בעולם שבו ירידה במשקל מוצגת כמעט תמיד כהישג, יש כאלה שעבורם דווקא העלייה במשקל יכולה להיות יפה, מסקרנת ואפילו ארוטית. ■ המחקר על התופעה חושף תת-תרבות מורכבת שבה גוף, אוכל, פנטזיה, אינטרנט וסטיגמה נפגשים סביב שאלה אחת: מה קורה כשהשינוי שרוב החברה מנסה למנוע הוא בדיוק השינוי שמישהו אחר רוצה?
בשנת 2008 ניגשה הסוציולוגית אָלִישָׁה ד' בֶּסְטָארְד לחקור תופעה שכמעט לא נחקרה באופן אמפירי. בספרות שמצאה הופיעו תיאורים על גברים שולטים, נשים שהשמינו עד אובדן ניידות ויחסים המבוססים על שליטה. אלא שכאשר חיפשה בסיס מחקרי לתמונה הזאת, היא גילתה שהראיות דלות. בסטארד פנתה אל האנשים עצמם, ערכה 30 ראיונות עם משתתפים שאיתרה דרך אתרי נישה והפניות, והתמקדה בהקשר ההטרוסקסואלי. לדבריה, ככל שהיה ידוע לה, זה היה הניסיון השיטתי הראשון לחקור את התופעה באופן אמפירי ומה שהיא מצאה היה הרבה פחות מסודר מהסטריאוטיפ.
אנשים דיברו על רצון לעלות במשקל, על משיכה לאדם אחר שעולה במשקל, על האכלה ועידוד, אבל גם על פנטזיות שלעולם לא רצו לממש. חלקם ראו בזה העדפה מינית, אחרים פטיש, זהות, אורח חיים, התנהגות או אפילו סוג מסוים של מערכת יחסים. המכנה המשותף היה חיבור ארוטי כלשהו לעלייה במשקל. כך נראה פטיש האכלה, או בעגה הפופולרית פידריזם.
קודם כל: מהו פידריזם?
ההגדרה הבסיסית פשוטה יחסית. פידריזם הוא תת-תרבות שבה אכילה, האכלה ועלייה במשקל מקבלות משמעות ארוטית. לֶזְלִי ל' טֶרִי, שחקרה את התופעה במסגרת המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לת'ברידג', תיארה אותה כתת-תרבות של פטיש לשומן שבה אכילה, האכלה והשמנה עוברות ארוטיזציה. אבל גם כאן המילים עלולות להטעות.
פידריזם (Feederism), שבקהילה מכונה יותר ויותר בשם פידיזם (Feedism), הוא קינק שבו עוררות מינית נובעת מהאכלת בן או בת זוג, מהאכלה על ידי בן או בת זוג, ומהעלייה במשקל שנובעת מכך. הוא נמצא תחת המטרייה הרחבה יותר של פטיש לשומן, אבל עוסק בתהליך ולא רק בגוף. הסכמה, אכפתיות וחיבור רגשי עמוק הם הבסיס עבור רוב העוסקים בו. הערכות בקהילה מעמידות את מספר האנשים ברחבי העולם שמרגישים חלק מזה על כ-30 מיליון איש.
אבל אדם שנמשך לאנשים שמנים אינו בהכרח חלק מפידריזם. קיימת קהילה רחבה יותר של חיבה והערצה לשמנים, כלומר אנשים שמעדיפים מבחינה מינית או רומנטית גוף גדול, אך רק כהעדפה מינית מבלי לרצות לשנות או להשתנות מבחינה פיזית. פידריזם מוסיף לכך בדרך כלל עניין בשינוי עצמו: אכילה, האכלה או עלייה במשקל. טרי מתארת זאת כתת-תרבות בתוך עולם רחב יותר של משיכה לגופים שמנים. וההבחנה הזאת חשובה במיוחד כי גוף גדול נתפס בתקופות ובחברות שונות באופן שונה מאוד, ולעיתים נקשר לעושר, יופי או מעמד. אבל היום חברה תופסת השמנה כמשהו לא בריאותי ומתייחסת באופן שלילי לכך.
וחשוב גם לזכור שמסורות של השמנה מכוונת בחברות מסוימות גם הן אינן פידריזם באופן אוטומטי. כאשר נערות הוכנסו לחוות פיטום לצורך השמנה לקראת נישואים במאוריטניה, למשל, מדובר בהקשר חברתי ותרבותי שונה לחלוטין. העובדה שבשני המקרים קיימת עלייה במשקל אינה הופכת אותם לאותה תופעה. בפידיזם המודרני, המוקד הוא המשמעות הארוטית של האכילה, ההאכלה או השינוי במשקל.
לרצות להשמין אחרים או להשמין בעצמך?
קצת על המונחים עצמם. "Feederism" הוא המונח הישן והנפוץ יותר. זה המונח שתמצאו במאמרים אקדמיים ובוויקיפדיה. "Feedism" (פידיזם) הוא החלופה המועדפת יותר בקהילה, שנוצרה כדי להפחית את הדגש על תפקיד המאכיל ולהפוך את השפה לשוויונית יותר. שני המונחים נכונים. אף אחד לא יסתכל עליכם בעין עקומה אם תשתמשו באחד מהם.
ועוד משהו על הפרעות אכילה, משום שלעיתים מבלבלים בינן לבין פידיזם. הפרעות אכילה מוגדרות באמצעות מצוקה, אובדן שליטה ודימוי גוף שלילי. פידיזם בהסכמה הוא מכוון, רצוי ונחווה באופן חיובי. ההבחנה חשובה. חלק מהעוסקים בו הם אנשים שהחלימו מהפרעות אכילה ומשתמשים בפידיזם כצורה של השבת בעלות על גופם. הם הופכים לארוטי את הדבר עצמו שלימדו אותם לשנוא. מבחינתם, זו לא פתולוגיה, אלא החלמה בתנאים שלהם.
בסטארד מצאה שגם המונחים שבהם חברי הקהילה משתמשים אינם לגמרי קשיחים. מונחים כמו Feedee או Gainer מתייחסים בדרך כלל לאדם שנמשך לרעיון של השמנה ועלייה במשקל של עצמו. Feeder (מאכיל) או Encourager מתייחס לאדם שנמשך לעלייה במשקל של אדם אחר או לרעיון של עידוד תהליך השמנה אצל אחר/ת. אלא שגם כאן יש דרגות שונות של מעורבות. עידוד יכול להיות שיחה על עלייה במשקל, הכנת מזון, קניית מזון או האכלה ממשית. אדם אחר יכול להגדיר את עצמו כמאכיל אף שהכול מתקיים אצלו בפנטזיה בלבד. וגם זה יכול להיות. המשמעות היא שפידריזם לא מתייחס או מתאר פעולה מסוימת אחת, כי שני אנשים יכולים להשתמש באותו מונח ויכולים להתכוון לחוויות שונות מאוד.
אם קראתם רק מאמרים אקדמיים על פידיזם, ייתכן שהייתם חושבים שמדובר ב"מורפופיליה" או "עוררות טרנסגרסיבית מאוכל". אלו תאוריות אמיתיות שיש מאחוריהן בסיס אקדמי אמיתי. אבל הן גם מפספסות לחלוטין את הנקודה. כי כששואלים אנשים שעוסקים בכך בפועל מדוע פידיזם עובד עבורם, הם מתארים משהו אנושי הרבה יותר.
ראשית, ישנו ממד הטיפוח. האכלה של אדם אחר היא אחת מפעולות הדאגה הבסיסיות ביותר שיש לנו. עבור מאכילים (ומאכילות), הצפייה בבן או בת זוג שעולים במשקל בגלל אוכל שהכנתם, ארוחות שחלקתם והפינוק שעודדתם, היא ביטוי מוחשי של אהבה שאפשר לראות ולגעת בו. אחד מחברי הקהילה ניסח זאת בפשטות: "הם השמינו מפני שהם כל כך מאושרים ומטופלים היטב". סאפרון דובואה, שמגדירה את עצמה כמאכילה, קושרת את הקינק שלה לסיפוק אימהי עמוק לאחר שעברה כריתת רחם: "אולי אני מוצאת איזשהו סיפוק אימהי בכך שאני מעניקה חיים דרך אוכל".
השכבה הבאה היא פגיעוּת. שיתוף התשוקה העמוקה ביותר שלכם עם בן או בת זוג, כאשר אותה תשוקה אינה מובנת בחברה, יוצר קשר יוצא דופן. אחד המאכילים תיאר זאת כיצירת "ממד נוסף" שרוב הזוגות לעולם אינם מגיעים אליו. כשמישהו רואה את הדבר שאתם מתביישים בו יותר מכל וקורא לו יפה, משהו משתנה. הבושה הופכת לחומר גלם ליצירת קשר. עבור רבים בקהילה קיים גם מרכיב של השבת בעלות על הגוף. אנחנו גדלים בתרבות שמלמדת אותנו להצטמצם, הן מילולית והן מטאפורית. לתפוס פחות מקום. לאכול פחות. להיות פחות. הבחירה לגדול, להתפנק ולהיות נערצים בשל גודל גוף גדול יותר היא מרד מודע בכך. היא משנה את האכילה ממעגל של בושה למעגל של הנאה. גם האוכל עצמו מקבל משמעות חדשה: מה שהיה פעם האויב הופך לאמצעי של אינטימיות.
עצם הטאבו נושא מטען ארוטי. שבירת אחד הכללים התרבותיים הנוקשים ביותר שיש לנו, "אסור לך להשמין", בתוך מסגרת מוסכמת וחגיגית. ההפרה הזאת של הכלל, כאשר היא נבחרת מרצון, היא חלק מהמשיכה.
מפנטזיה ועד אורח חיים
פידיזם מתקיים על רצף, ורוב האנשים נמצאים איפשהו באמצע. בקצה הקרוב נמצאת השתתפות המבוססת על פנטזיה בלבד. זוג מדבר באופן מיני על תרחישי פיטום בזמן יחסי מין. אדם משתמש בכריות מתחת לבגדים כדי לדמות גוף גדול יותר במסגרת משחק תפקידים. לא מתרחשת שום עלייה ממשית במשקל. העוררות מגיעה כולה מהדמיון ומהמשחק. עבור רבים, ואולי עבור רוב האנשים, זה המקום שבו הם נשארים. הקהילה רואה בכך השתתפות תקפה לחלוטין. לא צריך לעלות אפילו קילוגרם אחד כדי להשתייך לקהילה.
בהמשך הרצף נמצא מה שמכונה פידיזם רך: עדין, מטפח ובנוי סביב אוכל כשפת אהבה. עיסויי בטן, ארוחות ביתיות ושבחים במקום השפלה. עלייה במשקל, אם היא מתרחשת, מתקבלת כ"אהבה שהפכה לנראית לעין". לעולם לא בכפייה. לעולם לא בצורה משפילה. זה המקום שבו זוגות רבים מוצאים את עצמם כשהם בוחנים את התחום יחד. הוא יכול להשתלב באופן טבעי באינטימיות שכבר קיימת ביניהם.
פידיזם קלאסי, כולל יותר כוונה מודעת סביב עלייה במשקל, אבל עדיין נשאר בתוך גבולות מוסכמים ומודעים לבריאות. מאכילים ואנשים שרוצים להשמין מנהלים משא ומתן על מטרות, קובעים גבולות ומעמידים את רווחתם זה של זה בראש סדר העדיפויות. חילופי כוח יכולים להיות חלק מהדינמיקה או לא, בהתאם לזוג.
יש גם כאשר שני בני הזוג עולים יחד במשקל, מעודדים זה את זה ובכך מטשטשים את ההבחנה בין המאכיל למואכל. הדינמיקה הופכת ל"בואו נשמין ונהיה מאושרים יחד", כאן ההיררכיה מתמוססת והופכת לשותפות. מחקרים מאשרים שמערכות יחסים כאלה קיימות.
יצירת תוכן קיימת לאורך כל הרצף. הרשת מלאה בנשים שמתעדות את מסעות העלייה במשקל שלהן עבור קהל של מעריצים ומאכילים ולעיתים מייצרים מהם הכנסה באמצעות פלטפורמות כמו Feabie או Fantasy Feeder. יוצרת תוכן אחת דיווחה שהרוויחה יותר מ-600 דולר בסוף שבוע אחד. כאשר הדבר נעשה בצורה אתית ובתנאים שקובע יוצר התוכן עצמו, זו צורה של עבודת מין שיכולה להיתפס כמחזקת. חשוב לזכור כי כאשר לחץ כלכלי גובר על גבולות בריאותיים, הקו שבין העצמה לניצול קורס.
בקצה הרחוק נמצאות הצורות הקיצוניות: פנטזיות על חוסר ניידות, שנשארות ברובן בגדר פנטזיה ומה שמכונה בשם ״פידריזם של מוות״, Death Feederism, שמגונה באופן נרחב בתוך הקהילה ואלה מייצגים חלק זעיר מהעוסקים בתחום. רק מספר קטן מגיע אי פעם לרמות האלה, אבל התקשורת מתמקדת בהם מפני שהם מזעזעים, לא מפני שהם מייצגים את הכלל.
פידריזם רך: כשהטיפוח הופך לארוטי
החשיפה הראשונה של רוב האנשים לפידיזם היא לקצה הקיצוני שלו. סיקור תקשורתי מגביר את הקולות הרועשים והאינטנסיביים ביותר והענפים העדינים יותר של הקינק כמעט שאינם זוכים להיות חלק מהסיפור. חבל, מפני שקיים ענף שלם הבנוי על רוך. כי בפידיזם רך דוחים את דינמיקות הכוח שמושפעות מ-BDSM ומאפיינות חלק גדול מהפידריזם הקלאסי. אין השפלה. אין כינויי גנאי. מילים כמו "חזיר" או "שמן חולני" אינן נכנסות לאוצר המילים, אפילו לא במסגרת קינק. במקום זאת, המטען הארוטי נובע מטיפול שמועלה כמעט לדרגת פולחן.
דמיינו בן או בת זוג שמבשלים ארוחות מושקעות לא כאמצעי שליטה אלא כביטוי למסירות. מי שמעסים את הבטן שלכם אחרי ארוחה מלאה לא מתוך לעג אלא מתוך הערצה. שצופים בגוף שלכם משתנה במשך חודשים ורואים בכך הוכחה לאהבה, לא פרויקט. ההשמנה והעלייה במשקל הופכת ל"אהבה שנעשתה נראית", תופעת לוואי עדינה ובהסכמה של היותכם נערצים, ולא מטרה שיש לרדוף אחריה בכל מחיר.
השפה אומרת הכול: טיפוח, אכפתיות הדדית, הערצת גוף, אוכל כשפת אהבה. הדינמיקה היא "תנו לי לטפל בכם" ולא "תנו לי לשלוט בכם". עבור זוגות שכבר חוקרים את הקינק, או פשוט מחפשים להעמיק את האינטימיות שלהם, זו נקודת כניסה טבעית במיוחד. היא משתלבת בקלות במה שסביר להניח שאתם כבר עושים: מבשלים זה לזו, מאכילים זה את זו בביסים במסעדה ונהנים יחד מפינוקים. הקינק נמצא בהפיכת הדברים האלה למכוונים.
למשל האתר softening.neocities.org הוא מרכז קהילתי עיקרי לגישה הזאת. הוא נבנה במיוחד כדי למלא את החסר שהותירו מרחבי פידיזם מרכזיים, שנוטים כברירת מחדל למסגר גבר מאכיל הטרוסקסואלי. Softening מציב במרכז נקודות מבט קוויריות וטרנסיות ומשלב פוליטיקה של שחרור אנשים שמנים עם חינוך על מהו פידיזם באמת. הנחיות ההסכמה שלו חד-משמעיות: ללא הסכמה מודעת לסיכון, "זה אינו פידריזם, זו התעללות". הסטנדרט הזה חל ללא קשר לכמה עדינה הדינמיקה נראית מבחוץ. האכלה סודית לעולם אינה מקובלת, אלא אם מדובר במשחק תפקידים שסוכם מראש.
מבחינה מעשית, פידיזם רך גם מעמיד במרכז הפחתת נזקים. הפנטזיה על חוסר ניידות אולי קיימת, אבל הפרקטיקה נשארת נטועה ברווחה הדדית. עיסויי בטן במקום האכלה בכוח. שבחים במקום השפלה. בריאות כערך משותף, לא כמחשבה שמגיעה בדיעבד.
30 ראיונות ששינו את התמונה
וזה מה שעניין את אלישה בסטארד. היא רצתה להבין מה אנשים עושים כאשר הם אומרים שהם חלק מזה. במחקר היא גילתה שאפשר לחשוב על חלק מההתנהגויות כרצף. בקצה האחד נמצאת פנטזיה. בהמשך נמצאים עידוד לעלייה במשקל ומעורבות פעילה יותר של מאכיל (feeder), כמו אספקת מזון, בישול או האכלה. בקצה הקיצוני נמצאה שאיפה לעלייה עצומה במשקל עד למצב של חוסר ניידות ואף סכנת מוות. התרשים שבנתה בסטארד מפרק את אחת הטעויות הנפוצות ביותר בדיון על התופעה הדי חריגה הזאת: לקחת את הקצה המרוחק ביותר של הרצף ולהשתמש בו כהגדרה של כולו.
אדם שמפנטז על עלייה במשקל של בן זוגו אינו נמצא בהכרח באותו מקום שבו נמצא אדם שמבקש להפוך את בן זוגו לחסר יכולת תנועה. למעשה, במחקר של בסטארד אפילו המשתתפים עצמם הבחינו בחדות בין הדברים.
בסטארד מצאה שלושה גברים בלבד במדגם שלה שרצו בפועל שבת זוגם תעלה במשקל עד שתאבד את יכולת ההתניידות שלה. גם בתוך קהילת הפידריזם עצמה, הרצון הזה להביא מישהו למשקל כה גדול נתפס אצל מרואיינים רבים כקיצוני, נדיר ולעיתים אף כהתעללות ממשית. אין להסיק מכך מה שיעור האנשים האלה בכלל קהילת הפידריזם, משום שמדובר במחקר קטן ולא במדגם מייצג. אבל יש בכך די כדי להראות מדוע "פידריזם שווה האכלה עד חוסר ניידות" היא למעשה הגדרה די שגויה. כמו כל דבר, יש שני צדדים למטבע.
ומה אם שום דבר לא קורה מחוץ לדמיון?
אחד הדברים הבולטים ביותר במחקרה של בסטארד היה מקומה של הפנטזיה. כל המשתתפים במחקר ציינו שפנטזיות הקשורות לפידריזם מילאו תפקיד כלשהו בחייהם. עבור חלקם הן היו דרך להשתתף בדמיון בדבר שלא רצו, או לא יכלו, לבצע במציאות. בסטארד ראתה בפנטזיה גם אחת הדרכים שבהן המשתתפים התמודדו עם הסטיגמה הכרוכה במשיכה שלהם.
זה נשמע מובן מאליו, אבל מבחינה מחקרית זו הבחנה חשובה.
פנטזיה על גוף עצום אינה הוכחה לרצון לחיות בגוף כזה. פנטזיה על האכלה אינה בהכרח האכלה בפועל. ופנטזיה על אובדן ניידות אינה בהכרח שאיפה לממש אותו. במילים אחרות, כשם שלא כל תרחיש שמופיע בדמיון האנושי הוא תוכנית עבודה, גם בפידריזם צריך להבחין בין עולם הפנטזיה לבין בחירות שנעשות בחיים ממשיים.
ליסה: כשהשינוי בגוף עצמו הופך לחלק מהמשיכה
המחקר של לֶזְלִי טֶרִי סיפק חלון נוסף לתופעה באמצעות מקרה של אישה שכונתה במחקר ליסה.
ליסה הייתה אישה נשואה בת 30 ממזרח קנדה. טרי איתרה אותה באמצעות האתר FantasyFeeder.com ובין ינואר לאפריל 2009 ראיינה אותה בדואר אלקטרוני במשך ארבעה חודשים. בניגוד לתיאור הפשוט של מאכיל שמאכיל מישהי שרוצה להשמין, במקרה שלה מוקד המשיכה היה קודם כל השינוי בגופה שלה.
אולי יעניין אותך
ליסה תיארה משיכה לפנטזיות הקשורות לשומן ולעלייה במשקל כבר מגיל צעיר. עם הזמן נעשתה המשיכה ממוקדת יותר: היא התעניינה במיוחד בתמונות שהציגו את אותה אישה בשלבים שונים של עלייה במשקל, כך שאפשר היה לראות כיצד צורת הגוף משתנה בהדרגה.
עבורה, לא המזון לבדו היה העניין. האכילה הייתה מושכת משום שהיא הובילה לשינוי.
בשנת 2008 החליטה ליסה לנסות את התהליך בעצמה. במשך ארבעה חודשים היא העלתה במכוון 35 פאונד, כ-15.9 ק"ג, ועברה ממשקל של 165 פאונד, כ-74.8 ק"ג, ל-200 פאונד, כ-90.7 ק"ג. היא הגדילה את צריכת הקלוריות, תכננה ארוחות, תיעדה את האכילה שלה, נשקלה, מדדה את גופה וצילמה את השינויים. היא תיארה את השקילה ואת הגילוי שעלתה שוב במשקל כחלק מעורר במיוחד בחוויה.
אבל כאן הסיפור נעשה מעניין יותר. ליסה לא רצתה לעלות במשקל ללא גבול. היא תיארה את עצמה כאילו קיימים בה שני צדדים: צד אחד נמשך לעלייה במשקל. בעוד הצד השני חי בעולם שבו יש בעל, עבודה, פעילות גופנית, בריאות, יחסים חברתיים והשלכות ממשיות לבחירות שעושים עם הגוף.
אחרי תקופת העלייה במשקל היא דיווחה על ירידה באנרגיה. כאשר החוקרים חזרו אליה מאוחר יותר, היא כבר איבדה כמעט את כל 35 הפאונד שהעלתה. היא אף אמרה שגם בעולם דמיוני שבו לא היו השלכות אחרות, הייתה מציבה לעצמה גבול משום שלא רצתה לאבד את חופש התנועה שלה.
כשנשאלה מדוע המיניות שלה קיבלה דווקא את הצורה הזאת, היא השיבה שאינה יודעת.
החוקרים בחנו הסברים אפשריים שונים, אך לא הצליחו לצמצם את הפידריזם שלה לסיבה פסיכולוגית פשוטה אחת. וזו נקודה שקל להחמיץ: העובדה שאפשר לתאר תופעה אינה אומרת שכבר יודעים להסביר מאין היא מגיעה.
האם משהו מהמשיכה הזאת קיים גם אצל אנשים שאינם חלק מהקהילה?
השאלה הזאת הובילה לניסוי נוסף. בשנת 2012 פרסמו לֶזְלִי טֶרִי, קֶלִי ד' סוּשִינְסְקִי, מַרְטִין לָלוּמְיֶיר ופּוֹל ל' וֵייסִי מחקר בכתב העת Archives of Sexual Behavior. הם ביקשו לבדוק השערה מסקרנת: האם פידריזם יכול להיות הגברה של קשר מתון יותר בין אוכל, האכלה ובחירת בני זוג שקיים גם באוכלוסייה הכללית?
למחקר גויסו 30 משתתפים, 15 גברים ו-15 נשים, שאף אחד מהם לא הגדיר את עצמו כ-feeder או feedee. הוצגו להם תמונות וסיפורים בעלי תוכן מיני, ניטרלי או הקשור להאכלה, והחוקרים מדדו הן דיווחים סובייקטיביים של עוררות והן תגובות גופניות. התוצאה לא סיפקה תשובת כן או לא.
המשתתפים לא הראו תגובה גניטלית מוגברת לגירויי ההאכלה. עם זאת, גברים ונשים כאחד דירגו באופן סובייקטיבי את גירויי ההאכלה כמעוררים מינית יותר מן הגירויים הניטרליים. החוקרים הדגישו שאין בכך בסיס למסקנה שפידריזם הוא פשוט גרסה מוגברת של מנגנון אוניברסלי. ההשערה נשארה פתוחה.
ואז האנשים שמצאו את עצמם מצאו גם זה את זה
יש גבול ברור למה שהמחקר מאפשר לומר על ההיסטוריה המוקדמת של פידריזם.
אין בידינו תאריך שבו אדם כלשהו "המציא" את המשיכה לעלייה במשקל, ואין סיבה להניח שהיא נולדה יחד עם האינטרנט. מה שאפשר לתעד בצורה הרבה יותר ברורה הוא הרגע שבו משיכה פרטית הפכה לקהילה בעלת שפה, שמות ומקומות מפגש.
כאן נכנסת הרשת.
בסטארד עצמה מצאה את משתתפיה דרך אתרי פידריזם. המשתתפים תיארו כיצד מציאת אנשים בעלי עניין דומה עזרה להם להרגיש פחות חריגים, וכיצד הקהילה המקוונת סיפקה מקום לדבר על תשוקה שרבים מהם הסתירו בחיי היום-יום. הסוציולוגית אַרִיאַן פְּרוֹהַסְקָה בחנה את התופעה בצורה רחבה יותר. בחיפוש אינטרנט שנערך בין יוני 2009 ליוני 2010 היא איתרה 152 אתרים שונים שתיארו או הציגו פידריזם. 64 מהם כללו קבוצות פידריזם, ובהן אתרים כמו FantasyFeeder ו-Dimensions. לצד הקבוצות נמצאו אתרי פנטזיה ואמנות, מודעות אישיות, עצות לעלייה במשקל, תמונות וסרטונים וחומר ביקורתי או מסביר.
פרוהסקה הגדירה בעקבות הממצאים את הפידריזם כהתנהגות קהילתית, communal behavior. מבחינתה הוא גם לא התיישב בצורה נקייה בתוך החלוקה הפשוטה שבין סטייה מינית "נורמלית" לבין סטייה פתולוגית. המציאות הייתה מבולגנת יותר מן הקטגוריות.
האינטרנט לא רק סיפק חלון לצפייה, אלא אפשר לאדם להקליד מילה, לגלות שקיים לה שם, ואז לגלות שיש עוד אנשים שמשתמשים באותה מילה.
למשל, Feabie היא הרשת החברתית המרכזית לכל המגדרים, עם יותר מ-97,000 משתמשים ואפליקציות מובייל. Fantasy Feeder היא הפלטפורמה המקורית, שהושקה בשנת 2003 ומונה יותר מ-70,000 חברים פעילים. כאן מונחים כמו "Feeder", "Feedee" ו"BBW" נטבעו והפכו נפוצים. r/Feederism ברדיט הוא נקודת כניסה אנונימית ובעלת מחויבות נמוכה. גם Tumblr מארח סצנת בלוגים פעילה סביב Feedism, עם נוכחות קווירית משמעותית.
רוב הפלטפורמות המרכזיות מנהלות פיקוח פעיל נגד פידיזם של מוות ותוכן שאינו בהסכמה. Feabie מסירה תכנים מפרים באמצעות צוות הניהול שלה, בעוד Squishy Committee כותבת את מדיניות אפס הסובלנות שלה ישירות בתוך כללי השרת. כך, לכל מרחב יש נורמות ותרבות משלו.
הבעיה עם הסטריאוטיפ: מי מאכיל את מי?
כמעט בכל דיון על פידריזם מגיעים בשלב כלשהו אל שאלת הכוח. הדימוי המוכר הוא של גבר מאכיל ואישה שמשמינה, כשהוא שולט בכמות האוכל, במשקלה ובסופו של דבר בגופה.
חלק מהספרות המוקדמת התמקדה מאוד בתרחיש הזה. בסטארד עצמה סיפרה כי זו הייתה אחת הסיבות שיצאה למחקר: היא מצאה תיאורים קיצוניים שלא נשענו, לפי בדיקתה באותה עת, על איסוף נתונים אמפירי. הראיונות שלה הצביעו על מגוון גדול יותר של חוויות.
אבל המסקנה מכך אינה שיחסי כוח אינם קיימים. פרוהסקה הגיעה מנקודת מבט אחרת. במאמר מ-2013 היא בחנה במפורש פידריזם במערכות יחסים הטרוסקסואליות ואת האופן שבו מגדר וכוח מופיעים באתרים הקשורים לתופעה. מסקנתה הייתה שפידריזם אמנם יכול להיראות כמעשה החורג מן הנורמות המיניות המקובלות, אך ברבים מן המקרים הוא דווקא משחזר מבנים פטריארכליים מוכרים. בצורות הקיצוניות ביותר היא ראתה אפשרות להתנהגות מתעללת ומסוכנת.
שני המחקרים אינם בהכרח מבטלים זה את זה.
בסטארד מזהירה מפני הפיכת המקרה הקיצוני להגדרה של כולם. פרוהסקה מזהירה מפני הטעות ההפוכה, שבה עצם העובדה שהפעילות נתפסת כחריגה או "משחררת" גורמת לנו להתעלם מיחסי כוח מוכרים. בין שתי האזהרות האלה נמצא רוב הסיפור.
הסכמה משנה את כל התמונה
יש הבדל יסודי בין אדם שבוחר לעלות במשקל לבין אדם שמישהו אחר משנה את צריכת המזון שלו בלי ידיעתו. יש הבדל בין פנטזיה על שליטה לבין שליטה שאינה מוסכמת. ויש הבדל בין שני אנשים שמדברים בגלוי על רצונותיהם לבין מערכת יחסים שבה צד אחד מפעיל לחץ על גופו של האחר.
המחקר על פידריזם אינו מאפשר לפתור כל מקרה בעזרת תווית אחת. להפך, עצם קיומו של הרצף שתיארה בסטארד מלמד שהמונח מכסה התנהגויות בעלות משמעויות שונות מאוד.
בקצה הקיצוני, שבו אדם מבקש להביא בן זוג למצב של חוסר ניידות במציאות, אפילו חלק ממשתתפי קהילת הפידריזם במחקרה של בסטארד השתמשו במילה התעללות. שלושת המשתתפים שרצו בכך בפועל השתתפו פחות בקהילה המקוונת, ובסטארד שיערה שהדבר קשור גם לכך שהעמדות שלהם לא היו מקובלות על רבים מן האחרים.
לכן הדיון בפידריזם נעשה הרבה יותר מדויק כאשר מפסיקים לשאול "האם פידריזם מסוכן?" ומתחילים לשאול מה בדיוק נעשה, מי רוצה בכך, האם קיימת הסכמה ומהו ההבדל בין הפנטזיה לבין ההתנהגות בפועל.
ומה לגבי הבריאות?
גם כאן מקרה ליסה מאלף דווקא משום שאין בו ניסיון להעמיד פנים שאין מחיר אפשרי לבחירות גופניות.
ליסה עצמה הבחינה בין מה שעורר אותה לבין מה שרצתה לחוות לאורך זמן. היא דיווחה על ירידה באנרגיה לאחר שעלתה במשקל, דיברה במפורש על השלכות בעולם האמיתי, ולבסוף ירדה כמעט את כל המשקל שהעלתה. הרצון שלה לעלות במשקל לא מחק את המודעות שלה לגבולות שהיא רצתה להציב. הסיפור הזה שונה מאוד, למשל, מהמקרה הקיצוני של תמי ג'אנג, שבו עלייה עצומה במשקל הפכה גם למטרה וגם למקור הכנסה מקהל ששילם לצפות בה אוכלת.
שני המקרים גם ממחישים מדוע אי אפשר להשתמש באדם קיצוני אחד כדי להסביר תת-תרבות שלמה.
סטיגמה שאפשר להסתיר
המחקר של בסטארד עסק לא רק במיניות אלא במשהו פחות נראה לעין: סוד. אדם יכול להיות מאכיל בלי שאיש במקום עבודתו ידע זאת. גם מי שעולה במשקל יכול להסתיר את העובדה שהוא עושה זאת בכוונה. מבחוץ רואים את הגוף משתנה, אבל לא את המשמעות שהאדם נותן לשינוי.
בסטארד השתמשה בתאוריה של הסוציולוג ארווינג גופמן כדי לתאר את העניין כסטיגמה שאפשר להסתיר. אדם צריך להחליט אם לספר, למי לספר, מתי לספר ומה יקרה אם הסוד ייחשף. אצל אדם שמן שמעוניין גם להמשיך לעלות במשקל נוצרה, לפי הניתוח שלה, שכבה נוספת. הוא יכול לסבול סטיגמה בשל גופו, ובמקביל להסתיר את העובדה שהעלייה במשקל אינה בהכרח תאונה או כישלון מבחינתו אלא דבר שהוא רוצה.
וזה בדיוק המקום שבו פידריזם מתנגש חזיתית בנורמה מערבית מוכרת. עלייה במשקל בדרך כלל מוצגת כמשהו שצריך להסביר, להצטער עליו או לתקן. אדם שרוצה אותה בכוונה אינו רק בוחר גוף אחר. הוא הופך את כיוון החץ.
אז למה בעצם יש מי שרואים בעלייה במשקל משהו מושך?
אחרי כל המחקרים, זו דווקא השאלה שאין לה תשובה פשוטה. המחקר אינו מצביע על גורם יחיד שממנו "נוצר" פידריזם.
אצל חלק מן האנשים נקודת המוצא היא משיכה לגוף שמן. אצל אחרים השינוי בגוף הוא המוקד. יש מי שנמשכים לאכילה או להאכלה עצמן, ויש מי שעבורם האוכל מעניין בעיקר מפני שהוא מביא לעלייה במשקל. מקרה ליסה הוא דוגמה חזקה לכך: היא הסבירה שהאכילה מקבלת משמעות ארוטית משום שהיא צפויה לשנות את הגוף בהמשך.
חוקרים בחנו גם אפשרות שהאכלה קשורה באופן רחב יותר לחיזור ולאינטימיות, ושאצל חלק מהאנשים קשר רגיל יותר נעשה אינטנסיבי ומיני במיוחד. המחקר מ-2012 ניסה לבדוק חלק מן ההשערה הזאת באוכלוסייה הכללית, אך תוצאותיו לא אפשרו לקבוע שפידריזם הוא פשוט הגברה של נטייה אוניברסלית. גם ההסברים הפסיכולוגיים שנבדקו במקרה של ליסה לא סיפקו תשובה אחת משכנעת. בסופו של המחקר, אפילו היא עצמה לא ידעה להסביר מדוע דווקא עלייה במשקל נעשתה חלק כה מרכזי מן המיניות שלה.
ייתכן שהשאלה "למה" פשוט מוקדמת יותר מן הידע המדעי הקיים.
כשהחריג הופך לזהות
אחד הדברים המעניינים ביותר בפידריזם אינו דווקא האוכל. זו הדרך שבה העדפה פרטית הופכת לזהות חברתית.
לפני שאדם מוצא את המילה feeder או feedee, יכולה להיות לו רק תחושה. אחרי שהוא מוצא אותה, קיימת קטגוריה. אחרי שהוא מגלה פורום, קיימת קהילה. ואחרי שחוקרים מתחילים לפרסם מאמרים על אותה קהילה, נוצרת גם תופעה אקדמית שאפשר להתווכח על גבולותיה.
בספר Feederism: Eating, Weight Gain, and Sexual Pleasure, שפרסמו קָאתִי צ'ארְלְס ומַיְקְל פַּלְקוֹבְסְקִי בשנת 2015, כבר נבחנה התופעה דרך הקשרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, סיפורים אישיים, סיפורת פידריזם וכיווני מחקר עתידיים. עצם הופעתו של ספר אקדמי שלם בנושא ממחישה את המעבר מתופעה שכמעט לא נמצאו עליה נתונים למחקר מובחן בפני עצמו.
ובכל זאת, זהו עדיין תחום מחקר קטן.
מה אנחנו עדיין לא יודעים?
אין כיום בסיס במקורות האלה לקביעה כמה אנשים בעולם משתייכים לקהילת הפידריזם.
30 המרואיינים של בסטארד אינם מדגם של האוכלוסייה. ליסה היא מחקר מקרה של אישה אחת. המחקר הפסיכופיזיולוגי כלל 30 משתתפים בלבד. מחקריה של פרוהסקה בחנו במידה רבה את מה שאנשים הציגו ברשת, וחלק מן המחקרים התמקדו במפורש במערכות יחסים הטרוסקסואליות.
אין גם תשובה מוסכמת לשאלה אם נכון לראות בפידריזם פטיש, העדפה, זהות, תת-תרבות או שילוב כלשהו ביניהם. ובוודאי שאין בסיס להנחה שכל מי שנמשך לגוף שמן הוא מאכיל, שכל מי שרוצה להשמין רוצה להגיע למשקל קיצוני, או שכל זוג שבו אחד מבני הזוג מעודד את האחר לאכול מקיים יחסי פידריזם. המגוון הוא אחד הממצאים המרכזיים.
מילון מונחים וכללי אצבע לתרבות הפידריזם
עקרונות והסכמה
- הסכמה מעל הכול: התופעה מתקיימת בין בגירים מסכימים. כמו בכל פטיש, חשוב לדבר על גבולות כדי למנוע אי הבנות.
- מעבר לאוכל: מדובר ביותר מרק הגעה למספר על המשקל. עבור רבים זהו אקט ארוטי, רומנטי וטיפולי, ולא רק פנטזיה מינית רגעית.
- שליטה וכניעות: מואבסות אינן חייבות להיות כנועות; הן בהחלט יכולות למלא תפקיד דומיננטי ולהכתיב את הקצב.
הגדרות בקהילה
- מאכיל (Feeder): אדם המספק אוכל ומפיק עונג מההאכלה או מצפייה בבן הזוג אוכל.
- מואבס (Feedee): אדם שנהנה להיות מואכל, לחוות טיפול ולהעלות במשקל.
- מעריצי שמנים (FA): אנשים שנמשכים לאנשים גדולים, אך לא בהכרח מעורבים בפעולת ההאכלה עצמה.
קיצורים נפוצים ברשת
- BBW / SSBBW: אישה גדולה ויפה / אישה גדולה ויפה במידת סופר-סייז (לרוב מעל 160 קילו).
- BHM / SSBHM: גבר גדול ונאה / גבר גדול במידת סופר-סייז.
- Gainer (משמין): אדם המעלה במשקל מרצונו, ללא תלות או צורך במאכיל צמוד.
- זה יותר מסתם לעלות במשקל. יש שרואים בפידיזם חלק מחיי היומיום שלהם, כאשר אפילו החברים והמשפחה שלהם מודעים לכך.
- תת-התרבות הזו מקבלת כל כך הרבה יחסי ציבור שליליים פשוט כי אנשים לא מבינים את זה. זה לא פוגע באיש, כל עוד זה נעשה בהסכמה על ידי אדם אחד או שני בגירים. אנו חיים בעולם שבו אנשים יגיעו לקיצון כדי להיות רזים, אבל אנשים לא מצליחים להבין מדוע בחברה שלנו יש גם אנשים שירצו להשמין.
- אדם שנהנה לעלות במשקל לא חייבת שיהיה לו מישהו שמאכיל. יש כאלה שעולים במשקל בכוחות עצמם, או עם תמיכה של אחרים ברשת.
- עבור הרבה אנשים, פידיזם הוא יותר מסתם לאכול ולהגיע למספר מסוים על המשקל…. בין שני בגירים מסכימים, זה יכול להיות ארוטי ורומנטי בצורה יוצאת דופן.
- למרות שפידיזם הוא קינק, לא חייבים לקיים יחסי מין כלשהם כדי לממש את אותו.
- לא כל אדם שמן עם בן/בת זוג רזה אומר שהשניים מעורבים בפידיזם, יש אנשים שפשוט מעדיפים גוף גדול יותר, מבלי להתעניין בפידיזם.
- כמו בכל פטיש ובכל מערכת יחסים, דברים יכולים ללכת רחוק מדי, לדוגמה, כשהמאכיל רוצה שהמואבסת תעלה מעבר למשקל שבו היא מרגישה בנוח איתו. מה ששוב מסביר מדוע חשוב ששני בגירים מסכימים ידברו על התוכניות שלהם כדי לוודא שאין אי הבנות וקצר בתקשורת.
- עבור אנשים מסוימים, עלייה במשקל היא רק פנטזיה מינית. כשהם מגורים, הם אוהבים את הרעיון של עלייה במשקל, אבל כשהם גומרים, לא כל כך, וגם זה בסדר.
- ישנם מונחים שונים לאנשים מסוימים. BBW, דהיינו Big Beautiful Woman, היא אישה גדולה ויפה (עד סביבות 160 קילו), SSBBW היא אישה גדולה ויפה במידת סופר-סייז (160 קילו ויותר), BHM (ראשי תיבות של Big Handsome Man) הוא גבר גדול ונאה (עד 160 קילו), SSBHM הוא גבר גדול ונאה במידת סופר-סייז (160 ומעלה).
- פודי (foodie) הוא מישהו שפשוט נהנה מאוכל, לא בהכרח קשור לפידריזם, בעוד מואבס (feedee) הוא מישהו שנהנה שמזינים אותו ועולה במשקל. מאכיל (feeder) הוא מישהו שנהנה להאביס מישהו, להאכיל ולעודד אותו להשמין.
בין שפע לתשוקה
המחקרים מציגים משהו מורכב בהרבה. הם מראים אנשים שעבורם שינוי שנתפס בחברה לעיתים קרובות ככישלון יכול להפוך למקור של משיכה. הם מראים את המרחק שיכול להתקיים בין מחשבה למעשה, בין גוף רצוי לגוף אפשרי ובין פנטזיה פרטית לזהות חברתית. והם מראים את תפקידו של האינטרנט באופן כמעט מושלם.
פידריזם אינו מספר לנו שכל השמנה היא חיובית, שכל גוף צריך להיות גדול או שמשיכה אחת נכונה ממשיכה אחרת. הוא מראה דבר צנוע ומוזר יותר: גם כאשר חברה בונה אידיאל חזק מאוד סביב גוף מסוים, התשוקה האנושית אינה תמיד מצייתת לו. ולפעמים, בזמן שרוב העולם מביט במספר שעל המשקל ורוצה לראות אותו יורד, מישהו אחר מביט באותו מספר ומקווה בדיוק להפך.
אם הגעת עד לכאן, כנראה שההיסטוריה של הגוף האנושי מעניינת אותך גם כשהיא מתרחקת מעט מהמקומות הנוחים. אפשר להמשיך מכאן אל ההיסטוריה של היופי ולגלות כיצד מה שנחשב יפה, בריא או רצוי השתנה שוב ושוב, ולעיתים בכיוונים מנוגדים לחלוטין.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
