תאמל״ק לי
במאי 1960, במבצע חשאי ומורט עצבים שקיבל את השם "מבצע פינאלה", הצליח המוסד הישראלי ללכוד את פושע המלחמה הנאצי הבכיר אדולף אייכמן בארגנטינה ולהבריחו לישראל. המבצע החשאי, שפתח פצעים היסטוריים עמוקים, הוביל למשפט היסטורי בירושלים ששינה לתמיד את האופן שבו תפס העולם, וישראל בפרט, את זיכרון השואה.
הערב של ה-11 במאי 1960, בשכונה דלה בפאתי בואנוס איירס, היה קריר ואפלולי. הגבר שעשה את דרכו מתחנת האוטובוס לעבר ביתו הצנוע ברחוב גריבלדי לא נראה כמו מי שחרץ בעבר את גורלם של מיליונים. הוא נשא את השם הבדוי ריקארדו קלמנט, אך מאחורי חזות הפועל הארגנטינאי הסתתר אדולף אייכמן, ראש המחלקה היהודית בגסטפו והאיש שניהל ביד רמה את גירושם של יהודי אירופה אל מחנות המוות. במרחק מטרים ספורים ממנו, בתוך מכונית חונה שסביבה העמידו פני מטפלים בתקלה טכנית, המתינו לו חברי חוליית מבצע מיוחדת של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. השניות הבאות שעמדו לחלוף לא רק שיסיימו את מנוסתו בת חמש עשרה השנים של אחד מצוררי העם היהודי הגדולים בהיסטוריה, אלא גם יעמידו את ריבונותה של מדינה דרום אמריקאית למבחן דיפלומטי בינלאומי חסר תקדים.
המבצע החשאי, שנודע לימים בשם מִבְצָע פִינָאלֶה, נוהל באופן לא רשמי על ידי מדינת ישראל, והוביל לסערה בינלאומית רחבת היקף. ארגנטינה האשימה את ישראל בהפרה גסה ובוטה של ריבונותה הלאומית, בעוד שישראל הצדיקה את אי החוקיות של הפעולה בהצביעה על אופיים חסר התקדים של פשעי אדולף אייכמן, שנשא באחריות ישירה לארגון רצח העם של יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. רק כעבור ארבעים שנה חזרה ארגנטינה והגישה התנצלות רשמית לקורבנות השואה על כך ששימשה מקלט בטוח לפושעים נאצים.
מדינה בצל הטראומה
רדיפת פושעים נאצים והעמדתם לדין היו נושאים רגישים וכואבים מאין כמותם בישראל הצעירה.
מרבית מאוכלוסיית המדינה סבלה באופן אישי מזוועות השואה, או שהחזיקה בקרובי משפחה, חברים ומכרים רבים שנפגעו באותם ימים אפלים. כמאתיים אלף תושבים ישראלים באותה תקופה היו ניצולי מחנות ריכוז וגטאות נאציים, ועבורם, כמו גם עבור ההנהגה, אדולף אייכמן היה היעד המרכזי והמבוקש ביותר ברשימת הנאצים הנמלטים. לכידתו לא הייתה רק עניין של אכיפת חוק, אלא סוגיה עקרונית ומוסרית מן המעלה הראשונה.
אייכמן מילא תפקיד משמעותי ומרכזי ביותר בהכנתה ובהוצאתה לפועל של ועידת ואנזה, ובהמשך ביישום החלטותיה הנוגעות לפתרון הסופי של השאלה היהודית. הוא היה האיש שפיקח ישירות על כל פעולות הגירוש וההובלה של יהודי אירופה אל מחנות ההשמדה במהלך המלחמה.
בשנת 1945, עם תבוסתה של גרמניה הנאצית, הצליח לחמוק מידיהם של שירותי המודיעין של מדינות הברית. הוא נמלט לארגנטינה בשנת 1950, התיישב בבירה בואנוס איירס תחת השם הבדוי ריקארדו קלמנט, וכעבור שנתיים הצטרפו אליו אשתו ושלושת בניו, כאשר בנו הרביעי נולד כבר על אדמת ארגנטינה.
נתיבי הציד: גרסאות סותרות וחוטים מצטלבים
קיימות מספר גרסאות היסטוריות שונות בנוגע לאופן שבו הצליח המודיעין הישראלי לעלות על עקבותיו של אדולף אייכמן. הגרסאות השונות מתבססות בעיקר על הנרטיב הרשמי של המוסד, או לחלופין על זה של צייד הנאצים הידוע טוביה פרידמן. למרות חילוקי הדעות הברורים לגבי פרטי הגילוי, אין עוררין על כך שיהודי גרמני בשם לוֹתָאר הֶרְמָן, שהתגורר באותה עת בארגנטינה, מילא תפקיד מפתח והיה החוליה המכריעה שהובילה ללכידה.
נישואיו של הרמן לאישה גרמנייה לא הצילו אותו מרדיפות הנאצים בעבר. למרות עיוורונו, הרמן, שהיה עורך דין במקצועו, המשיך לגלות עניין רב באירועים הקשורים לחיפוש אחר פושעים נאצים לשעבר והיה מודע היטב לעובדה שאייכמן הוא פושע מבוקש ונמלט. כאשר נודע לו שבתו סילביה הכירה צעיר בשם ניקולס אייכמן מתוך הקהילה הגרמנית בארגנטינה, אשר התרברב בשירותו הצבאי של אביו למען הרייך השלישי, התעורר בלבו החשד כי מדובר בבנו של אדולף אייכמן, והוא מיהר לדווח על חשדותיו.
הרמן קיבל את הפרס הכספי שהובטח עבור מידע שיוביל ללכידת אייכמן רק בשנת 1972, כסנונית אחרונה כרישום היסטורי, כשנה בלבד לפני מותו. כאשר שמו פורסם ברבים בארגנטינה, הוא נחשף להתנכלויות ואיומים קשים מצד נאצים מקומיים, ובתו סילביה נאלצה להימלט מארגנטינה ולמצוא מקלט בארצות הברית.
גרסת המוסד והמידע החסוי
על פי הנרטיב של המוסד, לותר הרמן, שחשד כי חבר הקהילה הגרמנית בבואנוס איירס הוא אדולף אייכמן, שלח מכתב לתובע הכללי של מדינת הסה ברפובליקה הפדרלית של גרמניה, פְרִיץ בָּאוּאֶר. באואר העביר את המידע הרגיש הזה לידי הישראלים.
לצד זאת, פרסום משנת 2021 בעיתון הגרמני זודדויטשה צייטונג הציג זווית נוספת: גרמני בשם גֶרְהָרְד קְלָאמֶר עבד במשך תקופה מסוימת בארגנטינה כממונה הישיר על אייכמן. בסתיו 1959 נתקל קלאמר באייכמן בבואנוס איירס, השיג את כתובתו המדויקת ודיווח על כך לתובע באואר באמצעות הבישוף הֶרְמָן קוּנְסְט, מה שהוביל באופן ישיר לפעולת הלכידה.
בספרו "הבית ברחוב גריבלדי", תיאר ראש המוסד אִיסֶר הַרְאֵל כי המידע הראשוני על מקום הימצאו האפשרי של אייכמן הגיע לתובע באואר ב-19 בספטמבר 1957 באמצעות דוקטור שניאור, ראש המשלחת הישראלית למשא ומתן על השילומים במערב גרמניה. המידע הזה הועבר למוסד דרך משרד החוץ הישראלי. מקורות אחרים גורסים כי באואר יצר קשר ישיר עם שאול דרום, נציג שירותי הביטחון הישראליים בפרנקפורט, ודרכו הגיע המידע אל היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן.
גרסה שלישית, אותה מתאר מדען המדינה והמומחה לשירותי המודיעין של ישראל רונן ברגמן, טוענת כי באואר, שהיה סקפטי לגבי האפשרות להעמיד את אייכמן לדין על אדמת גרמניה, הדליף בכוונה את המידע למוסד בכך שהשאיר את תיקו האישי של אייכמן פתוח על שולחנו במהלך ביקור של קצין מודיעין ישראלי.
גרסת טוביה פרידמן ומכון התיעוד בחיפה
לפי הגרסה השנייה, מי שעלה על עקבותיו של אייכמן היה טוביה פְרִידְמָן, אסיר לשעבר במחנות הריכוז הנאציים ועובד מוסד יד ושם עד ליולי 1957. באותה שנה הקים פרידמן בחיפה גוף עצמאי בשם "המכון לדוקומנטציה לחקר פשעי הנאצים", והצליח להבטיח פרס כספי בסך עשרת אלפים דולרים מנשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, עבור מידע שיביא לאיתורו של אייכמן.
פרידמן ביצע את הניסיון הראשון שלו לאתר את אייכמן כבר בשלהי שנת 1945, יחד עם אשר בן נתן, שייצג באוסטריה את הארגון היהודי החשאי מוסד לעלייה ב'. השניים חקרו את מפקד האס-אס העצור, שְׁטוּרְמְבַּאנְפִיהְרֶר דִיטֶר וִיסְלִיצֶנִי, שהיה חברו ועוזרו הקרוב של אייכמן, ודרך חקירה זו איתרו את נהגו ואת פילגשו של אייכמן. מארב שהוצב בדירת הפילגש לא הניב תוצאות, אך הם הצליחו להשיג ממנה את תצלומו הראשון של אייכמן.
בשלהי אוגוסט 1959 קיבל פרידמן מכתב מאֶרְוִוין שׁוּלֶה, מנהל המרכז הפדרלי לחקירת פשעי הנאצים בלודוויגסבורג שבגרמניה, ובו נטען כי אייכמן מסתתר בכלל בכווית. פרידמן פנה אל מכרו, העיתונאי משה מייזלס מעיתון מעריב, והציע לו לפרסם את המידע הזה. לפי פרידמן, הם החליטו לפרסם את הידיעה בערב יום כיפור, 11 באוקטובר 1959, כדי לזעזע את מצפונם של חברי הממשלה ולהזכיר להם את חובתם המוסרית כלפי הקורבנות.
הנושא זכה לתהודה עולמית והכתבה צוטטה בכלי תקשורת רבים. ב-12 באוקטובר 1959 פירסם העיתון בשפה הגרמנית אַרְגֶנְטִינִישֶׁס טָאגֶבְּלָאט, היוצא לאור בבואנוס איירס, את המידע שהגיע מישראל. שישה ימים לאחר מכן, ב-18 באוקטובר, שלח לותר הרמן מכתב רשמי לטוביה פרידמן ובו הבהיר כי המידע לגבי כווית שגוי, וכי אייכמן נמצא בארגנטינה.
ההיסטוריון והעיתונאי הישראלי שמעון ברימן מציין כי פרידמן החליף עם הרמן שלושה מכתבים נוספים, ובדצמבר 1959 קשר בינו לבין אנשי המוסד. אף שמרבית המקורות ההיסטוריים אינם מזכירים בהרחבה את טוביה פרידמן, שמו מופיע ברשימה הישראלית הרשמית של המשתתפים במבצע לכידתו של אייכמן. באותה רשימה מופיע גם שמו של שִׁמְעוֹן וִיזֶנְטָל, אם כי תפקידו המדויק בלכידה נותר לא ברור ושנוי במחלוקת עמוקה, הן מצד הראל והן מצד פרידמן.
איתור הכתובת ואימות הזהות
המוסד גילה כי אשתו של אייכמן נישאה בשנית לגבר גרמני שהגיע מארגנטינה ועזב עמו לשם זמן קצר לאחר מכן. ההשערה המודיעינית הייתה כי היא נישאה בשנית לאייכמן עצמו, ששינה את שמו ואת דרכונו. אנשי המוסד שנשלחו לארגנטינה אישרו כי הגבר המכונה ריקארדו קלמנט הוא אכן אייכמן.
בעזרתו של הרמן, אותרה הכתובת שבה התגוררה המשפחה באותם ימים: רחוב צָ'אקָאבּוּקוֹ מספר 4261, ברובע אוֹלִיבוֹס שבבואנוס איירס. מעקב צמוד הוקם סביב המבנה, אך הסוכנים דיווחו להנהגה בארץ כי מדובר באזור עני מאוד, וכי הבית אינו תואם את הציפיות לגבי מקום מגוריו של נאצי בכיר שלפי ההערכות הצליח להוציא הון עתק מאירופה.
בתחילת שנת 1958 עזב אייכמן את הבית ברחוב צ'אקבוקו ונעלם מעיני המודיעין הישראלי. רק בדצמבר 1959 הצליחו סוכני המוסד בארגנטינה לעלות מחדש על עקבותיו ולמצוא את כתובתו החדשה: רחוב גָרִיבַּלְדִי, ברובע סַן פֶרְנַנְדוֹ בבואנוס איירס. הבית נרכש תחת השם וֶרוֹנִיקָה קָאטָרִינָה לִיבְּל דֶה פִיכְמַן, שם שתאם בדיוק את שמה של אשתו של אייכמן, למעט שינוי של אות אחת בשם המשפחה (פייכמן במקום אייכמן).
איסר הראל החליט לשלוח לארגנטינה את חוקר שירות הביטחון הכללי המנוסה צבי אהרוני. אהרוני הגיע לבואנוס איירס ב-29 בפברואר 1960, כשהוא מלווה בארבעה עוזרים, בהם הנספח הצבאי של שגרירות ישראל בארגנטינה, יצחק אֶלְרוֹן, ורעייתו שָׂרָה.
אישור מוחלט וסופי לזהותו של קלמנט כאייכמן התקבל ב-21 במרץ 1960. הסוכנים שעקבו אחר הבית הבחינו בחגיגה משפחתית חריגה ובבדיקת תיקו האישי של אייכמן עלה כי תאריך זה מציין בדיוק את חתונת הכסף – יום הנישואין העשרים וחמישה של אדולף וורוניקה אייכמן. גילם של האישה ושני הבנים הבוגרים בבית התאים במדויק לגילם של ורה, ניקולס ודיטר אייכמן. ב-3 באפריל 1960 הצליחו אנשי המעקב לצלם בחשאי את אייכמן ליד ביתו החדש. על בסיס התצלומים והמידע שנקלט על ידי צבי אהרוני, נקבע כי הזיהוי ודאי, והראל החל לתכנן את מבצע החטיפה.
ההכנות למבצע וההחלטה הגורלית
לאחר שנקבע מקום הימצאו של אייכמן, קיבלה ההנהגה הישראלית את ההחלטה להעבירו בחשאי מארגנטינה לישראל. החשש המרכזי היה כי פנייה רשמית לבקשת הסגרה תוביל להברחתו ולהיעלמותו המחודשת. ארגנטינה של התקופה שלאחר שנת 1945 הפכה למקלט בטוח עבור נאצים רבים. הנשיא חְוּאָן פֶּרוֹן, שגילה סימפתיה לאדולף היטלר, לא רק העלים עין מכניסתם של גרמנים רבים בעלי מסמכים מזויפים, אלא אף סייע באופן אקטיבי להימלטותם מאירופה, וחלקם אף השתלבו בתפקידים שונים בכוחות המזוינים של ארגנטינה.
אייכמן עצמו השתלב כעובד בשלוחה הארגנטינאית של חברת הרכב מרצדס-בנץ.
על כל פנים, גם לאחר שפרון הודח על ידי חונטה צבאית בשנת 1955, הלכי הרוח הפרו-נאציים בקרב האליטה הארגנטינאית ובמערכת הביטחון שלה נותרו חזקים. הישראלים העריכו כי הסיכוי להסגרה רשמית נמוך ביותר, ולא רצו להסתכן באיבוד פושע המלחמה. בנוסף, כפי שציין הראל, היה קיים חשש שאייכמן יוסגר דווקא למערב גרמניה, שם, כחמש עשרה שנים לאחר המלחמה, זכו נאצים רבים לעונשים קלים ומקלים, והישראלים חששו כי הוא יחמוק מעונש הולם. את האישור הסופי להובלתו החשאית של אייכמן נתן ראש הממשלה דוד בן-גוריון.
המבצע כולו נוהל בשטח באופן אישי על ידי ראש המוסד איסר הראל, בעוד שעל ראשות חוליית הביצוע הופקד רפי אֵיתָן. כל המשתתפים במבצע היו מתנדבים, ופרט לאיתן, כולם איבדו קרובי משפחה במלחמה. הפקודה שניתנה להם הייתה ברורה: להביא את אייכמן לישראל כשהוא חי ובריא, ללא פגע. התכנון המבצעי החל בשלהי 1959, וההכנות הישירות בשטח החלו באפריל 1960.
ציוד מגוון נשלח מהארץ לארבע כתובות שונות בבואנוס איירס באמצעות שלוש חברות תעופה שונות, כשהוא מוסווה כחבילות תמימות לחלוטין:
- שמונה מכשירי קשר צרפתיים עם סוללות גיבוי.
- ארבעה זוגות משקפות שדה בריטיות.
- שישה פנסי כיס.
- תריסר לוחיות רישוי מזויפות לרכב.
- שתי ערכות של כלי עבודה חשמליים מיניאטוריים.
- שלושה זוגות אזיקים.
- מעבדה ניידת אחת לזיוף מסמכים.
- כלי פריצה ומנעולי ביטחון.
- ערכה מלאה לאיפור, שכללה פאות, שיניים תותבות וזקן מלאכותי.
משימת התפיסה הפיזית של אייכמן הוטלה על צבי מלחין (פטר מילכמן), שנודע לימים בכינוי "סוכן שבע מאות וארבעים" וכאיש שתפס את אייכמן. התדרוך האחרון לקבוצת הביצוע המרכזית נערך בישראל על ידי הראל ב-27 באפריל 1960.
אנשי המוסד הגיעו לארגנטינה בקבוצות קטנות, ממדינות שונות ובזמנים שונים, לשם כך אף הקים המוסד סוכנות נסיעות פיקטיבית ששימשה כיסוי. המבצע תוזמן במקביל להגעתה של משלחת ישראלית רשמית לבואנוס איירס לרגל חגיגות קבלת העצמאות המאה וחמישים של ארגנטינה. מאחר שלישראל לא היה קו תעופה סדיר למדינה, הוחלט לנצל את המטוס של המשלחת הרשמית, שהיה אמור להגיע לבואנוס איירס ב-19 במאי ולחזור ב-20 במאי.
ב-26 באפריל החלה קבוצת הסוכנים הראשונה לבצע תצפיות ומעקבים בשטח, וב-29 באפריל נחת הראל בארגנטינה כדי לנהל את המבצע מקרוב. בסך הכל השתתפו במבצע כלושים בני אדם, מתוכם שנים עשר היו מעורבים ישירות בחטיפה ובהובלה, והיתר עסקו בלוגיסטיקה ובאבטחה. לבקשתו של הראל, שולבה לראשונה אישה כסוכנת מלאה במבצע חוץ – יְהוּדִית נִסִּיָּהוּ. בבואנוס איירס שכרו הסוכנים מספר בתים ומכוניות, ופיתחו מערכת קשר מדוקדקת למקרה של כישלון או צורך בפינוי מהיר, כאשר לרשותם עמדו שבעה נכסים שונים, כולל שתי דירות עירוניות שנשכרו ימים ספורים לפני הפעולה. תאריך היעד המקורי לחטיפה נקבע ל-10 במאי, אך נדחה ביום אחד לבקשת הסוכנים בשטח.
תוכנית החטיפה של צבי מלחין
שתי תוכניות שונות הוצעו לביצוע החטיפה. לפי תוכניתו של צבי אהרוני, מלחין וסוכן נוסף היו אמורים להמתין לאייכמן ליד ביתו, ושתי מכוניות היו אמורות להגיע מיד לאחר הלכידה כדי לאסוף אותו. מלחין דחה את התוכנית הזו והציע חלופה: מכונית אחת תעמוד ברחוב גריבלדי עם מכסה מנוע פתוח, והנהג יעמיד פנים שהוא מתקן תקלה. אייכמן, בדרכו חזרה מהעבודה, יעבור ישירות לידה, ומלחין ייגש אליו ויבצע את התפיסה בסמוך לרכב, בעוד המכונית השנייה תגיע רק לאחר שהתפיסה תוכתר בהצלחה.
מלחין טען כי אם תוכניתו של אהרוני תיכשל (למשל, אם יופיע שוטר מקומי או שהמכוניות לא יצליחו להתקרב בזמן), הישראלים ייעצרו ואייכמן ייעלם לתמיד. בתוכנית שלו, אם אייכמן ייבהל למראה המכונית החונה ויברח, החטיפה תבוטל והמכונית תעזוב את המקום, מה שיגרום לאייכמן לחשוב שחששותיו היו לשווא ויאפשר ניסיון נוסף במועד אחר. הראל אישר את התוכנית של מלחין.
רגע האמת: התפיסה ברחוב גריבלדי
ב-11 במאי המתינו שתי מכוניות ושבעה סוכנים לחזרתו של אייכמן מהעבודה. צוות החטיפה התחלק בין המכוניות באופן הבא: רפי איתן (מפקד קבוצת המבצע, ולימים ראש לק"ם), צבי מלחין (הסוכן המבצע ולימים ראש המחלקה המבצעית במוסד), צבי אהרוני (סוכן, חוקר שב"כ ונהג המכונית הראשונה), ואברהם שלום (סגן מפקד קבוצת המבצע ולימים ראש השב"כ). משה תָּבוֹר (סוכן ונהג המכונית השנייה), יעקב גַּת (סוכן בכיר), ויונה אֶלְיָאן (רופא מרדים).
אייכמן נהג לחזור לביתו באוטובוס שהגיע בשעה 19:40. באותו ערב הוא לא היה על האוטובוס הרגיל, והופיע רק באוטובוס שהגיע בשעה 20:05, והחל לצעוד לעבר ביתו.
החטיפה בוצעה כמתוכנן על ידי פטר מלחין. כשאייכמן התקרב למרחק של כעשרה מטרים ממקום המארב, פנה אליו מלחין בספרדית ואמר: "און מומנטיטו, סניור!" ("רגע אחד, אדוני!"), ומיד תפס אותו באחיזת חנק והפיל אותו ארצה. אברהם שלום קפץ מהמכונית, תפס את רגליו של אייכמן, ויחד הם גררו אותו אל תוך הרכב. לפי מלחין, המבצע כולו נמשך כעשרים שניות בלבד, ללא עוברי אורח באזור. רפי איתן ציין כי אייכמן לא גילה התנגדות ממשית ורק השמיע יבבה קלה.
בתוך המכונית נחסם פיו של אייכמן, ידיו ורגליו נכפתו, משקפיים כהים הונחו על עיניו והוא כוסה בשמיכה. צבי אהרוני אמר לו בגרמנית: "הגה אחד ואתה מת" (Ein Laut und du bist tot). אייכמן נותר קפוא על מקומו ושתי המכוניות נסעו לעבר אחד מבתצי המבצע הבטוחים של המוסד. במהלך הנסיעה, רפי איתן חיפש על גופו של אייכמן צלקות מוכרות המופיעות בתיקו האישי, וכשמצא אותן קרא: "זה הוא!"
תשעה ימים של מתח בווילה החשאית
אייכמן הובא לווילה שנשכרה על ידי הסוכנים באחד מפרברי בואנוס איירס. הוא עבר חיפוש גופני קפדני כדי לוודא שאינו נושא נשק או רעל שיאפשרו לו להתאבד, ונבדק על פי סימני הזיהוי שבתיקו. צבי אהרוני ניהל את החקירה הראשונית, שאישרה את זהותו בוודאות של מאה אחוזים. אייכמן מסר מרצונו את מספרי האס-אס שלו (45326 ו-63752) ואת מספר חברותו במפלגה הנאצית (889895). הוא הודה כי הבין מיד מי תפס אותו, ולאחר הכחשות קצרות מסר את שמו האמיתי. ב-13 במאי קיבלה ממשלת ישראל את ההודעה הרשמית על הלכידה.
כדי לנהל את המבצע בשטח, הקים הראל "מפקדה ניידת". חברי הקבוצה קיבלו רשימה של בתי קפה שבהם נערכו פגישות בשעות קבועות מראש, כאשר כל מקום שימש אותם פעם אחת בלבד כדי למנוע חשד.
אייכמן בילה תשעה ימים בווילה כשהוא תחת שמירה מסביב לשעון. מרבית שעות היממה הוא היה כבול באזיקים למיטה, כשהוא מרכיב משקפיים כהים כדי שלא יוכל לזהות את פני שומריו. שומר אחד שהה בחדר איתו בכל עת, ושומר שני ישב בחדר הסמוך שהדלת אליו נותרה פתוחה, כאשר נאסר עליהם לדבר איתו. בלילה הועמד שומר בחצר, ופעמון אזעקה הותקן בחדרו של אייכמן לקריאה לעזרה במקרה חירום. מכונית המילוט עמדה מוכנה בחצר לכל אורך התקופה. למרות האיסור המפורט, מלחין הפר את הפקודה מספר פעמים וניהל שיחות ארוכות עם אייכמן, אותן תיאר לימים בספרו האוטוביוגרפי.
כל מי שבא במגע עם אייכמן בווילה נדרש להפגין איפוק עצמי רב כדי למנוע גילויי אלימות כלפיו. הראל מציין כי האישה היחידה בווילה, יהודית נסיהו, שהייתה אחראית על הכנת המזון, התמודדה עם דחף כמעט בלתי נשלט להרעיל את האוכל שלו.
מטעמי אבטחה, הכניסה והיציאה מהבית הוגבלו לחלוטין. איסר הראל ביקר בווילה רק ב-15 במאי והנחה כי אם המשטרה תגיע למקום, יש להעביר את אייכמן ליעד אחר בכל מחיר. אם הדבר לא יתאפשר, רפי איתן נדרש לכבול את עצמו לאייכמן באזיקים, להשליך את המפתח, ולדווח לשלטונות על זהותו של האסיר, תוך הכחשה מוחלטת של קשר למוסד והצגת הסוכנים כמתנדבים ישראלים עצמאיים.
במהלך הימים הללו נמשכו החקירות האינטנסיביות, והראל טוען כי הסוכנים הצליחו לחלץ מאייכמן הצהרה בכתב שבה הוא מודה בפשעיו ומסכים מרצונו לעמוד לדין בישראל.
הנוסח הרשמי נכתב כך: "אני, החתום מטה אדולף אייכמן, מצהיר בזאת מרצוני החופשי: לאחר שזהותי האמיתית נחשפה, אין עוד טעם לנסות להתחמק מהצדק. אני מסכים לנסוע לישראל ולעמוד שם לדין בפני בית משפט מוסמך. מובן מאליו שאקבל הגנה משפטית, ומצידי אפרט את העובדות הקשורות לשנות שירותי האחרונות בגרמניה, מבלי להסתיר דבר, כדי שהדורות הבאים יקבלו תמונה אמיתית של האירועים הללו. אני חותם על הצהרה זו מרצוני. לא הובטח לי דבר ולא איימו עליי בדבר. אני רוצה, סוף סוף, למצוא שלווה פנימית. מכיוון שאינני מסוגל עוד לזכור את העבר על כל פרטיו ולעיתים מחליף בין אירועים, אני מבקש מסמכים ועדים שיסייעו לי לשחזר את המתרחש. אדולף אייכמן. בואנוס איירס, מאי 1960."
המילוט האווירי וההתחמקות מהנאצים
ב-19 במאי נחת מטוס אל על בשדה התעופה של בואנוס איירס. הישראלים נקטו אמצעי ביטחון קפדניים וסמויים, ובצהרי ה-20 במאי העביר הראל את המפקדה הניידת לשדה התעופה, משם ניהל את המבצע משולחן של בית קפה הומה אדם.
בשעות הערב של ה-20 במאי, טושטש אייכמן באמצעות חומרי הרדמה שניתנו לו על ידי הרופא יונה אליאן, והולבש במדים רשמיים של טייס אל על ישראלי. הוא הוסע לשדה התעופה והוצג בפני פקידי הגבול הארגנטינאים באמצעות דרכון מזויף על שם רפאל אַרְנוֹן. כדי להכין את הקרקע, בוימה קודם לכן תאונת דרכים בהשתתפותו של ארנון הפיקטיבי, וב-20 במאי הוא שוחרר כביכול מבית החולים עם מכתב רפואי רשמי המאשר כי "החולה יכול לעמוד בטיסה תחת פיקוח רפואי". פקידי המכס והגבול אישרו את המעבר, ואייכמן, שהיה מטושטש לחלוטין ולא מודע לסביבתו, לא יכול היה למחות. בחצות הלילה המריא המטוס בדרכו לישראל.
לאחר היעלמותו של אייכמן, כ-300 נאצים מתוך הקהילה הגרמנית המקומית הפכו את בואנוס איירס בחיפושים קדחתניים אחריו במשך שבוע שלם. סוכניהם עקבו אחר תחנות רכבת, נמלי ים ושדות תעופה, אך לא מצאו דבר. גם משטרת ארגנטינה וקרובי משפחתו של אייכמן לא הצליחו לקבוע לאן נעלם.
המשפט בירושלים וגזר הדין
ראו גם: מתוך תא הזכוכית: על משפט אייכמן
״עליh להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950.״
לאחר שנחטף לישראל, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה, שארכה כתשעה חודשים. עם הגעתו לירושלים, הועבר אייכמן לידי משטרת ישראל. ב-22 במאי, במהלך ישיבה דרמטית של הכנסת, הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לעם ולעולם: "אדולף אייכמן נמצא בישראל ובקרוב יעמוד לדין".
יחידה משטרתית מיוחדת הוקמה כדי לחקור את הפרשה, ועם סיום החקירה חתם היועץ המשפטי לממשלה, גִּדְעוֹן הָאוּזְנֶר, על כתב אישום שכלל חמישה עשר סעיפים שונים. אייכמן הואשם בפשעי מלחמה, פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות וחברות בארגונים פושעים (ה-SS, ה-SD והגסטפו).
המשפט ההיסטורי נפתח ב-11 באפריל 1961. ניצולי שואה רבים עלו אל דוכן העדים וסיפקו עדויות מצמררות, שאיפשרו לדור הצעיר של הישראלים להיחשף ולהתחבר לראשונה באופן בלתי אמצעי לפרק הכואב הזה בהיסטוריה היהודית.
ב-15 בדצמבר 1961 נגזר על אייכמן עונש מוות לאחר שנמצא אשם בכל סעיפי האישום המרכזיים. נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, דחה את בקשת החנינה שהוגשה לו, וגזר הדין נותר על כנו.
אייכמן הועלה לגרדום בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962 בבית סוהר ברמלה. בשנת 1954 ביטלה הכנסת את עונש המוות על עבירות פליליות רגילות, אך הותירה אותו בתוקף במקרים חריגים כמו פשעים בתקופת מלחמה והשתתפות ברצח עם. הוצאתו להורג של אייכמן הייתה היישום המעשי היחיד של חוק זה בפועל, וההוצאה להורג השנייה (והאחרונה) בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל. לאחר התלייה, גופתו של אייכמן נשרפה ואפרו פוזר במימי הים התיכון, מעבר למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, כדי למנוע את הפיכת קברו לאתר עלייה לרגל.
הסערה הדיפלומטית וההשלכות הבינלאומיות
התגובות בעולם לא איחרו לבוא. ממשלת ארגנטינה האשימה את ישראל בחטיפה לא חוקית, וב-1 ביוני דרש שר החוץ הארגנטינאי, דִיוֹגֶנֶס טָאבּוֹאָדָה, מהשגריר הישראלי אַרְיֵה לֶבָבִי לספק הסברים מפורטים. שגרירות ישראל השיבה במכתב רשמי ב-3 ביוני, בניסיון להרחיק את המדינה מהאחריות הישירה, ותיארה את הלכידה כפעולה של "קבוצת מתנדבים" שכללה אזרחים ישראלים שהעבירו את אייכמן לידי כוחות הביטחון בארץ. ישראל הביעה "צער" על הפרת הריבונות, אך קראה לארגנטינה להתחשב בכך שמדובר באדם הנושא באחריות לרצח מיליונים, וכי המתנדבים שפעלו היו בעצמם קורבנות של אותו טבח והציבו את שליחותם ההיסטורית מעל לכל שיקול אחר.
ב-8 ביוני שלחה ארגנטינה מכתב נוסף ובו דרישה רשמית להעמיד לדין את האחראים להפרת הריבונות ולהחזיר את אייכמן לשטחה. לטענת ארגנטינה, הסגרתו של אדם המואשם ברצח עם הייתה אפשרית, אך משפטו צריך להתנהל בגרמניה – שם בוצעו הפשעים – או בפני טריבונל בינלאומי. ארגנטינה גינתה את פשעי המשטר הנאצי, אך הבהירה כי אין בכך כדי לפטור את ישראל מהאחריות להפרת עקרונות הדו-קיום בשלום.
ב-15 ביוני 1960 פנתה ארגנטינה בבקשה דחופה לכינוס מועצת הביטחון של האומות המאוחדות בעניין הפרת זכויותיה הריבוניות. האירוע הוגדר כמנוגד למטרות ועקרונות מגילת האו"ם וככזה המייצר אווירת חוסר אמון המסכנת את השלום הבינלאומי. שירותי המודיעין הארגנטינאיים כשלו בהוכחת המעורבות הישירה של המוסד, אך בהחלטה מספר 138 של מועצת הביטחון, מיום 23 ביוני 1960, נקבע כי ממשלת ישראל הייתה מודעת לתוכנית החטיפה ואישרה אותה.
במהלך הדיונים תמכו הדוברים בשמירה על ריבונות ארגנטינה, אך משלחות ברית המועצות ופולין בחרו להימנע בהצבעה. הנציג הסובייטי ציין כי מדינות המערב חמקו מחובתן להעמיד לדין פושעי מלחמה נאצים, וחלקם מצאו מקלט בארגנטינה. נציג פולין הסביר את ההימנעות בכך שהניסוח של ההחלטה מעורפל ועלול לשרת את האינטרסים של אייכמן עצמו או של פושעים אחרים, והוסיף כי על אף שהמעצר היווה הפרה של המשפט הבינלאומי, הוא לא היווה איום ממשי על השלום העולמי.
חוקרים רבים הסכימו כי מנקודת מבט מוסרית ופוליטית, הבאתו של אייכמן לדין הייתה מוצדקת לחלוטין, חרף הפגמים המשפטיים הבינלאומיים. הפילוסוף קָארְל יָאסְפֶּרְס ציין כי המעצר בארגנטינה אכן הפר את החוק הבינלאומי, אך היה מוצדק מבחינה מוסרית.
השלכה ישירה נוספת של המבצע הייתה פאניקה המונית בקרב נאצים שהסתתרו בארגנטינה. יוֹזֶף מֶנְגֶלֶה, המכונה "מלאך המוות מאושוויץ", נמלט מיד לאחר היעלמות אייכמן לפרגוואי ומשם לברזיל. סוכני המוסד איתרו את מנגלה בבואנוס איירס, אך הראל החליט כי ניסיון ללכוד את שני הפושעים במקביל או ברצף מהיר מהווה סיכון רב מדי למבצע כולו. בהמשך הופנו משאבי המוסד לטיפול בפרשת יוסל'ה שומאכר, מה שאיפשר למנגלה לטשטש את עקבותיו לחלוטין.
מנגד, העיתון הירדני בשפה האנגלית ג'רוזלם טיימס פירסם ב-24 באפריל 1961 מכתב ובו נטען כי דרך אייכמן "ירדה ברכה על האנושות", תוך הבעת תקווה כי המשפט יסתיים בחיסול ששת המיליונים הנותרים כדי לנקום את דמו.
ב-15 ביוני 2000, בדיוק ארבעים שנה לאחר האירועים, ניצל נשיא ארגנטינה פֶרְנַנְדוֹ דֶה לָה רוּאָה ביקור רשמי בארצות הברית כדי להביע את התנצלותו העמוקה והכנה ביותר בפני קורבנות השואה על המקלט שהעניקה ארצו לנאצים, והבטיח כי הממשלה תחקור את נסיבות כניסתם ותעניש את האשמים.
בברית המועצות זכתה הפרשה לסיקור מצומצם, בעיקר ככלי לביקורת על המערב ועל ישראל בטענה שאינם רודפים נאצים במידה מספקת. המדיה הסובייטית תיקרה את ישראל כיישות תלויה הממלאת את רצונה של מערב גרמניה למנוע את חשיפתם של נאצים אחרים, דוגמת הנס גלובקה, והאשימה את ההנהגה הציונית ב"עסקה מדממת עם יורשיו של אדולף היטלר". המשפט נתפס במוסקבה כהזדמנות להדגיש את פשעי הנאצים נגד אזרחים סובייטים, ורק כלי תקשורת בודדים שם ערערו על זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן.
הזיכרון ההיסטורי והחשיפה הרשמית
בשנת 2006 נחשפו ארכיונים מסווגים של הסי-איי-איי בארצות הברית, שגילו כי כבר ב-19 במרץ 1958 קיבל שירות הביטחון האמריקאי מידע מהמודיעין המערב-גרמני (BND) על מקום הימצאו של אייכמן ושמו הבדוי. האמריקאים והגרמנים החליטו לשמור על המידע בסוד מחשש שאייכמן יחשוף את עברו הנאצי של הַנְס גְלוֹבְקֶה, שכיהן באותה עת כראש לשכתו של הקנצלר קוֹנְרָאד אָדֶנָאוּאֶר.
מוזיאון המורשת היהודית בניו יורק הציג בעבר יציקת ברונזה של הכפפות אותן לבש מלחין במהלך החטיפה. מלחין הסביר כי חש סלידה עמוקה מהרעיון לגעת בגופו של אייכמן בידיים חשופות. במאי 2007 הועבר דרכונו של אייכמן (תחת השם ריקארדו קלמנט) לתצוגה במוזיאון השואה בבואנוס איירס, לאחר שנמצא בארכיון בית המשפט המקומי, שם הופקד על ידי אשתו ורה במאי 1960 כשרצה לדווח על היעלמותו של בעלה.
הודעה רשמית של מדינת ישראל המאשרת כי אייכמן נחטף על ידי סוכני מוסד ולא על ידי "מתנדבים יהודים" ניתנה רק בפברואר 2005. הרשימה המלאה של המשתתפים במבצע פורסמה בינואר 2007, ושמו של הרופא המרדים יונה אליאן הותר לפרסום רק באפריל 2007. ב-26 ביוני 2007 העניקה ממלאת מקום נשיא המדינה, דַלְיָה אִיצִיק, תעודות הוקרה ומתנות למשתתפי המבצע, כאשר שלושה מהם – פטר מלחין, משה תבור ושלום דני – כבר לא היו בין החיים. ב-12 בדצמבר 2011 נפתחה בכנסת תערוכה מיוחדת בנוכחות ראש הממשלה נתניהו, שהציגה מסמכים וחפצים מקוריים מהמבצע, בהם פקודת המעצר של בן-גוריון, מזרק הטשטוש והתא המבודד מזכוכית שבו ישב אייכמן במהלך משפטו.
לוח הזמנים ההיסטורי נע קדימה, והאנשים שהיו שותפים לאותו לילה ברחוב גריבלדי הלכו לעולמם זה אחר זה, מותירים אחריהם דו״חות מסווגים שהפכו עם השנים לספרים וסרטים. אייכמן עצמו פוזר כאפר בים התיכון, בעוד המשפט שהתנהל בירושלים הותיר חותם בל יימחה על המצפון האנושי.
חומר מעשיר לקריאה
״הצייד״ (The Hunter) מאת טוביה פרידמן, הוא ספר אוטוביוגרפי שיצא לאור ב-1961 ונכתב בשיתוף העורך דוד גרוס. הספר יצא לאור תחילה ביידיש ובהמשך באנגלית (וזכה למהדורה מחודשת בשנת 2007). הספר מפרט את מאמציו ארוכי השנים של פרידמן לאסוף מסמכים ולעקוב אחר פושעים נאצים, תוך התמקדות בחלקו באיתור אדולף אייכמן.
״כך נתפס אדולף אייכמן״ מאת משה פרלמן יצא לאור בתל אביב בעברית ובשלל שפות בעולם ב-1961 ומביא תיאור היסטורי ראשוני של מהלכי החיפוש והתפיסה כפי שהיו ידועים באותה תקופה.
״הבית ברחוב גריבלדי״ מאת איסר הראל הוא הספר המרכזי והמפורט ביותר שנכתב על ידי ראש המוסד עצמו, המגולל את התכנון המבצעי, המעקבים והחטיפה בבואנוס איירס. בשל מגבלות הצנזורה והסודיות של אותם ימים, השתמש הראל בשמות בדויים עבור חברי החוליה (רפי איתן הופיע כ"גבי", צבי מלחין כ"אלי" וצבי אהרוני כ"קנת"). הסוכן היחיד שהוזכר בשמו המלא היה מומחה הזיוף שלום דני, שהלך לעולמו בשנת 1963.
״אייכמן בידיי״ (Eichmann in My Hands) מאת צבי מלחין והסופר האמריקאי הארי שטיין הוא ספר אישי ומרתק המתמקד בזווית המבצעית של הסוכן שביצע את התפיסה הפיזית, ובשיחות החשאיות והאסורות שניהל עם אייכמן במהלך ימי המעצר בווילה. גם בספר זה נעשה שימוש בשמות בדויים שונים (רפי איתן כונה "עוזי" וצבי אהרוני כונה "האנס").
״הצייד – מבצע אייכמן״ (Der Jäger – Operation Eichmann) מאת צבי אהרוני והסופר הגרמני וילהלם דיטל הוא ספר המציג את זווית הראייה של חוקר השב"כ שהיה אחראי על אימות הזהות והחקירה בשטח ארגנטינה. יצא לאור ב-1995.
חומר מעשיר לצפייה
״מבצע אייכמן״ (Operation Eichmann) משנת 1961 הוא סרט קולנוע עלילתי אמריקאי בבימויו של ר.ג. ספרינגסטין, שהופק בעוד אייכמן שוהה במעצר בישראל. את דמותו של אייכמן גילם השחקן ורנר קלמפרר.
״הבית ברחוב גריבלדי״ (1979), סרט קולנוע המבוסס על ספרו של איסר הראל, בכיכובם של חיים טופול ומרטין בלסם, המציג את השלבים הדרמטיים של המעקב וההברחה לישראל.
סרט המתח ״מבצע פינאלה״ (Operation Finale) מ-2018 הוא סרט עלילתי, שעוקב בפירוט אחר ההכנות, המבצע הנועז והחשאי של סוכני המוסד הישראלי בארגנטינה בשנת 1960, שמטרתו הייתה חטיפתו של פושע המלחמה הנאצי והבאתו לדין בישראל. בכיכובם של בן קינגסלי כאייכמן ואוסקר אייזק כבן דמותו של מלחין.
הסרט ״האיש שלכד את אייכמן״ (The Man Who Captured Eichmann) מ-1996) הוא דרמה היסטורית המתמקדת במשחק המוחות הפסיכולוגי המורכב, מעין חתול ועכבר, שהתפתח בין אדולף אייכמן (שגולם על ידי רוברט דובאל) לבין סוכן המוסד שלכד אותו, צבי מלחין. הסרט מבוסס על ספרו של מלחין עצמו, ״אייכמן בידיי״. ארליס הווארד גילם את מלחין, ששימש גם כיועץ מיוחד להפקה.
אם מצאתם עניין בסיפור המרדף החשאי הזה ואתם מעוניינים להמשיך ולצלול אל נבכי האירועים שעיצבו את המאה ה-20, אתם מוזמנים לשתף את הכתבה עם חובבי היסטוריה נוספים; אחרי הכל, ההיסטוריה אולי כבר סופרה, אך תמיד יש מי ששומע אותה בפעם הראשונה.
