ה-20 באוקטובר הוא תאריך שמספר את סיפורה של ההתרחבות האנושית, עמידה בהבטחות היסטוריות, בניית סמלי תרבות אלמותיים, ונפילתם של רודנים. בתחילת המאה ה-19, יום זה שינה את פניה של מפת העולם לנצח כאשר ארצות הברית הצעירה הכפילה את שטחה בהינף קולמוס אחד.
בזמן מלחמת העולם השנייה, ה-20 באוקטובר הפך ליום שבו נחרת אחד המשפטים המפורסמים בהיסטוריה הצבאית, כאשר גנרל דאגלס מקארתור קיים את הבטחתו ושב לשחרר את הפיליפינים מידי היפנים. כעבור קרוב לשלושה עשורים, בחצי הדרומי של כדור הארץ, נחנך אחד מהמבנים האייקוניים והמזוהים ביותר של המאה ה-20, שהפך את קו הרקיע של אוסטרליה ליצירת אמנות.
ולבסוף, בעשור השני של המאה ה-21, התאריך הזה סימן את קצו המדמם של אחד השליטים הדיקטטורים הוותיקים והאכזריים ביותר במזרח התיכון, כשהאביב הערבי הגיע לנקודת שיא בלוב. ארבעה אירועים שונים לחלוטין שמדגימים עד כמה מגוונת ובלתי צפויה יכולה להיות ההיסטוריה המתרחשת באותו יום בלוח השנה.
עסקת הנדל"ן הגדולה בהיסטוריה: הסנאט מאשר את רכישת לואיזיאנה
ב-20 באוקטובר 1803, הסנאט של ארצות הברית קיבל החלטה שעיצבה את גורלה של האומה האמריקאית. ברוב של 24 תומכים מול 7 מתנגדים בלבד, אישר הסנאט את האמנה ההיסטורית לרכישת טריטוריית לואיזיאנה מידי צרפת. הרכישה, שנוהלה על ידי הנשיא תומאס ג'פרסון, הכפילה למעשה את שטחה של ארצות הברית בן לילה.
השטח העצום, שהשתרע מנהר המיסיסיפי במזרח ועד להרי הרוקי במערב, וממפרץ מקסיקו בדרום ועד לגבול קנדה בצפון, נרכש מנפוליאון בונפרטה תמורת 15 מיליון דולר בלבד. במונחים של שטח, מדובר על פחות משלושה סנט לדונם.
הדילמה החוקתית של ג'פרסון
נפוליאון החליט למכור את השטח העצום משום שהיה זקוק נואשות לכסף כדי לממן את מלחמותיו באירופה, ולאחר שאיבד את שליטתו במושבה החשובה סן דומנג (האיטי של ימינו) בעקבות מרד עבדים מוצלח. עבור ג'פרסון, העסקה הייתה חלום שהתגשם, אך גם סיוט חוקתי.
ג'פרסון דגל בפרשנות מצמצמת של החוקה, והחוקה האמריקאית לא העניקה לנשיא סמכות מפורשת לרכוש שטחים ממדינות זרות. למרות זאת, הוא החליט שההזדמנות האסטרטגית, במיוחד השליטה על נמל ניו אורלינס החיוני למסחר, מצדיקה את הגמישות החוקתית. אישור הסנאט ב-20 באוקטובר נתן את הגושפנקה הסופית למהלך שאיפשר את התפשטותה של ארצות הברית מערבה, אל עבר האוקיינוס השקט.
לקריאה נוספת: National Archives – Louisiana Purchase Treaty
"חזרתי": גנרל מקארתור מקיים את הבטחתו בפיליפינים
ב-20 באוקטובר 1944 התרחש אחד הרגעים הסמליים והדרמטיים ביותר בחזית האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. לאחר הפגזה ארטילרית כבדה של הצי האמריקאי, החלו כוחות היבשה של ארה"ב לנחות על חופי האי לייטה שבפיליפינים. שעות ספורות לאחר תחילת הפלישה, סירה נחתה בחוף הרדוד.
מהסירה ירד גנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון של כוחות הברית בדרום-מערב האוקיינוס השקט. כשהוא בוסס במים עד ברכיו, לבוש במדיו הייצוגיים ומרכיב משקפי שמש איקוניים, הוא צעד אל החוף וניגש אל המיקרופון שהוכן מראש.
משפט אחד, משמעות היסטורית
"תושבי הפיליפינים, חזרתי", הכריז מקארתור בקול רועד מהתרגשות. המשפט הזה היה סגירת מעגל היסטורית. במרץ 1942, כאשר הכוחות היפנים כיתרו את הכוחות האמריקאיים והפיליפינים בחצי האי בטאאן, פקד הנשיא רוזוולט על מקארתור להתפנות לאוסטרליה כדי שלא ייפול בשבי. עם הגעתו לאוסטרליה, נשא מקארתור נאום שבו הבטיח בפשטות: "אני אחזור" (I shall return).
אולי יעניין אותך
במשך שנתיים וחצי הוא תכנן את המערכה לכיבוש מחדש של הפיליפינים, מתוך מחויבות אישית עמוקה לתושבי האיים ולחייליו שנותרו מאחור ונפלו בשבי האכזרי. נחיתתו בלייטה ב-20 באוקטובר סימנה את תחילת המערכה הקרקעית והימית (קרב מפרץ לייטה) שהובילה לשחרור הפיליפינים ולריסוקו הסופי של הצי הקיסרי היפני.
לקריאה נוספת: The National WWII Museum – MacArthur Returns to the Philippines
מפרשים של בטון ולבנים: חנוכת בית האופרה של סידני
ב-20 באוקטובר 1973, בטקס חגיגי שנערך בנוכחות המלכה אליזבת השנייה ועשרות אלפי חוגגים, נחנך רשמית אחד המבנים המרשימים והייחודיים ביותר שנבנו במאה ה-20: בית האופרה של סידני באוסטרליה.
עיצובו של בית האופרה, המזכיר מפרשים תופחים ברוח או קונכיות ענק לבנות המשתלבות בנוף המפרץ של סידני, הפך לסמל הבלתי מעורער של העיר ושל אוסטרליה כולה. אך מאחורי טקס החנוכה המפואר, הסתתר אחד מסיפורי הבנייה המסובכים, המתסכלים והשערורייתיים ביותר בתולדות האדריכלות המודרנית.
החזון שהקדים את זמנו
האדריכל הדני ירן אוטזון הוא זה שזכה בתחרות העיצוב הבינלאומית בשנת 1957, למרות שכלל לא היו לו תוכניות הנדסיות מפורטות אלא רק סקיצות רעיוניות. החזון של אוטזון היה כה מתקדם, שהטכנולוגיה וההנדסה הנדרשות לבניית גגות ה"קונכיות" המורכבים טרם היו קיימות באותה עת.
הבנייה הייתה אמורה להסתיים בתוך ארבע שנים בעלות של כ-7 מיליון דולר אוסטרלי. בפועל, היא נמשכה 14 שנים ארוכות, והעלויות תפחו לסכום דמיוני של 102 מיליון דולר אוסטרלי. אוטזון עצמו, שהותש מהעימותים הבלתי פוסקים עם הפוליטיקאים המקומיים לגבי התקציב ועיצוב הפנים, התפטר מהפרויקט ב-1966 ועזב את אוסטרליה בטריקת דלת, ולא חזר לראות את יצירת המופת שלו עם השלמתה ב-1973.
לקריאה נוספת: Sydney Opera House – Our Story
סוף תקופת האימה: נפילתו של מועמר קדאפי בלוב
ב-20 באוקטובר 2011 בא אל קצו אחד המשטרים הדיקטטוריים הארוכים והמוזרים ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. קולונל מועמר קדאפי, ששלט בלוב ביד ברזל מאז ההפיכה הצבאית שביצע בשנת 1969, נלכד ונהרג בידי כוחות המורדים בעירו סירת, אירוע שסימן את שיאו של האביב הערבי בלוב.
קדאפי שלט במדינה במשך 42 שנים, תקופה שבה הנהיג פולחן אישיות יוצא דופן, מימן ארגוני טרור בינלאומיים (ובהם הפיגוע במטוס פאן-אם מעל לוקרבי), והפך את לוב למדינת משטרה מבודדת. סגנונו המוחצן, שכלל בגדים ראוותניים, אוהלי ענק שהקים במסעותיו, ויחידת שומרות ראש מיוחדת, הפך אותו לדמות בלתי צפויה ומסוכנת בזירה העולמית.
הבריחה אל צינור הניקוז
כשהאביב הערבי הגיע ללוב בתחילת 2011, קדאפי סירב להיכנע והגיב באלימות רצחנית נגד בני עמו. התערבות צבאית של כוחות נאט"ו סייעה למורדים להתקדם, וקדאפי נאלץ להימלט מבירת המדינה טריפולי ולהסתתר בסירת, עיר הולדתו.
ב-20 באוקטובר, לאחר ששיירת המילוט שלו הותקפה מהאוויר על ידי מטוסי נאט"ו, ניסה הרודן הנמלט למצוא מסתור בתוך צינור ניקוז בטון מתחת לכביש המהיר. שם, הוא נלכד על ידי לוחמי המורדים. בסדרת סרטונים קשים לצפייה שהופצו מיד לאחר מכן ברשת, נראה קדאפי מוכה ומדמם מוקף בהמון זועם, לפני שנורה למוות. מותו הביא לסיום שלטונו, אך לרוע המזל, לוב שקעה מאז לשנים ארוכות של כאוס ומלחמת אזרחים מתמשכת.
לקריאה נוספת: BBC News – Muammar Gaddafi killed in Sirte
20 באוקטובר: ההבטחות שמקיימים ביום הזה
כאשר מביטים על האירועים שהתרחשו ב-20 באוקטובר, אפשר לראות דפוס מרתק של החלטות ארוכות טווח שבאות לידי ביטוי ביום אחד.
לואיזיאנה נרכשה בזכות חזונו של נשיא שהעז למתוח את גבולות החוקה לטובת עתיד האומה, וגנרל מקארתור הוכיח שערכה של הבטחה מוסרית לחזור ולשחרר עם כבוש גובר על כל קושי צבאי. באופן דומה, חנוכת בית האופרה של סידני הוכיחה שגם כשיצירת אומנות נראית בלתי אפשרית לבנייה, עולה יותר מדי כסף וגובה מחיר אישי כבד מיוצרה – התוצאה הסופית הופכת לאלמותית.
ומן הצד האפל יותר של המטבע, קצו של מועמר קדאפי ב-2011 מזכיר שוב את השיעור ההיסטורי העתיק מכולם: כל רודן, חזק וראוותני ככל שיהיה, מסיים בסופו של דבר את שלטונו, לעיתים בצורה משפילה וחסרת תהילה בצינור ניקוז אבקתי. ה-20 באוקטובר הוא יום של השלמות היסטוריות שאינן משאירות מקום לספק.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
