זוכו. שלושה, כולל שיראק, נמצאו אשמים. אלן ז'ופה (ראש ממשלה בשנים 1995–1997) הורשע ב־2004 על כך שעזר לשיראק למעול בכספי משלמי המסים של פריז כדי לנהל את המפלגה הפוליטית בשנות ה־80 וה־90. פרנסואה פיון (ראש ממשלה בשנים 2007–2012) הורשע בגין קבלת שכר פרלמנטרי עבור אשתו במרמה.
אם כי מעשים אלה אינם מוגבלים למרכז־ימין. בסוף שנות ה־80, בכירים במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית הורשעו בסחיטת כסף לצורך מימון המפלגה עבור חוזים ציבוריים. מפלגת 'צרפת הבלתי־כנועה' מהשמאל הקיצוני של ז'אן־לוק מלנשון הייתה תחת חקירה בטענה שקיבלה כסף עבור "משרות פיקטיביות" בפרלמנט האירופי. מנהיגת הימין הקיצוני, מארין לה פן, אוהבת להאשים מפלגות אחרות בכך שהן tous pourri (כולן מושחתות). עם זאת, מאז 2017, היא הייתה תחת חקירה רשמית בגין מעילה לכאורה של 6.8 מיליון אירו מכספי האיחוד האירופי. גם מלנשון וגם לה פן דוחים את החקירות וטוענים שהן נולדו ממניעים פוליטיים. דו"ח משטרתי טען כי המשטרה הלאומית הצרפתית מצאה ראיות מפלילות שלפיהן לה פן הייתה במרכז של מערכת "הונאה" שנועדה לאייש את מפלגתה בפריז עם פקידים שקיבלו שכר כעוזרים לפרלמנט האירופי בבריסל ובשטרסבורג.
לא כסף, אלא כוח
אז עד כמה המערכת הפוליטית הצרפתית מושחתת? קיים חוט מקשר נפוץ עם דפוס מדאיג של מעשי שחיתות ובייחוד בפשיעה העקבית של המרכז־ימין הצרפתי למרות שהמחנה נוטה להטיף לסדר ושמירת חוק: אף אחד מהמקרים אינו עוסק בהתעשרות אישית, למעט במקרה של ראש הממשלה פיון. הם עוסקים בכוח ובשאפתנות. זה לא חדש. וזה לא מוגבל לצרפת.
במשך עשרות שנים, פעילויות כאלה לא נחשפו על ידי העיתונות הצרפתית ולא נחקרו על ידי מערכת המשפט הפלילית. ידוע כי שארל דה גול מימן את מפלגתו ואת הקמפיינים לבחירות שלו בכספים מ"פרנסאפריק", המושבות הצרפתיות לשעבר באפריקה. תקופת נשיאותו של ז'ורז' פומפידו (1969–1974) הייתה מוכתמת בשערוריות נדל"ן. מאז, עברו שלושה חוקים שהסדירו את הוצאות הקמפיינים וסיפקו מנגנון של החזרים חלקיים מטעם המדינה עבור הקמפיינים לבחירות. כל הגוונים והסוגים של המערכת הפוליטית הצרפתית (למעט "המרכז החדש" של עמנואל מקרון) נמצאו אשמים בניסיון להתחמק מכללים אלה — אבל אף אחד לא נחקר יותר ממחנה המרכז־ימין.
חייו האישיים – בין אהבות לשערוריות
חיי האהבה של סרקוזי סוקרו בהרחבה בתקשורת הצרפתית והעולמית. ב־1982 נישא למארי-דומיניק קולולי, עמה הביא שני ילדים – ז'אן ופייר והשניים התגרשו ב־1996. בהמשך התחתן עם ססיליה סיגאנר-אלבניז, איתה הביא בן נוסף – לואי. הזוג התגרש ב־2007, ממש זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הנשיא.
ב־2008 נישא לדוגמנית והזמרת קרלה ברוני, עמה הביא בת בשם ג'וליה ומערכת יחסיו עם ברוני הפכה לאחד מסמליו הבולטים של סרקוזי בעיני הציבור, והזוג נחשב לאחד המפורסמים ביותר בצרפת.
מורשת סרקוזי
ניקולא סרקוזי ייזכר כדמות שיצרה תקוות עצומות בציבור הצרפתי אך גם כאדם שהסתבך בשערוריות חסרות תקדים. תקופתו כנשיא סימנה שינוי בגישה הפוליטית של צרפת – מנהיגות ישירה, נועזת ולעיתים פרובוקטיבית – אך נפילתו הפוליטית מדגישה את גבולות הכוח גם במדינה בעלת מסורת דמוקרטית ארוכה. כך או כך, סיפורו של סרקוזי כבר נכנס לדפי ההיסטוריה של צרפת ושל הפוליטיקה העולמית.
סיפורו של ניקולא סרקוזי הוא דרמה פוליטית במיטבה. זהו סיפור על אדם שצמח מלמטה, כבש את פסגת השלטון בצרפת, ונאלץ להתמודד עם כישלונות צורבים, חקירות ומשפטים שזעזעו את המערכת הפוליטית. מורשתו נותרת שנויה במחלוקת – בין הישגים מדיניים מרשימים לבין כתמים חמורים של שחיתות.
